ביאור שטיינזלץ על נדה מ״ה

1 ומעתה יש לשאול: בשלמא נוח, אין מכאן קושיה להסברו של ר' יוחנן, שכן כי היכי דאיכא כמו שיש תנא דקאמר האומר, הסבור כי יום אחד בשנה חשוב שנה, ולכן סבור ר' מאיר בברייתא זו כי בת שנתיים ויום אחד נחשבת כבת שלוש שנים, ומתקדשת בביאה, הכי נמי איכא כך גם כן יש תנא שאמר כי שלשים יום בשנה חשובין שנה, ולשיטת ר' מאיר התינוקת מתקדשת בביאה מבת שנתיים ושלושים יום, וכדרך שהסביר ר' יוחנן.

2 אלא להסברו של ר' ינאי שאמר בשיטת ר' מאיר שצריך שלוש שנים מלאות, קשיא קשה ברייתא זו, ששנינו בה במפורש לשיטת ר' מאיר שאפילו בת שנתיים ויום אחד מתקדשת בביאה! ומסכמים: אכן קשיא קשה ברייתא זו על הסברו של ר' ינאי.

3 א שנינו בסוף משנתנו כי ביאתה של זו שפחות מכאן, מבת שלוש שנים, אינה נחשבת ביאה, והרי זה כנותן אצבע בעין שהיא דומעת בכך, ולא נגרם נזק של ממש לעין, ובדומה לכך, אף אחר ביאה זו, יש לה בתולים. ובדבר זה איבעיא להו נשאלה להם, לחכמי בית המדרש שאלה זו: הני אלו הבתולין של בת פחות משלוש שנים שבאו עליה לפני היותה בת שלוש, מה אירע בהם בביאה זו? האם מיזל אזלי ואתו הלכו הבתולים, ובאים שוב לאחר מכן, או דלמא אתצודי שמא צידתם, נטילתם של הבתולים הוא דלא מתצדי שאינם ניצודים, ניטלים עד לאחר שנעשית בת שלש שנים, ולא לפני כן?

4 ומסבירים: למאי נפקא מינה למה, לאיזה הלכה יש תוצאה ממנה, מבעיה זו? — לענין כגון שבעל כהן את התינוקת בהיותה בתוך שלוש שנים, ומצא אצלה דם בעקבות ביאתו זו, וחזר ובעל אותה לאחר מכן שוב ושוב, וגם לאחר שנעשתה בת שלש, ובאותה בעילה לא מצא דם. ומעתה יש לדון: אי אמרת אם אתה אומר, סבור כי בביאת בת פחות משלוש, הבתולים מיזל אזלי ואתו הלכו ושבו אחר כך — בזו אפשר לומר כי הלכו בתוליה בביאתו הראשונה אותה, ואולם לא שבו משום ששהות פרק זמן מספיק, ללא שיבעל אותה הוא שלא הויא להו היה להם בכדי שישובו הבתולים.

5 אלא אי אמרת אם אתה אומר, סבור כי בביאת בת פחות משלש הבתולים אתצודי צידתם, נטילתם של הבתולים הוא דלא מתצדי שאינם ניצודים, ניטלים עד לאחר שנעשית בת שלש שנים, ולא לפני כן, והא זה שלא ראתה דם לאחר שלוש שנים — משום שאדם אחר בא עליה לאחר היותה בת שלוש שנים, והרי היא איפוא בגדר "זונה" האסורה לכהן. ומעתה יש לברר: מאי מה דינה של זו, ותלוי הדבר בפתרון הבעייה שנשאלה.

6 מתקיף לה מקשה עליה, על הסבר זה של ההבדלים בין צדדי הבעייה רב חייא בריה בנו של רב איקא: ואף אם נאמר שבביאת בת פחות משלוש שנים הבתולים הולכים ושבים, עדיין יש לחשוש בתינוקת זו שזינתה תחת בעלה הכהן, שכן מאן לימא לן מי יאמר לנו בוודאות שהמכה הפגיעה בבתולים שבתוך שלש שנים אינה חוזרת ונרפאת לאלתר מיד, שמא הריהי חוזרת ונרפאת לאלתר, והא וזו שלא נמצא לה דם בביאה שלאחר היותה בת שלוש שנים — משום שאחר בא עליה, והיא בכלל "זונה" האסורה לכהן!

7 אלא נפקא מינה יש תוצאה ממנה, מבעיה זו? לענין כגון שבעל אותה בהיותה בתוך שלש ומצא דם, ובעל לאחר שלש ומצא דם. ויש לדון: אי אמרת אם אתה אומר, סבור כי בביאת בת פחות משלוש, הבתולים מיזל אזלי ואתו הולכים ושבים — האי זה הדם שהיא רואה לאחר הביאה בהיותה בת שלוש שנים, דם בתולין הוא, כשם שדם שראתה בביאתה בהיותה בת פחות משלוש שנים היה דם בתולים. אלא אי אמרת אם אתה אומר, סבור כי בביאת בת פחות משלוש הבתולים אתצודי צידתם, נטילתם של הבתולים הוא דלא מתצדי שאינם ניצודים, ניטלים אלא עד לאחר שלש שנים, ולא לפני כן — אם כן האי זה הדם שראתה לאחר ביאתה בהיותה בת פחות משלוש שנים, דם נדה הוא. ואם כן מאי מה דינה של זו, ותלוי הדבר בפתרון הבעייה שנשאלה.

8 ובפתרון בעיה זו אמר רב חסדא: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנתנו בדינה של ביאת בת פחות מכאן משלוש שנים — הרי זה כנותן אצבע בעין. ויש לדקדק: למה לי למתני לשנות לשון "כנותן אצבע בעין", לתני שישנה התנא רק את ההלכה: הבא על הקטנה פחות מכאן — נחשב הדבר כולא כלום. מאי לאו האם לא — הא קא משמע לן דבר זה, ההשוואה לנתינת אצבע בעין היא משמיעה לנו עוד בהלכה זו: מה נתינת אצבע בעין — גורמת לעין שהיא מדמעת על ידי כך, ואולם היא חוזרת ומדמעת לכשתינתן בה שוב אצבע, אף בתולין בביאת בת פחות משלוש שנים — מיזל אזלי ואתי הולכים ושבים.

9 ב ועוד בענין ביאת התינוקת, תנו רבנן שנו חכמים, מעשה באשה גויה ושמה יוסטני ממשפחת הקיסרות, שהיתה בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שהיה קיסר רומי. שבאת שבאה לפני רבי. אמרה לו: רבי, אשה בכמה ניסת, באיזה גיל הריהי ראויה לביאה, ונישאת לאיש? אמר לה: בת שלש שנים ויום אחד.

10 הוסיפה ושאלה: ובכמה באיזה גיל הריהי מתעברת מביאתה? אמר לה: מהיותה בת שתים עשרה שנה ויום אחד. אמרה לו: אני נשאתי בהיותי בת שש שנים וילדתי ילד לאחר שנה, בהיותי בת שבע שנים, אוי חבל לאותן שלש שנים שבין גיל שלוש הראויים לביאה לבין גיל שש שבו נישאתי, שאבדתי בלא ביאה בהיותי בבית אבא!

11 ושואלים על דבריה שהתעברה בגיל שבע: ומי מעברה והאם קטנה בגיל זה מתעברת? והתני והרי שנה רב ביבי קמיה לפני רב נחמן: שלש נשים משמשות במוך כדי להימנע מהתעברות המזיקה להן, ואלו הן: הקטנה, המעוברת והמניקה.

12 והסכנה שיש בעיבור לכל אחת מאלה: הקטנה — שמא תתעבר, ותמות על ידי הריון זה. המעוברת — שמא תעשה על ידי עיבור נוסף את עוברה שבמעיה לסנדל מעוך. והמניקה — שמא ההריון החדש יגרום לה שתגמול תחדל להניק את בנה, ועלול הדבר לגרום לו שימות.

13 ואיזוהי המוגדרת קטנה שמשמשת במוך — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד שתים עשרה שנה ויום אחד. וזו שגילה פחות מכאן, א ו יתר על כן — הריהי משמשת והולכת כדרכה, בלא להזדקק למוך, אלו דברי ר' מאיר. שבפחות מכך — אינה מתעברת עדיין, וזו שגילה מבוגר יותר — אין ההריון מסוכן לה.

14 וחכמים אומרים: אחת זו שמתעברת בביאתה ואחת זו שאינה מתעברת בביאתה — משמשת כדרכה ללא מוך, והולכת, ומן השמים ירחמו, שנאמר "שומר פתאים ה' "תהלים קטז, ו. הרי שאין הקטנה מתעברת בגיל שכזה, וכיצד זו התעברה בגיל שבע?

15 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור בתשובה: זו התעברה בגיל כה צעיר כיון שגויה היתה, ובהם נאמר "אשר בשר חמורים בשרם" יחזקאל כג, כ. ואיבעית אימא אם תרצה אמור בתשובה: אף זו לא התעברה בגיל שבע, כדבריה, ושיקרה לרבי, שכן מצוי בהם השקר, כמו שנאמר "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר תהלים קמד, ח.

16 ג ועוד בענין ביאת התינוקת, תנו רבנן שנו חכמים, מעשה באשה אחת שבאת שבאה לפני ר' עקיבא. אמרה לו: רבי, נבעלתי לפסול כשהייתי בתוך שלש שנים, מה אני דיני מעתה לענין להינשא לכהונה? אמר לה: כשרה את לכהונה.

17 אמרה לו: רבי, אמשול לך משל, למה הדבר דומה — לתינוק שטמנו לו בעל כורחו את אצבעו בדבש, כדי שיאכלנו. פעם ראשונה ושניה שעושים לו כן — הריהו גוער בה באמו העושה לו כך, ואולם בפעם השלישית, משהתרגל לטעם הדבש — מצצה את אצבעו הטבולה בדבש, מרצונו. ורמזה לר' עקיבא, שכמה בעילות היו אלה, וביאה ראשונה ושניה היו אכן בעל כורחה, אך בפעם השלישית היה זה לרצונה. אמר לה ר' עקיבא: אם כן — פסולה את לכהונה.

18 ראה ר' עקיבא את התלמידים שהם מסתכלים זה בזה כתמהים על דינו זה. אמר להם: למה הדבר קשה בעיניכם? אמרו ליה לו: כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני, כך דינה של מי שנבעלה בהיותה פחותה מבת שלש שנים שהיא כשרה לכהונה אף זו הלכה למשה מסיני, בין שנבעלה לפסול בעל כורחה ובין שנבעלה לרצונה. ומעירים: ואף ר' עקיבא שאמר כן לאשה, לא אמרה משום שכך היא ההלכה, אלא אך ורק כדי לחדד בה את התלמידים, שיתמהו על דבריו אלה.

19 ד משנה ילד בן תשע שנים ויום אחד שמת אחיו בלא בנים, ונפלה לפניו אשת אחיו לייבום, ובא על יבמתו — ביאתו נחשבת כביאה, וקנאה ליבמתו בכך, ואולם אין הוא נותן ליבמתו גט להתירה להינשא לאדם אחר עד שיגדיל.

20 וכן בן תשע שנים שבא על האשה הנדה — הרי הוא מטמא נטמא בטומאת נדה, ככל הבועל נדה, לענין לטמא מעתה את המצעות עליהם הוא שכב, ואף אם מרובים הם המצעות הללו זה על גבי זה. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הבועל הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, ומטמאים אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים.

21 ועוד בדין בן תשע שנים ויום אחד, שאם הוא מפסולי כהונה כגון גוי או חלל, ובא על בת כהן — הרי הוא פוסל אותה בכך מלאכול עוד בתרומה. ואם הוא כהן שנשא ישראלית — אינו מאכיל מתיר לה בכך לאכול בתרומה. ואם בא בן התשע שנים ויום אחד על הבהמה — הריהו פוסל בכך את הבהמה מלהיקרב על גבי המזבח ככל הבהמה הנרבעת על ידי אדם. והבהמה עצמה נסקלת על ידו בגללו. ואם בא בן התשע שנים ויום אחד על אחת מכל העריות האמורות בתורה כגון אחותו או אמו הגדולות, שבנות עונשים הן — הן עצמן מומתין חייבים מיתת בית דין על ידו, שכן נחשבת ביאתו ביאה, ואילו הוא פטור, שכן אינו בן עונשים.

22 ה גמרא שנינו במשנתנו שבן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה בכך, ואולם הריהו נותן לה גט להתירה לאחרים, רק לכשיגדיל. ושואלים על כך: וכי בגט סגי די לה להינשא לכל אדם, והתניא והרי שנינו בברייתא: עשו קבעו חכמים כי ביאת בן תשע שנים ויום אחד ביבמתו, תיחשב כמאמר מעשה קידושין, מתקנת חכמים ביבם הגדול, שתיקנו לו חכמים שאם קידש את יבימתו ולא בא עליה, שאף שקונה אותה, אין זה קנין גמור מן התורה שתיחשב כאשתו לכל דבר.

23 ומעתה, מה כשם שמאמר בגדול על מנת להתירה להינשא לכל אדם צריך היבם לתת לה גט להתירה ממאמרו וחליצה להתירה מזיקתו, אף ביאת בן תשע שנים — צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו להפקיע את זיקת היבמה!

24 אמר רב בתשובה לכך: הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונת התנא במשנתנו,

25 לכשיגדיל יבעול ויקנה אותה בכך ואז יתן גט.

26 א משנה הילדה מזמן שהיא בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנדרה — נדריה נבדקין אם מודעת היא למשמעות נדרה, לשם מי נדרה. ואם נמצא בבדיקה זו שהיא יודעת — נדרה נדר. ומשהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות סימן המורה על גדלותה — אין צורך לבודקה אם יודעת היא לשם מי נדרה, שהרי היא גדולה, ונדריה קיימין תקפים. והלכה זו שבודקין בת אחת עשרה שנה אמורה בכל שנת השתים עשרה, עד להיותה בת שתים עשרה שנים ויום אחד.

27 ובדומה לכך, הילד מזמן שהוא בן שתים עשרה שנה ויום אחד — נדריו נבדקין אם הוא מודע למשמעות נדרו. ואם נמצא שהוא אכן יודע — נדרו נדר. ומשהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — אין צורך לבודקו שהרי הוא גדול, ונדריו קיימין. והלכה זו שבודקין בן שתים עשרה שנה אמורה בכל שנת השלש עשרה, עד להיותו בן שלוש עשרה שנים ויום אחד.

28 ומוסיפים: קודם לזמן הזה שנת השתים עשרה בילדה והשלוש עשרה בילד, אף על פי שאמרו הילדה או הילד "יודעין אנו לשם מי נדרנו", או "יודעים אנו לשם מי הקדשנו" — אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש, כיון שקטנים הם, ואין תוקף לנדרם והקדשם, ואף שהבדיקה מוכיחה שיודעים הם לשם מי נדרו והקדישו ואין בכך כלום. וכמו כן לאחר הזמן הזה משנהיתה הילדה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, והילד בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, אף על פי שאמרו הילדה או הילד: "אין אנו יודעין לשם מי נדרנו", או שאמרו: "אין אנו יודעים לשם מי הקדשנו" — נדרן נדר והקדשן הקדש, כיון שגדולים הם.

29 ב גמרא שנינו במשנה שבשנת השתים עשרה של הבת נבדקים נדריה; שבמלאת לה שתים עשרה שנים ויום אחד נדריה תקפים; ושנבדקים נדריה כל שנת השלוש עשרה. ושואלים: וכיון דתנא ששנה כבר שבת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, מעתה ההלכה שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין למה לי לשנותה, שהרי גדולה היא? ומשיבים: ראוי לשנותה, כי אם לא היתה שנויה במפורש סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי בודקין לעולם ואף את הגדולה — לכן קא משמע לן הוא התנא משמיע לנו במפורש שנדרי הגדולה תקפים אף בלא בדיקה.

30 ושואלים עוד: וכיון דתני ששנה ההלכה שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין, מעתה ההלכה שבודקין כל שתים עשרה למה לי לשנותה? ומשיבים: ראוי לשנותה, משום שאם לא היתה שנויה במפורש סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: הואיל ואמר מר החכם כי שלשים יום בשנה חשובים שנה, לכן היכא דבדקנא היכן, בכל מקרה שבדקנו אותה בשלשים הימים שלאחר היותה בת אחת עשרה שנה, ונמצא בבדיקה שהיא לא ידעה להפלות לעמוד על משמעות דבריה — אימא אומר: תו שוב לא ליבדוק תיבדק במהלך השנה, עד להיותה בת שתים עשרה, שאז נדריה תקפים. לכן קא משמע לן הוא התנא משמיע לנו שנבדקת במשך כל שנת השתים עשרה.

31 ושואלים עוד: ולתני הני תרתי בבי ושישנה התנא במשנתנו את שני החלקים, ההלכות הללו: בת שתים עשרה שנה ויום אחד — נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה. ומעתה את ההלכה שבת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקין למה לי לשנותה?

32 ומשיבים: איצטריך נצרך לשנותה. במפורש, משום שאם לא היתה שנויה במפורש סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: סתמא בסתם, במקרה רגיל אכן רק בשנת השתים עשרה בעיא צריכה הילדה בדיקה, ואילו בשנת האחת עשרה היא לא בעיא צריכה בדיקה. ואולם היכא דחזינן לה דחריפא טפי היכן, במקרה שאנו רואים בה שהיא חריפה, פקחית ביותר — מיבדקה תיבדק כבר בשנת האחת עשרה, לכן קא משמע לן הוא התנא משמיע לנו במפורש שאינה נבדקת, כיון שקטנה היא.

33 ושואלים עוד: מה ששנינו במשנתנו כי קודם הזמן הזה שנת השתים עשרה בבת, ושנת השלוש עשרה בבן אין תוקף לנדרם אף אם אמרו שיודעים למי נדרו וכן אחר הזמן הזה נדרם נדר אף אם אמרו שאינם יודעים למי נדרו, למה לי לשנות הלכה זו, שהרי כבר למדנו מהו הגיל בבת ובבן שנדרם נדר? ומשיבים: נצרכו הדברים להישנות במפורש, משום שאם לא היו נשנים סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא היכא היכן, במקרה דלא קאמרי אינהו שאין הם אומרים "יודעים אנו לשם מי נדרנו" בגיל הקודם לזמן תקיפות נדרם או "אין אנו יודעים לשם מי נדרנו" בגיל המאוחר לזמן תקיפות נדרם, אבל היכא דקאמרי אינהו היכן, במקרה שהם אומרים — נסמוך עלייהו עליהם, לכן קא משמע לן הוא התנא במשנתנו משמיע לנו במפורש, שכל מקרה לפני הזמן הזה — אין נדרם נדר, ולאחר הזמן הזה — נדרם נדר.

34 ג ממשנתנו עולה כי התפתחותה של הילדה מהירה מהתפתחותו של הילד, ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: דברים אלו האמורים במשנתנו בזמני הנדרים של הילדה והילד הם כדברי רבי, ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר להיפך, וכי הדברים האמורים במשנתנו בתינוקת — בתינוק הם אמורים, ואילו הדברים האמורים בתנוק — בתנוקת הם אמורים. שלדעתו, התפתחותו של הילד מהירה מהתפתחותה של הילדה.

35 אמר רב חסדא: מאי טעמא מה הטעם לשיטתו של רבי — דכתיב שכן נאמר בבריאת האשה "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" בראשית ב, כב. ולשון זה, "ויבן", מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה "ויבן" יתירה באשה יותר מבאיש "מן האדם לאשה".

36 ושואלים: ואידך והאחר, ר' שמעון בן אלעזר מה דורש הוא מכתוב זה? — הכתוב ההוא מבעי ליה נצרך לו לכ דרך שדרש ריש לקיש כתוב זה. שכך אמר ריש לקיש משום בשם ר' שמעון בן מנסיא: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם" — מלמד שקלעה קלע את השער הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא — בנייתא לקליעה — בנייה.

37 ומבררים לצד השני, ור' שמעון בן אלעזר מאי טעמא מה הטעם לשיטתו, שהתפתחותו של הילד מהירה משל הילדה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, נכנסת בו ערמומית תחלה קודם הילדה, שאינה מצויה בבית רב.

38 ד שנינו במשנתנו כי ישנם שלושה זמנים בהתפתחות הילדה והילד: זמן תקיפות נדרם, שהוא בשנת השתים עשרה לבת ושנת השלוש עשרה לבן, שייקרא להלן "תוך הזמן"; הזמן שלפני כן, שאין בו כלל תוקף לנדר, שייקרא להלן "לפני הזמן"; הזמן בו הנדר תקף בכל מקרה, שייקרא להלן "לאחר זמן". ואולם לא למדנו מהו זמן גדלותם של הנער והנערה, לענין הבאת שתי שערות. איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים: אם הביאו הילדה או הילד שערות ב"תוך הזמן", האם נחשב הדבר כהבאת הסימנים לפני הזמן ואין אלה נחשבים סימני בגרות, או נחשב כהבאה לאחר זמן, והרי אלו סימני בגרות?

39 ומבררים: למאי הלכתא למה, לאיזה הלכה חשוב פתרונה של בעיה זו? אי אם לענין נדרים — לאו לא כלפני זמן דמיא נחשב הבאת הסימנים, ולאו ולא כלאחר זמן דמיא נחשב. הבאת הסימנים, שהרי הדבר נקבע לפי תקיפות הנדר, בבדיקה אם הם מודעים למי שנדרו.

40 אלא, לענין עונשין שייענשו כגדול על שעברו מצוות התורה, מאי מה הדין? ונחלקו בדבר חכמים, רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו שאמרו שניהם: הבאת שערות בתוך הזמן — נחשבת כהבאה לפני הזמן, ואין הילדה או הילד נחשבים בכך לגדולים להיענש על מעשיהם. ואילו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו שאמרו שניהם: הבאת סימני שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה לאחר הזמן, ונענשים הם.

41 אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך לזכור את השמועה בשם אומרה המדויק: הכתוב "וזאת לפנים בישראל" רות ד, ז, להזכירנו כי החכם ששמו הוא כצורת נקבה "וזאת", ר' חנינא, סבר שהבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאת לפני הזמן "לפנים".

42 מתיב מקשה רב המנונא על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ממה ששנינו במשנתנו: אחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו "אין אנו יודעים לשם מי נדרנו", או שאמרו "אין אנו יודעים לשם מי הקדשנו" — נדריהם נדר והקדשן הקדש. ומכאן נדייק: הא הרי אם היה זה בתוך זמן — כלפני זמן נחשב לכל ענין, אף אם הביאו שערות.

43 אמר ליה לו רבא לרב המנונא, בדחיית ראייתו זו: לדבריך, ושמא אימא רישא אמור את תחילת המשנה: קודם הזמן הזה, אף על פי שאמרו "יודעים אנו לשם מי נדרנו", או שאמרו "יודעים אנו לשם מי הקדשנו" — אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש. ומכאן נדייק: הא הרי אם היה זה בתוך זמן — כלאחר זמן נחשב הדבר לכל דבר! אלא אין להביא ראיה ממשנה זו.

44 ומציינים: ולא כך היא, אין זו דחייה של ממש, משום שרבא קטעי טעה, שכן הוא רבא, סבר כי רב המנונא ממשנה יתירה קדייק הוא מדייק, ועל כך השיגו כי אדדייק מסיפא במקום שידייק מסוף המשנה — לידוק מרישא שידייק מתחילת המשנה.

45 ואולם לא כך היא. שכן רב המנונא מגופא דמתניתין קא דייק מגוף המשנה הוא דייק:, ובאופן זה: הא זה ששנינו בה "לאחר זמן" היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי אם בזמן דלא אייתי שעדיין לא הביא שתי שערות — הרי קטן הוא, אלא לאו האם לא מדובר באופן דאייתי שהביא שתי שערות,