ביאור שטיינזלץ על נדה כ״ב

1 אכן כי פליגי כאשר חולקים התנא הראשון בשיטת ר' אליעזר וחכמים — הרי זה בחתיכה, כשהיא מבוקעת. שמר חכם זה, התנא הראשון, וכר' אליעזר סבר כי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ולכן דם הנראה בבקעים שבחתיכה הריהו דם טמא, והרי זה בכלל הכתוב "בבשרה" ויקרא טו, יט. ואילו מר חכם זה, חכמים סבר כי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והדם הנראה בבקעים שבחתיכה אינו דם נדה.

2 רבא אמר הצעה אחרת בהסבר מחלוקתם של התנא הראשון וחכמים: דכולי עלמא לדעת הכל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ולכן אין הדם הנראה בבקעים שבחתיכה דם נדה.

3 ואולם הכא כאן עוסקים באשה שהיא אמנם טהורה ואינה נדה, שאין זו נחשבת ראיה המטמאת. ובשאלה האם המקור בית הרחם, מקומו טמא כשלעצמו, וטיפת הדם הנמצאת על החתיכה שנגעה במקור נטמאה ומטמאה את האשה בטומאת ערב, קמיפלגי הם חלוקים. שר' אליעזר סבר כי אמנם האשה טהורה מטומאת נדה שהרי אין זו נחשבת לראיית דם נדה, ואולם הדם טמא, ומטמא את האשה ואת הטהרות שנגעה בהן — דהא אתי שהרי בא הדם דרך המקור, ונטמא. ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי האשה טהורה, שלא נטמאה כלל ואף לא טומאת ערב, וכן אף המקור מקומו — טהור, ולא נטמאו טהרות שנגעה בהן.

4 א ומביאים עוד בעיה דומה. בעא מיניה שאל ממנו רבה מרב הונא: איש הרואה קרי שכבת זרע שיצאה מגופו באמצעות קיסם חתיכת עץ שהושחלה אל תוך פי האמה, והוצא הזרע עליה, מהו דינו לענין טומאת קרי? וצדדי השאלה: האם כיון שבטומאת קרי "ממנו" אמר רחמנא המקרא "איש אשר תצא ממנו שכבת זרע". ויקרא כב, ד — להדגיש כי רק עד דנפיק שיצא מבשרו הריהו נטמא, ולא אם ראה בקיסם. או דלמא שמא נאמר כי האי זה הכתוב "ממנו" בא להורות שהריהו נטמא בכל אופן עד שתצא טומאתו ממנו ולחוץ, ואפילו כשיצא בקיסם נמי גם כן?

5 אמר ליה לו רב הונא: תיפוק ליה ייצא לו, יילמד הדין, שהרי הוא זרע עצמו אינו מטמא בטומאת קרי אלא בזמן שיש בו כשיעור של חתימת פי האמה, ואילו ביציאת זרע באמצעות קיסם, אין כדי שיעור זה, ואין הוא נטמא בכך.

6 אמר לו רבה לרב הונא: למימרא האם יש לומר מכאן שאין טומאת קרי משום שראה האדם זרע שיצא ממנו, אלא משום שנוגע הוי הינו הזרע בבשר האבר. ואם כן הוא, אלא מעתה — הרואה קרי אל יסתור יבטל ימי ספירת שבעה נקיים, להצריך ספירה מחדש בזיבה!

7 ואלמה תניא מדוע שנינו בברייתא על הכתוב בטומאת הזב "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" שם טו, לב — השווה הכתוב את הזב ובעל הקרי, ללמדנו: מה ראיית זיבה בתוך ספירת שבעת ימי נקיים סותרת את מנין הימים הנקיים, ומצריכה ספירה נוספת — אף ראיית שכבת זרע קרי בתוך ספירת שבעת ימי נקיים של הזב נמי גם כן סותר?

8 אמר ליה לו רב הונא לרבה בתשובה: אין להקשות מדין סתירה, שכן היינו טעמא זהו הטעם שאף הרואה זרע סותר — לפי שאי אפשר לה לשכבת זרע היוצאת מן הזב בלא שיהיו בה צחצוחי טיפות זיבה.

9 ומקשה רבה על כך: אלא מעתה לפי טעם זה, תסתור ראיית שכבת זרע בזב הסופר שבעה נקיים, את כל ימי השבעה, ולא רק את היום שבו נראתה שכבת הזרע! אלמה תניא מדוע שנינו בברייתא על הכתוב "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" — מה זיבה סותרת, אף שכבת זרע סותר.

10 אי או שמא נאמר: מה זיבה סותרת את כל שבעה הימים, וצריך להתחיל בספירה מחדש של שבעה נקיים, אף שכבת זרע נמי גם כן תהא סותר את כל השבעה, ולא רק אותו היום? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר "לטמאה בה" — אין לך בה בסתירה שבראיית שכבת זרע אלא מה שאמור בה בטומאה שבראיית שכבת זרע, וכשם שטומאת שכבת זרע היא יום אחד בלבד, הריהי אף סותרת יום אחד בלבד?

11 אמר ליה לו רב הונא בתשובה: גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה שלא ערבה מעורבת בה שכבת זרע — הריהי סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה שערבה מעורבת בה שכבת זרע — לא סותרת אלא יום אחד בלבד.

12 ב ובענין דומה בעא מיניה שאל ממנו ר' יוסי בר' חנינא מר' אלעזר: אשה הרואה דם יבש מהו דינה, לענין נדה? וצדדי השאלה: האם כיון שבטומאת נדה "ואשה כי יזוב זב דמה ימים רבים" ויקרא טו, כה, אמר רחמנא המקרא — והרי זה מורה כי אין היא נטמאת אלא עד דמידב דייב ליה שהדם יזוב, יזל, לו, שלכן כשהוא לח — אין כן מטמא, אבל כשהוא יבש — לא מטמא. או דלמא שמא יש לומר כי האי זה הכתוב "כי יזוב זב דמה" לא בדווקא אמר כן אלא רק כי אורחא דמילתא דרך הדבר היא שבאה ראיית האשה בדם הלח, ואולם לעולם אפילו בדם היבש נמי גם כן נטמאת האשה?

13 אמר ליה לו ר' אלעזר לר' יוסי בר' חנינא בתמיהה: הרי כבר תניתוה שנינו בברייתא אותה הלכה שדנת בה, שכן שנינו כי דם הנדה וכן בשר המת מטמאין בין שהם לחים ובין שהם יבשים. אמר ליה לו ר' יוסי בר' חנינא לר' אלעזר בהסבר בעייתו: בדם שהיה בשעת יציאתו לח ואחר כך נעשה יבש — לא קא מיבעיא נשאלה לי שאלתי, וברור שהוא טמא. כי מיבעיא כאשר נשאלה לי שאלתי — בדם שהריהו יבש מעיקרא מתחילה, משעת יציאתו.

14 אמר לו ר' אלעזר: אף הא, נמי תניתוה בכגון זה גם כן שנינו אותה. שכן שנינו במשנה שבתחילת פרקנו בדינה של האשה המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין — תטיל למים,

15 אם הם נמוחו במים — אשה זו טמאה. הרי איפוא פתרון גם לשאלתך זו, שהרי אף שבתחילה היו הדמים הללו יבשים, אם נימוחו רק לאחר מכן, בהטלתם למים — מטמאים הם. ודנים בראיה זו, אי הכי אם כך הוא הדין, והדם היבש מתחילתו אף הוא מטמא, מעתה יהא הדין שגם בלא שנמוחו הדמים הללו במים, נמי גם כן יטמאו, ומדוע נזקקים אנו לבדיקה זו? אמר רבה בתשובה: נזקקים אנו לבדיקה זו, לכי כאשר לא נמוחו במים, שבכגון זה ודאי אינם דמים, אלא מין בריה בפני עצמה היא.

16 ושואלים על הנאמר במשנה: ומי איכא כי האי גוונא והאם יש בנמצא כעין זה, שתפיל אשה צורות שכאלה? ומשיבים: אכן אין כן, יש שאשה מפלת צורות שכאלה. והתניא והרי שנויה ברייתא שעניינה בכעין זה, שכך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: שני מעשים מקרים שהתרחשו העלה הביא עמו לדיון לפני חכמים אבא, ר' צדוק, מהיישוב טבעין שבו התרחשו המקרים למקום מושבם של חכמים ביבנה:

17 מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו אנשי המקום ושאלו את אבא אם נטמאת האשה בכך. ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים מה הסיבה שבגללה אשה זו מפילה כמין קליפות אדומות. ואמרו להם הרופאים לחכמים כי לאשה זו מכה פצע יש לה בתוך מעיה, שממנה היא מפלת כמין קליפות אדומות. ופסקו חכמים כי תטיל אותן למים, ואם יימצא שנמוחו בהם — הריהי טמאה.

18 ושוב אירע מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא מהו דינה, אם נטמאת היא בהן. ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה היא מפלת כמין שערות אדומות. וקבעו בה חכמים כי תטיל אותן למים, ואם יימצא שנמוחו בהם — הריהי טמאה.

19 א ומביאים עוד בענין בדיקת דברים שהפילה אשה וספק אם דם הם על ידי הטלתם במים, אמר ריש לקיש: ואין נעשית בדיקה זו אלא במים פושרין בלבד. ומביאים ראיה לדבריו, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: תטיל למים, ובפושרין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ממעכתו לדבר הנבדק בלחץ האצבעות של היד האחת, כאשר הוא ניתן בתוך רוק הנמצא על גבי הצפורן של כף היד השנית. ומבררים: מאי בינייהו מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהם, בין חכמים לבין רבן שמעון בן גמליאל? אמר רבינא בתשובה: דינו של הדבר המעוך על ידי הדחק בלחץ איכא בינייהו יש ביניהם. שלדעת חכמים רק אם נימוח מעצמו, הריהו נחשב לדם. ולא אם נימוח כתוצאה מלחיצה עליו. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל אף אם נימוח על ידי לחיצה, הריהו נחשב כדם.

20 ב ודנים עוד בדיני הבדיקה בהטלה למים. התם תנן שם, במסכתנו להלן נד,ב, שנינו בדינם של השרץ והנבילה שיבשו, שאין הם מטמאים במצבם זה. ואולם אם שרו אותם במים, ושבה לחותם, כפי שהיתה מקודם, הריהם מטמאים מעתה. וכמה זמן היא משך שרייתן של השרץ והנבילה שיבשו במים פושרין — מעת לעת. ומעתה יש לברר, הכא כאן, לענין בדיקת הדם, מאי מה הדין? מי בעינא האם צריכים אנו אף בבדיקה זו להשרותו במים פושרים כדי מעת לעת, או לא?

21 וצדדי הבעיה: מצד אחד יש לומר, כי דווקא בשרץ ונבלה, דאקושי שמתקשים כשהם מתייבשים — בעינן צריכים אנו משך שהות במים כדי מעת לעת. אבל דם, דרכיך שרך הוא, ואין דרכו להתקשות אף כשהוא מתייבש — לא נצרכים אנו למשך זמן כה רב. ואם לא נימוח אף בפחות מעת לעת, יודעים אנו בו שאין הוא דם. או דלמא שמא יש לומר כי לא שנא לא שונה דינה של בדיקה זו מדינה של בדיקת השרץ והנבילה שהתייבשו, שאף בבדיקת הדם צריכים אנו להשרותו במים מעת לעת? ומסכמים: בעיה זו לא נפתרה, ותיקו תעמוד במקומה.

22 ג שנינו במשנתנו כי המפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים, אם יש עמהם דם — הריהי טמאה, ואם לאו — הריהי טהורה. ונשנתה הלכה זו בסתם, וללא חולקים בדבר. ושואלים: וליפלוג נמי ויחלוק גם כן ר' יהודה על חכמים בהא בזה, כדרך שחלק עליהם בראשית המשנה, בענין המפלת חתיכה, שלדעתו בין יש עימה דם ובין עימה דם הריהי טמאה!

23 אמר ריש לקיש בתשובה: אמנם כן, אף הלכה זו במחלוקת חכמים ור' יהודה היא שנויה, והדעה המובאת במשנתנו דעת רבנן חכמים היא, ושלא כדעת ר' יהודה. ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר כי הלכה זו הריהי אף כדעת ר' יהודה. ואולם יש לומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יהודה התם שם, בראשית משנתנו, שהאשה המפלת חתיכה טמאה, גם אם לא היה עם החתיכה דם, אלא דווקא גבי אצל חתיכה שהפילה האשה — דעביד שכן עשוי הדם דקריש והוי שיקרש ויהיה חתיכה, אבל שיקרש הדם ויהיה לצורה כעין בריה, כדמות דגים וחגבים וכיוצא באלה — לא הוי נהיה.

24 ומבררים: להך לישנא לאותו לשון שאמר ר' יוחנן בדף הקודם בהסבר מחלוקתם של חכמים ור' יהודה, שבשאלה האם אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי הם חולקים, שלדעת ר' יהודה כל פתיחת רחם כרוכה ביציאת דם, מעתה לפלוג נמי שיחלוק גם כן ר' יהודה בהא בזה, במפלת כמין בריה!

25 ומשיבים: מאן דמתני הך לישנא מי ששונה לשון זו, שאמר ר' יוחנן בהסבר מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים בדין המפלת חתיכה, מתני הכי שונה כך בענייננו, בדין המפלת כמין בריה: ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם כי אין הנאמר במשנתנו דעת הכל, אלא במחלוקת היא שנויה, והנשנה במשנתנו כרבנן היא.

26 ד עוד שנינו במשנתנו כי המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר — תשב לזכר, ואם נקבה — תשב לנקבה, ואם אין ידוע — תשב לזכר ולנקבה. אלו דברי ר' מאיר.

27 ודנים בדבריו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר, שהרי לא הפילה האשה כצורת אדם — הואיל ובתורה במעשה הבריאה, נאמרה אף בו בבעלי החיים הלשון יצירה כדרך שנאמרה בבריאת האדם "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". בראשית ב, יט, וכיון שנאמרה גם בבריאת האדם "וייצר ה' אלהים את האדם". שם ז, למדים גזירה שווה ללמד מזה לזה.

28 ותוהים: אלא מעתה, לטעם זה, אף המפלת דמות תנין, תהא אמו טמאה לידה, הואיל ונאמר אף בו בבריאת התנין, לשון שמשמעה יצירה כדרך שנאמר בבריאת האדם, שכן נאמר "ויברא אלהים את התנינם הגדולים" שם א, כא!

29 אמרי אומרים בתשובה: דנין למדים בגזירה שווה דבר שנאמר בו לשון יצירה מדבר שנאמר בו לשון יצירה, ואין דנין דבר שנאמר בו לשון בריאה מדבר שנאמר בו לשון יצירה.

30 ומקשים: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה, מה בכך? הא תנא דבי הרי שנה חכם בית המדרש של ר' ישמעאל גזירה שווה בין הכתוב האמור בנגעי בתים "ושב הכהן" ויקרא יד, לט לכתוב "ובא הכהן" שם מד — ללמד: זו היא שיבה זו היא ביאה לענין גזירה שווה, שאף שנבדלות הן המלים בצורתן הריהן נדרשות לגזירה שווה. ומעתה, נדרוש כיוצא בזה גם במלים בריאה ויצירה!

31 ועוד יש לשאול: נגמר נלמד גזירה שווה לענין המפלת תנין, מן הלשונות הזהות בריאה האמורה בבריאת התנין "ויברא אלהים את התנינים הגדולים", מבריאה האמורה בבריאת האדם, דכתיב שכן נאמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו" בראשית א, כז!

32 אמרי אומרים בתשובה: אין למדים גזירה שווה זו, שכן הכתוב "ויברא" האמור בבריאת האדם — לגופיה לגופו הוא נכתב, וללמדנו מעשה בריאת האדם. בעוד שהכתוב "וייצר" האמור בבריאת האדם הריהו לאפנויי להיפנות, כפנוי לדרשה ממנו, ולכך דנין דבר שנאמר בו לשון יצירה בבריאת בעלי החיים מדבר שנאמר בו לשון יצירה בבריאת האדם.

33 ושואלים: אדרבה היפך הדברים: הלשון האמור בבריאת האדם "וייצר" — הריהו לגופיה לגופו, ואילו הלשון "ויברא" האמור בבריאת האדם — הריהו לאפנויי להיפנות, ודנין דבר שנאמר בו לשון בריאה כתנינים, מדבר שנאמר בו לשון בריאה כאדם!

34 ומשיבים: אלא זהו הסברם של דברים: הלשון "וייצר" — הריהו מופנה פנוי לדרשה משני צדדין, מופנה גבי אצל אדם ומופנה גבי אצל בהמה. בעוד שהלשון "ויברא" — רק גבי אצל אדם הוא מופנה, ואילו גבי אצל תנינים הוא אינו מופנה. ולכך יש לגזור גזירה שווה מאדם לבעלי חיים, ולא מאדם לתנינים.

35 ומבררים: מאי מה, במה הלשון "וייצר" מופנה גבי אצל בהמה? אילימא מדכתיב אם תאמר שכיון שנאמר "ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה" שם כה, וכתיב וכתוב שוב בדומה "וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה", ולכך הלשון "ויצר" הריהו מופנה אצל הבהמה — גבי אצל תנין נמי גם כן הלשון "ויברא" הריהו אפנויי להיפנות מופנה, דכתיב שכן כתוב "ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו", וכתיב ושוב כתוב "ויברא אלהים את התנינים הגדולים". ונמצא איפוא כי גם הלשון "ויברא" הריהו מופנה משני צדדים!

36 ומשיבים: הכתוב "ואת כל רמש האדמה" אינו עוסק בתנינים, שכן "רמש האדמה" דכתיב התם שכתוב שם — של יבשה הוא. ולכך נדרשים בעלי החיים מאדם, שגזירה שווה המופנה משני צדדים היא, ואין נדרשים התנינים מאדם, שגזירה שווה המופנה מצד אחד היא. ושואלים: ומאי נפקא מינה ומה יוצא מזה, מה בכך בין גזירה שווה המופנה מצד אחד לגזירה שווה המופנה משני צדדין?

37 ומשיבים: נפקא מינה יוצא מכאן, יש חשיבות לדבר לענין זה שאמר רב יהודה אמר שמואל משום בשם ר' ישמעאל בכללי לימוד גזירה שווה: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר — אין למדין הימנה כלל. וכל גזירה שווה המופנה מצד אחד, לדעת ר' ישמעאל — למדין ממנה ואין מושיבין משיבים, מקשים עליה מן הסברה. ואילו לדעת רבנן חכמים — אמנם למדין ממנה ואולם גם משיבין עליה בפירכה שמן הסברה. וכל גזירה שווה המופנה משני צדדין, דברי הכל — למדין ממנה ואין משיבין עליה.

38 ושואלים: לדעת ר' ישמעאל, מאי איכא מה, איזה הבדל יש בין גזירה שווה המופנה מצד אחד לגזירה שווה המופנה משני צדדין, שהרי לדעתו בזו ובזו למדים ואין משיבים? ומשיבים: נפקא מינה יוצא מכאן, יש חשיבות לדבר לענין דהיכא דאיכא שהיכן שיש גזירה שווה המופנה מצד אחד וגזירה שווה המופנה משני צדדין — שבקינן עוזבים, מניחים, אנו את הגזירה שווה המופנה מצד אחד