ביאור שטיינזלץ על נדה ח׳

1 במקרה בו שני אחים היו נשואים לשתי אחיות יתומות, האחת גדולה והאחת קטנה, ומת בעלה של הגדולה בלא בנים, והרי איפוא האחות הגדולה זקוקה ליבום על ידי בעל הקטנה, ואולם היא אחות אשתו, ואסורה עליו. כיצד יש לנהוג? מלמדין בית דין את האחות הקטנה שנישאה על ידי אחיה ואמה, שאין נישואיה חלים אלא מדברי חכמים, שתמאן בו שתכריז על אי הסכמתה לנישואיה אלה, ובכך נעקרים הנישואין לגמרי. ויוכל איפוא בעלה שהוא אחי הנפטר, לקיים באחות הגדולה מצות ייבום שהיא מן התורה. ואמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר במחלוקת זו! ומשיבים: כי כאשר אמר שמואל שהלכה כר' אליעזר בארבעה דברים שנחלק עם חכמים, הכוונה היתה לנושאים שבסדר טהרות בלבד, אבל במחלוקות ר' אליעזר וחכמים בשאר הסדרים שבמשנה, איכא טובא יש הרבה מהן שהלכה בהן כר' אליעזר.

2 ומוסיפים: והכי נמי מסתברא וכך גם כן מסתבר לומר, דתנן שכן שנינו במשנה: חכמים סבורים שאם עשה אדם מספר עיסות בצק, שכל אחת מהן אין בה כשיעור המחייב הפרשת חלה, אפילו נגעו העיסות זו בזו — אינן מצטרפות, אלא אם נגיעתן כה הדוקה, שאם תופרדנה זו מזו, ייתלש חלק מהן. ורק אז "שישוכו" מצטרפות העיסות לשיעור חלה. ואילו ר' אליעזר אומר: אף הרודה המוציא לחם מן התנור לאחר שנאפה ונותן לסל שבו יש ככרות לחם אחרים שעדיין לא הופרשה מהן חלה, ובין כולן יש שיעור המחייב בהפרשת חלה — הסל שבו נמצאים ככרות הלחם הריהו מצרפן לשיעור חיוב הפרשת חלה. ואמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר. הרי שבשאר סדרי המשנה ישנן מחלוקות נוספות, כדוגמת זו, שהלכה בהן כר' אליעזר, נוסף לארבע שבסדר טהרות. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכך הוא.

3 ושואלים: ומאי אולמיה דהאי מהאי ומה הוא תוקפו של ענין זה שבדין צירוף לשיעור חלה מענין זה שבדין מיאון קטנה? מדוע יש להביא אסמכתא לקביעה שיש מחלוקות מחוץ לסדר טהרות שהלכה בהן כר' אליעזר, מכך שנפסקה הלכה כמוהו בדין חלה, ובמה הוא ראיה חזקה יותר ממה שנפסקה הלכה כר' אליעזר בדין מיאון קטנה? ומשיבים: מדין זה כשלעצמו של מיאון קטנה אין להוכיח שנפסקה הלכה כר' אליעזר במחלוקות נוספות מחוץ לסדר טהרות, שכן אפשר לומר שנפסקה הלכה כן במיאון קטנה משום דקאי שעומד התנא ר' אלעזר בן שמוע כותיה כשיטתו של ר' אליעזר בן הורקנוס,

4 דתנן שכן שנינו במשנה במסכת יבמות: כשהיו לאח שמת שתי נשים שאינן אחיות, האחת גדולה והאחת קטנה, ובא היבם תחילה על הקטנה וחזר ובא על הגדולה, לדעת חכמים פסל בכך את הקטנה שספק אם קניינה נחשב קנין, ונאסרו שתיהן עליו. ואילו ר' אלעזר אומר: בית דין מלמדין את הקטנה שתמאן בו ביבם, ויוכל לקיים מצות ייבום בגדולה. ולכן הראיה ממסכת חלה, שבה דעת ר' אליעזר היא דעת יחיד, היא ראיה חזקה יותר.

5 ושואלים על כך: ומי קאי והאם עומד ר' אלעזר בשיטתו של ר' אליעזר? והא והרי בתלמוד שם יבמות קיא,ב אצרכו מצרכינן להו מצריכים אנו אותן, את שתי ההלכות הללו, של ר' אליעזר ושל ר' אלעזר, ומראים שלא דמיין להדדי דומות זו לזו! אלא יש לומר הסבר אחר, שאין הראיה מדין זה של מיאון קטנה, שהלכה כר' אליעזר במחלוקות מחוץ לסדר טהרות תקיפה דיה, אלא מה שפסק שמואל בדין זה כר' אליעזר הוא משום דקאי שעומד ר' יהודה בן בבא כותיה כשיטתו של ר' אליעזר בענין זה,

6 דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' יהודה בן בבא העיד שכך נוהגים למעשה בחמשה דברים אלו: שממאנים את הקטנות, שפעמים מורים בית דין לקטנות שתמאנה בנישואיהם, ותפקענה אותם בכך.

7 ושמשיאין מורים בית הדין להתיר נישואין את האשה שנעלם בעלה על פי על סמך עדותו של עד אחד בלבד שמעיד שמת בעלה, ואין צריכים לשם כך שני עדים כבשאר עדויות שבתורה. ועוד העיד ר' יהודה בן בבא שמעשה היה ונסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש, אף על פי שבתורה נאמר דין זה בפירוש רק בשור שהרג את הנפש, וללמדנו שאף שאר בעלי חיים שהרגו בכלל זה. ועל יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח בבית המקדש, ואין אומרים בו שעדיין הוא בכלל "יין מגתו" שאינו ראוי לניסוך. ועוד העיד על קרבן התמיד של שחר שאירע וקרב בארבע שעות בשעה הרביעית ביום, אף על פי שכרגיל מקריבים אותו הרבה יותר מוקדם.

8 ויש לפרש בפשטות כי מאי מה הכוונה בביטוי "קטנות" בלשון רבים, שהזכיר ר' יהודה בן בבא? לאו האם לא לשני מקרים שבהם בית דין מלמד את הקטנה שתמאן לצורך קיום מצות ייבום, והם: חדא אחת, זו שאמר ר' אלעזר, וחד ואחת, זו שאמר ר' אליעזר. הרי שר' יהודה בן בבא פוסק כר' אליעזר! ודוחים: לא, מאי מה הכוונה בביטוי "קטנות" בלשון רבים? — קטנות דעלמא בכלל, והכוונה רק לדין של ר' אליעזר בלבד.

9 ושואלים על כך: אי הכי אם כך, שאחז ר' יהודה בן בבא לשון רבים "קטנות" כלשון כוללת, אף שכוונתו למקרה אחד, אם כן גבי אצל עדותו השניה ביחס לאשה הנישאת על פי עד אחד נמי גם כן, במקום שישנה "משיאין את האשה" נתני שישנה "משיאין את הנשים", ונימא ונאמר שהכוונה לנשים דעלמא בכלל! אלא, מדהכא קתני מתוך שכאן בענין נישואין שנה "אשה", בלשון יחיד, ואילו הכא קתני כאן בענין מיאון שנה "קטנות", בלשון רבים, שמע מינה למד מכאן כי דוקא מדויק קתני שנה, וכוונתו לשתי קטנות, זו שדיבר עליה ר' אלעזר וזו שדיבר עליה ר' אליעזר, ומכאן שעומד ר' יהודה בן בבא כשיטת ר' אליעזר. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכך הוא.

10 א ובדומה לשמואל כן אמר האמורא ר' אלעזר בן פדת: הלכה כר' אליעזר במחלוקותיו עם חכמים בארבעה דברים. ושואלים: ותו ליכא ויותר מארבעה דינים אין הלכה כר' אליעזר? והתנן והרי שנינו במשנה במסכת יבמות שר' אליעזר אומר שמלמדין את הקטנה שתמאן בו לצורך קיום מצות עשה של ייבום שמן התורה. ואף בזו אמר ר' אלעזר בן פדת שהלכה כר' אליעזר, הרי שיש עוד דברים שבהם הלכה כר' אליעזר, לשיטת ר' אלעזר בן פדת! וכי תימא ואם תאמר: כי כאשר אמר ר' אלעזר בן פדת שהלכה כר' אליעזר בארבעה, כוונתו היתה רק לדינים שבסדר טהרות, אבל בשאר סדרי המשנה איכא יש עוד מחלוקות של ר' אליעזר וחכמים שבהן הלכה כמותו. ואולם יש לדחות, שכן מי איכא האם אכן יש עוד מחלוקות שבהן הלכה כמותו?

11 והתנן והרי שנינו במשנה במסכת שביעית בדין קדושת שביעית בצמחים של בושם: הורד, והכופר, והלטום, והקטף — אף שאינם מיועדים לאכילה וכל שימושם הוא הפרחים או השרף היוצא מהם, ולצורך הריח שבהם, יש להן נוהגים בהם דיני שביעית, שנחשבים כפירות, וכן גם לדמיהן, שאף למה שקנו בהם יש דין שביעית. ומוסיפים שלפיכך יש להן ביעור, כלומר, חלה עליהם חובת ביעור שיש בפירות שביעית, וגם לדמיהן שגם מה שקנו בהם גם כן חייב ביעור. ואילו ר' שמעון סבור הוא שאין הצמח הנקטף אלא לשם פרחיו או השרף הריחני שבו, דוגמת צמחי בושם אלה, נחשב כפרי, ואין חלים עליו דיני השביעית כפירות. ואמר על כך ר' פדת בנו של ר' אלעזר בן פדת: מאן תנא מיהו החכם ששנה במשנה שקטפא פירא קטף נחשב כפרי אף שהוא רק שרף היוצא מן העץ? — ר' אליעזר הוא.

12 ואמר ר' זירא לר' פדת בנו של ר' אלעזר בן פדת: חזי ראה, שים לב למשמעות ההלכתית הנובעת מתוך דבריך אלו, דמינך ומאבוך קשריתו קטפא לעלמא שכן ממך, מתוך דבריך אלו, ומתוך דברי אביך, הרי אתם מתירים בשביעית את הקטף לכל! שהרי את אמרת מאן תנא קטפא פירא אתה אומר שמיהו החכם ששנה שקטף הוא פרי, ואסור בכל איסורי שביעית — ר' אליעזר, ואבוך ואביך אמר שהלכה כר' אליעזר בארבעה דברים בלבד. ולפי זה אף כאן אין הלכה כמותו, ונמצא שבכך אתה מתיר את הקטף בשביעית.

13 ונלמד מכאן לענייננו, שאם איתא יש מקום לתירוץ זה שמה שאמרו הלכה כר' אליעזר בארבעה דברים הרי זה בסדר טהרות בלבד, אבל לא בשאר סדרים, לימא ליה שיאמר לו ר' פדת לר' זירא באותו האופן: כי כאשר אמר אבא ר' אלעזר בן פדת שהלכה כר' אליעזר בארבעה דברים בלבד — הרי זה בסדר טהרות, אבל בשאר סדרי המשנה — איכא יש עוד מחלוקות שהלכה כמותו. ומתוך שלא השיב לו כן ר' פדת לר' זירא, הגם שידע מה היתה כוונת אביו, נסיק שכוונת דברי ר' אלעזר היא שהלכה כר' אליעזר בכל ששה סדרי המשנה.

14 ושואלים: אלא מעתה, שנדחה ההסבר שהצענו בדברי ר' אלעזר, אם כן שוב קשיא ההיא קשה אותה שאלה ששאלנו, שהרי יש עוד ענין בדין מיאון הקטנה שבו פסק ר' אלעזר כדעת ר' אליעזר! ומשיבים: בענין זה של מיאון פסק כן האמורא ר' אלעזר בן פדת משום דקאי שעומד התנא ר' אלעזר בן שמוע כותיה כמותו, כשיטת ר' אליעזר. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת יבמות, במקרה שבו היו לאח שמת שתי נשים, האחת גדולה והאחת קטנה, ובא היבם תחילה על הקטנה וחזר ובא על הגדולה, שלדעת חכמים פסל את הקטנה, ונאסרו שתיהן עליו, ואילו ר' אלעזר אומר כי במקרה זה מלמדים את הקטנה שתמאן בו, וכדברי ר' אליעזר.

15 ושואלים: ומי קאי והאם אכן עומד ר' אלעזר בשיטת ר' אליעזר? והא והרי בתלמוד שם יבמות קיא,ב אצרוכי מצרכינן להו מצריכים אנו אותן, את שתי ההלכות הללו של ר' אליעזר ושל ר' אלעזר, ומראים שלא דמיין להדדי לא דומות הן זו לזו! אלא יש לומר משום דקאי שעומד ר' יהודה בן בבא כוותיה כמותו, כשיטתו, שהעיד ר' יהודה בן בבא שבית דין ממאנים את הקטנה.

16 ושואלים עוד: ותו ליכא ועוד עניינים שבהם הלכה כר' אליעזר אין, והתנן והרי שנינו במשנה שנחלקו חכמים במקומה של אמירת ההבדלה בתפילת ערבית במוצאי שבת, שלדעת התנא הראשון אומרים אותה בברכת "חונן הדעת", ור' עקיבא אומר: אומרה להבדלה כברכה רביעית בפני עצמה. ואילו ר' אליעזר אומר: אומרה בברכת ההודאה "מודים". ואמר על כך האמורא ר' אלעזר בן פדת: הלכה בדין זה כר' אליעזר. הרי שלשיטת ר' אלעזר יש עוד מקום שנחלק ר' אליעזר עם חכמים והלכה כמותו!

17 אמר ר' אבא: ההוא אותו דין שאומר ר' אליעזר במשנה זו, לא בשם עצמו הוא אלא משום בשם ר' חנינא בן גמליאל. דתניא שכן שנויה ברייתא בדין זה של אמירת ההבדלה: ר' עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, ר' חנינא בן גמליאל אומר: אומרה בהודאה, ולפיכך לא כר' אליעזר פסק ר' אלעזר בן פדת אלא כר' חנינא בן גמליאל.

18 ודוחים תירוץ זה: והא והרי ר' אליעזר הריהו קשיש מיניה זקן ממנו מר' חנינא בן גמליאל טובא הרבה, ואין לומר איפוא שדברי ר' אליעזר שבמשנה הם משם ר' חנינא בן גמליאל! אלא יש לתרץ באופן שונה: מה שפסק ר' אלעזר בן פדת בדין זה כר' אליעזר, אינו אלא משום דקאי שעומד ר' חנינא בן גמליאל בשיטתיה בשיטתו זו של ר' אליעזר.

19 ושואלים על כך: ומי קאי והאם אכן עומד ר' חנינא בן גמליאל בשיטתו זו של ר' אליעזר? והתניא והרי שנויה ברייתא בסדר התפילות והוידויים הנאמרים ביום הכיפורים: אור ליל יום הכפורים בתפילת ערבית — מתפלל שבע ברכות בתפילת עמידה, ומתודה אומר סדר הוידוי לאחריהן. בתפילת שחרית — מתפלל שבע ברכות, ומתודה שוב. בתפילת מוסף — מתפלל שבע, ומתודה. בתפילת מנחה — מתפלל שבע, ומתודה. ובתפילת נעילה — מתפלל שבע, ומתודה. בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים — מתפלל שבע ברכות שיש בהן מעין שמנה עשרה הברכות שבתפילת עמידה של חול.

20 ר' חנינא בן גמליאל משום בשם אבותיו אומר: בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים מתפלל שמנה עשרה ברכות שלמות, מפני שצריך לומר הבדלה בברכת "חונן הדעת". משמע איפוא שר' חנינא בן גמליאל סבור שמקום אמירת ההבדלה הוא ב"חונן הדעת", ולא ב"מודים" כשיטת ר' אליעזר! אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה לכך: איהו הוא ר' חנינא בן גמליאל אמר שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת" משום בשם אבותיו, ואולם ליה לו עצמו לא סבירא ליה מסתבר לו לומר כן, ולדעתו יש לומר הבדלה ב"מודים".

21 א לעיל שנינו שאמר ר' זירא שדעת ר' פדת בן ר' אליעזר בן פדת שההלכה שקטף דינו בשביעית כפרי שיטת ר' אליעזר היא, ומשמע שדעת ר' זירא עצמו אינה כן. אמר ליה לו ר' ירמיה לר' זירא: ואת לא תסברא ואתה אינך סבור דמאן תנא קטפא פירא שמי ששנה שקטף הוא פרי ר' אליעזר הוא? והתנן והרי שנינו במשנה במסכת ערלה, ר' אליעזר אומר: המעמיד גבינה בשרף ערלה — אסור מפני שהשרף הריהו כפרי האילן, ובכלל איסור ערלה הוא. הרי שדעת ר' אליעזר שהשרף אף הוא כפרי!

22 ודוחים: אפילו תימא תאמר שהוא כדברי רבנן חכמים החולקים על ר' אליעזר, שכן יש לומר שעד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה נחלקו חכמים עליו על ר' אליעזר ודעתם שהשרף אינו כפרי אלא דווקא בקטפא דגווזא בשרף הענף, העץ עצמו, אבל בקטפא דפירא בשרף הפרי — מודו ליה מודים לו שהוא נחשב כפרי. דתנן שכן שנינו במשנה שם, אמר ר' יהושע: שמעתי מרבותי בפירוש שכך היא ההלכה בדין הערלה כי המעמיד גבינה בשרף העלין או בשרף העיקרין השורשים של עץ האסור בערלה — מותר, ואין בו איסור ערלה, אבל המעמיד בשרף הפגין תאנים שלא בשלו עדיין כל צורכן — אסור, מפני שהוא נחשב פרי.

23 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: כי פליגי רבנן עליה כאשר נחלקו חכמים עליו על ר' אליעזר ואמרו שאין שרף העץ נחשב כפריו — הרי זה דווקא באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות — מודו מודים חכמים שקטפו שרפו זהו פריו. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת שביעית, ר' שמעון אומר: אין לקטף דיני שביעית, משום שאינו נחשב פרי. וחכמים אומרים: יש לקטף דיני שביעית, מפני שקטפו של עץ בושם זהו פריו.

24 ויש לברר, מאן מיהם חכמים אלה? לאו רבנן דפליגי עליה האם אין אלה חכמים החולקים עליו על ר' אליעזר וסבורים כי שרף העץ אינו נחשב כפריו, הרי שבעץ שאינו עושה פרי נחשב השרף לפריו, וחלים עליו דיני שביעית! אמר ליה ההוא סבא לו זקן אחד: אין זו ראייה, שכן הכי כך אמר ר' יוחנן: מאן מיהם חכמים אלה החולקים על ר' שמעון במשנה זו שבמסכת שביעית? — ר' אליעזר הוא, שאמר: קטפו זהו פריו.

25 ושואלים על ר' יוחנן: אי אם דברי חכמים שבמשנה זו הם דברי ר' אליעזר, מאי איריא מה שייך, מדוע שנינו במשנה זו דווקא באילן שאינו עושה פרי, והרי לשיטת ר' אליעזר אפילו באילן העושה פרי — קטפו זהו פריו! ומשיבים: לדבריהם דרבנן קאמר להו של חכמים אמר להם, וכך צריך להבין את דבריו: לדידי לשיטתי — אפילו אילן העו‍שה פירות נמי גם כן קטפו זהו פריו, ואולם לדידכו לשיטתכם — אודו הודו לי מיהת לפחות באילן שאינו עושה פירות שקטפו זהו פריו. ורבנן אמרי ליה וחכמים אומרים לו שלא שנא אינו שונה בדינו עץ פרי מעץ שאינו עץ פרי, ובשניהם אין השרף נחשב כפרי.

26 ב ושבים לדון במה ששנינו במשנתנו: איזו היא בתולה שאם ראתה דם דיה שעתה — כל שלא ראתה דם מימיה. ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים: מי שלא ראתה דם מימיה, אם נשאת וראתה לראשונה דם מחמת ביאת הנישואין שהוא דם בתולים. וכן מי שילדה ולד וראתה לראשונה דם מחמת לידה, עדיין אני קורא לה "בתולה" לענין שבמשנתנו, שאם תראה דם נידות דייה שעתה. והטעם שאף אלו בכלל בתולה: שהרי "בתולה" שאמרו במשנתנו — הכוונה היא לבתולת דמים שלא ראתה עד כה דם נדות, אף שנבעלה כבר, ולא לבתולת בתולים שלא נבעלה עדיין.

27 ומקשים: איני כך הוא? והאמר והרי אמר רב כהנא, תנא שנה החכם, שלש בתולות הן: באדם — בתולת אדם, ובעולם — בתולת קרקע, ובצומח — בתולת שקמה. ומפרטים: מי היא הנקראת בתולת אדם — האשה כל זמן שלא נבעלה, ויש נפקא מינה תוצאה להלכה ממנה, מהגדרה זו לדינו של כהן גדול המצווה לשאת בתולה דווקא, אי נמי או גם כן לעניין סכום כתובתה שהוא מאתים זוז.

28 ומי היא הנקראת בתולת קרקע? — כל זמן שלא נעבדה בעבודה חקלאית. ויש נפקא מינה תוצאה להלכה ממנה, מהגדרה זו לענין נחל איתן בו עורפים את העגלה, ככפרה על הרוג שנמצא ואין יודעים מי הרגו. אי נמי או גם כן לענין מקח וממכר שזו ההגדרה התופסת לעניין מכירה וקניה של "קרקע בתולה".

29 ומי היא הנקראת בתולת שקמה? — כל זמן שלא נקצצה, ויש נפקא מינה תוצאה להלכה ממנה, מהגדרה זו לענין מקח וממכר, שזו ההגדרה התופסת לעניין מכירה וקניה של "בתולת השקמה". אי נמי או גם כן לענין מקצצה קציצתה בשנה השביעית שמיטה. כדתנן כמו ששנינו במשנה במסכת שביעית: אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא נקראת עבודה האסורה בשביעית. ומעתה יש לשאול: אם איתא יש מקום להלכה זו ששנינו, שאשה הרואה דם מביאת נישואין או כתוצאה מלידה, נקראת "בתולת דמים", ליתני נמי הא שישנה גם כן את זו בנוסף לשלש המנויות!

30 אמר רב נחמן בר יצחק: כי קתני כאשר שנה התנא שלוש בתולות אלה, לא שנה אלא מידי דלית ליה דבר שאין לו שם לווי לוואי, כלומר, "בתולה" באדם, "בתולה" בקרקע, ו"בתולה" בשקמה, אבל מידי דאית ליה דבר שיש לו שם לווי כמו "בתולת דמים" — לא קתני אינו שונה. רב ששת בריה בנו של רב אידי אמר הסבר אחר: כי קתני כאשר שנה, הרי שנה מידי דתלי דבר שתלוי במעשה שטרם נעשה, ולכשייעשה הריהו מפסיק את שם ה"בתולה", שבתולת אדם שמפסיקה להיקרא כן כשהיא נבעלת, וכן בתולת הקרקע משנעבדת ובתולת השקמה משנקצצת, אבל מידי דבר שלא תלי תלוי במעשה, כגון ראייה ראשונה של דם נדה, הבא מעצמה — לא קתני אינו שונה.

31 ר' חנינא בריה בנו של רב איקא אמר הסבר אחר: כי קתני כאשר שנה, הרי שנה דווקא מידי דבר שלא הדר חוזר שוב לברייתו, שמכאן והלאה נשאר לעולם באותה הגדרה, וכגון בתולה באדם, שמשעה שנבעלה שוב אינה נקראת "בתולה" לעולם. אבל מידי דהדר דבר שחוזר לברייתו לא קתני אינו שונה, ובתולת דמים אף משרואה דם נדות, עתידה היא לשוב לאותו מצב לכשתזקין ולא תראה שוב דם נדות. ורבינא אמר תירוץ אחר: כי קתני כאשר שנה, הרי שנה דווקא מידי דקפיד עליה זבינא דבר שמקפיד עליו הקונה, שיהיה כך ולא אחר, וכגון המקדש אשה בידיעה שהיא בתולה ומקפיד על כך, אבל במידי דלא קפיד עליה זבינא דבר שאין מקפיד עליו הקונה, וכגון דמים באשה, שאין בדבר הקפדה אצל הבריות, לא קתני אינו שונה.

32 ושואלים על הסבר זה של רבינא: ולא קפדי ואין בני אדם מקפידים בענין הזה אם ראתה דם או לא? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' חייא אומר: כשם שהשאור הבצק החמוץ הניתן בעיסה יפה מועיל לעיסה להתפחה, כך הם הדמים יפין מועילים לאשה. ובוודאי שחשוב לבעל, שאשתו תראה דמי נדות! ותניא ושנויה עוד ברייתא משום בשם ר' מאיר בענין זה של התועלת שבאשה הרואה דמי נדות: כל אשה שדמיה מרובין — בניה מרובין! אלא כך צריך לומר בתירוצו של רבינא, כי קתני כאשר שנה לא שנה אלא מידי דקפיץ עליה זבינא דבר שקופצים עליו הקונים, אבל מידי דלא קפיץ עליה זבינא, לא קתני דבר שאין קופצים עליו הקונים, אינו שונה, ו"בתולת דמים", כלומר, מי שלא ראתה עדיין דם נדות, אינה בגדר דבר שקופצים עליו.

33 ג ועוד בענין זה, תנו רבנן שנו חכמים: איזוהי קרקע הנקראת "בתולת קרקע"? — כל קרקע שבשעה שהיא נחרשת הריהי מעלה רשושין רגבים קשים, ואין עפרה תיחוח מפורר, אלא גושי וקשה לעבודה. ואולם אם נמצא בה בקרקע זו שברי כלי חרס — בידוע שנעבדה פעם, שהרי אין כלי חרס נמצא אלא במקום שכבר נעבד. ועוד, נמצא בה צונמא סלע באותה הקרקע, שוודאי לא עיבדוהו — הרי זו בכלל "בתולת קרקע".

34 ד שנינו במשנה בהגדרת המעוברת שאם ראתה דם דייה שעתה — משיודע עוברה. ושואלים: וכמה הוא שיעור זמן זה של הכרת העובר? סומכוס אומר משום בשם ר' מאיר: שלשה חדשים מתחילת ההריון, ואף על פי שאין ראיה מפורשת לדבר זה מן הכתוב — יש זכר רמז לדבר, שכן נאמר בהריונה של תמר מיהודה: "ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר... וגם הנה הרה..." בראשית לח, כד, שניכר בה אז שהינה מעוברת.

35 ושואלים: וכי רק זכר לדבר הוא מקרא זה? והלוא קרא כתיב מקרא כתוב במפורש הוא, וראיה גדולה היא שזמן הכרת עיבור הוא שלושה חודשים, ומה השמיענו ר' מאיר? ומשיבים: משום שזמני ההריון של הנשים שונים הם, דאיכא שיש אשה דילדה שיולדת לתשעה חודשי עיבור, ואיכא דילדה ויש שיולדת לשבעה חודשי עיבור, ואפשר לומר כי כשם שזמן הכרת העובר אצל היולדת לתשעה, הוא שליש הריונה שלושה חודשים, שמא אף אצל זו שזמן הריונה הוא שבעה חודשים, הכרת העיבור הוא שליש הריונה חודשיים ושליש. ולכן השמיענו ר' מאיר, שבכל הנשים, ואף בזו היולדת לשבעה חודשי הריון, זמן הכרת העובר הוא שלושה חודשים.

36 ה ובדומה לנאמר מקודם מביאים עוד את מה שתנו רבנן שנו חכמים: הרי אשה שהיתה בחזקת מעוברת, וראתה דם, ואחר כך הפילה רוח או כל דבר אחר שאינו של קיימא — אף שהתברר עתה שלא היתה בהריון, וצריכה להיטמא מעת לעת או מפקידה לפקידה, מכל מקום הרי היא נחשבת בחזקתה כמעוברת, ודיה שעתה.

37 ואף על גב שאין ראיה מפורשת מן המקרא לדבר, יש זכר לדבר, שנאמר: "הרינו חלנו כמו ילדנו רוח" ישעיהו כו, יח. הרי שאף שבסופו "ילדנו רוח" נחשב עדיין המצב שלפני כן כהריון "הרינו". ושואלים על כך: מאי מה טעם אמר שהוא "זכר לדבר" והלוא מקרא מפורש הוא זה, והרי ראיה גדולה היא! ומשיבים: אין זו ראיה שלימה, שכן כי כתיב האי קרא כאשר נאמר פסוק זה, בזכרים כתיב נאמר, שהוא דימוי בלבד, ואין ראיה שכך הוא אף להלכה.

38 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה על מה ששנינו בברייתא זו ממה ששנינו: קשתה היתה מקשה ללדת שנים ימים בתוך אחד עשר ימי זיבה, וליום השלישי הוסיפה לראות דם, ואחר כך הפילה רוח או כל דבר אחר שאינו של קיימא — הרי זו נקראת יולדת בזוב, וראיית הדם מצריכתה לנהוג כזבה גמורה, לענין טומאה וטהרה. ומעתה יש לשאול: אי אמרת אם אתה אומר שלידת רוח וכיוצא בה דיה שעתה, אם כן לידה מעלייתא מעולה, גמורה היא,