ביאור שטיינזלץ על נדה ד׳

1 ואילו כי פליגי כאשר נחלקו חזקיה ור' יוחנן הרי זה בקופה בדוקה, שנבדקה לפני שהניחו בה את הטהרות, ולא נמצא בה שרץ. ובכך נחלקו: שמר סבר חכם זה, חזקיה, סבור שאין לטמא את הטהרות הראשונות, שכן הא הרי בדקה ומסתבר שרק לאחר שהוצאו ממנה הטהרות הללו הגיע לתוכה השרץ. ואילו מר סבר חכם זה, ר' יוחנן, סבור כי שמא אימור אמור שמיד עם סילוק ידו לאחר הבדיקה, נפל השרץ לקופה.

2 ומקשים: ומדוע נעמיד את מחלוקת שמאי הלל דווקא בקופה שאינה בדוקה, והא והרי שיטותיהם בדין הקופה דומיא בדומה לאשה שראתה דם קתני שנינו בברייתא בה נידונים דבריהם, ואשה הרי בדוקה היא, שכן בודקת עצמה בשחרית ובערבית כדלהלן. ובוודאי גם בקופה מדובר בבדוקה! ומשיבים: כיון דשכיחי שמצויים בה באשה דמים — כמי שאינה בדוקה דמיא נחשבת.

3 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הבדל אחר: כי מודו כאשר מודים שמאי והלל שהטהרות הראשונות שבקופה טמאות, הרי זה בקופה שאינה מכוסה ויתכן שעם סילוק ידיו ממנה נפל השרץ לתוכה. ואולם כי פליגי כאשר נחלקו חזקיה ור' יוחנן הרי זה בקופה מכוסה, ולכן טיהרם חזקיה. ותוהים: אם מכוסה היא היכי כיצד נפל בתוכה השרץ? ומשיבים: כגון שתשמישה על ידי הסרת הכסוי. שחזקיה סבור שכל זמן שהטהרות בתוכה הריהו נזהר, ובוודאי לא נכנס אז השרץ בתוכה. ור' יוחנן סבור שחוששים שמא בשעה שגילה את הכיסוי, נפל לתוכה השרץ וטימא את הפירות.

4 ומקשים לחזקיה: והא דומיא והרי בדומה לאשה קתני שנה, ואשה כמכוסה היא, שהרי אין דם מבחוץ יכול להיכנס לתוכה, ובדומה לקופה, ובכל זאת היא טמאה! ומשיבים: כיון דשכיחי שמצויים בה דמים — כמי שאין מכוסה היא דמיא נחשבת.

5 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: יש הבדל אחר, כי מודו כאשר מודים שמאי והלל שהטהרות הראשונות שבקופה טמאות, הרי זה כשהן מונחות בזוית קופה. ואולם כי פליגי כאשר נחלקו חזקיה ור' יוחנן היה זה בזוית בית. ומקשים: והא והרי "קופה" קאמר אמר ולא בית!

6 ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו, וטלטלוה והניחוה בזוית אחרת, ונמצא שרץ כשהוא בזוית האחרת. ובכך נחלקו: חזקיה סבר: לא מחזקינן אין אנו מחזיקים טומאה ממקום למקום, שאף שנמצאה בה טומאה במקום אחד, אין אומרים שהיתה בה הטומאה קודם לכן במקום אחר, ולכן הטהרות שהיו בה בראשונה — טהורות. ואילו ר' יוחנן סבר: מחזקינן מחזיקים אנו, ולכן אף הראשונות טמאות.

7 ושואלים: ומי מחזקינן והאם מחזיקים אנו טומאה ממקום למקום? והתנן והרי שנינו במשנה במסכת טהרות: נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם האדם שנגע בו חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו שהוא מת — ר' מאיר מטהר את הנוגע,

8 וחכמים מטמאין, וטעמם: שכל הטמאות כשעת מציאתן, וכיון שמצא בבוקר שהוא מת, יש להניח שכבר היה מת גם בלילה.

9 ותני עלה ושנה בברייתא עליה: כשעת מציאתן, ובמקום מציאתן, שרק אם מצאו מת באותו מקום הריהו טמא, ואולם אם מצאו במקום אחר — הריהו טהור.

10 וכי תימא ואם תאמר כי הני מילי דברים אלו שאם נמצא מת במקום אחר — הנוגע טהור, אין זו טהרה מוחלטת, ואמרו כן רק לענין שלא לשרוף את התרומה על מגע כזה, אבל לענין לתלות לא להשתמש בה ולא לשורפה — תלינן תולים אנו?! ומי תלינן והאם אנו תולים?

11 והתנן והרי שנינו במשנה שם: מחט טמאה שנמצאת מונחת על גבי תרומה והיא מלאה חלודה או שבורה — כיון שמחט זו כמות שהיא עכשיו הריהי טהורה, אף התרומה טהורה. ואין חוששים שמא כשהונחה עליהם היתה שלמה וטימאתם ורק אחר כך נשברה. שכן כלל הוא שכל הטמאות כשעת מציאתן, ומעתה יש לשאול: ואמאי ומדוע כך הדין? לימא נאמר כי האי מעיקרא זו המחט מתחילתה מחט מעלייתא מעולה היא, והשתא ורק עכשיו הוא דהעלה שהעלתה חלודה, ולכל הפחות יהא דין הטהרות הללו לתלות. אלא מכאן שאין חוששים לכך, ואין תולים!

12 ועוד, הלא תנן שנינו במשנה שם: מצא שרץ שרוף שכיון שנשרף שוב אינו מטמא על גבי הזיתים של תרומה, וכן מטלית של זב המהומהם בלוי, שכיון שהתבלתה, נטהרה בכך — הרי זה טהור. ואין חוששים שמא הונח השרץ על הזיתים קודם שנשרף, או המטלית של הזב קודם שהתבלתה, וטימאום. שכן כלל הוא, שכל הטמאות כשעת מציאתן!

13 וכי תימא ואם תאמר שנוהגים בהם כשעת מציאתן בין לקולא להקל, כמו בדין המחט עצמה, שרואים אותם כמי שנגעה בהם המחט רק משנשברה או משהחלידה, ולכן הם טהורים. בין לחומרא להחמיר, וכמו זה שנמצא בבוקר מת, שמטמאים את זה שנגע בו בלילה. וכל זה הוא רק במקום מציאתן, אבל שלא במקום מציאתן — אף על פי שמשרף לא שרפינן אין אנו שורפים עליהם, בכל זאת מתלא תלינן לתלות תולים אנו,

14 והתנן והרי שנינו בתוספתא טהרות: ככר טהורה שהיתה מונחת על גבי הדף לוח עץ הקבוע בקיר, כמדף, ומדף טמא כגון בגד של זב מונח תחתיו. אף על פי שאם נפלה הכיכר אי אפשר שתיפול אלא אם כן נגעה במדף טמא זה — אם נמצאה על הארץ באופן שאינה נוגעת במדף — טהורה היא. שאני אומר: לא נפלה, אלא אדם טהור נכנס לשם ונטלה מן הדף, והניחה על הארץ.

15 עד שיאמר: ברי ודאי לי שלא נכנס אדם שם. ואמר ר' אלעזר: לא נצרכה להיאמר סברה זו, אלא אפילו כאשר לוח העץ עליו היא מונחת הוא מקום מדרון שיפוע, שמסתבר שתיפול הכיכר מאליה על הבגד הטמא, הרי שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, ואפילו לענין לתלות!

16 ומשיבים: התם כדקתני טעמא שם כמו ששנה את הטעם,

17 שאני אומר מניח כי אדם טהור נכנס לשם ונטלה, והניח אותה במקום זה. וכיון שיש במה לתלות, אין אנו מחזיקים טומאה.

18 ושואלים: הכא נמי כאן בקופה גם כן לגבי השרץ נימא נאמר שלא היה השרץ בקופה בתחילה, ועורב אתא בא ושדא וזרק את השרץ הזה לתוכה! ומשיבים: אדם שמעשיו נעשים בכונה, לשם תכלית מסויימת — אמרינן אומרים אנו שנטל את הככר, כדי למנוע ממנה טומאה. ואילו עורב שמעשיו שלא בכונה — לא אמרינן אין אנו אומרים בו שכך עשה. ומבררים דין זה של הככר שהיה על הדף.

19 ושואלים: מכדי הרי ספיקו של האי זה הככר, ספק טומאה ברשות היחיד הוא, וכלל הוא שכל ספק טומאה ברשות היחיד — ספקה טמא, ומדוע מקילים לומר שאדם טהור נטלה? ומשיבים: משום דהוי שככר זו הריהי בגדר דבר שאין בו דעת לישאל, שהרי הככר שיש בה ספק אינה בת שאלה, וכלל הוא שכל ספק טומאה של דבר שאין בו דעת לישאל, בין שספק טומאה זה הינו ברשות הרבים ובין שהוא ברשות היחיד — ספקו טהור.

20 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: הכא כאן מדובר בטומאה דרבנן מדברי חכמים, ובטומאה זו מקילים בספקה, אף ברשות היחיד. ומוסיפים: דיקא נמי מדוייק גם כן שבטומאה מדברי חכמים אנו עוסקים כאן, דקתני שכן שנה בדין זה של הככר שהיה "מדף טמא תחתיו", ולשון "מדף" מורה על טומאה קלה, שאין היא חמורה כטומאת התורה אלא מדברי חכמים בלבד. ומנין שלשון זו מורה על דבר קל — כדכתיב כמו שנאמר: "עלה נדף" ויקרא כו, לו, ומובן לשון זו: דבר קל.

21 א ועוד שנינו במשנתנו בדין אשה שאין לה וסת וראתה דם, כי חכמים אומרים ביחס לשיטותיהם של שמאי והלל: הדין לא כדברי זה שמאי, ולא כדברי זה הלל. ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים, וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא כדברי שמאי — שלא עשה סייג גבול לדבריו אלא היקל הרבה, ולא כדברי הלל — שהפריז פרץ גבול על מדותיו והחמיר הרבה.

22 אלא תקופת הזמן של מעת לעת ממעטת על יד מתקופת הזמן של מפקידה לפקידה מבדיקה לבדיקה, ותקופת הזמן של מפקידה לפקידה ממעטת על יד מזמן של מעת לעת.

23 ומסבירים: מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, כיצד? — בדקה עצמה ביום אחד בשבת ראשון בשבוע, ומצאת מצאה עצמה שהיא טהורה, וישבה יום שני ויום שלישי בשבוע, ולא בדקה עצמה, וליום רביעי בשבוע בדקה עצמה ומצאה שהיא טמאה — אין אומרים במקרה זה שתטמא למפרע את כל הטהרות שעסקה בהן מהפקידה ביום רביעי לפקידה ביום ראשון, אלא הריהי מטמאת למפרע מעת לעת בלבד.

24 ומצד שני, מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת, כיצד? — בדקה עצמה בשעה ראשונה ביום, ומצאת שהיא טהורה, וישבה לה בשעה השניה והשלישית ולא בדקה, ולשעה הרביעית בדקה ומצאה שהיא טמאה — אין אומרים במקרה זה שתטמא למפרע כל המעת לעת, משעה ראשונה של יום אתמול, אלא הריהי מטמאת למפרע רק מהפקידה בשעה הראשונה לפקידה בשעה הרביעית.

25 על כך שואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הוא, שהרי כיון שבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת עצמה שהיא טהורה — לא מטמינן לה אין אנו מטמאים אותה מעת לעת, שהרי בדוקה היתה, ואין צורך להשמיענו דבר זה! ומשיבים: איידי דתנא מתוך ששנה שתקופת הזמן של מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, תנא נמי שנה גם כן שתקופת הזמן של מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.

26 ב ובהסבר שיטת חכמים, אמר רבה: מאי טעמייהו דרבנן מה טעמם של חכמים שאם משך הזמן בין הבדיקות היה כמה ימים שאין האשה מטמאת למפרע אלא מעת לעת, אף שיתכן שראתה קודם?! אשה מרגשת בעצמה בצאת הדם, ומאחר ולא הרגישה ודאי לא ראתה, ואין לחשוש לכך. אמר ליה לו אביי: אם כן, תהא ההלכה לשיטת חכמים באשה הרואה, ולא הרגישה מקודם, שדיה שעתה בלבד, ולא תטמא למפרע כלל, וכשיטת שמאי! ומשיבים: הסבר זה שאמר רבה בשיטת חכמים, לא התכוון לומר אותו להלכה, אלא רק כדי לחדודי לחדד את אביי תלמידו הוא דבעי שרצה, לראות אם יעמוד אביי על הקושי שבדבר, ואכן שאל אביי אותו על כך. ושואלים: אלא אם כן, מאי טעמייהו דרבנן מה אכן טעמם של חכמים? ומשיבים:

27 כי הא כמו הלכה זו שאמר רב יהודה, אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל העוסקות בטהרות שיהו בודקות עצמן בכל יום ויום בשחרית ובערבית. בדיקת שחרית — כדי להכשיר על ידה אם תימצא בבדיקה שהיא טהורה את הטהרות של הלילה הקודם שנגעה בהן, ובדיקת ערבית — כדי להכשיר טהרות של היום הקודם,

28 וזו הואיל ועברה על תקנת חכמים, ולא בדקה עצמה — קנסוה חכמים שהפסידה קלקלה טהרות של עונה אחת מיחידות הזמן שביממה, יום או לילה. ומסבירים את דברי שמואל: מאי מה פירוש, מדוע אחז לשון "עונה", אף שדינה שהיא מטמאת מעת לעת, שהן שתי עונות — הכוונה היא שהפסידה עונה יתירה נוספת, שאילו קיימה תקנת חכמים ובדקה עצמה שחרית וערבית קודם שעסקה בטהרות — לא היתה נטמאת אלא עונה אחת בלבד שבין הבדיקה הקודמת, שנמצאה בה טהורה, לבדיקה שנמצאה בה טמאה. וזו שלא עשתה כן, הריהי מטמאת שתי עונות, שהן "מעת לעת".

29 אמר ליה לו רב פפא לרבא בשאלה על הסבר זה של שמואל: והא זימנין משכחת לה והרי פעמים אתה מוצא אפשרות לשלש עונות במעת לעת אחד עשרים וארבע שעות, וכגון שלא בדקה עצמה כמה יממות, ובדקה עצמה בצהרי יממה זו ומצאה טמאה, שהרי היא מטמאה את כל הטהרות שעסקה בהן למפרע מעת לעת עד לצהרי יממת אתמול, והרי בכלל עשרים וארבע שעות אלו, ישנן שלוש עונות יום אתמול שביממה הקודמת, ולילה ויום שביממה זו, והרי זה איפוא יותר מאשר תוספת קנס של עונה אחת! השיב לו רבא לרב פפא: השוו חכמים מדותיהן קביעותיהם שתהיינה כולן בהגדרה אחת, שלא תחלוק תבדיל במעת לעת זה ואחר.

30 ואיבעית אימא אם תרצה אמור תירוץ אחר לשאלתך: הטעם שמטמאה עד לצהרי היממה של אתמול הוא משום שלא יהא חוטא נשכר. שכן אילו היתה בודקת שחרית ומצאה עצמה טמאה, היתה מטמאת למפרע מעת לעת. וזו שנהגה שלא כראוי ודחתה בדיקתה עד לצהריים, אין סברה לטמאה רק עונה אחת נוספת מעבר לאותו היום.

31 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל להלכה ביניהם בין שני התירוצים הללו? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל להלכה במקרה דאתניסה שנאנסה, במקרה של כורח וכתוצאה מכך, לא בדקה בשחרית. שלפי הטעם שלא יהא חוטא נשכר — אינה מטמאה למפרע מעת לעת, משום שאין היא בגדר חוטא, ואולם לפי הטעם שחכמים השוו מידותיהם — אף במקרה זה הריהי מטמאה מעת לעת בלבד.

32 ג שנינו במשנתנו כי כל אשה שיש לה וסת קבוע שלוש פעמים, וראתה, דייה שעתה. ושואלים: לימא מתניתין האם נאמר שמשנתנו כשיטת ר' דוסא היא ולא כשיטת רבנן חכמים, דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: ארבע נשים, אם ראו דם, דיין שעתן, שכן הריהן בחזקת שאינן רואות דם, ואלו הן: הבתולה, שעדיין לא ראתה דם מעולם, וזו לה הראיה הראשונה, והמעוברת שהוכר עוברה, והמניקה, והזקנה. ר' דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ובניגוד לדעת חכמים הסבורים שרק אותן ארבע דיין שעתן!

33 ומשיבים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת רבנן חכמים, החולקים על ר' דוסא, ואולם עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה חלקו חכמים עליו על ר' דוסא אלא כשראתה האשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה, שסבורים חכמים כי מכיון שבא הדם שלא בזמנו, יש לחשוש בו שכבר יצא קודם לכן, והיא לא חשה בו, אבל כשראתה בשעת וסתה מודו ליה מודים חכמים לו לר' דוסא שדייה שעתה, ומתניתין ומשנתנו מדברת באופן שראתה בשעת וסתה, וכדברי הכל היא משנתנו.

34 ושואלים: מכלל זה אתה למד שר' דוסא אפילו בראתה שלא בשעת וסתה אמר שדייה שעתה. אם כן מאן תנא להא דתנו רבנן מי החכם ששנה את הברייתא הזו ששנו חכמים: אשה שיש לה וסת ומצאה כתם דם בבגדה שלא בשעת וסתה — כתמה טמא ומטמאה למפרע, עד שעת בדיקת הבגד או כיבוסו. וסיבת הדבר: שכן אם תראה אשה שיש לה וסת, דם שלא בשעת וסתה — הריהי מטמאה למפרע מעת לעת.

35 האם נימא נאמר ששיטת רבנן חכמים היא, ולא שיטת ר' דוסא? ומשיבים: אפילו תימא תאמר שהיא שיטת ר' דוסא, עד כאן לא שמענו כי פליג חלק ר' דוסא עלייהו דרבנן עליהם, על חכמים אלא כשראתה בשעת וסתה, אבל ראתה שלא בשעת וסתה מודי להו מודה להם שמטמאה למפרע. ומתניתין ומשנתנו מדברת בשעת וסתה, ושיטת ר' דוסא היא,