ביאור שטיינזלץ על נדה נ״ג

1 אמר רבי בהכרעת מחלוקת זו שבין חכמים ור' יהודה בן אגרא: נראין דברי ר' יהודה בן אגרא שחוששים שראתה ראייה אחת בין השמשות, ועולה לה לשתי ראיות — במקרה שלא בדקה, ונראים דברי חכמים שאין חוששים לכך — במקרה שבדקה.

2 ושואלים: מאי מה פירוש "בדקה", ומאי ומה פירוש "לא בדקה" שבדבריו? אמר רבא, אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי פגשתי את החכמים של בית המדרש של רב שיושבים ואומרים בפירוש דבריו: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שבדקה האשה את עצמה, ואולם לא בדקה את חלוקה, ואף את עצמה לא בדקה אלא בפרק זמן בין השמשות שלשיטת ר' יהודה משך זמן הליכת חצי מיל, שלפני צאת הכוכבים, ואילו בפרק הזמן שהוא בין השמשות לשיטת ר' יוסי שהוא כהרף עין, לפני צאת הכוכבים לא בדקה.

3 דרבנן סברי שחכמים סבורים כי זמן זה של בין השמשות לשיטת ר' יוסי — ליליא לילה הוא, ולכן זה שלא בדקה בפרק זמן זה, אינו משנה, שהרי לשיטתו הוא כבר לילה. והא והרי בדקה בבין השמשות שלשיטת ר' יהודה, ולא מצאה דם, ולכן אין לומר שראתה בבין השמשות, שתעלה לה ראייה זו לשני ימים. ואילו ר' יוסי הולך לטעמיה לטעמו, לשיטתו, דאמר שאומר כי בין השמשות הזה הקרוב לצאת הכוכבים אף הוא ספיקא הוי ספק הוא, ולכן יש לחשוש שראתה אז, ועולה לה ראייה זו לשני ימים.

4 ואמינא להו אנא ואמרתי להם אני: אילמלי אילו היו ידיה נתונות בבדיקה בעיניה כינוי בלשון נקיה לבית הערווה כל משך זמן בין השמשות — יפה אתם אומרים, עכשיו שבוודאי לא כך היה הדבר, יש מקום לחשש שמא מיד עם סלוק ידיה ראתה? ואמרו לי: כי קאמרינן כאשר אמרנו את דברינו, הרי זה מדובר אכן כשנתנה ידיה בעיניה כל משך זמן בין השמשות.

5 ומבררים עוד ברייתא זו, אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בן אגרא בשם ר' יוסי, שיש לחשוש לראיית בין השמשות, העולה לשתי ראיות, כשלא בדקה. ומבררים: מאי מה פירוש לא בדקה?

6 אילימא אם תאמר שבדקה בזמן המוגדר כבין השמשות לשיטת ר' יהודה, ולא בדקה בזמן המוגדר כבין השמשות לשיטת ר' יוסי, יש להקשות: מכלל הדברים נסיק שרבי אמנם פסק כר' יהודה בן אגרא במקרה זה, אבל ר' יהודה בן אגרא עצמו סבר סבור: שאף על גב שבדקה בתרוייהו בשניהם, בשני פרקי בין השמשות, של ר' יהודה ושל ר' יוסי, חיישא חוששת? והא הרי היא בדקה!

7 אלא פשיטא פשוט שמה שאמר רבי שלא בדקה, הכוונה שלא בדקה, לא בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ולא בבין השמשות לשיטת ר' יוסי, אבל אם בדקה בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ולא בדקה בבין השמשות לשיטת ר' יוסי — לא חיישא אינה חוששת.

8 אלמא מכאן כי הזמן המוגדר כבין השמשות לשיטת ר' יוסי — לשיטת רבי ליליא לילה הוא. אימא סיפא אמור עתה את סוף המשנה: ודברי חכמים בשבדקה. ושואלים: מאי מה פירוש בדקה?

9 אילימא אם תאמר שהכוונה שבדקה בבין השמשות כשיטת ר' יהודה ולא בדקה בבין השמשות כשיטת ר' יוסי, מכלל הדברים אתה למד דרבנן סברי שחכמים סבורים שאף על גב אף על פי שלא בדקה בתרוייהו בשניהם — לא חיישינן אין אנו חוששים, הא הרי לא בדקה!

10 אלא פשיטא פשוט, ברור שבדקה בין בבין השמשות לשיטת ר' יהודה בין בבין השמשות לשיטת ר' יוסי, אבל אם בדקה בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ולא בדקה בבין השמשות לשיטת ר' יוסי — חיישינן חוששים אנו.

11 אלמא מכאן נסיק כי בין השמשות לשיטת ר' יוסי — לרבי ספיקא הוי ספק הוא, והרי מכאן קשיא קשה, שיש בדבר סתירה משיטת רבי על שיטת

12 רבי! ומסבירים: הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונתו: נראין דברי ר' יהודה בן אגרא לרבנן לחכמים בש לא בדקה כלל לא בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ולא בבין השמשות לשיטת ר' יוסי, שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא כשבדקה בבין השמשות לשיטת ר' יהודה, ולא בדקה בבין השמשות לשיטת ר' יוסי. אבל היכא היכן, כאשר לא בדקה כלל — מודו ליה מודים לו.

13 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה: הרואה כתם, אם היה לראיה מרובה, ששיעורו גדול, שלושה גריסים ועוד — הרי זו חוששת לזיבה, אבל לראיה מועטת שהיה קטן משיעור שלושה גריסים ועוד — אינה חוששת לזיבה. זו דברי ר' יהודה בן אגרא שאמר משום בשם ר' יוסי.

14 אמר רבי: אני שמעתי ממנו שאחת זו שראתה כתם גדול, ואחת זו שראתה כתם קטן משלושה גריסים ועוד — חוששת לזוב, ומן הטעם הזה אמר לי: ומה אילו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה — לא תהא בחזקת טמאה? ונראין דבריו כשבדקה.

15 ושואלים: מאי מה פירוש בדקה? אילימא אם תאמר שבדקה בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ולא בדקה בבין השמשות לשיטת ר' יוסי, מכלל הדברים אתה למד שר' יהודה בן אגרא סבר סבור כי אף על גב אף על פי שלא בדקה לא בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ולא בבין השמשות לשיטת ר' יוסי — לא חיישא אינה חוששת לזיבה? ומדוע לא תחשוש לכך, והא והרי לא בדקה!

16 אלא פשיטא פשוט, מובן מאליו שמדובר שבדקה בין בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ובין בבין השמשות לשיטת ר' יוסי, מכלל הדברים נלמד כי ר' יהודה בן אגרא סבר שאם בדקה בבין השמשות שלשיטת ר' יהודה ולא בדקה בבין השמשות שלשיטת ר' יוסי — לא חיישא אינה חוששת.

17 אלמא מכאן נסיק כי פרק הזמן שהוא בין השמשות לשיטת ר' יוסי, לר' יהודה בן אגרא — ליליא לילה הוא. קשיא קשה מדברי ר' יהודה בן אגרא על דברי ר' יהודה בן אגרא!

18 בשלמא זה נוח בלא דברי רבי — לא קשיא אין זה קשה, שכן אפשר להבחין בין המקרים: התם שם מדובר שבדקה בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ולא בדקה בבין השמשות לשיטת ר' יוסי, ואילו הכא כאן מדובר כשבדקה נמי גם כן בבין השמשות לשיטת ר' יהודה ובבין השמשות לשיטת ר' יוסי. אלא בדרבי קשיא בשל דברי רבי קשה!

19 ומתרצים: אין זו סתירה, שכן נחלקו בדבר תרי תנאי שני תנאים ואליבא ולשיטתו של ר' יהודה בן אגרא; האי תנא סבר תנא זה סבור כי שלים נשלם בין השמשות לשיטת ר' יהודה

20 והדר חייל ואז שב חל בין השמשות של ר' יוסי, שספק הוא, ויש לחשוש שאולי ראתה בו. והאי ואילו זה התנא האחרון סבר סבור כי בין השמשות של ר' יוסי מישך שייך שייך הוא חלק מבין השמשות של ר' יהודה, וכיון שבודקת כל בין השמשות הזה, הריהי איפוא גם בודקת בבין השמשות של ר' יוסי, ולכן אין מקום לחשוש בה.

21 א ועוד בדינה של הרואה כתם, תנו רבנן שנו חכמים: הרואה כתם בבגדה — מטמאה את עצמה בכך לענין טהרות וקדשים שנגעה בהם למפרע, עד לשעה שנתכבס הבגד שנמצא בו הכתם. אלו דברי רבי.

22 ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: קדשים שנגעה בהם — מטמאה אותם למפרע, במציאת כתמה. ואולם את עצמה לענין שייטמאו הטהרות שנגעה בהן עד שעת הכיבוס — אינה מטמאה. וטעמו של דבר, משום שלא יהא דינו של כתמה חמור מדין ראייתה דם. שהרי הרואה דם, מטמאה למפרע טהרות שנגעה בהן רק עד מעת לעת.

23 ושואלים על נימוקו זה של ר' שמעון בן אלעזר: והא מצינו והרי מצאנו שר' שמעון בן אלעזר עצמו סבור שכתמה חמור מראייתה לענין קדשים, שמציאת הכתם מטמאה קדשים למפרע עד שעת כיבוס הבגד, ואילו ראיית דם אינה מטמאה קדשים למפרע אלא מעת לעת בלבד!

24 ומתרצים: אלא תני הכי שנה כך בברייתא זו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף קדשים אינה מטמאה למפרע עד שעת הכיבוס, אלא מעת לעת בלבד. וטעם הדבר, שלא יהא דין כתמה חמור מדין ראתה לכל דבר.

25 ב ועוד בענין זה, תנו רבנן שנו חכמים : ראתה כתם, ואחר כך ראתה דם, מה דינה? — הריהי תולה את מציאת כתמה בראייתה, וכאילו ראתה בשעת מציאת הכתם, ודין רואה עליה, ולכן הריהי מטמאה למפרע רק מעת לעת. ובלבד, שנראה הדם בתוך מעת לעת מזמן שמצאה את כתמה. ואולם אם בין מציאת כתמה וראייתה עבר יותר ממעת לעת — אינה תולה את הכתם בראיית הדם. אלו דברי רבי.

26 ר' שמעון בן אלעזר אומר: אינה תולה את הכתם בראיית הדם, אלא אם כן ראתה בו ביומו, אבל אם ראתה לאחר יום מציאת הכתם, אף שלא עבר עדיין מעת לעת ממציאת הכתם — אינה תולה את הכתם בראיית הדם, ומטמאה למפרע משעת כיבוס. אמר רבי: נראין דבריו של ר' שמעון בן אלעזר יותר מדברי, משום שהוא בשיטתו מתקנה מקל עליה, ואילו אני לשיטתי מעוותה מחמיר עליה. וכיון, שטומאת כתם הריהי מדברי חכמים, יש ללכת בה אחר שיטת המקיל.

27 ותוהים על כך: וכי ר' שמעון בן אלעזר בשיטתו מתקנה? והרי עוותי מעוית לה מקלקל אותה , שהרי אם ראתה דם לאחר יום מציאת הכתם, ובתוך מעת לעת, לשיטת ר' שמעון בן אלעזר הריהי מטמאה למפרע משעת כיבוס, ואילו לשיטת רבי במקרה זה אינה מטמאה למפרע אלא מעת לעת! אמר רבינא: איפוך הפוך את דברי רבי, שכך אמר: נראים דבריי מדברי ר' שמעון בן אלעזר, שאני מתקנה והוא מעוותה.

28 רב נחמן אמר: לעולם לא תיפוך אל תהפוך את דברי רבי, ומה שאמר שר' שמעון בן אלעזר בשיטתו מתקנה ואילו הוא בשיטתו מעוותה, כוונתו: שהוא ר' שמעון בן אלעזר מתקן הלכותיה לידי זיבה. שכן מעתה אם תראה דם ביום שלאחר מציאת הכתם, הרי מנין שבעת ימי נדותה מתחיל מזמן זה ולא מזמן מציאת הכתם, שהרי אין הכתם תלוי בראייתה זו, ונמצא איפוא שאם תראה ביום השביעי לראייתה זו שהוא היום השמיני למציאת הכתם — אין היא נחשבת זבה קטנה, ויכולה היא להיטהר מטומאת נדתה.

29 ואילו אני רבי, לשיטתי נמצא מעוות הלכותיה לידי זיבה. שכן במקרה זה, כיון שהכתם תולה בראיית הדם שלמחרת היום בתוך מעת לעת, הרי איפוא בראייה שראתה ביום השמיני למציאת הכתם, הריהי זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום.

30 ג ועוד בדין הכתמים, בעי מיניה שאל ממנו ר' זירא מר' אסי: האם דין הכתמים הריהו כדין ראיית דם, וצריכין שתבדוק עצמה להפסק טהרה לפני הטבילה ביום השביעי בערב, או לא? אשתיק שתק, ר' אסי ולא אמר ליה לו לר' זירא ולא מידי דבר.

31 ומסופר כי זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר פעמים מצאו ר' זירא את ר' אסי שיושב ואומר את דינה של הרואה כתם ואחר כך רואה דם, כי תולה היא את כתמה בראייתה, אם ראתה בתוך מעת לעת, לדברי רבי.

32 והוסיף ואמר שנחלקו בכך חכמים, שכן אמר ריש לקיש: והוא ובתנאי שבדקה עצמה בסוף היום השביעי למציאת הכתם. שבדיקה זו מוכיחה שאכן הכתם שייך לראיית הדם, ונוהגת איפוא ככל הפוסקת לטהרה בסוף היום השביעי. ואולם אם לא בדקה אלא בסוף היום השמיני למציאת הכתם, שהוא היום השביעי לראיית הדם, מוכיח הדבר שאין מציאת הכתם קשורה לראיית הדם. ואילו ר' יוחנן אמר: מציאת הכתם קשורה לראיית הדם, בכל אופן שבו נהגה האשה בבדיקתה. ולכן אף על פי שלא בדקה בסוף היום השביעי למציאת הכתם, אלא בסוף היום השביעי לראיית הדם, עדיין מציאת הכתם קשורה לראיית הדם.

33 כששמע כן ר' זירא אמר ליה לו לר' אסי: האם מכלל הדברים האלו יש להסיק כי כתמים צריכין הפסקת טהרה? אמר ליה לו: אין כן. שאלו: והא זימנין סגיאין בעא מינך והרי פעמים רבות שאלתי אותך האם כתמים צריכים הפסק, ולא אמרת ולא מידי דבר, דלמא שמא אגב שיטפך אתיא שטף לימודך באה נזכרה לך הלכה זו? אמר ליה לו: אין כן, אגב שיטפאי אתיא שטף לימודי באה לי הלכה זו.

34 ד משנה אשה הרואה דם ביום האחרון של ימי הזיבה, שהוא היום האחד עשר, בין השמשות, כיון שספק אם ראייה זו נחשבת כשל יום זה ובתוך ימי זיבה ראתה או של הלילה ובתוך ימי נידה ראתה — ראייה זו נחשבת מספק כתחלת נדה שמא ראיית לילה היא, וטמאה מעתה שבעת ימים, וכסוף נדה. תחלת זיבה וסוף זיבה ואם ראתה עוד יומיים הריהי זבה גמורה וצריכה לספור שבעה נקיים.

35 ובדומה לכך, הרואה דם בין השמשות של יום הארבעים ללידת זכר, שהוא היום האחרון לימי טהרת היולדת זכר, שאם ראתה בימי טהרתה — אינה נטמאת בכך. ומעתה, אם נחשבת ראייה זו כראיית יום — אינה נטמאת. ואם נחשבת היא כראיית לילה — הריהי נטמאת. וכן הרואה בין השמשות של יום השמונים ללידת נקבה, שהוא היום האחרון לימי טהרת היולדת נקבה. שדין הראייה בין השמשות לכולן, כל אלה — הרי אלו טועות בדעתן, שמסופקות הן, ואף הקרבן שהן מביאות, כיון שבא על הספק, אינו נאכל.

36 אמר ר' יהושע: עד שאתם מתקנים את השוטות הטועות מחמת הספק, באו ותקנו את הפקחות היודעות בוודאות זמן ראייתן, שאף הן נצרכות לתיקון מחמת רוב ראיות שרואות.

37 ה גמרא שנינו במשנתנו כי הרואה דם בבין השמשות של היום האחד עשר לימי זיבתה, שראייה זו נחשבת תחלת נדה וסוף נדה. ותוהים על כך: והרי אין החשש בראייה זו אלא שתחלת נדה היא אם נחשב זמן בין השמשות ללילה וסוף זיבה היא אם נחשב זמן בין השמשות ליום!

38 אמר רב חסדא: הכי קאמר כך הוא התנא אומר: הרואה יום אחד עשר בין השמשות — יש לחשוש בה גם שתחילת נדה היא וגם שסוף זיבה היא, ולכן אם ראתה גם בתשיעי ובעשירי קודם לכן — הריהי זבה מספק.

39 וכן בהמשך דברי המשנה "תחילת זיבה וסוף זיבה", כך אומר התנא: והרואה בין השמשות בשביעי לנדתה — יש לחשוש בה שסוף נדה היא ותחלת זיבה היא.

40 ו שנינו במשנתנו שאמר ר' יהושע לחכמים: עד שאתם מתקנין את השוטות, באו ותקנו את הפקחות. ושואלים על כך: וכי הני אלו הרואות בין השמשות,