ביאור שטיינזלץ על נדה כ״ו

1 גבי אצל דין בכורות בכורות מו,א שהמפלת סנדל — הבא אחריו הריהו בכור לירושה, ונוטל פי שנים מאחיו, ואין הוא בכור לכהן שהרי הסנדל נחשב כמי שפטר את רחם אמו, למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה נשנה, שהרי ברור שכל הנולד אחריו איננו נחשב כפטר רחם, שהרי אף בלא הסנדל, כבר פטר הולד שעמו שאינו סנדל את הבא אחריו?

2 ומסבירים: נשנה הדבר, לעניינו של זה שבא אחריו באותה לידה. שכיון שהסנדל יצא בתחילה ממעי אמו — הולד הנולד אחריו הוא אמנם בכור לנחלה ואולם אין הוא בכור לכהן.

3 ומבררים עוד: סנדל דתנן גבי ששנינו אצל דין כריתות כריתות ז,ב לענין קרבן יולדת, שהיולדת סנדל מביאה קרבן יולדת, למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה נשנה, שהרי אף בלא הסנדל, משום הולד שעמו צריכה היא להביא קרבן. ובקרבן זה נפטר אף הסנדל, שהיולדת מביאה קרבן אחד אף על לידת ולדות רבים.

4 ומשיבים: נצרך הדבר להישנות, לענין שאם תלד את הולד שעמו שלא בדרך הרגילה אלא דרך דופן "ניתוח קיסרי", ואין מביאים קרבן יולדת אלא על לידה שבה נולד הולד דרך פתח הרחם. ואילו את הסנדל ילדה דרך הרחם — דמייתא שמביאה קרבן על הסנדל, אף שעל הולד שנולד עמו אינה מביאה קרבן.

5 ושואלים: ולשיטת ר' שמעון שאמר כי הולד הנולד כיוצא דרך דופן — ולד מעליא מעולה, גמור הוא נחשב, מאי איכא למימר מה יש לומר, מדוע הזכירה המשנה את הסנדל, שהרי חייבת האשה להביא קרבן יולדת משום לידת הולד שעם הסנדל?!

6 אמר ר' ירמיה בהסבר הדברים: צריך הדבר להישנות, כדי ללמדנו שאם תלד את הולד בהיותה עדיין גויה, שאינה נוהגת בשלו טומאת לידה, והתגיירה לאחר מכן, ומעתה נוהגים בה דיני טומאת לידה, ואת הסנדל ילדה לאחר שנתגיירה. דמייתא שמביאה, שצריכה להביא קרבן על הסנדל.

7 ונמסר כי אמרוה רבנן חכמים להסברים אלה קמיה לפני רב פפא, ושאלוהו: ומי איתנהו להני שינויי והאם ישנם, מתקיימים התירוצים הללו, המסבירים שמדובר כשנולד הסנדל לפני הולד שעמו? והא תניא והרי שנויה ברייתא: כשהן הסנדל והולד שעמו יוצאין ממעי אמם — אין הם יוצאין אלא כרוכין זה בזה!

8 אמר רב פפא: שמע מינה למד מכאן, כי אין הם שוכבים זה אצל זה שכן באופן זה לא יתכן שיצא זה קודם לזה, אלא מכרך כריך ליה כורך הוא הולד לסנדל אפלגיה על מחציתו, שראשו של הולד תחוב כנגד טבורו של הסנדל, ומשלחיף ליה ודוחף הולד אותו כלפי רישיה בראשו אל מחוץ למעי האם. גבי אצל זה ששנינו במסכת בכורות, שיצא הסנדל תחילה — מדובר כגון שיצאו דרך ראשיהם, שהסנדל קדים ונפיק קדם ויצא לפני הולד שעמו. ואילו גבי אצל זה ששנינו במסכת כריתות — מדובר כששיצאו דרך מרגלותיהם, שהולד קדים ונפיק קדם ויצא לפני הסנדל.

9 רב הונא בר תחליפא משמיה בשמו של רבא אמר הסבר אחר: אפילו אם תימא תאמר ששניהם שוכבים זה בצד זה מצומצמין דחוקים יחד, אפשר להסביר את הדברים. ואיפוך שמעתתא והפוך את השמועה שאמר רב פפא, ובדרך זו: גבי אצל זו ששנינו במסכת בכורות — מדובר כשיצאו דרך מרגלותיהם, הולד דאית ביה חיותא שיש בו רוח חיים — סריך נסרך, אוחז בידיו כלפי מעלה, ואין הוא ממהר לצאת, ולא נפיק ואינו יוצא עדיין. ואילו הסנדל, דלית ביה חיותא שאין בו רוח חיים — הריהו שריק ונפיק מחליק ויוצא קודם לולד. ואילו גבי אצל זו ששנינו במסכת כריתות — מדובר כשיצאו דרך ראשיהן, הולד, דאית ביה חיותא שיש בו רוח חיים — משעה דנפיק רישיה, הויא שהוציא ראשו, הריהי נחשבת כלידה. ואילו הסנדל — אין זו נחשבת כלידה אלא עד דנפיק רוביה שיצא רובו.

10 א משנה שליא האיבר דרכו מקבל העובר את מזונו במעי אמו, והוא נתון בו כבנרתיק הנמצאת בבית — הבית טמא בטומאת אהל, כאילו הוא מאהיל על המת. ובהסברו של דין זה: לא שהשליא נחשבת כולד ובגללה נטמא הבית, אלא שאין שליא בלא ולד, וודאי שהיה בשליה זו ולד, אלא שנימוח לאחר שיצאה השליה מן האשה, ומשום אותו ולד נטמא הבית.

11 ר' שמעון אומר: אין הבית מיטמא בטומאת אהל, משום שאף שהיה ולד בשליה, הרי נימוק הולד ונעשה לדם עד שלא בטרם יצא ממעי אמו. ואותו הדם התערב בדם הלידה, ובטל בו ברוב.

12 ב גמרא שנינו במשנה דינה של השליה, ומביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: כיצד נראית השליא? בתחלתה, בראשית ההריון — הריהי דקה ביותר ודומה לחוט של ערב חוט הרוחב במארג, העובר בין חוטי השתי. ובסופה — הריהי הולכת ומתרחבת ודומה כתורמוס מסוגי הקטניות. וחלולה היא השליה כחצוצרת. ואין שליא שהיא פחותה בגודלה מטפח. רבי שמעון בן גמליאל אומר: שליא דומה לקורקבן קיבת העוף הטוחנת את המזון שנאכל של תרנגולין, שהמעיים הדקין יוצאין ממנה.

13 ואגב מה שאמרו בשליה, ששיעורה הינו לפחות טפח, מביאים, תניא שנויה ברייתא בפי ר' אושעיא זעירא דמן חבריא הקטן שבין החברים: חמשה דברים שיעורן לפחות טפח, ואלו הן: השליא, והשופר לתקיעה בראש השנה, והשדרה של הלולב לנטילת לולב בסוכות, ודופן סוכה כשרה, והאזוב המשמש לטהרת המצורע, והמשמש לעשיית אפר פרה אדומה ולהזאה על טמא מת.

14 ומפרטים: שליא — הא דאמרן כהלכה זו שאמרנו למעלה. שופר — דתניא שכן שנויה ברייתא, כמה יהא שיעור השופר הכשר לתקיעה בראש השנה? פירש ר' שמעון בן גמליאל: שיהא בו כדי שיאחזנו התוקע בארבע אצבעות ידו ועוד כדי שיראה מן השופר לכאן ולכאן משני צידי ידו, והרי זה לפחות כשיעור טפח.

15 שדרה של לולב מה היא עניינה? שכן אמר ר' פרנך, אמר ר' יוחנן: שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן מתרומם מעל ההדס האגוד עמו לפחות טפח. דופן סוכה מה עניינו? — דתניא שכן שנויה ברייתא: הסוכה הכשירה צריכה שתהיינה בה לפחות שתים דפנות כהלכתן שאורכן לפחות שבעה טפחים, ואילו שיעור הדופן השלישית — אפילו טפח, ובפחות מטפח — אינה כשרה. אזוב מה עניינו? — דתני שכן שנה ר' חייא: אזוב המשמש לטהרת מצורע ולעשיית אפר פרה אדומה ולהזאה על טמא מת — שיעורו לא פחות מטפח.

16 ובענין זה של חמשת הדברים הללו, אמר ר' חנינא בר פפא שכך דריש דרש החכם שילא איש כפר תמרתא כסימן לדבר: תלת שלוש מההלכות הללו — מתניתא משניות הן השליה, השופר, ודופן הסוכה, ותרתי שתים — שמעתתא ושמועות הן שדרת הלולב, והאזוב, ששיעורא שיעור כולם הוא לפחות טפח. ושואלים על סימן זה: תרתי שתיים הן הלכות שמועה? והלא רק חדא אחת היא ההלכה בשדרת הלולב, שהרי את שיעור האזוב שנה ר' חייא בברייתא! אמר אביי בתשובה: אימא אמור, תקן גירסתך, שלא שנה ר' חייא את דין האזוב כברייתא אלא שאמר ר' חייא שדין האזוב לא פחות מטפח, ואף זו הריהי איפוא דבר שמועה.

17 ושואלים על דברי ר' זעירא דמן חבריה שחמישה דברים הם ששיעורם הריהו לפחות טפח: ותו ליכא ועוד אין? והאיכא והרי יש הלכה זו ששנינו במשנה במסכת אהלות בדין שיעור האהל המביא את הטומאה, שכל שיש באהל אורך טפח על רוחב טפח על רום בגובה טפח מרובע — אם נמצא שם כדי שיעור מן המת הראוי לטמא, הרי אהל זה המאהיל עליו מביא את הטומאה על כל הנמצא תחתיו, אף אם אינו נוגע במת, וחוצץ חוסם בפני הטומאה מלטמא את הנמצא מעל גביו של אהל זה.

18 ומתרצים: מנין זה של חמשת הדברים שמנינו — של דברים ששיעורם טפח הוא שקאמרינן אמרנו, אבל דברים ששיעורם הוא טפח על טפח — לא קאמרינן אמרנו.

19 ושואלים עוד: והא איכא והרי יש הלכה זו ששנינו במשנה במסכת כלים שאבן היוצא הבולטת החוצה מן התנור, ומשמשת לו כעין ידית להגבהה ולטלטול, ושיעורה טפח, וכן האבן הבולטת החוצה מן הכירה ששיעורה הוא שלש אצבעות — הרי אלו נחשבות יד, הנצרכת לתנור ולכיריים, ונחשב הדבר להן כחבור לענין זה שאם נטמא התנור — אף הן נטמאות.

20 ומתרצים: כי קאמרינן כאשר אמרנו אותו מנין של חמשת הדברים — הרי זה היכא דבציר היכן, במקרה שפחות מטפח לא חזי אינו ראוי, ורק משיעור טפח הריהו בכלל הלכה זו, אבל הכא כאן בדין האבן היוצאת מהתנור או מהכיריים, כל שכן אם שיעור האבן הזו הינו בציר פחות מטפח — יד תנור הוא.

21 ועוד שואלים: והאיכא והרי יש

22 תנורי הבנות הקטנות, העשויים למשחק. דתניא שכן שנינו במשנה במסכת כלים: התנור של חרס מקבל טומאה בתחלתו לאחר גמר מלאכתו אם הוא בן ארבעה טפחים. וכן אם נטמא התנור, ונשבר, ויש בין שיריו שבריו שבר שגודלו ארבעה טפחים — הריהו עדיין טמא, ולא יצא מכדי טומאתו, אלו דברי ר' מאיר,

23 וחכמים אומרים: במה דברים אלה אמורים — דווקא בתנור גדול, אבל בתנור קטן, דינו כך: בתחלתו הריהו מקבל טומאה אף ששיעורו כל שהוא משתגמר מלאכתו, ושיריו — עדיין טמאים הם, עד שישבר ברובו.

24 ומסבירים: כמה הוא שיעור זה הנקרא "כל שהוא"? אמר ר' ינאי: טפח, שכן כך עושין תנורי בנות בשיעור טפח. הרי איפוא שיש עוד דברים, מלבד החמישה שמנה ר' אושעיה זעירא דמן חבריא, ששיעורם טפח! ומתרצים: מנין זה של חמישה דברים הריהו בדברים המוסכמים על הכל, אבל בדברים הנתונים בפלוגתא במחלוקת, כגון זה בשיעור התנור — לא קמיירי אינו עוסק.

25 ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שבאת לכך, לתירוץ זה, שאין המנין כולל דברים שבמחלוקת, הא נמי אף זו, בדין האבן היוצאת מן התנור גם כן פלוגתא מחלוקת היא, ולכן לא נכללה במנין חמשת הדברים ששיעורם טפח. ומהי מחלוקת זו? דקתני סיפא שהרי הוא התנא שונה בסוף המשנה במסכת כלים, אמר ר' יהודה, לא אמרו חכמים שרק עד טפח הריהו חיבור בתנור, אלא רק כאשר נתונה האבן הזו בצד שמן בין התנור ולכותל. שכן במקרה זה, כל שבולט יותר מטפח עומד להיחתך, כדי שיוכל התנור להינתן סמוך לכותל, ולכן אין הוא חיבור. אבל אם היתה האבן בולטת לצד פנים הבית, ולא לצד כתליו, אף אם שיעורה יותר מטפח הריהי נחשבת כחיבור לתנור.

26 וממשיכים ושואלים על דברי ר' אושעיה זעירא דמן חבריא: והאיכא והרי יש את מסגרת שולחן לחם הפנים שבמקדש שנאמר ששיעורה טפח! ומשיבים: בדברים דכתיבן שכתובים שיעורם במפורש במקרא לא קא מיירי אין הוא מדבר. ושואלים: והאיכא והרי יש את הכפורת ששיעורה טפח, ואין שיעורה נזכר במפורש במקרא! ומתרצים: בקדשים לא קמיירי אינו עוסק.

27 ושואלים: והאיכא והרי יש הלכה בדין המבוי בשבת, לענין שמותר הטלטול בו על ידי תיקון קורה, ושנינו בה כי דיה לקורה זו שהיא רחבה טפח שתתיר את הטלטול במבוי! ומתרצים: בדברים שהם מדרבנן דברי חכמים לא קמיירי אינו עוסק, אלא רק בדברים דכתיבן ולא מפרשי שיעורייהו שכתובים בתורה, ואולם אין מפורש שיעורם.

28 א שנינו במשנה כי המפלת שליה הריהי יושבת ימי טומאה וימי טהרה כיולדת זכר וכיולדת נקבה. ועוד בענין זה נמסר: יתיב ישב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה לפני רב כהנא, ויתיב וקאמר וישב ואמר שכך אמר רב יהודה, אמר רב: יצאה שליה מן האשה היולדת אם היה זה כל שלשה ימים הראשונים שלאחר לידת הולד — תולין מייחסים את השליא הזו בולד שנולד, שבשליה זו היה הולד נתון, ואולם אם יצאה השליה מכאן ואילך, יותר משלושה ימים שלאחר הלידה — חוששין לולד אחר שהיה בשליה זו, ונוהגים בה דיני האשה המפלת שליה.

29 אמר ליה לו רב כהנא לרב יצחק: ומי והאם אכן אמר רב הכי כך? והאמר והרי אמר רב עצמו: אין הולד הנולד שני מתעכב במעי אמו לאחר לידת חבירו העובר שקדם לו כלום! אישתיק שתק רב יצחק בר שמואל, ולא השיב על שאלה זו. אמר ליה לו רב כהנא לרב יצחק בר שמואל: ודלמא שמא אין זו סתירה בין דברי רב, שכן ניתן לומר שכאן שאמר רב שיש שהולד השני יוצא אף לאחר שלושה ימים מלידת קודמו — הרי זה בנפל, שלא נולד בתחילה ולד בן קיימא. ואילו כאן שאמר רב שאין הולד השני מתעכב אחר לידת הולד שקדם לו — הרי זה בשנולד בתחילה בן קיימא?

30 אמר ליה לו רב יצחק בר שמואל לרב כהנא: וכי את אמרת לשמעתתיה אתה האומר את שמועתו זו של רב, ומפרשה לפי סברתך? בפירוש אמר רב הכי כך: הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא — כל שלשה ימים תולין את השליא בולד, מכאן ואילך — חוששין לולד אחר. ילדה בן קיימא, ואחר כך הפילה שליא — אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר.

31 ב בענין זה מסופר: שמואל, ותלמידי רב, ורב יהודה הוו יתבי היו יושבים. חליף ואזיל חלף והלך רב יוסף בריה בנו של רב מנשיא מהמקום דויל לאפייהו באלי ואתי לקראתם כשהוא ממהר ובא, אמר שמואל: הנה אתי לן גברא בא אלינו אדם דרמינן ליה בגילא דחטתא שרואים אותו נופל בקש החיטה, כלומר, בדבר קל ומרמי ומדחי והוא נופל ונדחה, כלומר אינו יכול להשיב אף על קושיה קלה,

32 אדהכי אתא בתוך כך הוא בא. אמר ליה לו שמואל: מאי מה, איזה חידוש אמר רב בענין המפלת שליא? אמר ליה לן: הכי כך אמר רב: הפילה האשה ולד ולאחר מכן הפילה שליה, אין תולין את השליא בולד, אלא באופן שהולד הוא דבר של קיימא שהיה יכול לחיות אם היו מסתיימים ימי עיבורו, אבל אם לא היה הולד בר קיימא שאם היו מסתיימים ימי הריונו של הולד לא היה חי — יש לחשוש שמא ולד אחר היה בשליה. שיילינהו שאל אותם שמואל לכל תלמידי רב שהיו נוכחים במקום, האם אכן כך אמר רב, ואמרי ליה ואמרו לו: אכן הכי כך אמר רב. הדר החזיר פניו שמואל חזייה התבונן ברב יהודה בישות שלא בטובה, שכן אף רב יהודה מתלמידי רב היה, והקפיד עליו שמואל על שלא מסר דברים אלה לשמואל רבו, לאחר פטירת רב.

33 ג ועוד בענין האשה המפלת, בעא מיניה שאל ממנו ר' יוסי בן שאול מרבי: המפלת דמות עורב ושליא מהו דינה, האם יש לייחס את השליה לדמות עורב זו, או שמא יש לחשוש לולד אחר שהיה בשליה זו? אמר ליה לו: אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא, וכיון שאין בעורב שליה, אין לייחס לו שליה זו.

34 הוסיף ר' יוסי בן שאול ושאל: היתה השליה קשורה בו בדמות העורב מהו דינה. אמר ליה לו: דבר שאינו בנמצא כלל שאלת. איתיביה הקשה עליו ר' יוסי בן שאול: והרי שנינו: המפלת מין בהמה או חיה וכן עוף ושליא עמהן, בזמן שהשליא קשורה עמהן — אין חוששין לולד אחר, ובזמן שאין השליא קשורה עמהן — חוששין לולד אחר, ובמקרה זה הריני מטיל עליהן