ביאור שטיינזלץ על נדה י״ד

1 משום חשש יציאת זרע כתוצאה מחימום האיבר הנגרם על ידי חיכוכו, כהנים רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה שודאי נטמאים בעת הרכיבה. ומעירים, תניא נמי הכי שנינו ברייתא גם כן כך כדברי אביי: רוכבי גמלים — כולם רשעים, מפני שחשודים על הוצאת זרע בשל חיכוך האיבר בבשר הגמל בשעת הרכיבה. הספנים — כולם צדיקים, שכיון ששרויים הם בסכנה מתמדת בהיותם בים, ליבם נתון תמיד בתחינה לפני הקדוש ברוך הוא.

2 החמרים הרוכבים על חמורים — מהן רשעים מהן צדיקים. ובהסבר הבחנה זו בין חמרים רשעים לצדיקים, איכא דאמרי יש שאומרים כך: הא זה החמר שהוא צדיק — דמכף שיש אוכף על החמור ולכן אין מתחכך איבר הרוכב עליו בו. ואילו הא זה החמר שהוא רשע — שהחמור לא מכף מאוכף, ומתחכך איברו של הרוכב בבשר החמור, ובא בכך לידי הוצאת זרע. ואיכא דאמרי ויש שאומרים הבדל אחר: הא זה החמר שהוא רשע — דמטרטין שפוסק שני ירכיו משני צידי החמור, ונמצא איברו מתחכך ישירות בגוף החמור. ואילו הא זה החמר שהוא צדיק — שלא מטרטין לא פוסק ירכיו לשני צדדים, אלא רוכב כאשר שתי רגליו פונות לצד אחד של החמור, ואז אין איברו מתחכך בגוף החמור.

3 א ועוד בענין זהירות מהנהגה העשויה להביא ליציאת זרע, נמסר שר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד היה מקלל את מי ששוכב פרקדן, כשפניו למעלה, שכן בכך יכול לבוא לראיית זרע. ושואלים: איני האמנם כך הוא והאמר והרי אמר רב יוסף: השוכב פרקדן לא יקרא קרית קריאת שמע, ומכאן נדייק: קרית שמע הוא שלא יקרא בעודו שוכב כך, הא מגנא הרי שעצם השכיבה פרקדן — שפיר דמי נחשבת ראויה!

4 ומשיבים: לעצם ענין מגנא שכיבת פרקדן, כי מצלי כאשר היא נעשית בהטיית מועטה של הגוף — שפיר דמי נחשבת ראויה, ואולם לענין קריאת שמע בשכיבת פרקדן, אף כי מצלי כאשר מוטה מעט גוף השוכב — אסור הדבר. ושואלים: והא והרי ר' יוחנן מצלי וקרי היה שוכב פרקדן בהטייה מועטה של הגוף, וקורא כך קריאת שמע! ומשיבים: שאני שונה הוא דינו של ר' יוחנן שכן בעל בשר הוה היה, ולא יכול היה להטות גופו אלא מעט.

5 ב משנה דרך מנהג בנות ישראל שהן משמשות בתשמיש המיטה עם בעליהן בשני עדים פיסות בד לבדיקה: אחד לו לבעלה שיבדוק בו לאחר תשמיש אם נמצא עליו מדמה, ואחד לה עצמה. ואילו הנשים הצנועות המוסיפות בטהרתן מתקנות להן עד נוסף, שלישי, כדי לתקן בו בבדיקה את הבית בית הערווה לפני התשמיש.

6 ומעתה, אם נמצא דם על עד הבדיקה שלו, לאחר התשמיש — האשה והבעל שניהם טמאין טומאת שבעה, כדין הנדה והבא על הנדה, וחייבין על כך קרבן חטאת, כדין הבא על הנדה בשוגג. ואם נמצא דם על עד הבדיקה שלה, יש להבחין בדין אימתי נמצא הדם: אם נמצא אותיום מיד לאחר התשמיש — הבעל והאשה שניהם טמאין טומאת שבעה בוודאי, וחייבין בקרבן חטאת. ואולם אם נמצא הדם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן — אפשר שדם זה נראה רק לאחר התשמיש ולכן שניהם טמאין טומאת שבעה מספק, ופטורין מן הקרבן חטאת.

7 ובהגדרת פרק זמן זה, איזהו אחר זמן? — שיעור זמן שיש בו כדי שתוכל האשה שתרד מן המטה ותדיח פניה שלמטה, כלומר, בית הערווה. ואם נמצא דם על עד הבדיקה שלה אחר כך, יותר משיעור זמן זה — האשה עצמה מטמאה למפרע טהרות שנגעה בהן במשך כל מעת לעת, ואינה מטמאה את בועלה טומאת שבעה, ואינו אלא כנוגע בנדה הנטמא טומאת ערב בלבד. ר' עקיבא אומר: אף המוצאת דם על עד הבדיקה לאחר זמן מהתשמיש, מטמאה את בועלה טומאת שבעה.

8 ומודים חכמים לר' עקיבא באשה הרואה כתם שמטמאה את בועלה אם בא עליה לאחר מכן, אף שגם טומאה זו מדברי חכמים.

9 ג גמרא שנינו במשנה שאם נמצא דם על עד הבדיקה של הבעל לאחר התשמיש, הרי הבעל והאשה טמאים טומאת ודאי. ושואלים: וניחוש דלמא ונחשוש שמא דם מאכולת כינה הוא, שאפשר היתה כינה בבית הערווה של האשה, ובשעת תשמיש נמעכה, ועבר דמה לאיבר הבעל, ולא תהא זו אלא טומאת ספק! אמר ר' זירא: אין חוששים לכך, משום שאותו מקום בית הערווה של האשה בדוק הוא אצל לענין שתימצא בו מאכולת, וברור הוא שלא היתה שם כינה. ואיכא דאמרי ויש שאומרים בגירסה שונה את דברי ר' זירא: אותו מקום דחוק צר הוא אצל לענין שתיכנס בו מאכולת ולכן אין לחשוש לכך.

10 ומבררים: מאי בינייהו מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהם, בין שתי גירסות אלו? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל במקרה דאשתכח שנמצאה מאכולת רצופה מעוכה על עד הבדיקה של הבעל, ובריחוק מה מהמקום בו נמצא הדם בעד זה. ומעתה, להך לישנא דאמר ללשון זו שאמרה שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת — צריך לומר כי ודאי הא מעלמא אתאי מאכולת זו מהעולם, מהחוץ, באה, ואילו הדם שנמצא על עד הבדיקה של הבעל הוא מן האשה, ולכן טמאים הם טומאת ודאי. ואולם להך לישנא דאמר ללשון זו שאמרה שאותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת — אימא יש לחשוש ולומר כי השמש איבר התשמיש של האיש הוא שרצפה מעכה תוך כדי התשמיש, וממנה בא הדם אל עד הבדיקה של הבעל, והם טמאים רק מספק.

11 ד ועוד בענין זה, אתמר נאמר: בדקה האשה בעד הבדוק לה שהוא נקי מדם, ולאחר הבדיקה טחתו דחפתו בירכה, ולמחר מצאה עליה, על הירך, דם. אמר רב: במקרה כזה הריהי טמאה טומאת נדה ודאית. שכיון שברור שהעד היה נקי מדם קודם הבדיקה, ודאי הדם שנמצא על הירך מן הבדיקה הוא, ועבר אל הירך אחר שהטיחה בו את עד הבדיקה. אמר ליה לו רב שימי בר חייא לרב: והא והרי בדינה של אשה זו "חוששת לטומאה" אמרת לן לנו, והרי שלדעתך אינה טמאה ודאי אלא מספק!

12 ובענין זה איתמר נמי נאמר גם כן שכך אמר שמואל: אשה זו טמאה טומאת נדה ודאית. וכן מורין הלכה למעשה בבי מדרשא בית המדרש שהאשה טמאה טומאת נדה בוודאי.

13 ה ועוד בענין מציאת דם על עד הבדיקה אתמר נאמר: בדקה האשה בעד שאינו בדוק לה, שלא בדקה קודם לכן שאין בו דם, והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו על העד הזה דם. וספק אם דם זה היה בעד לפני הבדיקה, ואין האשה טמאה, או שדם זה הינו מן הבדיקה והריהי טמאה. ובענין זה אמר רב יוסף: כל ימיו של ר' חייא טימא במקרה שכזה, ולעת זקנתו טיהר.

14 ובדיוק מסורת הלכתית זו של רב יוסף איבעיא להו נשאלה להם לבני בית המדרש, היכי קאמר איך בדיוק אמר רב יוסף, האם אמר שכל ימיו של ר' חייא טימא משום נדה טומאה ודאית ששורפים עליה תרומה, ולעת זקנתו — טיהר משום טומאה ודאית של נדה, ואולם טימא משום כתם שהיא טומאת ספק, והתרומה שנגעה בה אינה נאכלת ואינה נשרפת,

15 או דלמא שמא כך הם דברי רב יוסף: כל ימיו של ר' חייא טימא משום כתם טומאת ספק, ולעת זקנתו טיהר מולא כלום מכל וכל, והריהי טהורה לגמרי?

16 ומביאים פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: תא שמע בא ושמע, דתניא שכן שנינו בברייתא: בדקה אשה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, רבי אומר: טמאה משום נדה טומאה ודאית, ור' חייא אמר: טמאה משום כתם, והרי זו טומאת ספק.

17 אמר לו ר' חייא לרבי: האם אי אין אתה מודה שעל מנת להיטמא במקרה זה צריכה היא שתראה על עד הבדיקה שבקופסא דם בשיעור של כגריס של פול ועוד? שבפחות משיעור זה יש לתלות את מקור הדם בכינה שנמעכה. אמר לו רבי: אבל אכן כן. אמר לו ר' חייא: אם כן, אתה אף אתה עשיתו נוהג בדם זה הנמצא בעד שבקופסה ככתם, ואין טומאתו של כתם אלא טומאת ספק. שהרי אם ודאי שמגופה בא הדם די היה בשיעור של כחרדל.

18 ומעירים: ורבי המטמא את האשה במקרה זה בטומאת ודאי, סבר סבור: אמנם בעינן צריכים אנו שיעור זה של כגריס ועוד, ואולם זהו רק כדי לאפוקי להוציא, לשלול את האפשרות שמא דם זה הוא מדם מאכולת, וכיון דנפק שיצא לה מהאפשרות שדם מאכולת הוא — ודאי מגופה אתא בא, ולכן טמאה בוודאי.

19 ומעתה נדון בדברי ר' חייא אלו, מאי לאו האם לא בזקנותו קאי היה עומד, שהרי הוא חולק על רבי שהיה רבו, ובוודאי לא היה חולק עליו אלא כשהיה כבר זקן, ואם בזקנותו, טימא במקרה זה את האשה טומאת ספק, הא הרי שבילדותו — טימא משום נדה טומאת ודאי! ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכך הוא.

20 א ועוד בענין זה, מסופר כי משתבח ליה אומר היה דברי שבח רבי לר' ישמעאל בר' יוסי אודות ר' חמא בר ביסא שאדם גדול הוא. אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי לרבי: לכשיבא לידך אליך הביאהו לידי אלי.

21 ומסופר: כי אתא כאשר בא, ר' חמא בר ביסא אצל ר' ישמעאל בר' יוסי, אמר ליה לו ר' ישמעאל בר' יוסי לר' חמא בר ביסא: בעי מינאי מילתא שאל ממני, אותי דבר בהלכה. בעא מיניה שאל אותו ר' חמא בר ביסא: בדקה האשה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, מהו הדין בכגון זה?

22 אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי: כשיטת מי רוצה אתה שאשיבך, האם כדברי אבא ר' יוסי אימא אומר לך, או כדברי רבי אימא אומר לך? אמר ליה לו ר' חמא בר ביסא: כדברי רבי אימא אמור לי.

23 אמר ר' ישמעאל: זהו שאומרין עליו שאדם גדול הוא? היאך מניחין דברי הרב שהוא ר' יוסי, ושומעין דברי התלמיד שהוא רבי!

24 ומסבירים מה טעם נהג כך ר' חמא בר ביסא, משום שהוא סבר היה סבור שיש להעדיף את שיטת רבי, שכן ריש מתיבתא ראש ישיבה הוא, ושכיחי רבנן קמיה ומצויים חכמים לפניו, ומשום כך מחדדי שמעתתיה מחודדות, מדוייקות יותר, שמועותיו משל ר' יוסי, אף שר' יוסי היה רבו.

25 ומבררים: מאי מה היא אותה שיטת רבי ומאי ומה היא אותה שיטת ר' יוסי שרמזן ר' ישמעאל בר' יוסי בדבריו? אמר רב אדא בר מתנא, תנא שנה: במקרה זה, רבי — מטמא, ור' יוסי — מטהר.

26 ואמר ר' זירא בהסבר מחלוקת זו: כשטימא רבי — כשיטת ר' מאיר פסק, וכשטיהר ר' יוסי — לעצמו כשיטתו שלו טיהר.

27 דתניא שכן שנינו במשנה במסכת נדה: האשה שהיתה עושה צרכיה הטילה מים, וראתה עם מי רגליה דם, ר' מאיר אומר: אם הטילה מים כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה, שמטילה היא מימיה במאמץ, אפשר שאגב כך מי הרגלים שבו לאחור אל המקור, וחזרו ויצאו עם הדם. ואולם אם הטילה את מימיה כשהיא יושבת — טהורה היא, שיש לומר שבא הדם מפצע כלשהו, ולא ממקורה.

28 ואילו ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך, בין שהטילה מים כשהיא עומדת ובין כשהיא יושבת — טהורה. הרי שאף כשהיא עומדת יש אולי בא הדם שלא מן המקור, ור' מאיר מטמא משום שמסתבר הדבר שבא הדם מן המקור. ואף רבי מטמא אם נמצא הדם על העד שבקופסה, אף שיש מקום לספק אולי היה הדם בעד הבדיקה קודם שבדקה בו. ואילו ר' יוסי סבור שכל שיש ספק בדבר, אין האשה טמאה.

29 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: והא והרי אמר ר' יוסי בר' חנינא: כשטימא ר' מאיר בנמצא דם במי רגליה, אף שיש מקום לספק, לא טימא אלא משום כתם, שהוא טומאת ספק, ואילו רבי המטמא בנמצא על עד בדיקה שלא היה בדוק קודם לכן, משום נדה קאמר הוא אומר, שהיא טומאת ודאי, ואין אם כן לתלות את שיטת רבי בשיטת ר' מאיר! אמר ליה לו רב אשי: אנן הכי קאמרינן אנו כך אנו אומרים: כי איתמר ההיא כאשר נאמרה אותה הלכה של ר' יוסי בר' חנינא בהסבר שיטת ר' מאיר — משום נדה איתמר נאמר שמטמא ר' מאיר טומאת ודאי, ולא משום כתם שהיא טומאת ספק.

30 ב שנינו במשנתנו שאם נמצא דם על עד הבדיקה שלה, של האשה, אותיום מיד לאחר התשמיש, הרי שניהם, הבעל והאשה טמאין טומאת שבעה וחייבים קרבן חטאת. ובדבר זה תנו רבנן שנו חכמים: איזהו שיעור וסת שהוא שיעור "אותיום"? — משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף, ביציאת שמש נכנס עד. שהוא משל לשמש אבר הזכר והעד עד הבדיקה שנמצאים בפתח הרחם "בצד המשקוף" כשהאבר נמצא בפנים, ומיד עם הוצאתו האשה מכניסה את העד.

31 ומגדירים: הוי הריהו שיעור וסת שאמרו חכמים שאם תמצא דם על העד ייטמאו שניהם ויתחייבו חטאת, אינו אלא לענין הקינוח בעד הבדיקה שלאחר התשמיש, שצריך שייעשה בשיעור זמן זה, כדי לדעת אם היה הדם בשעת התשמיש, אבל לא נאמר שיעור זמן זה לענין הבדיקה בפנים, שהרי אם תבדוק עצמה בפנים כראוי, נמצא עובר זמן רב מדי מן התשמיש, ואף אם תמצא דם, אין בכך כדי לטמאם טומאת ודאי.

32 ג עוד שנינו במשנתנו שאם נמצא דם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן מאז התשמיש, הרי הבעל והאשה טמאים מספק, ופטורים מן הקרבן. ובענין זה תנא שנה החכם: פטורים הם מקרבן חטאת, שהחטאת באה על איסור הנעשה בשוגג שעונשו כרת אם נעשה במזיד שבוודאי נעשה, ולא על הספק, כעין משנתנו, ואולם חייבין הם בקרבן אשם תלוי הבא על ספק עשיית איסור שעונשו אם נעשה במזיד כרת. ותנא דידן והתנא שלנו שפטר אותם מקרבן, ובכלל זה אף מקרבן אשם תלוי, מאי טעמא מה טעם?

33 — סבור הוא כי כדי לחייב קרבן אשם תלוי על הספק בעינן צריכים אנו שיהיה הספק קיים כעין חתיכה אחת האסורה באכילה באיסור כרת מתוך שתי חתיכות שהאחרת מותרת באכילה, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל, שדווקא בכגון זה חייב קרבן אשם תלוי. ואילו במקרה שבמשנתנו אין הספק אלא כגון חתיכה אחת שספק אם היא מותרת או אסורה, שהרי נמצא הדם על עד הבדיקה שלה, ואין הספק אלא אם נראה הדם לאחר תשמיש ולא היתה זו בעילת נדה או לפני התשמיש ונעשה איסור זה.

34 ד עוד שנינו במשנתנו: איזהו שיעור זמן זה המכונה "אחר זמן", שדינו שאם נמצא דם בזמן זה על עד הבדיקה שלה, הבעל והאשה טמאים מספק — כדי שתרד האשה מן המיטה ותדיח את בית הערווה. ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו, איזהו שיעור של "אחר זמן"? פירש ר' אליעזר בר' צדוק: משך זמן כדי שתושיט האשה את ידה אל מתחת הכר או מתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, והרי שיעור זה קצר יותר מהזמן הנדרש לרדת מהמיטה ולהדיח את בית הערווה!

35 אמר רב חסדא: מאי מה פירוש "אחר זמן" האמור במשנתנו — הכוונה לשיעורו של פרק זמן נוסף, שלישי, שהוא "אחר זמן" הבא ל"אחר זמן" הקודם לו. ששיעורו של פרק הזמן הראשון המכונה "אחר זמן" הוא כדברי ר' אליעזר בר' צדוק, ושיעור משנתנו מתייחס לפרק הזמן הבא אחריו, שדינו שאין הדם הנמצא על עד הבדיקה שלה מטמא אותם טומאת שבעה, אלא טומאת ערב בלבד לשיטת חכמים.

36 ומקשים על כך: והא קתני עלה והרי שנינו עליה, על שיעור זמן זה שבמשנתנו: נמצא על שלה לאחר זמן — טמאין טומאת שבעה מספק ופטורין מן הקרבן. ועל פרק זמן זה נאמר בהמשך המשנה איזהו "אחר זמן"? — כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה, והרי זה איפוא פרק הזמן הבא מיד לאחר פרק הזמן הנקרא "אותיום", ולא פרק זמן שלישי, שאין הבעל נטמא בו אלא טומאת ערב!

37 ומתרצים: הכי קאמר כך הוא, התנא שבמשנתנו, אומר, זו כוונת דבריו: איזהו "אחר זמן" שאם בדקה באותו זמן הריהם טמאים שבעה? — כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, וכהגדרתו של ר' אליעזר בר' צדוק. ובשיעור זמן שיש בו כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה — מחלוקת ר' עקיבא וחכמים היא אם נטמאים מספק טומאת שבעה, או נטמא הבעל טומאת ערב בלבד.

38 ושואלים על כך: והא והרי במחלוקתם זו של חכמים ור' עקיבא "אחר כך" קתני שנינו במשנתנו, שנחלקו בנמצא הדם בפרק הזמן הבא לאחר פרק הזמן המכונה "לאחר זמן"! ומתרצים: הכי קאמר כך הוא התנא שבמשנתנו אומר, זו כוונת דבריו: וזהו שיעור הזמן המכונה "אחר כך" שנחלקו בו ר' עקיבא וחכמים.

39 רב אשי אמר תירוץ אחר לסתירה זו: אידי ואידי זה וזה — חד שיעורא שיעור אחד הוא, ותלוי הדבר במצבה של האשה: אם נמצא כבר עד הבדיקה בידה ואינה צריכה להושיט ידה כדי להוציאו מתחת לכר או הכסת — שיעור הזמן הוא כאמור במשנתנו כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה. ואם אין עד הבדיקה בידה — שיעור הזמן הוא כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת, ותטול את עד הבדיקה ותבדוק בו בעודה במיטה.

40 מיתיבי שואלים על תירוצו של רב אשי ממה ששנינו: איזהו שיעור זמן המכונה "אחר זמן" שהדם הנמצא על עד הבדיקה שלה מטמא את שניהם טומאת שבעה מספק? — דבר זה שאל ר' אלעזר בר' צדוק לפני חכמים באושא, ואמר להם: