ביאור שטיינזלץ על נדה נ״ה

1 ומוסיפים ודנים: אי אם כדבריך שהשווה הכתוב "דם יהיה זובה" ויקרא טו,יט את דין הנדה לדין דמה, מעתה נאמר מה היא, הנדה, מטמאה בטומאת אבן מסמא שנטמאים בה הכלים הנמצאים מתחת לאבן גדולה עליה נישאת הנדה, אף מדוה דם נדתה נמי גם כן מטמאה באבן מסמא שעליה נתון דם הנדה?

2 אמר רב אשי בתשובה: אפשר היה לומר כן, ואולם אמר קרא הכתוב בדין משכב הזב "והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" ויקרא טו, י — הרי הלשון "אותם", לשון מיעוטא מיעוט הוא, וללמדנו כי דווקא אלה מטמאים באבן מסמא, ולא דם הנדה.

3 א ועוד שנינו במשנתנו כי בשר המת מטמא בין כשהוא לח ובין כשהוא יבש. ודנים בדבר: מנלן מנין לנו שכך הוא הדין? אמר ריש לקיש בתשובה: שכן אמר קרא הכתוב "או איש אשר יגע... באדם אשר יטמא לו לכל טמאתו" ויקרא כב, ה, ו"לכל" הריהו לשון ריבוי, ללמדנו שכן הוא בכל טומאות הפורשות ממנו, בין כלח ובין כיבש.

4 ואילו ר' יוחנן אמר: המקור לדין זה הוא "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" במדבר יט, טז. שבא הכתוב "בעצם אדם" ללמדנו כי דין האדם המטמא בטומאת מת הריהו דומיא בדומה לעצם. ומכאן: מה עצם — הריהו יבש, אף כאן — המת מטמא אף ביבש, ולא רק בלח.

5 ומבררים: מאי בינייהו מה, איזה הבדל הלכתי יש ביניהם, בין הסברו של ריש לקיש והסברו של ר' יוחנן? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל בדינו של בשר מן המת, כאשר התייבש עד דאפריך אפרוכי שהוא נפרך. שכן לדעת ריש לקיש הריהו טמא שאף באופן זה התרבה מן הכתוב "לכל טומאתו", ואילו לדעת ר' יוחנן הריהו טהור שכן אינו דומה לעצם.

6 מיתיבי מקשים על שיטת ריש לקיש ממה ששנינו כי בשר המת שהופרך — הריהו טהור! ומתרצים: אין זו קושיה, שכן התם שם מדובר באופן שיבש כל כך, עד דאקמח והוי עפרא שנהיה לקמח, והריהו עפר.

7 ועוד מיתיבי מקשים ממה ששנינו: כל שבגוף המת הריהו מטמא, חוץ מן השינים, והשער, והצפורן. וזהו דווקא כשהשינים או השיער והציפורן נפרדו מגוף המת, ואולם בשעת חבורן — הכל טמא. והרי זו קושיה הן לר' יוחנן שהרי אף השינים הריהן כעצם, ומדוע אינן מטמאות והן לריש לקיש מדוע לא התרבו אף אלה מן הכתוב "לכל טומאתו"!

8 אמר רב אדא בר אהבה בתשובה: אין מטמא בטומאת מת אלא הדבר שהוא דומיא בדומה לעצם, מה עצם — הריהי דבר שנברא עמו, עם לידתו של האדם. אף כל שמטמא בטומאת מת — הריהו דבר שנברא עמו, ואלה לא נבראו עם לידתו של האדם. ומקשים על הסבר זה: והאיכא והרי יש שער וצפורן, שנבראו עמו עם לידתו — ובכל זאת הריהם טהורין אינם נטמאים בטומאת מת!

9 אלא אמר רב אדא בר אהבה הסבר שונה: אין מטמא בטומאת מת אלא הדבר שהוא בדומה לעצם, מה עצם — הריהו דבר שנברא עמו בלידתו, ומאז שוב אין גזעו עיקרו מחליף, אף כל שמטמא בטומאת מת — הריהו דבר שנברא עמו, ואין גזעו מחליף. יצאו מכלל זה השינים — שלא נבראו עמו בלידתו. וכמו כן יצאו מכלל זה השער והצפורן — שאף על פי שנבראו עמו בשעת לידתו, ואולם גזעו מחליף.

10 ומקשים על הסבר זה: והרי עור, שגזעו מחליף, ותנן ושנינו במשנה שהגלודה בהמה שנקלף כל עורה מעליה, ר' מאיר מכשיר אותה באכילה, שאינה נעשית טריפה בכך, כיון שבמקום עור זה שנגלד, יצמח עור חדש. ואילו חכמים פוסלין אותה כטריפה. ואולם אפילו רבנן חכמים לא קפסלי אינם פוסלים אותה, אלא משום דאדהכי והכי שליט שבין כה וכה, בפרק הזמן שבין ירידת העור הקודם וצמיחת העור החדש, שולט בה אוירא אויר וכתוצאה מכך הריהי מתה. ואולם אף לדעת חכמים לעולם גזעו מחליף. ובכל זאת תנינן שונים אנו אלו הם שעורותיהם נחשבים כבשרן לענין הטומאה, ובכלל אלה עור האדם, אף שהעור גזעו מחליף!

11 ומתרצים: הא איתמר עלה הרי כבר נאמרו דברים עליה, על הלכה זו, שכך אמר עולא בהסבר הלכה זו: דבר מדין תורה — עור אדם הריהו טהור, ומאי טעמא ומה טעם אמרו חכמים כי הריהו טמא — גזרה שמא יעשה אדם מן העורות שמגופותיהם של אביו ואמו שטיחין לחמור. ולכן גזרו בכך טומאה.

12 ואיכא דאמרי ויש שאומרים את מהלך הסוגיה באופן שונה, שכך הקשו: הרי עור, שאין גזעו מחליף, ומנין לנו שהוא כך, שכן תנן שנינו שנחלקו חכמים בדין הבהמה שנגלד עורה אם היא טריפה, ואסורה באכילה. וחכמים פוסלין אותה, ומטעם שאין עתיד לצמוח עור חדש במקום העור שנקלף. ואפילו ר' מאיר המכשירה — לא קא מכשר אין הוא מכשיר אלא משום דקריר בשרא, וחייא שמתקרר הבשר, ונרפא, ואולם אף לדעתו לעולם העור אין גזעו מחליף. ובכל זאת אמר עולא דבר מדין תורה — עור אדם טהור אינו מטמא. ומדוע לדעתו אינו מטמא, והרי גזעו אינו מחליף!

13 ומשיבים: כי איתמר כאשר נאמרו דברי עולא — לא נאמרו על ראשית הדברים "אלו שעורותיהן כבשרן, עור אדם", אלא אסיפא איתמר על סוף הדברים הם נאמרו, ששנינו בהמשך "וכולן כל העורות המטמאים שעבדן כדרך הבורסקאים, או שהילך בהן עליהם כדי עבודה וכדרך המקובלת בעיבוד עורות — הרי אלה טהורין שאין הם מטמאים, חוץ מעור אדם. ועל כך אמר עולא: דבר תורה — אף עור אדם, כי כאשר עבדו הריהו טהור, ומה טעם אמרו חכמים טמא — גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.

14 ושואלים עוד: והרי בשר, שגזעו מחליף, ועם זאת, דינו שהריהו טמא מטמא! אמר מר בר רב אשי בתשובה: אין הבשר נחשב כדבר שגזעו מחליף, שכן אף שבא בשר חדש במקום הבשר שנלקח מהגוף, מכל מקום נעשה מקומו צלקת.

15 ב שנינו במשנתנו כי דם הנדה ובשר המת מטמאים כשהם לחים ומטמאים אף כשהם יבשים, אבל הזוב וכמותו גם הניע והרוק, ושאר דברים המנויים במשנתנו מטמא כשהוא לח ואינו מטמא יבש. ומבררים: הזוב, מנלן מנין לנו שהוא עצמו מטמא? דתניא שכן שנויה ברייתא במה שנאמר בפרשת הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" ויקרא טו, ב, לימד על הזוב עצמו שהוא טמא, ולא רק האדם הזב.

16 ויש לשאול מדוע נזקקים אנו ללימוד מיוחד, והלא דין קל וחומר הוא: מאחר שלאחרים לאדם שיצא ממנו הזוב — הריהו גורם טומאה, לעצמו — לא כל שכן שהריהו טמא! ואולם דינו של שעיר המשתלח ביום הכיפורים יוכיח שאין זו הוכחה. שהרי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים גורם טומאה לאחרים לאדם המשלחו, ואילו הוא עצמו השעיר טהור. ומעתה, אף אתה אל תתמה על זה, על הזוב, שאף על פי שגורם טומאה לאחרים — מכל מקום אפשר שיהא הוא עצמו טהור. לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב "זובו טמא הוא" — לימד על הזוב עצמו שהוא טמא.

17 ועדיין אימא אמור מתוך דרשה זו, כי הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בטומאת מגע, שהזוב מטמא במגע, אבל בטומאת משא — לא מטמא, מידי דהוה כמו שהוא בטומאת השרץ שמטמא במגע ולא במשא! אמר רב ביבי בר אביי: אין לומר כן, כי לענין טומאה במגע לא איצטריך קרא לא נצרך כתוב להשמיענו כן, דלא גרע שהרי אין הזוב גרוע, פחות משכבת זרע המטמאת במגע.

18 ואולם כי איצטריך קרא כאשר נצרך הכתוב לדרשה זו, הרי זה לענין טומאת הזוב במשא. ושואלים עוד: עדיין יש לדון בטומאת הזוב עצמו, כי אימא אמור מתוך דרשה זו, שאכן במשא, הריהו מטמא את האדם הנושא אותו, וכמו כן את בגדים שעליו. ואולם במגע — את האדם הנוגע בו הריהו מטמא, ואולם את הבגדים שעליו — לא לטמא אינו מטמא. והרי זה מידי דהוה כמו שהוא בטומאת מגע נבלה המטמאת את האדם הנוגע בה, ולא את הבגדים שעליו. אף שבמשא הריהי מטמאת את האדם ואת הבגדים!

19 ודוחים: לא סלקא דעתך אין להעלות על הדעת הצעה שכזו, דתניא שכן שנויה ברייתא, אחרים אומרים כי הכתוב החותם את פרשת הטומאות "ו הזב את זובו לזכר ולנקבה" ויקרא טו, לג מקיש משווה את דין זובו של האדם לו, לדינו של הזב עצמו. מה הוא בטומאת הזב, לא חלקת בין מגעו למשאו — שדין שניהם לטמא אדם הנוגע והנושא ולטמא בגדים שעליהם, אף בטומאת זובו כן הוא, שמטמאת אדם ובגדים, הן במגע והן במשא.

20 ושואלים: והשתא דנפקא לן ועכשיו, שיוצא לנו, שנלמד דין טומאת הזוב מההיקש שבכתוב "הזב את זובו", אם כן הכתוב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" שם ב שממנו למדנו כמובא בתחילת הסוגיה את דין טומאת הזוב, למה לי?

21 אמר רב יהודה מדסקרתא בתשובה: איצטריך נצרך כתוב זה, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי דין שעיר המשתלח יוכיח שאין הזוב טמא. שהרי השעיר המשתלח גורם טומאה לאחרים לאדם המשלח אותו לעזאזל, ובכל זאת הוא השעיר עצמו טהור. והיה מקום לומר שאף הזוב, אף שגורם טומאה לאדם שיצא ממנו, מכל מקום הוא עצמו לא יהיה טמא. ואי ואם תאמר כי אין לומר כן, משום הכתוב "הזב את זובו" המלמדנו שהזוב עצמו נטמא, ובדומה לזב — יש מקום לדחות ולומר כי לא בא היקש זה שבין הזוב לזב ללמדנו לענין טומאת הזוב, אלא ללמדנו לענין מניינא מנין, מספר ראיות הזיבה שבהן חלה על הרואה טומאת זב הוא דאתא שבא, שהן שלוש ראיות.

22 ובאופן זה: הכתוב "זוב" הכלול במלה "זובו" — מלמד על חד ראיה אחת של זיבה. הכתוב "זובו" — מלמד על תרתי שתי ראיות של זיבה. ומן הכתוב "לזכר" למדים אנו שבשתי ראיות דינו שונה משל הנקבה שאין הוא מטמא בראיית אונס כאשה. ואולם לענין ראייה בשלישי בא הכתוב הנוסף "או לנקבה" שבו אקשיה רחמנא הקישו הכתוב לנקבה, ללמדנו כי בראייה שלישית, אפילו היתה זו באונס, הריהו נטמא ומביא קרבן על טומאתו, ולא היינו יודעים עדיין כי הזוב עצמו הריהו טמא.

23 לכך כתב רחמנא כתבה התורה "זובו טמא". והשתא דאמר רחמנא ועכשיו שאמר הכתוב "זובו טמא הוא", וכדרך שנדרש הכתוב — דרוש ביה נמי האי דרוש בו גם כן דרשה זו הנלמדת מהכתוב "הזב את זובו".

24 א ועוד שנינו במשנתנו כי הרוק של הזב מטמא לח ואינו מטמא ביבש. ומבררים: עצם דין הטומאה שברוק הזב מנלן מנין לנו? דתניא שכן שנויה ברייתא על האמור בפרשת הזב "וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" ויקרא טו, ח. ומבררים: יכול יהא הדין שהרוק מטמא את האדם הטהור, אף על פי שלא נגע בו, אלא שרק נרוק לעברו — לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב "וכי ירוק הזב בטהור" — שאין הטהור נטמא ביריקה זו עד שיגע הרוק בטהור.

25 ומוסיפים לברר: מלשון הכתוב "וכי ירוק" אין לי לטמא אלא את רוקו של הזב בלבד, ואולם לענין כיחו וניעו ומי האף שלו שאף הם מטמאים מנין לי? לכך תלמוד לומר "וכי ירק" בתוספת וא"ו שהרי היה יכול לכתוב "כי", כלשון ריבוי המלמדת שאף אלה מטמאים. ומעתה דנים בדברי הברייתא.

26 אמר מר החכם בברייתא: יכול יטמא הרוק אף על פי שלא נגע בזה שנרוק לעברו, והביא מן הכתוב ללמדנו שאין הרוק מטמא אלא בנגיעה. ותוהים על עצם השאלה: מהיכא תיתי מהיכן תבוא, מדוע נעלה על דעתנו לומר שיהא האדם הטהור נטמא אף ביריקה שלא נגעה בו, עד שנצרך הכתוב להשמיענו שלא כך הדין.

27 ומשיבים: סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי נילף נלמד בגזירה שווה של המלה "רוק" האמורה בזב, מהמלה "רוק" האמורה בדין היבמה החולצת שנאמר בה "וירקה בפניו". דברים כה, ט. מה התם שם, במעשה חליצת יבמה — הרי זה מעשה חליצה ראוי, אף על פי שלא נגע הרוק בפני היבם, אף הכא נמי כאן, בטומאת רוק הזב, גם כן — מטמא הרוק את האדם הטהור, אף שלא נגע בו, לכך קא משמע לן הוא, הכתוב משמיע לנו שאין הרוק מטמא אלא כשנגע באדם הטהור.

28 ודנים עוד: ואימר ואמור כי הני מילי דברים אלה שרוקו של הזב מטמא, אמורים דווקא במגע, אבל במשא — לא מטמא, מידי דהוה כמו שכך הוא הדין בטומאת השרץ המטמא במגע, ולא במשא! אמר ריש לקיש: אין לומר כן, שהרי כך תנא דבי שנה החכם של בית המדרש של ר' ישמעאל: אמר קרא הכתוב "בטהור" — ללמדנו כי כל מה מטומאת רוק הזב שנמצא ביד הטהור, ואף שאין הוא נוגע בו במישרין, אלא רק נישא על ידו, גם כן טמאתי לך.

29 ודנים עוד: ואימא ואמור כי אף שנטמא הטהור במגע ובמשא, נבחין בדיניהן, ובמשא הטהור את רוק הזב — הריהו מטמא את האדם הנושא וכן את הבגדים שעליו. ואילו במגע — את האדם הנוגע עצמו לטמא, אך את הבגדים שעליו — לא לטמא, מידי דהוה כמו שכך הוא הדין בטומאת מגע נבלה, שאין היא מטמאת אלא את הנוגע, ול

30 ריש לקיש, וכן תנא דבי שנה החכם של בית המדרש של ר' ישמעאל: אמר קרא הכתוב "בטהור" — ללמדנו כי טהרה שטהרתי לך במקום אחר, טמאתי לך כאן, ואיזה זה? — זה מגע נבלה שאכן אינה מטמאת אדם ובגדים, ואולם רוק הזב מטמא אדם ובגדים.

31 ומקשים: ואימא ואמור כי כך היא כוונת הכתוב שטהרה שטהרתי לך במקום אחר, כטומאת המשא של השרץ, שאין הוא מטמא במשא, טמאתי לך כאן ברוקו של הזב, שהריהו מטמא במשא. ואולם עדיין יש מקום לומר שתהא טומאת רוק הזוב כטומאת הנבלה, המטמאה את האדם בלבד, ולא את הבגדים שעליו! ודוחים: אין לומר כן, שהרי אם כן הוא, נכתוב קרא שתכתוב התורה "וכי ירוק הזב באדם", מאי מה טעם נאמר "וכי ירוק הזב בטהור" — שמע מינה תרתי למד מכאן שני דברים, שנוהגת טומאת משא ברוק הזב, ושמגעו מטמא את הנוגע ואת הבגדים שעליו.

32 ב ועוד שנינו בברייתא כי מי האף של הזב מטמאים בלח ולא ביבש. ומבררים: מאי מה הם מי האף? אמר רב: מדובר במי האף הנגררין נפלטים דרך הפה של האדם. והטעם שהם טמאים: לפי שאי אפשר למי האף היוצאים דרך הפה בלא שיהיה בתוכם צחצוחי שאריות מועטות הרוק. והריהם טמאים איפוא מטומאת הרוק. ואילו ר' יוחנן אמר כי המדובר במי האף, אפילו בנגררין כדרכם דרך החוטם. ומסבירים את דעתו: אלמא קסבר הרי סבור הוא כי גם הנוזל מן האף מעיין הוא, ורחמנא רבייה והתורה ריבתה אותו בכתוב "וכי ירוק", שאף הוא מטמא, כרוק.

33 ושואלים: ולדעת רב הסבור כי מי האף נטמאים משום שיש בהם שאריות של רוק, מעתה במשנתנו נחשוב נמי נמנה גם כן ברשימת הדברים היוצאים מן הזב המטמאים, את דמעת עינו של הזב. שכן אמר רב: האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה זה שרוצה לעוור את עינו — ליכחול שיכחול, ימרח חומר על עיניו מגוי, שעלול הגוי לתת בתוך חומר זה דבר המעוור עינים. ולוי אמר: האי מאן דבעי דלימות זה שרוצה למות — ליכחול שיכחול מגוי, שעלול הגוי לתת סם מוות בתוך הכחילה.

34 ובהסבר דברי רב הללו אמר רב חייא בר גוריא: מאי טעמא מה הטעם לדברי רב שלא אמר כלוי הא מאן דבעי דלימות זה שרוצה למות, שיכחול עיניו מגוי, אלא הזכיר רק את סכנת העיוורון — כי לדעת רב אין סכנת מוות בדבר, אף אם יש חומר ממית בכחילה, הואיל ויכול הוא לגוררן ולהוציאן דרך הפה. הרי איפוא שגם נוזלי העין נגררים דרך הפה, ומעתה תטמא גם דמעת עינו של הזב! ומתרצים: לדעת רב, נהי דזיהרא אף כי אמנם ארס מוות הניתן לעינו של אדם נפיק יוצא דרך פיו של האדם, ואולם דמעתא גופא דמעה בעצמה — לא נפיק אינה יוצאת דרך הפה. ודנים עתה בדעותיהם של רב ור' יוחנן אלה.

35 תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא: תשעה משקין יוצאים מן הזב ואלו הן: הזיעה, והליחה סרוחה, והריעי צואה — טהורין מכלום שאין בהם כל טומאה. דמעת עינו, ודם מגפתו פצעו, וחלב האשה — מטמאין טומאת משקין, לטמא אוכלים ומשקים, כשאר המשקים הטמאים, ושיעור טומאתם הוא ברביעית. אבל זובו, רוקו, ומימי רגליו — מטמאין טומאה חמורה. ואילו מי האף לא קתני לא שנה.

36 בשלמא זה נוח לדעת רב הסבור שמי האף מטמאים משום צחצוחי רוק שבהם, מובן מדוע לא קתני אין נשנים מי האף — שכן לא פסיקא ליה למתני אין זה פסוק, חתוך ומוחלט, דין מי האף, לו, לתנא, שישנה אותם, שכן זימנין דאתי לפעמים שבאים מי האף דרך הפה — והריהם טמאים, ואולם זימנין דאתי פעמים שבאים דרך החוטם, ואינם טמאים. אלא לר' יוחנן האומר כי מי האף נחשבים כמעיין לעצמם, והתרבו מן הכתוב "וכי ירוק", ליתני שישנה התנא גם את מי האף.

37 ודוחים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך, כדעת רב, כיחו וניעו מי קתני האם הוא התנא שנה? אלא יש לומר כי תנא שנה רוק וכל דאתא מרבויא שבא מריבוי הכתוב, ככיחו וניעו, הכא נמי כך גם כן יש לומר כי תנא שנה רוקו, וכל דאתא מרבויא שבא מריבוי הכתוב, כמי האף. שנינו בברייתא כי דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה נחשבים כמשקים, ולכך הם מטמאים טומאת משקים.

38 ומביאים מקור לדברים: דמעת עינו — דכתיב שכן נאמר "ותשקמו בדמעות שליש" תהלים פ, ו. ודם מגפתו — דכתיב שכן נאמר "ודם חללים ישתה" במדבר כג, כד מה לי קטליה כוליה הרג אותו כולו, שנחשב דמו כמשקה, הרי שנקרא משקה, מה לי קטליה פלגיה הרגו למחצה, כדם זה היוצא מן הפצע, שאף הוא נחשב כמשקה. חלב האשה — דכתיב שכן נאמר "ותפתח את נאוד החלב ותשקהו" שופטים ד, יט.

39 עוד שנינו בברייתא בין הדברים המטמאים טומאה חמורה את מימי רגליו. ומבררים: מנלן מנין לנו שכך הוא דינם? דתניא: שכן שנויה ברייתא על האמור בתחילת פרשת הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו" ויקרא טו, א—ב: באה המלה "וזאת" לרבות את מימי רגליו לטומאה חמורה, שאף הם הריהם כזוב. ומסבירים: והלא אין צורך בדרשה זו כדי ללמדנו כן, שהרי דין קל וחומר הוא, ובאופן זה: ומה רוק של הזב, הבא ממקום טהרה מן הפה — הריהו טמא, מימי רגליו של הזב הבאין