ביאור שטיינזלץ על נדה י״ח

1 ופליגא וחולק אביי על שיטתו של רב קטינא האומר שהריהי טמאה מספק.

2 ולשיטתו של רב הונא האומר שבנמצא מן הלול ולפנים הריהי ודאי טמאה, ובנמצא מן הלול ולחוץ הריהי ספק טמאה — סבורה היא הן כר' חייא והן כרב קטינא, ויש מקום לומר שלא פליגי אינם חלוקים הם בעיקרו של דין, אלא שדברו באופנים שונים: כאן בדברי ר' חייא המטמא בודאי, מדובר כשנמצא הדם מן הלול ולפנים. ואילו כאן בדברי רב קטינא המטמא מן הספק, מדובר כשנמצא הדם מן הלול ולחוץ.

3 אלא לשיטתו של רמי בר שמואל ולשיטתו של רב יצחק בריה בנו של רב יהודה, דאמרי שאומרים כי דם הנמצא מן הלול ולחוץ — ספקו טהור, ודם הנמצא מן הלול ולפנים — ספקו טמא, הני במאי מתוקמא אלה, ר' חייא ורב קטינא, במה, באיזה מקרה, עומדת, עוסקת מחלוקתם? — מן הלול ולפנים, שהרי לדעת רמי בר שמואל ורב יצחק בנמצא מן הלול ולחוץ הריהו טהור.

4 ומעתה לימא פליגא האם נאמר שחלוקים הם על שיטת ר' חייא המטמא בודאי, בעוד הם מטמאים מספק!

5 ודוחים: לא קשיא אין הדבר קשה, שכן יש מקום לומר שרמי בר שמואל ורב יצחק סבורים אף כר' חייא, ולשיטתם לא נחלקו ר' חייא ורב קטינא בעיקרו של דין, אלא שדברו באופנים שונים: כאן בדברי ר' חייא המטמא בודאי, מדובר כשנמצא הדם בקרקע פרוזדור, שבזה יש לומר שבא הדם מהחדר ולא מהעליה. ואילו כאן בדברי רב קטינא המטמא מן הספק, מדובר שנמצא הדם בגג פרוזדור, שבזה יש ספק מהיכן בא הדם אם מן העליה או מן החדר.

6 א ובעקבות הלכה זו מביאים מה שאמר ר' יוחנן: בשלשה מקומות של ספק הלכו פסקו בו חכמים שהולכים אחר הרוב, ועל סמך הרוב עשאום קבעו את דינם של הספקות הללו כודאי, ואלו הם: מקור, שליא, חתיכה. ומפרטים: מקור — הא דאמרן הלכה זו שאמרנו, שאם נמצא הדם בפרוזדור לפנים מהלול, שדם זה טמא ודאי.

7 שליא — דתנן ששנינו במשנה בפרק הבא: שליא איבר בגוף האשה שהעובר נתון בתוכו ומקבל דרכו את מזונו שנמצאה בבית, אף שאין בשליה ולד — הבית טמא בטומאת אהל, ככל בית שהמת נתון בתוכו. וטעם הדבר: לא מפני שהשליא עצמה הינה ולד, אלא מפני שאין כמעט שליא בלא ולד, שברוב השליות יש ולד. ואף בזו ודאי היה ולד, ומת הולד ונמחה לאחר שיצאה השליה מגוף האשה, ולכן אינו נראה עתה. וטמא הבית משום הולד המת שבשליה. ואילו ר' שמעון אומר: אין הבית טמא בטומאת אהל, כיון שנמוק נמחה הולד עד שלא בטרם יצא, ונעשה לדם, והתערב דם זה בדם הלידה, והתבטל ברוב. ומכל מקום שנינו שלדעת חכמים, טמא הבית טומאת ודאי, אף שנסמך הדבר על רוב שליות.

8 חתיכה — דתנן ששנינו בתוספתא: המעוברת המפלת צורת יד חתוכה שאצבעותיה חתוכות, מופרדות וניכרות ורגל חתוכה — אמו טמאה לידה שבועיים כיולדת נקבה, מחמת הספק ככל היולדת או המפלת עובר שנגמרה צורתו ואף יש לה ימי טוהר כזכר בלבד, מחמת הספק. ואין חוששין שמא מגוף אטום שלא נגמרה צורתו, שאין בו חלוקת איברים באת באה חתיכה זו ואין לה ימי טוהר. משום שרוב הנשים המעוברות יולדות עובר שנגמרה צורתו, ואף במקרה זה יש לומר שבאה היד או הרגל החתוכה מולד שהיה שלם, ונמחה בלידה. הרי שקבעו חכמים טומאה ודאית, בהסתמך על הרוב.

9 ושואלים: ותו ועוד מקרים, מלבד שלושה מקומות אלה, שדנו בספק כודאי, בהסתמך על רוב, ליכא אין? והאיכא והרי יש דין תשע חנויות!

10 דתניא שכן שנינו בברייתא: עיר שיש בה תשע חנויות שכולן מוכרות בשר כשר שהוא בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה האסור באכילה, ולקח קנה אדם מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספקו אסור, שכן בספק זה שהתחיל במקום קבוע, כגון החנויות שבעיר הקבועות במקומן, אין הולכים אחר הרוב.

11 ואולם במקרה שבו לא נוצר הספק לאחר שנלקח הבשר מאחת החנויות, אלא לאחר שנמצא הבשר מוטל בעיר, ואין ידוע מאיזו חנות הגיע — הכלל הוא: הלך לך אחר הרוב, וכיון שרוב החנויות מוכרות בשר כשר, אף חתיכה זו הריהי כשרה בודאי. והרי מקרה נוסף בו עשו את הספק כודאי!

12 ומתרצים: מנין המקומות בהם עשו חכמים את הספק כודאי בהסתמך על הכלל שהולכים אחר הרוב, דווקא בעניינים הנוגעים לטומאה הוא שקאמרינן אומרים אנו אותו, ואילו בעניינים הנוגעים לאיסור כגון זה של חנויות המוכרות בשר שחוטה ונבילה — לא קאמרינן אין אנו אומרים.

13 ושואלים עוד: והאיכא והרי יש מקרה זה של תשע צפרדעין מתים שאינם מטמאים במותם ושרץ אחד מת המטמא ישנו ביניהם, ונגע באחד מהן, מהעשרה הללו, ואינו יודע באיזה מהן נגע — אם היה הדבר ברשות היחיד — ספקו טמא, שלמדים ממדרש המקראות שספק טומאה ברשות היחיד הריהו טמא. ואם היה הדבר ברשות הרבים — ספקו טהור.

14 ובמקרה שבו אחד מבעלי החיים הללו פרש מתוך הקבוצה ונמצא שלא במקום כולם, ושם נגע בו — הכלל הוא: הלך אחר הרוב, ומכיון שהרוב צפרדעים — טהור. הרי שיש עוד מקרה, בענייני טומאה שקבעו בו חכמים שדינו כודאי בהסתמך על הרוב!

15 ומתרצים: מנין זה של שלושה מקומות, דווקא בעניינים הנוגעים לטומאה שבאשה — קאמרינן אומרים אנו, ואילו בעניינים שבטומאה בעלמא בכלל — לא קאמרינן אין אנו אומרים.

16 ושואלים עוד: והאיכא הא והרי יש דבר זה שאמר ר' יהושע בן לוי: אשה מעוברת שעברה בנהר

17 והפילה נפל אל תוך הנהר, ואין ידוע מה הפילה, אם היה זה ולד גמור או ולד שלא הושלם — מביאה אשה זו ככל אשה היולדת או המפלת עובר שנגמרה צורתו קרבן יולדת, עולה וחטאת, ונאכל קרבן החטאת שנמלק כדרך חטאת העוף, אף שספק הוא שמא היה זה ולד שלא הושלם, ואין היא חייבת בקרבן זה, וכל עוף שאינו קרבן מליקתו אוסרתו.

18 ופסקו כך לפי שכלל הוא: הלך לך, יש ללכת אחר רוב הנשים המעוברות, ורוב הנשים המעוברות — ולד מעליא ילדן מעולה, שלם, הן יולדות. וסמכו חכמים על כלל זה, ועשו את דינה של חטאת העוף של זו כדין ודאי, ולכן הוא נאכל. הרי שאף בטומאת אשה יש מקרה נוסף שבו הולכים אחר הרוב לעשות את הספק כודאי, ומדוע מנה ר' יוחנן רק שלושה מקרים בלבד?

19 ומתרצים: רק מקרים הנשנים במתניתין קאמרינן במשנה או ברייתא אומרים אנו בכלל מנין זה, ואילו מקרים הנזכרים בשמעתתא שמועה, דברי חכמים, כגון הלכה זו של ר' יהושע בן לוי — לא קאמרינן אין אנו אומרים.

20 ושואלים על הסבר זה: והא כי אתא והרי כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר כי מסורת בידו שמתיב מקשה ר' יוסי בר ר' חנינא על דברי ר' יהושע בן לוי אלו מברייתא העוסקת באשה הטועה שאינה יודעת מתי ילדה, והוסיף רבין ואמר: ולא ידענא מאי תיובתיה ואין אני יודע מהי קושייתו מברייתא זו.

21 ודנים בכוונת דברי רבין, מאי לאו האם לא הכוונה היא שדברי ברייתא זו לא תיובתא אינן קושיה על שיטת ר' יהושע בן לוי, אלא דווקא סייעתא סיוע לה. ואם כן, הרי שלדברי ר' יהושע בן לוי יש משקל לדברי המשנה, וראוי היה איפוא לכוללם נוסף לשלושת המקרים שמנה ר' יוחנן!

22 ומשיבים: לא, אין להוכיח מכאן, דלמא שמא התכוון לומר שלדעתו דברי ברייתא זו אינם לא תיובתא לא קושיה ולא סייעתא ולא סיוע לשיטת ר' יהושע בן לוי.

23 א ושואלים: מה שאמר ר' יוחנן כי בשלושה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, ומשמע מדבריו שבא להדגיש שאין אלו אלא שלושה מקרים בלבד, מנין זה למעוטי מאי למעט מה הוא בא?

24 אילימא למעוטי אם לומר שבא למעט ספק שיש בו מן הצד האחד רובא לטמא את האשה, ואולם דאיכא שיש חזקה בהדיה איתו, כלומר, כנגדו לטהרה, שגורעת החזקה מכוחו של הרוב, ולכן אין הספק מוכרע כודאי, ולא שרפינן עליה אין שורפים עליו את התרומה — והא והרי כבר אמרה ר' י וחנן חדא זימנא פעם אחת בענין שאר טומאות, שאם יש ספק שרוב מטהו לטומאה וחזקה המטה אותו לטהרה, אין הולכים אחר הרוב לעשותו כטומאה ודאי!

25 דתנן שכן שנינו במסכת טהרות: תינוק טמא הנמצא בצד העיסה הטהורה ומקצת מן הבצק נתון בידו, ואין ידוע אם הוא עצמו לקח חתיכה זו מהעיסה, וטימא אותה בכך, או שאדם אחר, טהור, לקחה מן העיסה ונתנה לו, ואין העיסה טמאה. נחלקו חכמים, ר' מאיר מטהר, וחכמים מטמאין. וטעמם של חכמים, משום שכן הוא דרכו של תינוק לטפח בעיסה הנמצאת לצידו תוס', ולכן מניחים אנו שהתינוק הוא שלקח את חתיכת הבצק מן העיסה.

26 ואמרינן ואמרנו: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר — קסבר סבור הוא כי אמנם רוב התינוקות מטפחין בעיסה הנמצאת לצידם, ואולם יש מיעוט תינוקות שאין מטפחין, ומכיון שעיסה זו בחזקת טהורה עומדת, לכן אומרים אנו: סמוך צרף את מיעוטא מיעוט התינוקות שאין מטפחים לחזקה של טהרה — ואיתרע ליה רובא והתרועע, ונחלש לו הרוב. ולכן אין סומכים על הרוב לטמא את העיסה.

27 ואילו שיטת רבנן חכמים היא שמיעוטא מיעוט ככלל ביחס לרוב — כמאן דליתיה דמי כמי שאינו קיים הוא נחשב, ומיעוט התינוקות שאינם מטפחים אינו נחשב, ואין לנו אלא רוב תינוקות המטפחים שהוא סיבה לטמא את העיסה, ולעומת זאת יש חזקת טהרה, וכלל הוא: רובא רוב וחזקה — רובא רוב עדיף ולכן הם מטמאים.

28 ובהסבר שיטת חכמים במשנה זו אמר ריש לקיש משום בשם ר' אושעיא: חזקה זו שרוב התינוקות מטפחים בעיסה היא חזקה גמורה, ודינה של העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה, ואילו ר' יוחנן אמר: אין חזקה זו חזקה גמורה לקבוע את העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה. הרי שכבר אמר ר' יוחנן שבמקרה של רוב שניצבת מולו חזקה אין סומכים על הרוב לעשות את הדבר כטמא ודאי, ולא היה צריך איפוא למנות רק שלושה מקרים בהם הספק נחשב לודאי טמא בהסתמך על הרוב!

29 ומתרצים: לא בא מנין זה של שלושה מקרים שמנה ר' יוחנן אלא למעוטי רובא למעט רוב מסויים וכגון זה שאמרו ר' יהודה, דתנן שכן שנינו במשנה: האשה המעוברת המפלת חתיכה גוש בשר חסר צורה, אם יש עמה עם החתיכה הזו, ומחוצה לה דם — הרי האשה טמאה טומאת נדה. ואם לאו לא — טהורה היא מנדה והרי זו נחשבת כלידה. ר' יהודה אומר: בין כך שיש עם החתיכה דם, ובין כך שאין עמה דם — האשה טמאה טומאת נדה, שכן ודאי הוא שעם פתיחת הרחם ראתה דם, אף שאינו נראה עתה.

30 ובהבנת שיטת ר' יהודה אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראהו של אחד מארבע מיני מראות הדמים המטמאים, השנויים להלן בפרקנו, אבל אם היה מראה חתיכה זו כמראה שאר מיני דמים שאינם מטמאים — טהורה. ואילו ר' יוחנן אמר: אם היה מראה חתיכה זו כמראה של ארבע מיני הדמים המטמאים — דברי הכל טמאה, שאף לדעת חכמים האשה טמאה. וכמו כן אם היה מראה חתיכה זו כמראה של שאר דמים — דברי הכל טהורה, שאף ר' יהודה מטהר בכך. לא נחלקו חכמים ור' יהודה אלא כשהפילה