ביאור שטיינזלץ על נדה ס׳

1 הגדולה, שיודעים אנו בה שהיא כבר רואה דם.

2 ומסבירים: ממאי ממה, מנין לנו שהוא כן? — שהרי במשנתנו במקרה הנדון בה שנויה הנכרית דומיא בדומה לנדה, שהושוו זו לזו: מה נדה — מדובר במי דקחזיא שהיא כבר רואה, שהרי אלמלא ראתה, לא היתה נטמאת בטומאת הנדה. אף נכרית — מדובר במי דקא חזיא שהיא רואה, בגדולה, הראויה לראות.

3 אמר רב ששת בהתייחסו לדברים אלה של רב: כי ניים ושכיב כאשר נמנם ושכב רב על מטתו אמרה להא שמעתא את זו ההלכה, שאין היא הלכה שנאמרה ביישוב הדעת. דתניא שכן שנויה ברייתא באשה שהשאילה חלוקה ולאחר מכן מצאה בו כתם דם, שהריהי תולה את הכתם בנכרית לה השאילה את החלוק. ובכל נכרית הריהי תולה, אף זו שאינה גדולה, ושאינה רואה עדיין. ואילו ר' מאיר אומר שאין היא תולה אלא בנכרית הראויה לראות. ואולם אפילו ר' מאיר החולק על חכמים, לא קאמר אין הוא אומר אלא שתולה בנכרית הרואה לראות, אבל לומר שהריהי תולה רק בנכרית שכבר רואה — לא איצטריך אין נצרך לומר, והרי זה שלא כרב האומר שאין תולים אלא בנכרית הרואה!

4 אמר רבא בדחיית קושיית רב ששת: ותסברא וכי סבור אתה שר' מאיר לחומרא אמר את דבריו. שלדעת חכמים תולים בכל נכרית ואף זו שטרם ראויה לראות, ואילו לדעת ר' מאיר אין תולים אלא במי שראויה לראות? — אינו כן, אלא ר' מאיר אמר את דבריו לקולא. שלדעת חכמים המחמירים אין היא תולה אלא בנכרית גדולה שכבר ראתה, ואילו לדעת ר' מאיר המקל הריהי תולה אף בנכרית שראויה לראות. ונמצא שדעת רב הריהי כדעת חכמים.

5 ומביאים ראיה שר' מאיר מקל ביחס לדעתם של חכמים, דתניא שכן שנויה ברייתא: אשה שהשאילה חלוקה לנכרית ונמצא בו דם, לדעת חכמים היא אינה תולה בנכרית, ואילו ר' מאיר אומר שהריהי תולה בנכרית. ומעירים: ואלא קשיא הך קשה ברייתא זו ששנינו בה שלדעת חכמים אין היא תולה בנכרית, בעוד שבברייתא הקודמת שנינו שלדעת חכמים הריהי תולה בנכרית — תריץ הכי תרץ כך: את השנוי בברייתא זו שלדעת חכמים הריהי תולה בנכרית, ובלבד שהיא הנכרית הריהי גדולה שכבר רואה. ר' מאיר אומר — הריהי תולה אף בנכרית שרואה לראות, ואף על פי שעדיין אינה רואה.

6 א ועוד בדינה של האשה המשאילה חלוקה לאשה טמאה, ולאחר שהוחזר החלוק נמצא בו כתם, תנו רבנן שנו חכמים: השאילה אשה חלוקה לחברתה הטמאה בטומאת זבה קטנה השומרת יום כנגד יום, ולאחר שלבשתו חברתה החזירתו לה ולאחר שלבשתו היא נמצא בו כתם דם, האשה המשאילה תולה את הכתם באשה השומרת יום כנגד יום, אם השאילה לה את החלוק ביום השני לזיבה שלה. ואף שלא הוחזקה השואלת לראות ביום הזה, אלא שראתה אתמול — מאחר שמקורה פתוח שכן ראתה דם אתמול, הריהי תולה בה את הכתם, הגם שבכך היא מקלקלת לה מעט, שהרי מעתה צריכה השואלת לשמור אף את יום המחרת, כיון שנטמאה עתה משעה שתלו בה את הכתם.

7 וכן האשה המשאילה תולה את הכתם באשה ששאלה את החלוק בעודה סופרת שבעה ימים של נקיות שעדיין לא טבלה ומעתה, שתולים בה את הכתם, הריהי צריכה לשוב ולמנות שבעה נקיים ולטבול אחריהם. לפיכך, היא המשאילה — מתוקנת, ואילו חברתה — מקולקלת, אלה הם דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי אומר: האשה המשאילה אינה תולה במקרים אלה באשה השואלת, שכן בכך היא מקלקלת לה בדחיית זמן טבילתה, לפיכך שתיהן מקולקלות, ששתיהן טמאות מפני הספק ממי בא כתם דם זה.

8 ואולם שוין משתווים, מוסכם על שניהם, ואף רבי מודה בכך לרבן שמעון בן גמליאל, שהאשה המשאילה תולה בשואלת השומרת יום כנגד יום כשנמצא הכתם ביום הראשון לזיבה שלה, שהרי אין בדבר זה כדי לקלקל לאשה השואלת, שכן אף בלא תלייה זו הריהי טמאה למחרת.

9 וכן הריהי תולה באשה השואלת היושבת על דם טוהר שהם ארבעים ימים לאחר לידת זכר ושמונים ימים לאחר לידת נקבה. שכן בימים הללו אין האשה נטמאת בראיית דם, ולכך גם לא תיטמא אם נייחס את הכתם לה. וכן הריהי תולה באשה השואלת שהינה בתולה הנבעלת, שכן דמיה של זו טהורין, כיון שמייחסים אנו את כתם הדם לדם הבתולים.

10 ושואלים: "לפיכך" זה האמור בדברי רבן שמעון בן גמליאל למה לי, מה בא ללמדנו, שהרי מובן הדבר שכך הוא לשיטת רבן שמעון בן גמליאל? ומשיבים: לא נאמר "לפיכך" בדברי רבן שמעון בן גמליאל אלא משום שנאמר לאחר מכן "לפיכך" בדברי רבי.

11 ושואלים: אף "לפיכך" האמור בדברי רבי למה לי, שהרי גם זה מובן מאליו? ומשיבים: נצרך לומר כך, שכן מהו דתימא שתאמר, היה מקום לומר כי ההיא דאשתכח אותה שנמצא הכתם גבה אצלה — היא אמנם תתקלקל תיטמא, ואולם אידך האחרת, שלא נמצא הכתם אצלה — לא תתקלקל, לכך קמשמע לן הוא משמיע לנו, בשימוש הלשון "לפיכך" המורה שהרי זו תוצאה המתבקשת ששתיהן טמאות.

12 ב ועוד בענין מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבי מביאים מה שאמר רב חסדא: שני אנשים, שהיה אחד מהם טמא והשני טהור שהלכו בשני שבילין שונים, והיה אחד מהשבילים טהור ואחד מהשבילים טמא. ואין אנו יודעים מי משני הנשים הללו הוא זה שהלך בשביל הטמא ונטמא בו, ומי מהם הלך בשביל הטהור — בהכרעת הדין במקרה זה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל. שכן לדעת רבן שמעון בן גמליאל התולה את הכתם הנמצא ואת טומאתו באשה שהיא כבר טמאה, אף במקרה זה תולים אנו שהאדם הטמא הוא זה שהלך בשביל הטמא, והאדם הטהור הוא זה שהלך בשביל הטהור. ואילו לדעת רבי שאין אנו תולים את הכתם הנמצא באשה הטמאה, אף במקרה זה אין תולים שהלך האדם הטמא בשביל הטמא, שכן אפשר הוא שהאדם הטהור הוא שהלך בשביל הטמא, ולפיכך שניהם טמאים.

13 מתקיף לה מקשה עליה, על השוואה זו רב אדא: עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר רבי התם שם, באשה המשאלת חלוק את דינו, שאין תולים את הכתם באשה הטמאה — אלא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו ששתיהן שוות הן, ששתיהן היו בחזקת טהרה שהרי אף השומרת יום כנגד יום, הריהי בכלל חזקת טהרה, שכן היא ראויה לטבול בכל שעה שתרצה. שכן היום היא לא ראתה אלא אתמול. ואולם הכא כאן, בשני אנשים שהלכו בשני שבילים מאי נפקא לן מינה מה יוצא לנו ממנה, מה זה משנה לאדם הטמא, אם נחליט שהוא זה שהלך בשביל הטמא, והרי אף בלא זה הינו טמא? ולכך, במקרה זה אף רבי מודה שתולים אנו שהאדם הטמא הוא זה שהלך בשביל הטמא, ואין האדם הטהור נטמא.

14 ומסבירים: ואילו רב חסדא האומר שאף במקרה זה של שני שבילים שיטת רבי שמטמאים את שני האנשים, מה טעמו? גם במקרה של האשה המשאלת חלוק, זו השומרת יום כנגד יום אינה בחזקת טהרה, שהרי סוף סוף אחרי הכל איהי הריהי טבילה בעיא צריכה. ובכל זאת טימא רבי את שתיהן, מעתה נאמר שגם במקרה זה של שני שבילים, לדעת רבי שני האנשים טמאים.

15 ומביאים: איתמר נאמר שאמר ר' יוסי בר' חנינא: טמא וטהור, ואין המדובר רק בשני אנשים שאחד מהם טהור ואחד מהם טמא אלא אפילו שאחד מהם טהור ואחד מהם תלוי ספק טמא, שהלכו בשני שבילין שונים, שהיה אחד מהם טמא ואחד מהם טהור — תולה את האדם שהלך בשביל הטמא באדם זה שהוא תלוי, ואת האדם שהלך בשביל הטהור באדם זה שהוא טהור — והלכה זו הריהי לדברי הכל, שאף רבי סבור במקרה זה כרבן שמעון בן גמליאל. והרי זה איפוא כשיטת הסברו של רב אדא, ושלא כשיטת רב חסדא.

16 ג ועוד בענין מחלוקת זו של רבן שמעון בן גמליאל ורבי, בעא מיניה שאל ממנו ר' יוחנן מר' יהודה בר ליואי: מהו הדין לענין לתלות כתם הנמצא בחלוק שהשאילה אשה לחברתה, בכתם שהיתה זו השואלת טמאה משום שמצאה בחלוקה שלה כתם, ולאחר שהחזירה השואלת את החלוק, לבשתו המשאלת בלא שבדקה אותו, ונמצא בו לאחר מכן כתם. והסביר ר' יוחנן את שאלתו: אליבא לשיטת רבי המטמא את שתיהן בנמצא כתם בחלוק מושאל — לא תבעי תישאל לך שאלה זו, שהרי

17 השתא מעתה יש לומר בשיטת רבי: ומה התם שם, במשאלת חלוקה לשומרת יום כנגד יום, דקא חזיא שהיא רואה מגופה — אמרת שהאשה המשאלת אינה תולה בה את הכתם, ושתיהן טמאות. הכא כאן, במשאלת חלוק לבעלת כתם, והרי בכתם שנטמאה בו השואלת יש מקום לומר דמעלמא קא אתי שמבחוץ הוא, הכתם בא ולא ממנה — לא כל שכן שאין המשאלת תולה את הכתם בבעלת כתם, ושתיהן טמאות.

18 ואולם כי תבעי כאשר תישאל לך שאלה זו, הרי זה אליבא לשיטת רבן שמעון בן גמליאל. וצדדי השאלה: דווקא התם שם, במשאלת חלוקה לשומרת יום כנגד יום, הוא שכיון דקא חזיא שהיא רואה מגופה — לכך הריהי תליא תולה בה את הכתם. אבל הכא כאן, במשאלת חלוק לבעלת הכתם, שיש מקום לומר דמעלמא קאתי שמבחוץ הוא, הכתם שטימא אותה, בא — היא לא תליא אינה תולה בה, ושתיהן טמאות. או דלמא, לא שנא או שמא, אין זה משנה, ואף במקרה זה לדעת רבן שמעון בן גמליאל האשה המשאלת את החלוק תולה את הכתם באשה השואלת.

19 אמר ליה לו ר' יהודה בר ליואי לר' יוחנן בתשובה: לדעת רבן שמעון בן גמליאל, במקרה זה אין תולין את הכתם באשה השואלת. שאלו ר' יוחנן: ומה טעם אין תולים במקרה זה? השיבו ר' יהודה בר ליואי: לפי שאין בעלת הכתם טמאה בודאי שבכגון זה אנו תולין בה, שכן ייתכן שהכתם שטימא אותה בא מבחוץ.

20 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן על דברי ר' יהודה בר ליואי ממה ששנינו בברייתא: אין תולין את הכתם הנמצא בחלוק שהושאל בבעלת הכתם. ואם השאילה חלוקה לאשה נכרית או לישראלית היושבת על הכתם הטמאה כבעלת כתם — הרי זו תולה בה.

21 ובתחילה יש לברר את דברי הברייתא, שכן הא גופה קשיא זו הברייתא עצמה קשה שהרי רישא בהתחלה אמרת שאין תולין בבעלת הכתם, ואילו סיפא בסוף אמרת שתולין! אלא יש לתרץ כי הא לא קשיא זה אינו קשה, שכן הא זה, תחילת דברי הברייתא — הריהם כשיטת רבי, הסבור שאין תולים בבעלת הכתם. ואילו הא זה, סוף דברי הברייתא — הריהם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שתולים בבעלת הכתם.

22 איכא דאמרי יש שאומרים ביישוב דברי הברייתא כי הא והא זה וזה, תחילת וסוף דבריה הריהם כשיטת רבי, ואין זו סתירה, שכן הא זה, בסוף דברי הברייתא מדובר בכתם הנמצא בחלוק ששאלה ביום הראשון שלה, ביום בו נמצא הכתם בחלוק שלה שבשלו היא טמאה. והרי באותו יום הריהי טמאה כשלעצמה, ואף בלא שנתלה בה את הכתם בחלוק ששאלה. ולכך אין סיבה שלא נתלה בה את הכתם הזה, שהרי אין מקלקלים אותה יותר בכך. ואילו הא זה, בתחילת דברי הברייתא — מדובר בכתם הנמצא ביום השני שלה, שראתה את הכתם אתמול, ואין היא צריכה אלא טבילה היום, וטהורה היא. ואם נייחס לה את הכתם הנמצא עתה, הרינו מקלקלים אותה, בכך שהריהי נטמאת יום נוסף.

23 רב אשי אמר ביישוב דברי הברייתא: הא והא זה וזה, תחילת וסוף דברי הברייתא הם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא ואין זה קשה,

24 שכן כאן סוף דברי הברייתא, שתולים בבעלת הכתם — מדובר לענין למפרע, לקביעת דין הטהרות שנגעה בהן בעלת הכתם לפני שנמצא הכתם בחלוק שהושאל לה. שהרי בכך שתולים אנו בה את הכתם הנמצא בחלוק, אין אנו מקלקלים אותה על יותר ממה שהיא כבר מקולקלת בו. שכן הטהרות שנגעה בהן למפרע הריהן טמאות בשל היותה בעלת כתם. ואילו כאן תחילת דברי הברייתא, שאין תולים בבעלת הכתם — מדובר לענין להבא, בדין הטהרות שעתידה לגעת בהן. שלענין זה אין אנו מטמאים אותה עתה בשל ייחוס כתם זה שבחלוק כמי שבא ממנה.

25 ומסכמים את הקושיה על שיטת ר' יהודה בר ליואי: אכן הוצעו דרכי פירוש שונות ביישוב דברי הברייתא, ואולם מכל מקום מוסכם על הכל כי לדעת רבן שמעון בן גמליאל תולים את הכתם בבעלת הכתם, והרי זו איפוא קשיא קשה! אמר רבינא ביישוב קושיית ר' יוחנן: לא קשיא אין זה קשה, שכן הכי קאמר כך היא הברייתא אומרת, בסופה, ובאופן זה שוב אין סתירה בין תחילת דבריה לסופם: אבל אם השאילה חלוקה לנכרית הרואה דם — בעלת כתם כלומר, לענין הגדרת האשה כבעלת כתם זה הרי זו תולה בה בנכרית, ואין היא נחשבת כבעלת הכתם. ושוב לא נלמד מברייתא זו שדעת רבן שמעון בן גמליאל היא שתולים כתם בכתם.

26 ותוהים על הסבר זה: והא והרי "או ליושבת על הכתם" קתני שונה הוא התנא. והרי שמדובר במי שהיא טמאה זה מכבר, ויושבת ומונה שבעת ימי נקיות, ולא בזו שעתה נמצא בה כתם! ומסביר רבינא, הכי קאמר כך הוא, התנא אומר: השאילה חלוקה לנכרית, או לישראלית היושבת על דם טוהר בתוך ארבעים הימים ללידת הזכר או שמונים הימים ללידת נקבה, שטהורים הם דמיה — בעלת כתם כלומר, לענין הגדרתה של האשה שהיא בעלת כתם זה, תולה בה.

27 א שנינו במשנתנו: שלש נשים שלבשו בזו אחר זו חלוק אחד, שנבדק קודם שלבשוהו אלה, ולא היה בו כתם דם. ולאחר שלבשוהו שלוש הנשים נמצא בו כתם דם. לדעת חכמים שלוש הנשים טמאות, ואילו ר' נחמיה מטהר את שלושתן. שכן היה ר' נחמיה אומר שלא גזרו חכמים טומאה אלא על כתם הנמצא בדבר המקבל טומאה. ובהסבר שיטתו זו של ר' נחמיה אמר רב מתנה: מאי טעמא מה הטעם, המקור לשיטתו זו של ר' נחמיה? דכתיב שכן נאמר "ונקתה לארץ תשב" ישעיה ג, כו — כיון שישבה לארץ, שהריהי דבר שאינו מקבל טומאה, נקתה נטהרה בכך, שאם תראה כתם על הקרקע — אין היא נטמאת בו.

28 ועוד בהגדרת שיטתו של ר' נחמיה אמר רב הונא, אמר ר' חנינא: מטהר היה ר' נחמיה אפילו אם נמצא כתם הדם באחורי גבו של כלי חרס. שכן כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו, ולא מגבו. והרי זה ככל כתם הנמצא במקום שאינו מקבל טומאה. ושואלים: פשיטא פשוט הוא שכך הוא הדין לשיטת ר' נחמיה, ואין צורך להשמיענו כן!

29 ומשיבים: נצרך ר' חנינא להשמיענו כך, שכן מהו דתימא שתאמר, היה מקום לומר: ליגזור שנגזור טומאה על כתם הנמצא בגבו של כלי חרס אטו משום זה הנמצא בתוכו המקבל טומאה. לכך קא משמע לן הוא, ר' חנינא, משמיע לנו שאין גוזרים גזירה שכזו, ולכן כתם הנמצא על גבו של כלי חרס אינו מטמא.

30 ועוד בהגדרת שיטתו של ר' נחמיה אמר אביי: מטהר היה ר' נחמיה במטלניות מטליות של בד שאין בהן שיעור שלש אצבעות על שלש אצבעות, דלא חזיין שאין הן ראויות לא לשימושם של עניים ולא לשימושם של עשירים.

31 ב ולענין קביעת הלכה במחלוקת חכמים ור' נחמיה, דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה משמו של רב: הלכה כרבי נחמיה. אמר ליה לו, לרב חייא בר רב מתנה רב נחמן: אבא תני שנה ברייתא האומרת כי מעשה בכתם שנמצא בדבר שאינו מקבל טומאה בא לפני חכמים שיורו בו את דינו, וטמאום חכמים, וכשיטת חכמים במשנתנו החולקים על ר' נחמיה, ואת אמרת ואתה אומר שהלכה כר' נחמיה?

32 ומבררים: מאי מה היא אותו מעשה? דתניא שכן שנויה ברייתא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד כשהן עומדות זו אחר זו, ונמצא דם תחת הפנימית הקרובה יותר לריחיים — שתיהן טמאות. שכן דרך הטוחנות בריחיים, שיש והמרוחקת יותר דוחפת את עצמה להתקרב אל הריחיים, ובתוך כך הריהי חודרת למקומה של הסמוכה יותר לריחיים. ויש אפשרות שדם זה בא מכל אחת משתיהן, ולכך שתיהן טמאות. ואולם אם נמצא הדם תחת החיצונה המרוחקת יותר מן הריחיים — החיצונה טמאה, ואילו הפנימית טהורה. ואם נמצא הדם בינתים ביניהן — שתיהן טמאות.

33 היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי שבו רוחצות נשים, וכן נמצא דם על עלה של זית בשעה שהנשים מסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים — וטמאום. והרי עלה של זית הריהו דבר שאינו מקבל טומאה, ובכל זאת שונים אנו כי הורו חכמים שכתם הדם הנמצא בו מטמא, ושלא כשיטת ר' נחמיה!

34 ומשיבים: אין זו קושיה, שכן תנאי מחלוקת תנאים היא בהכרעת הדין הלכה למעשה במחלוקת חכמים ור' נחמיה. והתנא של ברייתא זו סבור שהוכרעה הלכה כחכמים, ואולם יש תנא אחר הסבור שהוכרעה הלכה כר' נחמיה. דתניא שכן שנויה ברייתא: ר' יעקב מטמא כתם הנמצא במקום שאינו מקבל טומאה, ואילו ר' נחמיה מטהר כתם זה. והורו חכמים כר' נחמיה.

35 ג משנה שלש נשים שהיו ישנות יחד במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן — כולן טמאות. ואם כשנמצא דם זה עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה ונמצאת שהיא טמאה בטומאת הנדה — היא טמאה, ושתיהן, האחרות, טהורות. ואם לא בדקה אחת מהן את עצמה ונמצאה טמאה, או ששלושתן בדקו את עצמן ונמצאו טהורות — הריהן תולות זו בזו, שזו שאינה ראויה לראות דם כגון שהיא מעוברת תולה בחברתה הראויה לראות דם שאין היא מעוברת, שמחברתה בא הדם, והריהי טהורה. ואם כל שלוש הנשים הללו לא היו ראוין לראות — רואין אותן כאילו הן ראויות לראות דם, ושלושתן טמאות, שהרי יצא דם זה מביניהן.

36 ד גמרא שנינו במשנתנו דינן של שלוש נשים שהיו ישנות במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן. אמר רב יהודה, אמר רב: ודין זה הוא אמור רק כשבדקה את עצמה לאחר מציאת הדם במיטה בתוך פרק זמן קצר המוגדר כ"שיעור וסת". ואולם אם בדקה את עצמה לאחר זמן זה, אף שנמצא שהיא טמאה — אין אנו מייחסים את הדם דווקא לה, ואין שתי הנשים האחרות טהורות.

37 ומסבירים את שיטת רב: סבר לה סבור הוא כדעתו של בר פדא. שכן אמר בר פדא ששלושה פרקי זמן הם לענין הגדרת הזמן בו נטמאת האשה שמצאה דם לאחר תשמיש: שיעור הזמן הקצר ביותר — כשיעור וסת; אחריו כמשך הזמן הנדרש כדי שתרד האישה מהמיטה לאחר תשמיש ותדיח את פניה שלמטה, כלומר בית הערוה; שיעור הזמן הארוך ביותר — משך זמן יותר מכדי ירידתה מן המיטה והדחת פניה: כל שעבר פרק זמן של "כשיעור וסת" בין התשמיש למציאת הדם, שמניחים שהיתה טמאה בוודאי בזמן התשמיש, ובעלה חייב בחטאת ודאי על תשמיש זה, וכן טהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן כזה לפני שנמצא הדם, הריהן טמאות ודאי, ויוצאות לשריפה.

38 וכל שעבר פרק זמן של "כדי שתרד מן המיטה ותדיח פניה", שהריהי נחשבת כטמאה מן הספק שספק הוא אם היה הדם בשעת התשמיש ולכך בעלה חייב על התשמיש בקרבן אשם תלוי, הבא על הספק — וטהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן זה, תלויות מסופקות בטומאה ואינן יוצאות לשריפה אף שאינן נאכלות. וכל שעבר פרק זמן ארוך יותר מן הקודם, הריהי נחשבת כמי שהיתה טהורה בזמן התשמיש, ולכך בעלה פטור מן הקרבן — וטהרותיה שהתעסקה בהן בשיעור זמן כזה טהורות.

39 ואילו ר' אושעיא אימר שאין אנו משווים חיוב קרבן לבעלה לדין טומאת הטהרות שהתעסקה בהן. ולכך אפילו כשעבר פרק זמן קצר והיא נחשבת כטמאה ודאית ובעלה חייב בקרבן חטאת הבא על הודאי — טהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן קצר כזה אינן טמאות ודאי, אלא תלויות.

40 וטעם ההבדל: בשלמא התם זה נוח, מובן, שם, שנחשבת כטמאה ודאית בזמן התשמיש, אף שראתה את הדם רק לאחר התשמיש — שכן אימר אמור, יש מקום לומר שאכן ראתה דם בשעת התשמיש, ואולם השמש כינוי בלשון נקיה לאיבר התשמיש של בעלה עכביה עיכבו לדם מלצאת בשעת התשמיש, ולא יצא אלא לאחר מכן. אבל הכא כאן, במתעסקת בטהרות — אם איתא דהוי אם יש מקום לומר שהיה דם בשעה שהתעסקה בטהרות, מאן עכביה מי עכב אותו מלצאת עד עכשיו?

41 ובהסבר דעתו של ר' אושעיא אמר ר' ירמיה: משל לדעתו זו של ר' אושעיא למה הדבר דומה? — לילד וזקן צעיר ומבוגר שהיו מהלכין יחד בדרך, כל זמן שהיו שניהם יחד בדרך — הילד שוהא לבא. שאינו ממהר בדרכו, משום שהוא קשור למבוגר הנמצא אתו. ואולם משעה שנכנסו השניים לעיר, ונפרדו זה מזה — הילד ממהר לבא, וכיוצא בזה יש הבדל בין דרכו של הדם בשעה שאיבר התשמיש נמצא אתו בבית הערוה, ובין בשעה שנפרד מאיבר התשמיש. וכן אמר אביי משל לדעתו של ר' אושעיא: למה הדבר דומה? — לאדם שנותן אצבע בתוך העין, כל זמן שהאצבע נתונה בתוך העין — הדמעה שוהא לבא לצאת, שהרי נחסמת היא על ידי האצבע, ואולם משעה שנטל האצבע מן העין — הדמעה ממהרת לבא.

42 ה ועוד שנינו במשנתנו בדין שלוש הנשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם לאחר מכן תחת אחת מהן, ובין הנשים הללו יש מי שדרכה לראות ויש מי שאין דרכה לראות — הריהן תולות מייחסות את הדם הנמצא זו שאין דרכה לראות בזו שדרכה לראות, ונטמאת רק זו שדרכה לראות. ומביאים עוד בענין זה, ממה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: כיצד באיזה אופן הריהן תולות זו בזו? שתי נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם לאחר מכן תחת אחת מהן, והיתה אחת מהן עוברה מעוברת, שחזקתה שהיא מסולקת דמים, והאחרת שאינה עוברה, ודרכה לראות — תולה העוברה את הדם בזו שאינה עוברה.

43 וכן כשהיתה אחת מהן מניקה שחזקתה שאין היא רואה דמים, והאחרת שאינה מניקה, ודרכה לראות — תולה המניקה את הדם הנמצא בזו שאינה מניקה. וכן כשהיתה אחת מהן זקנה שאין דרכה לראות דם, והאחרת היתה מי שאינה זקנה, ודרכה לראות — תולה הזקנה את הדם שנמצא בזו שאינה זקנה. וכיוצא בזה, אם היתה אחת מהן בתולה "בתולת דמים", שמימיה עדיין לא ראתה דם, והאחרת שאינה בתולה, ודרכה לראות — תולה הבתולה את הדם הנמצא בזו שאינה בתולה. שכן ארבע נשים אלה מעוברת, מניקה, זקנה ובתולת דמים הריהן בחזקת שאינן רואות דם.

44 אכן אם היו הנשים הללו שישנו במיטה אחת, שתיהן עוברות, או שהיו שתיהן מניקות, או שתיהן זקנות, או שתיהן בתולות, ונמצא דם תחת אחת מהן — זו היא ששנינו: אם לא היו הנשים הללו שישנו במיטה אחת ראויות לראות, ונמצא דם במיטה — רואין