ביאור שטיינזלץ על נדה ו׳

1 דינם כמגע בנדה עצמה, ולא ככלי שנגעה בו הנדה. וכך היא השוואה זו: מה מגע עצמה של הנדה — מטמא אדם לטמא בגדים, שאם נגע אדם בנדה, הריהו טמא לטמא בגדים שעליו, אף דין משכבה ומושבה — מטמא אדם לטמא בגדים למפרע מעת לעת.

2 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רבא, ששנינו: האשה הרואה דם — מטמאה למפרע מעת לעת, מחשש שמא ראתה קודם לכן. ומה היא מטמאה? — משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס אף זה המוקף צמיד פתיל אם הסיטתו. ואולם אף שהיא מטמאה למפרע מעת לעת, אינה מקולקלת למנינה מחזור ספירת הימים, שאין אומרים מפני חשש זה שתתחיל למנות את ימי נידותה וזיבתה מאתמול אלא מיום שראתה בלבד. ואינה מטמאה את הבועלה בתוך מעת לעת למפרע בטומאת שבעה כשאר בועלי נדה, אף שהיא מטמאה משכב ומושב. ר' עקיבא אומר: אף מטמא האת הבועלה. ואולם אינה מונה שבעת ימי נדה אלא משעה שראתה את הדם בפועל.

3 ואולם הרואה כתם, כלומר, מצאה כתם של דם בבגדיה, ומסתבר שהוא דם נדה — הרי זו מטמאה למפרע עד לשעת כיבוסו. ומה היא מטמאה? — אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס אף שהוא מוקף צמיד פתיל אם הסיטה אותו. והרואה כתם הריהי מקולקלת למנינה, שהרי אין אנו יודעים מתי היה הדבר, ומטמאה את הבועלה למפרע משעת כיבוס הבגד בטומאת שבעה, ואינה מונה לימי נדתה אלא משעה שראתה.

4 ודין אחד הוא לטומאת מעת לעת של זה הרואה דם וזה הרואה כתם שאת כל הטהרות שנגעו בהן בפרק זמן זה תולין מסתפקים בהם, ולכן לא אוכלין אותם שמא טמאים הם, ואולם גם לא שורפין אותן כשאר טהרות שנטמאו בוודאי, אלא ממתינים עד שיטמאו טומאה אחרת, או שיתקלקלו, ואז ישרפו אותם.

5 ושואלים: ורבא, אי שמיע ליה מתניתא אם נשמעה, היתה ידועה לו הברייתא הזו שממנה עולה כשיטתו — לימא מתניתא שיאמר את דברי הברייתא כמו שהן וכהלכה פסוקה, בלא להזדקק לקל וחומר! ואי ואם לא שמיע ליה מתניתא לא נשמעה, היתה ידועה לו הברייתא, אם כן קל וחומר זה שמטמאה דבר הניצול בצמיד פתיל מנא ליה מנין לו?

6 ומשיבים: לעולם שמיע ליה מתניתא שמע את הברייתא הזו, ואולם הוא לא השמיענו הלכה זו מן הברייתא כשלעצמה, כי אי ממתניתא אם מן הברייתא יילמד הדין, הוה אמינא הייתי אומר שכוונת הברייתא היא שהרואה דם מטמאים משכבה או מושבה למפרע או אדם או בגדים שנגעו בהם, אבל שיטמאו למפרע אף אדם לטמא בגדים שעליו, אף שהבגדים לא נגעו בטומאה — לא. משום הכי קאמר כך אמר רבא קל וחומר זה מדין כלי חרס המוקף צמיד פתיל, ללמדנו שמטמאה אף אדם לטמא בגדים שעליו.

7 א ועוד בענין טומאה למפרע, אמר רב הונא: מה שאמרו שאשה שאין לה וסת מטמאה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה שבנדה — הרי זה דווקא לענין קדש, אבל לא לענין תרומה, שהתרומות שנגעה בהן בפרק זמן זה אינן טמאות. ושואלים: אי הכי אם כך, שלענין זה חמור דין הקדשים מדין התרומה, אם כן ליתני שישנה התנא אף חומרה זו גבי אצל, יחד עם שאר המעלות שיש בקודש על התרומה המנויות במסכת חגיגה! ומשיבים: כי קתני כאשר שנה התנא במסכת חגיגה את המעלות שיש לקודש על התרומה, לא שנה אלא היכא היכן, בדבר דאית ליה דררא שיש לו צד של טומאה מן התורה, אבל היכא דלית ליה דררא היכן שאין לו צד של טומאה מן התורה, וכל עיקרו הריהו גזירת חכמים — לא קתני אין התנא שונה.

8 מיתיבי מקשים עוד על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה, בדין טומאת מעת לעת: מה היא, האשה שראתה דם, מטמאה? — אוכלין ומשקין. מאי לאו האם לא מתוך שלא חילק התנא, הכוונה היא לכל האוכלים והמשקים, בין של קדש, בין של תרומה, והרי שאין הבחנה לענין זה בין קודש לתרומה, שלא כדברי רב הונא! ודוחים: לא, כוונת הברייתא שמטמאה אוכלים ומשקים של קדש ולא של תרומה.

9 ומביאים ראיה לענין זה של טומאת מעת לעת בתרומה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנה בסוף פרקנו בדין הנשים הכהנות שצריכות לבדוק עצמן אם הן טהורות כשבאות לאכול בתרומה, ר' יהודה אומר: אף בשעת עברתן פרישתן, בשעה שהן מסיימות מלאכול בתרומה הריהן צריכות לבדוק עצמן. והוינן והיינו עוסקים בה בהלכה זו של ר' יהודה, ונשאלה השאלה: מדוע צריכות הכהנות לבדוק עצמן לאחר שכבר אכלו מן התרומה, והרי מאי דהוה הוה מה שהיה היה, ומה תועלת יש בבדיקה זו?

10 אמר רב חסדא: לא נצרכה בדיקה זו אלא כדי לתקן שירים שאריות התרומה שנגעה בהן באכילתה והן כעת בפניה לפניה. שאם תראה אחר כך דם — אין שאריות התרומה הללו טמאות למפרע כיון שבדקה לאחר שנגעה בהן, וראויות הן לאכילה. שאלמלא בדיקה זו שלאחר האכילה, היו נטמאות התרומות למפרע, ושלא כדברי רב הונא!

11 ומתרצים: רב הונא מתני היה שונה בהסבר שיטת ר' יהודה זו שמטרת הבדיקה שלאחר האכילה היא להביא לישרוף את השירים של התרומה שהיו בידיה בסמוך לבדיקה. שכן כאשר הכהנת האוכלת בתרומה בדקה עצמה מיד לאחר האכילה, בתוך פרק זמן המוגדר כשיעור וסת, ומצאה שהיא טמאה, ודאי הוא שאף בזמן שנגעה בתרומה היתה טמאה, ולכן יש לשרוף את התרומה כדין תרומה שנטמאה בוודאות. אבל לענין הכשר השיריים לאכילה, אכן הוא כדברי רב הונא שאינה מטמאה את התרומה למפרע מפני הספק אם לא בדקה.

12 ומביאים עוד ראיה לענין זה של טומאת מעת לעת בתרומה, תא שמע בוא ושמע, ממה ששנינו מעשה אירע באשה שלא ראתה דם במשך שלוש עונות רצופות של מחזור הוסת, ולאחר מכן ראתה, ועשה ופסק הלכה למעשה רבי כשיטת ר' אליעזר שבמקרה זה דייה שעתה, ומטמאה רק מכאן ואילך, ולא למפרע.

13 לאחר שנזכר רבי שפסק זה אינו כשיטת חכמים החולקים על ר' אליעזר וסבורים שלא נאמר דין זה אלא בסמוך לזקנתה בלבד, ואילו שאר הנשים במקרה זה מטמאות למפרע, אמר: כדי כדאי, ראוי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו

14 בשעת הדחק. והוינן והיינו עוסקים, שאלנו בה בברייתא זו: מאי מה פירוש הלשון "לאחר שנזכר"? אילימא אם תאמר שהכוונה היא: לאחר שנזכר רבי שאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן כחכמים, אם כן אף בשעת הדחק היכי עביד כותיה כיצד עשה כמותו, והרי אין זה כהלכה?

15 אלא האם לאו לא לומר שכיון שלא איתמר הלכתא נאמרה, נקבעה הלכה לא כמר כחכם זה ולא כמר כחכם זה, וכיון שנזכר רבי, שאף דלאו שלא חכם יחיד הוא שפליג עליה חולק עליו על ר' אליעזר, אלא רבים פליגי עליה חלוקים עליו, והיה לכאורה מקום לפסוק כמותם, הוא פסק כר' אליעזר אף שהוא יחיד, שכן אמר: "כדי כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק".

16 ומעתה נדון בדבר, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שמחלוקת חכמים ור' אליעזר היא אף לענין טומאת התרומה שנגעה בה אשה זו, היינו זהו שיש מקום לשאלה זו הלכה למעשה שנדרש לה רבי, משום דהואי שהיתה תרומה בימי רבי. אלא אי אמרת אם אתה אומר ששאלה זו היתה לענין טומאת קדש, הרי זה תמוה: וכי קדש בימי רבי שחי שנים רבות לאחר חורבן בית המקדש מי הואי האם היה? אלא ודאי דין טומאת מעת לעת נוהג אף בתרומה, שלא כשיטת רב הונא!

17 ומשיבים: הלכה זו שפסק רבי עניינה בקודש ולא בתרומה, שאף בימיו של רבי היו שנהגו במאכלם דיני טהרה כבקודש, כעדותו של עולא, שכן אמר עולא: חבריא החברים, תלמידי החכמים היו מדכן מטהרים יינם ושמנם בטהרת הקודש בגלילא בגליל. הרי שאף שנים רבות אחר חורבן בית המקדש היו שנהגו לענין טומאה כקדשים במאכלם, הכא נמי כאן מעשה זה גם כן שהיה בימי רבי היה בנוהגים כן, ואין זה אם כן ראיה כנגד שיטת רב הונא.

18 ומביאים עוד ראיה בענין זה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות לחם של תרומה, ובין כל אחת ואחת היתה מדיחה רוחצת ידה במים כדי להסיר מהן שאריות לכלוך ובודקת את עצמה אם ראתה דם ונטמאה. בזמן אפיית הכיכר האחרונה בדקה עצמה ומצאה שהיא טמאה, ובאת ובאה ושאלה את רבן גמליאל מה דין הככרות, ואמר לה: כולן טמאות. לפי שהנדה מטמאה למפרע מעת לעת. אמרה לו: רבי, והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת! אמר לה: אם כן, היא הככר האחרונה טמאה וכולן כל השאר טהורות. שהיא מטמאה למפרע מפקידה לפקידה.

19 ומעתה יש לדון בדבר, קתני מיהת שנה על כל פנים בברייתא זו: ככרות של תרומה, משמע איפוא שבכלל טומאה למפרע שגזרו חכמים אף התרומה, ולא רק הקודש, שלא כשיטת רב הונא! ודוחים: מאי מה פירוש "ככרות תרומה"? — הכוונה היא לככרות תרומת לחמי תודה הבאות עם קרבן התודה וניתנות לכהן, שהן קודש ולא תרומה. ותוהים: הלא במעשה של שפחת רבן גמליאל מדובר במהלך האפיה, ותרומת לחמי תודה, כבר באפיה מאי בעיא מה היא עושה, שהרי בתחילה נאפים ארבעים לחמים הבאים מארבעה סוגים, ורק אחר כך ניטלות מתוכם ארבע ככרות כתרומת לחמי תודה?

20 ומשיבים: מדובר כאן בכגון דאפרשינהו בלישייהו שהפריש אותם, את תרומת לחמי התודה עוד בזמן לישתם. וכי הא וכמו זו שאמר רב טובי בר רב קטינא: לחמי תודה שאפאן לא ארבעים חלות כדינן, אלא ארבע חלות — יצא בהם. והוינן והיינו עסוקים, ושאלנו בה בהלכה זו: והא בעינן והרי צריכים אנו שיהיו ארבעים חלות, שהם ארבעה סוגים שלושה מיני מצה: חלות, רקיקין, ורבוכה, ועוד חלת חמץ ובכל סוג עשר חלות! והשבנו על כך כי ארבעים שנאמרו הם למצוה לכתחילה, אבל אם עשה ארבע, אחת מכל סוג — יצא.

21 וחזרנו ושאלנו על כך: והא בעינן אפרושי והרי צריך להפריש תרומה מינייהו מהם, מן הלחמים הללו, שיש לתת אחד מכל עשרה לכהן! וכי תימא ואם תאמר שהוא מפריש פרוסה מכל חד וחד אחד ואחד מארבעת הלחמים הללו, אולם בדין לחמי תודה "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן... יהיה" ויקרא ז, יד אמר רחמנא אמרה התורה, ולשון "אחד" באה להורות שתהא זו חלה שלימה, שלא יטול פרוסה! ואמרינן ואמרנו בתשובה לדבר, שמדובר בכגון דאפרשינהו בלישייהו שהפריש אותם בלישתם, כלומר, בשעת הלישה עשה חלה גדולה מכל אחד מארבעת הסוגים לעצמו, והפריש ממנה בזמן הלישה חלה קטנה כדי עשירית, והיא התרומה לכהן. הכא נמי כאן במקרה זה שבא לפני רבי גם כן מדובר בכגון דאפרשינהו בלישייהו שהפריש אותם בלישתם, ואין איפוא ראיה כנגד שיטת רב הונא שלא נאמרה טומאת מעת לעת בתרומה אלא בקודש בלבד.

22 ומציעים עוד ראיה בענין זה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: שוב ועוד מעשה שאירע בשפחה של רבן גמליאל שהיתה גפה סותמת במגופה חביות של יין, ובין סתימת כל אחת ואחת מהחביות, היתה מדיחה שוטפת את ידיה במים, ולאחר מכן היתה בודקת את עצמה אם ראתה דם. ובחבית האחרונה בדקה את עצמה שוב, ומצאה אז שהיא טמאה. ובאת ובאה ושאלה לרבן גמליאל מה דין החביות הללו, ואמר לה: כולן טמאות. שכן מטמאה היא למפרע מעת לעת. אמרה לו: והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת! אמר לה: אם כן, היא, החבית האחרונה — טמאה, וכולן, כל החביות הקודמות — טהורות.

23 ולענייננו, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שלא כשיטת רב הונא, שהלכה זו של טומאת מעת לעת נוהגת בין בקודש בין בתרומה, אפשר לומר ששני המקרים הללו בשפחתו של רבן גמליאל, בככרות הלחם ובחביות היין, שונים זה מזה. שכן חדא אחד של קדש הוא, וחדא ואחד של תרומה היא. והיינו זהו ההסבר לכך דהדרה ושיילה שהשפחה חזרה ושאלה את רבן גמליאל אותה שאלה ששאלה כבר. אלא אי אמרת אם אתה אומר כשיטת רב הונא שהלכה זו נוהגת רק בקודש ולא בתרומה, ולפיכך אידי ואידי זה וזה שני המקרים הללו היו בשל קדש, אם כן, למה לה למהדר ולשייליה לחזור ולשאול אותו את רבן גמליאל אותה שאלה, לאחר שכבר הורה לה בראשונה כיצד לנהוג. ומשיבים: בשני המקרים מדובר בשל קודש, אלא שמעשה שהיה, בשתי שפחות היה.

24 א ומביאים: לישנא אחרינא אמרי לה בלשון, נוסח אחר אומרים אותה את שיטת רב הונא. ובאופן זה, אמר רב הונא: טומאה זו שגזרו חכמים למפרע מעת לעת שבנדה — הריהי מטמאה בין לקדש ובין לתרומה. ממאי ממה אתה מוכיח זאת? — מתוך כך שלא קתני לה לא שנה אותה התנא במשנה במסכת חגיגה שנוהגת טומאה זו רק בקודש ולא בתרומה גבי אצל שאר המעלות שיש בקודש על תרומה, משמע שנוהגת היא בשניהם. אמר ליה לו רב נחמן לרב הונא: והא תני והרי שנה התנא בדין טומאת מעת לעת כי נוהגת היא לענין קדש אבל לא לענין תרומה!

25 ואומרים: קבלה את פירוש הברייתא שלהלן מיניה ממנו, מרב נחמן רב שמואל בר רב יצחק, והסביר כי כוונת הברייתא לומר שאף בחולין שנעשו על טהרת קדש שהתעסקו בהם תוך שמירתם מטומאה כמו בקדשים גזרו חכמים שתהא נוהגת טומאה זו, ואולם לא גזרו כן גם בחולין שנעשו על טהרת תרומה, אבל בתרומה עצמה ודאי נוהגת טומאה זו. ואין איפוא ראיה כנגד שיטת רב הונא.

26 ב ובענין הלכה זו שנוהגת טומאת למפרע מעת לעת אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש, מציעים: תנן התם שנינו שם במסכת חלה: נולד נגרם לה לעיסה ספק טומאה, אם נגרם ספק זה עד שלא בטרם גלגלה אותה לשה היטב את תערובת המים והקמח — עדיין לא נגמרה מלאכתה לחיוב חלה, ולכן יכולה העיסה שתעשה מכאן והלאה אף בטומאה ודאית, שכן משעה שנגרם לה ספק הטומאה שוב אין הכהן רשאי לאכול את החלה המופרשת ממנה. ואין הפסד לכהן בטומאתה הודאית. ואולם אם אירע ספק הטומאה לעיסת הבצק משגלגלה אותה כבר האשה, והתחייבה העיסה בהפרשת חלה — תעשה בטהרה בלבד.

27 ומסבירים: אם נגרם ספק הטומאה עד שלא גלגלה — תעשה בטומאה, מפני שעדיין חולין נינהו הם, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. ואולם אם נגרם ספק הטומאה משגלגלה — תעשה רק בטהרה, כי חולין הטבולין, כלומר, שהם כבר בגדר טבל שצריך להפריש מהם חלה — כחלה דמו הם נחשבים, ודין הוא שאסור לגרום טומאה לחלה.

28 ועוד בדין זה תנא שנה החכם בברייתא: