תוספות על נזיר ס״ב א:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על נזיר ס״ב ע״א:ג׳ תוספות על נזיר ס״ב ע״א:ה׳ »

1 נזיר פתח ↗

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן, ״אִישׁ כִּי יַפְלִיא״ לְמָה לִי? לְאֵיתוֹיֵי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּגוֹי.

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

עכו"ם שהביא שלמים וכו' שהעכו"ם לבו לשמים. יש להקשות בגמרא אמרו עוד טעם אחר דכתיב לעולה דכל שקרב אין אלא לעולה וא"כ למה לא הביא רבינו רק הטעם דלבו לשמים ונראה דבגמ' אמר רב הונא נתן לישראל ולכהן להתכפר נאכל וכ"כ רבינו נדר נכרי ונתן לישראל להתכפר בו נאכל ופירש"י דהיינו לישראל שחייב ג"כ שלמים ויש להקשות טובא כיון דדריש דאין אלא עולה וכן מנחה אין נאכל אלא כולה כליל נמצא דבאמת קרב שלמים אלא שתורה חידשה דבשלמי נכרי ומנחתה אין נאכל כמו מנחת כהן דכליל וא"כ יקשה חדא למה בנתנה לישראל להתכפר בו נאכל כיון שגזה"כ דכולה כליל ועוד איך יוצא בו ישראל ידי נדרו כיון שגם נכרי נדר וא"כ הא כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועוד הא מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ומבואר בקצה"ח בסי' ת' משום דהוה שינוי בעלים וא"כ כאן ג"כ הוה שינוי בעלים אם מתכפר בו ישראל ויוצא בו. ועוד דהנה יש לחקור ישראל שהפריש שלמים להתכפר בו חבירו הבשר למי ונראה כיון דמסיק בתמורה דבעלים מוסיפין חומש א"כ הבשר שלהם ויקשה כאן למה הבשר נאכל לישראל כיון דכהא"ג בישראל הו' של הבעלים המפרישין הי' לו לומר דכאן כלו כליל כיון שהוא של בעלים המפרישין שהם נכרים ובזה י"ל הא דקאמר נתן לכהן נאכל לכהן הכונה בדרך זו ואין צ"ל זו דבכהן המתכפר בודאי נאכל לו כיון שמתכפר בו ועוד שהוא המקריב ובחטאת כהא"ג זוכה ג"כ בבשר קרבן שלו כדאיתא בב"ק דף ק"י. ובשלמא לטעם דכונתו לשמים א"כ הכי אמרינן הוא הקדיש שלמים אבל דעתו שיהא קרב כליל א"כ ע"כ מקריבין לעולה ועוקרין שם שלמים א"כ יש כאן שינוי עיין נזיר דכ"ה בפירש"י דנעשה עולה וכל עבודתא כליל דו"ק קודש דלא עלו לבעלים לשם חובה והו' כאלו אין לו בעלים כידוע ונחשב כאלו א"ז כלל קרבן של הנכרי לכן כשנתנו להתכפר בלישראל ל"א דקרב כליל כיון שחזינן שאין דעתו לשמים להיות כליל וא"ש דישראל מתכפר בו והו' דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין כיון דאי אין הישראל מתכפר בו ל"ה שלמים וכן א"ש מהא דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דהוא משום שינוי בעלים וכאן דבלא"ה יש כאן שינוי קודש אין יוצא בו הנכרי והוה כאין לו בעלים לכן שרי ליתן לישראל להתכפר בו מוכח לר"ה עיקר הטעם משום דדעתו לשמים. וא"כ כיון שרבינו כתב שנאכל לישראל לכן לא כתב רק הטעם דדעתו לשמים. אך אכתי קשה לי איך אפשר להקריב עולה הא כיון שהקדישו לשמים א"כ המעלה מבשר קדק"ל לגבוה לקי כמוש"כ רבינו פ"ג מאימ"ז ואולם על הגמרא לא קשה דיש לומר ששחטו לשם עולה יש כאן ש"ק ונעקר שם הקרבן ונעשה עולה כסברת תוס' מנחות דף מ"ז ובזה נראה לפרש הא דאמרו בגמרא סברא הוא כונתו לשמים ועוד דכתיב לעולה שיהא הכל לעולה הכונה כך דבריש זבחים ומנחות אמרינן סברא הוא אטו כיון דשני בה לישני וליזול ועוד דכתיב מוצא שפתיך תשמור נדבה תעשה אותו אטו נדבה שרי לישנוי בי' ולפי"ז אני אומר זהו דאמרינן כאן ג"כ סברא וקרא הוא כלפי נגד מה שאמר דמסברא ומקרא אסור לשינוי כאשר אבאר דהנה בטה"ק חקר בריש זבחים אהא דאמרינן עד כמה לשנוי וליזול דמאי סברא הוא לפמש"כ תוס' מנחות ז' דע"י ש"ק עוקר שם קרבן א"כ נעשה עולה ומסברא יהא שרי לשנויי ולהקריבו עולה ותי' דעתה קאי דפסול שלא לשמו אין פסול בעיקר הקרבן אלא שלא נעשית עבודתו כהוגן ולכן אין עולה לבעלים אבל אסור לשנויי דקדושתו קאי ואח"כ קאמר מקרא משום דבאמת יש סברא דנעקר שם קרבן ע"י שינוי השם ונעשה עולה ורשאי לשנותו וע"ז מייתא מקרא דע"י שה"ש נעשה נדבה ובנדבה אסור לשנויי ומעתה אומר אף כאן מסברא דכונתו לשמים והיינו כלפי מה דסבור דאסור לשנויי וליזול דל"א דנעקר שמו ע"י ש"ק אמר דה"מ דכונתו לשמים אבל היכא דמחשבתו שיהא כולו כליל שפיר מהני ש"ק לעקור שמו ונעשה עולה והא דשרי לשנות שם עולה יש לומר כיון דמתקיים נדרו שקרב עולה כמו שהי' כונתו לשמים כהא"ג רשאי לשנות כפמש"כ בטה"ק ריש זבחים הא דאסור לשנות רק משום דע"י שינוי אין מקיימים הבעלים נדרם א"כ כאן שע"י שינוי מקיים נדרם רשאי לשנות וכן יש לומר לפמש"כ הך דנכרים לא הו' הבעלים של הקרבן א"כ בלא"ה אין כאן שינוי רשאין לשנות וכן אי אמרינן דנכרי אין חייב באחריות ג"כ רשאי לשנות לפי טה"ק הנ"ל אך זה יש לדחות כדמסיק דאף נדבה אסור לשנות אף שאין חייב באחריות ויש לפלפל בזה הרבה ועוד כיון דבאמת נדבה ונעשה קרבן אחר רשאי לשנותו ורק היכא אף שנעשה שה"ש אפ"ה קרב לשם מה שהקדיש תחילה לכן אסור לשינוי אבל כאן שנקרב למה ששינה אותו לעולה באמת רשאי לשנותו לכתחלה וכלפי מה דאמר שם דאף דמסברא שרי לשינוי דנעשה עולה ע"י ש"ק אפ"ה אסור מקרא משום דנעשה נדבה ובנדבה ג"כ אסור לשנויי א"כ אף דכאן בודאי שייך הסברא דנעקר ונעשה עולה אפ"ה אסור כיון דיליף מקרא דנדבה תעשה דאסור לשנויי לזה אמר דכאן כתיב עולה שהכל יהא עולה מגזה"כ וא"כ לפי"ז על גמרא ל"ק אבל על רבינו יקשה דכתב רק הסברא דכונתו לשמים וא"כ יקשה דזה רק אהני דנאמר דרשאי לשנותו ולעשותו עולה דעי"ז נעקר שם שלמים ונעשה עולה ורשאי להקריבו מסברא אבל מקרא דנדבה תעשה אותו תאסר כאן לשנויי ולהקריבו עולה כולו כליל כיון דכתיב נדבה תעשה אותו. ונראה ליישב דלכאו' קשה לי טובא דהנה בתוספתא פי"ב במנחות איתא ישראל שאמר הרי עלי מנחה ע"מ שיהא כליל כופין ומביא כדרך המתנדבין ור"ש פוטר שלא נדר כדרך המתנדבין והביא במשל"מ בפי"ז מה' אלו ופירושו דהאי תוספתא נראה לי ע"ד דמפרש גמרא מנחות דף פ"א ברייתא אחריתא דנדר תודה ולחמה מן המעשר דאתיא גם כב"ה אף דהו' נדר ופתחו עמו אפ"ה כופין דאיירא בבודקו ואמר אם הייתי יודע שאין דרך המתנדבין הייתי נודר כדרך המתנדבין ואח"כ חזר ואין רוצה להביא כופין להביא ור"ש פוטר ול"מ בדיקה אבל באמר אם הייתי יודע לא הייתי נודר פטור אף לת"ק דחולק אר"ש זולת לב"ש דסובר הקדש בטעות הקדש חייב עיי"ש במנחות ומעתה לפי"ז קשה לי טובא דלכאו' יש להבין נהי שכונתו לשמים שיהא כליל הא אין פיו ולבו שווין ודברים שבלב עוקר מה שהוציא בפיו וצריך לומר כיון שאנן סהדי שכונתו לשמים הו' דברים כאלו אמר שמביא שלמים ע"מ שיקריבו כליל דדמי למנחה שנדב ישראל שיהא כליל א"כ בודקין אותו אם אמר שלא הי' נודר א"כ הו' הקדש בטעות וחולין הוא ואם אמר הייתי נודר כדרך המתנדבין א"כ שלמים הוא כיון דאם הי' יודע הו' נודר כדרך המתנדבין דהיינו שלמים לאכילה לא להיות כליל א"כ אמאי קרב עולה נקריבהו שלמים או לא נקריבהו כך דהו' נדרו ופתחו עמו ובשלמא על הגמרא לא קשה דיש לומר דעיקר סמך דמגזה"כ שיהא כליל עולה אלא דנתן גם סברא שיהא כונתו לשמים אבל דלא הביא רק הטעם דכונתו לשמים קשה דלא עדיף מאמר בפירוש להיות כליל דל"מ כמו במנחה ואולם יש ליישב בטוב טעם דכאן אמדינן דעתו אלו אמר הייתי יודע הייתי נודר כדרך מתנדבין דהיינו עולה כיון דדעת נכרי לשמים אי ידע לא הי' נודר שלמים לאכילה אלא עולה להיות כליל ולא דמי למנחה שם א"א בישראל שיהא כליל דו"ק ואמנם כל זה לרבנן אבל לר"ש דפוטר לגמרי או לב"ש דבכל גוונא חייב ולא הו' הקדש בטעות א"כ אמאי קרב עולה אף שכונתו לשמים לא גרע מאמר בפירוש להיות כליל דלב"ש לא אמר כלום וקרב שלמים לאכילה ולר"ש דפוטר לגמרי ולא מהני בדיקה אלו הייתי יודע וצריך לומר דבאמת לדידהו אמרינן הטעם מקרא דהכל עולה בנכרי א"כ א"ש לדידן דלא קיימל"ן כר"ש ולא כב"ש רק כב"ה ות"ק לא צריך טעם דקרא כתיב לעולה אלא סגי הטעם דכונתו לשמים ואין כאן ש"ק דל"ה שלמים כלל דאלו הי' יודע הי' נודר עולה בפירוש. ולפמש"כ א"ש דהשמיט רבינו אידך טעם דכתיב לעולה דזה רק צריך או לר"ש או לב"ש אבל לת"ק דר"ש אליבא דב"ה סגי בטעם דכונתו לשמים ואמדינן דעתו אלו ידע שאין דרך מתנדבין כך הי' נודר עולה בפירוש וכן קרב עולה ודו"ק היטב. הנה מכאן יש להוכיח דנכרי אין חייב לקיים נדרו דבמשל"מ פ"י מה' מלכים חקר אי שייך בנכרי בל יחל והביא תוס' נזיר וע"ז דסתרו בהא ובא"מ סי' א' העלה דחייב לקיים דברו משום חיוב ושיעבוד ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי גם בנכרי שייך ולדעתי א"כ יקשה איך מתכפר בו ישראל חדא אין דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ועוד המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אלא ודאי דאין צריך לקיים דברו א"כ אף שנדר הנכרי כשהפריש להתכפר בו ישראל הו' שפיר בא מן החולין כאן דהנכרי אין חייב לקיים נדרו וגם לא שייך דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דכל הטעם דאין מתקיים נדרו עיי' קצה"ח שם ובנכרי א"ח לקיים דבריו. ונראה דמוכח כן מקרא דברי הימים ויאמר ארנן אל דוד ראה נתתי הבקר לעולות והמוריגים עצים והחטים למנחה ויאמר המלך דוד לא כי קנה אקנה בכסף כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולות חנם ואי אמרת דנכרי חייב לקיים דברו מצד קניין ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ כיון שאמר הבקר לעולה א"י למכור וע"כ להקריבו חנם. ועוד יש להוכיח כן מקרא דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה איש איש אשר ידבנו לבו ודרשינן בירושלמי פ"ק דתרומות למעט נכרי מתרומת המשכן וגם לגמרא דידן ע"כ דרשינן כן דהרי בע"ז דף כ"ד פריך לר"א אלא מעתה ויקחו בני ישראל לי תרומה א"כ לא יהא ניקח מן העכו"ם חזינן דלר"א אפי' ליקח אין לוקחין מן העכו"ם א"כ לדידן דלוקחין מעכו"ם פרה ה"ה לתרומת משכן אבל עכ"פ בחנם בודאי יש למעט מנדבה מבנ"י נכרי וגמרא דידן א"כ יקשה אמאי לא יליף רבא מזה דאין מעריך וע"כ לומר אי מהאי לא ידעינן דאין מחויב לקיים אם נדר דהיינו דכתיב אשר ידבנו לבו אף נכרי אין חייב להביא אף שנדבו לבו אבל אם הביא הו"א דקדוש לכן יליף מלא לכם לבנות דאין קדוש כלל ואין מעריך ומזה ראי' למל"מ שם שכתב דפליגי ר"מ ור"י אי העריך אי קדוש וא"מ שם כתב דפליגי רק אי חייבין לקיים הערכה שנדר ולפמש"כ מוכח כמשל"מ דפליגי אי קדוש והבן ועיין ריטב"א קידושין דל"ה כתב מבנ"י ויקחו לי ממעט נשים אבל רק מחיוב להביא אבל אם הביא מקבלין דהרי כתיב ויבואו הנשים על האנשים ועיין מש"כ פ"ט ממעילה.

4 איש כי יפליא מבעיא ליה לאיתויי מופלא סמוך לאיש:

5 הניחא למ"ד - במסכת נדה דף מו: דאורייתא אלא מאן דאמר דרבנן מאי איכא למימר לאתויי מופלא סמוך לאיש דעובד כוכבים ודבר תימה הוא דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובעובדי כוכבים איתיה ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוי גדול מיהא איתא בבל יחל הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה וכדאמר בפרק יוצא . דופן שם וממעטינן מופלא סמוך לאיש דישראל אבל עובד כוכבים שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי:

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומלבד זה בעיקר פירש"י ז"ל יש לתמוה לכאורה טובא מסוגיא דריש פרק בתרא דנזיר ס"ב ע"א דאמרינן התם איש כי יפלא דערכין מיבעי לי' לאתויי מופלא סמוך לאיש. ופריך הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד דרבנן למה לי. ומשני לאתויי מופלא סמוך לאיש דנכרי. ובתוס' שם בד"ה הניחא כתבו וז"ל ודבר תימא הוא דבישראל ליתא אלא מדרבנן ובנכרים איתי' מדאורייתא. ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול. וכי הוי גדול מיהא איתי' בבל יחל הילכך דרשינן כל דליתי' בבל יחל ליתי' בהפלאה. וכדאמרינן בפרק יוצא דופן וכו'. אבל נכרי שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי' עכ"ל עיי"ש. ונ"כ הרב המאירי ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז הדבר תמוה מאי דקאמר הכא את"ל קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין. עכו"ם מהו וכו'. כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה. והרי לפירש"י איפכא מסתברא דקטן דאתי לכלל בל ימיר כשיגדל שפיר אימעיט השתא. כיון דאכתי ליתי' בכלל בל ימיר ליתא נמי בהוא ותמורתו יהי' קודש. אבל נכרי שאינו ראוי לבוא לכלל לא יחליפנו ולא ימיר לא שייך למעוטי'. וכי עביד תמורה קדשה. אבל אם איתא דקטן עביד תמורה ולא אימעיט מהך היקישא כ"ש דלית לן למעוטי נכרי:

« תוספות על נזיר ס״ב ע״א:ג׳ תוספות על נזיר ס״ב ע״א:ה׳ »