תוספות על נזיר מ״ג

1 בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב - דאהל המת כמליא טומאה דמי ומיד שהושיט ידו מבפנים כאילו נגע במת ואכתי לא קרינן לא יבא וכי עייל כולי האי טמא ומחולל ועומד הוא ואתרי לא תמצא חיוב לא יבא עם לא יטמא כיון שהוא מחולל ועומד לא היה לנו לרבות להחלו למעט מחולל ועומד הוא אלא לדרשה אחריתי כדבסמוך:

2 אלא אמר ר"א צירף ידו לבית - כלומר שהכניסה לבית קודם לגוף משום טומאה איכא משום ביאה ליכא דמחולל ועומד:

3 צירף גופו - כלומר היו ידיו צרופות ושטופו' לגופו ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ואומר הר"ם אף ע"ג דבית המנוגע אמר בפר' השוחט חולין דף לג: ידיו טמאות דרבנן אף כי מצורע מטמא באהל מ"מ אינו כ"כ כמו. מילי טומאה שכמו כן בבית המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא נגע ואפ"ה נשנית במשניות דאם יש מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו ואילו בטומאת מת אף פותח טפח מביא הטומאה:

4 הא א"א שלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא - פירוש משום דחוטמו עייל ברישא:

5 הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין - כלומר שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף כאגמון ראשו ישעיהו נ״ח:ה׳:

6 והא לא אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה תחלה - ולא מצי לאוקמי בבואו לבית אחורנית דלא שמיה ביאה כדאמר בפרק ב' דשבועות דף יז: ובפ"ק דחולין דף י: ולכולהו מצי למיפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כדרכו:

7 כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא - וצ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי:

8 מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא:

9 מהכא משמע דכהן אסור ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר לקרוביו ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים אם מאהיל עליהן וכן שמעתי מאשלי רברבי לשון ר"י שהנזיר יושב בבית והוא עת כזאת מת בבית שהוא שם:

10 להחלו - בכהן הדיוט כתיב:

11 עד שעה שימות - ולאפוקי מגוייד דלהחלו משמע לאחר שנעשה חלל:

12 אמר רבי יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו - דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו והאי מבמותם:

13 רבי אומר במותם - בנזיר כתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם:

14 במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם - אפילו באחריני אינו מוזהר כ"א בטומאת מת שכתוב על כל נפשות מת לא יבא גליון. בת"כ כתב במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה:

15 אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד - פירוש לשון גודו אילנא דניאל ד מלא פצעים ופגמים והתם בפ' האשה יבמות דף קכ: דייק מהך ברייתא דמגוייד לא חיי טמויי לא מטמא הא מחייא לא ופליגי ביה תנאי התם:

16 ולמ"ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות - מכל מקום נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול והוי מצי לשנויי דהך ברייתא כו':

17 ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל ומיהו בה"ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר"ל ולפ"ז הלכה כרבא לגבי דאביי ולרבא פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו נמצא יהא כהן מוזהר על גוסס:

18 נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא - בכהן הדיוט מיירי שמותר ליטמא לאביו ולא בכהן גדול ונזיר:

19 אמר ליה רב המנונא ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות - בקעה שמצויין בה גנבי ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה ה"נ לא ליטמא ליה צ"ל מה ר"ל:

20 א"ל מת מצוה קאמרת השתא כהן באחריני - שאינן קרובין מיחייב באביו לא כ"ש:

21 והאי מת מצוה הוא בתמיה והתניא איזהו מת מצוה כל שקורא ואין אחרים עונין אותו - כלומר שאם המת יכול לקרות ויש לו עונין קרובין אין זה מת מצוה והא יש לו לשכור אחרים מתעסקין בו כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי. דלא שכיחי אינשי התם פי' ר"י הבא ליטפל במת מצוה אם יש שם ישראל שיכול לטפל אף כי אינן קרובין לא ליטפל בהן כהנים קרובים וראיה דאמר בפ' כ"ג לקמן נזיר דף מז. גבי מת מצוה כ"ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן וכ"ש כהן וישראל יטמא ישראל ואל יטמא כהן וצ"ע מהאי דפ' האשה רבה יבמות דף פט: גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא לה ואין כח לעקור דבר מן התורה ואמאי יטמא ומשני כיון דקרובין לא ירתי לה קרי ולא עני לה קרינן בה והשתא ה"ד אי דליכא מתעסקים אחרים מאי איריא מטעם אשתו תיפוק ליה דאפילו אחריתי נמי מת מצוה גמור היא אלא דאיכא אחרים דיכולים להתעסק וחשוב כמת מצוה אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל ואינו חושש ליטפל חשיב מת מצוה ואר"י דודאי מן הדין לאו מת מצוה התם רק לפי שקרוביה מתרשלים ממנה שויוה רבנן כמת מצוה ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור תדע דבכולי סוגיא דהתם לא מייתי מאשה שנאמנת לומר מת בעלי דהרי עוקרה דבר תורה בקום ועשה אלמא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור ודייקא ומנסבא מתוך חומר שמחמירין בסופה:

22 מיתיבי לה יטמא - גבי כהן הדיוט כתיב ואינו מטמא לה פרט לאבר מן החי של אחותו ואבר מן המת שאינו רשאי להטמאות בהן:

23 לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו - כלומר שאף באביו הקרוב יותר אינו רשאי לטמאות לאבר אביו וצ"ע דל"ל יטמא מלאביו נפקא:

24 אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה - לקוברו פי' אם נטמא כבר לשאר הגוף מאי מחזיר לאו דחסר פורתא ה"נ כי אביו חסר בערכו מיטמא לו:

25 רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו - ע"י חזרה אם נטמא אל שאר הגוף אבל לכתחילה ודאי מודה רבי יהודה דלא יטמא כברייתא דלעיל ובסיפא דההיא דלעיל תניא בתורת כהנים רבי אומר אינו מיטמא לעצם כשעורה מאביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ודבר תימה דאוקימנא כר' יהודה והרי מיירי בסיפא מכלל דרישא לאו ר' יהודה היא אם לא נאמר כולה ר' יהודה היא:

26 לה הוא מיטמא ואינו מיטמא לאבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל - ליחה היוצאה מן המת ומלא תרווד רקב מלא כף עפרורית ורקבון גוף המת:

27 יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב מניינה - לקמן פי' בהדיא ומפרש לה רוב מניינה מנין קכ"ה אברים:

28 כשהוא אומר אמור ואמרת - דכתיב אמור אל הכהנים ואמרת הוסיף הכתוב טומאה אחרת שתוכל ליטמא וסברא הוא להעמיד אמור ואמרת אאחותו דאיירי למעוטי אברים ולהוסיף שיוכל לטמאות לרוב בניינה ורוב מניינה יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב מניינו ולרוב בניינו של קרובים אחרים שבתורה דכתיב לה יטמא אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו כלומר שהרי קרובתו ומוטלת עליו לקוברו ומן הדין הוה ליה למימר יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים אי לא גמרינן מאחותו דכתיב בה לה ומשני ההיא נמי כר"א ב"ר יהודה ורב חסדא דאמר כי האי תנא: