חידושי רמב"ן על קידושין ט״ז ב

1 הא דתניא ר' שמעון אומר ארבעה מעניקין להם שלשה באיש ושלשה באשה. פי' רש"י ז"ל דקס"ד שלשה באיש שהם יוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין וא"ת היינו ת"ק ואיכא למימר פרושי קא מפרש ללמד שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה. ומיהו קשה לן היכי קס"ד לתרוצי ואין אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן הא איכא ארבעה באשה שנים ויובל ומיתת האדון וסימנין ואי ס"ד שאין אשה קונה את עצמה במיתת אדון כי אמרינן לקמן הכי נמי מסתברא הוה לן למימר דע"כ כך הוא ועוד דהוה לן לפרושי ואם איתא משכחת לה באשה ד' שהרי אמה קונה את עצמה במיתת אדון וכו' דכיון דמעיקרא קס"ד שאינו קונה ועכשיו אנו אומרים שקונה היה לו לפרש ולא לסתום. ויש לדחות ולפרש דמעיקרא קס"ד שלשה באיש שנים ויובל בין של רציעה בין שאינו של רציעה ומיתת אדון ושלשה שבאשה שנים ומיתת אדון וסימנין ואלו יובל כיון דלית בה יובל של רציעה לא קתני ולבסוף נמי אמרינן ה"נ מסתברא דמית' אדון לא קתני דאי קתני לי' ד' באשה משכחת לה שהרי מ"מ יובל נוהג בה. קשיא לי,לרב ששת אמאי לא אקשי מרישא דקתני מיתת אדון והויא תיובתיה דר"ל לגמרי ואי גמרא אותבינהו תרוייהו ה"א אורחא דתלמודא הוא אלא השתא דרב ששת אקשי מסיפא ושתיק ליה קשיא אמאי לא אקשי מרישא דאסיקנא תיובתה איכא למימר ברייתא אחריתי היא והא לא שמיעא ליה:

2 ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. ק"ל אכתי איתיה לק"ו ומה סימנין שאין מוציאים מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף מוציאין מרשות אדון וכו' דהא ק"ו לאו מסימנין אמיתת אדון הוא עקרו אלא מאב לאדון ואפשר דהכי קאמר סימנין שמוציאין מרשות אדון מפני שנשתנה הגוף הוא ואיהו קטנה זבן נערה לא זבן ואיהו נמי קטנה זבן ליה ולא נערה שאין מכירה זו עולמית שהרי מ"מ סופה לצאת מרשו' שניהם בבגרותיה הלכך לא מכרה אלא בעודה כמות שהיא היו' אבל מיתת אב שלא נשתנה הגוף לא ומרשות אב אינה יוצאה בסימנין דאב ממילא הוא זוכה ואין שינוי גופה מוציאה מזכותו הראשון שזכתה לו תורה ומצאתי בפר"ח שפירש כן נשתנה הגוף מקטנות לנערות ולפיכ' יוצאה דאמרינן קטנה מכר ולא נערה אבל במיתת אב הגוף במקומה עומד שהרי קטנה היא עדיין ע"כ. והא דאמרינן בריש פרקין ומה סימנין וכו' משום דבבגרות נמי נשתנה הגוף כדתנן בפרק יוצא דופן נדה דף מ"ז ע"א צמל כיון דבגרה וכו' איזהו סימנה משיעלה הקמט תחת הדד ושאר הסימנין השנוין שם. ואכתי לא ניחא לן דהא שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון ואיכא למימר דפרכינן התם מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי וא"ת סימנין יוכיחו ותהדר דינא ותיתי במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת אב שלא מצינו שמוציא בעבדות ואע"ג דהיא גופה בעי' למילף כל כמה דלא גמרינן לה פרכה היא כך מצאתיה בתוספות. ונ"ל בקושיא ראשונה דק"ו דריש לקיש ממיתה לסימנין פירכא הוא ודאי ואי קאמר ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף הוה ק"ו מאב לאדון כלו' ומה במקום שאין אב מוציא אדון מוציא מקום שאב מוציא אינו דין שאדון מוציא ולזה הק"ו אין דין מיתה להוציא אלא במיתה דנפשיה כגון מיתת אב מרשות אב ומיתת אדון מרשות אדון אבל מיתת אב מרשות אדון לא:

3 ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. איכא למידק קש' הא לרבא דאמר בפרק שנים אוחזין בבא מציעא דף י"ב ע"ב במגביה מציאה עם מלאכת פירוש כי אמרי' מציא' עבדו ושפחתו הא"ש במגביה עם מלאכתו שכיון שהו' עוסק במלאכתו של בעה"ב ואינו בטל ממנה מלאכה שניה שלו היא אבל בבטל ממנה כלל של בעל הבית היא והיאך אמרו כאן אין לרבה אלא שכר בטלה לבד שאלו נתבטל' דאדון בעי למהוי. איכא למימר רבא מוסיף התם ומודה אדרבי יוחנן דאמר בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת הרי אלו שלו אלא שרבא הוסיף ואמר אף בכל עבד נמי משכחת לה במגביה עם מלאכתו וברית' זו לרבי יוחנן ורבא בנוקב מרגליות וכיוצא בה ומיהו לרב פפא ניחא טפי דאמר כי אמרינן מציאתו לבעל הבית כגון שכרו ללקט מציאות ואי לאו הכי הרי אלו שלו ומשמע נמי דהלכתא כותיה, וכן פסק שם ר"ח ז"ל: