חידושי רמב"ן על קידושין ס״ב

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין ס״א ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין ס״ג ע״א »

1 קידושין פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי״, אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר, ״חִנְקִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: ״הנקי״ כְּתִיב.

2 קידושין פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא וְגוֹ׳״, אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי?

3 קידושין פתח ↗

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ״אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה, מְקוּדֶּשֶׁת לִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, אֲבָל אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – דְּבָרָיו קַיָּימִין. כְּמַאן? אִי כְּרַבָּה כְּשֶׁהוּכַּר עוּבָּרָהּ, אִי כְּרַב יוֹסֵף – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּכַּר עוּבָּרָהּ.

4 קידושין פתח ↗

תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לְאִשָּׁה, בְּאַחַת אָמַר לָהּ: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי הַיּוֹם״, וּבְאַחַת אָמַר לָהּ: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשִׁיךְ״, תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּלָא הָווּ קִידּוּשִׁין! דִּלְמָא כִּי הֵיכִי דְּתָפְסִי קִידּוּשִׁין הַשְׁתָּא – תָּפְסִי נָמֵי לְאַחַר כֵּן.

5 קידושין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְרַבִּי, וְרַבִּי מֵאִיר כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹלָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי – דְּתַנְיָא:

5 בבא בתרא פתח ↗

הָהוּא דַּאֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: נִכְסַי לְהַאי דִּמְעַבְּרַתְּ. אָמַר רַב הוּנָא: הָוֵי מְזַכֶּה לְעוּבָּר, וְהַמְזַכֶּה לְעוּבָּר לֹא קָנָה.

1 אמר רבי תנחום הנקי כתיב. קשיא ליה לר' אברהם ז"ל אם כן שבועה שיש בה אלה היא ואמרינן במסכת סוטה דף י"ח ע"א חד לשבועה שיש בה אלה וחד לשבועה שאין בה אלה ואיכא למימר אלה דהנקי לא מפרשה דכיון דקרינן הנקי שמע מינה אף שבועה שאין בה אלא שבועה היא ולמגמר מינה לעלמא איצטריך. הקשה כאן ר"ת והא לאו קודם להן הוא ותנאי בני גד הן קודם ללאו ותירץ הכי קאמר אם לא שכב איש אותך תשארי תחת אישך ואם שכב מבלעדי אישך הנקי דומיא דבני גד דאמר להם אם יעברו ישארו בארץ הגלעד ותהי שלהם ואם לאו גרשום ממנה והקשה לעצמו ז"ל והא גבי כי שטית נמי כתיב תחת אישך ופריק ההוא להודיעה שאין המים בודקין אותה אלא אם נטמאת תחת אישה. ועוד שאל מפני מה אין דורשין כן במדרש ראשון השיב משום דמוכחבר אשון אחר השנויה כתיב טומאה ולא אשכחן טומאה אלא באישות ובמקרא האחרון כתיב כי שטית תחת אישך ואחר כך כי נטמאת ללמדך שלא בא לדרשה כדאמרינן וראשון להבטיחה שאם לא שטית טומאה תשארי תחת אישך ולהידיעך שהוא הן קודם ללאו ופי' הנקי תצא רוחך ונפשיך מגופך וישאר הגוף בלא נפש כדכתיב נקי כפים ופי' בלא עון כמו נקיות וכן נקיון שנים וכן יצא פלוני נקי מנכסיו וכן ונקתה לארץ תשב ויש מי שפירש הנקי אם שטית הנקי מי המרי' כלו' כיון שיצאו כך דין דמצאו המים המרי' נקיים נאמני' בשליחותן והשיב הרב ז"ל על זה הפירוש דלא כתיב הנקי מי אלא הנקי ממי. ואחרים יש מפרשים הנקי הסוטות האחרות ששתו ושישתו ממי המרים לומר שטהורות היו שלא אירע בהם כמו שאירע בך בתת ה' את יריכך נופל' ואמרו הנקי הן הוא והנקי לאו ויש אם למקר' ולמסורת ושניהם במשמע ולפי דעתו אין צורך לדברים הללו שאין זה תנאי כדי שיהא צריך להן קודם ללאו ולתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד שהן גזירת הכתוב בתנאין ואעפ"י שכפל אבל היא אלה ושבועה ואין זה ממין זה כלל ולא דמו אותם אלא לענין כפל בלבד שכיון שאמר רבי מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן בכל דבר ראוי לומ' כן אבל שאר דיני התנאין לא שייכי הכא כלל:

2 בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ואם לא יתחטא. קשיא לי, והא אמרינן במסכת שבועות פרק שבועת העדות שבועות דף ל"ו ע"ב כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא אבל באיסורא גרידא כגון שתויי יין ופרועי ראש אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וסוטה שאני דאיסור' דאית בה ממונא הוא והכא אסורא גרידא הוא והיכי ניחא ליה לר"מ ואפשר דכיון דסברת רבי מאיר דאין אדם שומע בכל מקום מכלל לאו שומע הן ובתנאי ממון צריך לכפול אף באיסורין פעמים שכופל אותן תורה שלא ליתן מקום לטועה לטעות אלא אי אמרת בכל מקום מכלל לאו יש לשמוע הן ואפי' בתנאי ממון למה כפל כלל בשום מקום. עוד י"ל דמצינו למימר ליה וליטעמיך לרבי מאיר מי ניחא וכבר אמרתי לך שאין דרכן בתלמוד בכל מקום לומר כן כ"ש בכאן דדילמא לא קיימא ליה ההיא מסקנא דמסכת שבועות:

3 הא דאמר רבי יוחנן גר צריך שלשה. פירשתי בפרק החולץ יבמות מ"ו ע"ב:

4 תפשוט דבעי רבי אושעיא. איכא למידק רבי אושעי' גופי' היכי פשיטא ליה הא ומבעיא ליה האי ואיכא למימר דתרי אמוראי נינהו חד ר' אושעיא וחד רב הושעי' משום הכי אמרו תפשוט ולא מקשינן מאי שנא הא דמבעיא ליה והא דפשיטה לי' ואי אמרת מעיקרא נמי תפשוט הא מהא ומ"ש דפשטי לה השתא מדרבי יוחנן איכא למימ' משו' דקא סלקא דעתן דרבי יוחנן ורב הושעיא פליגי ור' אושעיא מספקא ליה אבל השתא דאמרת דרבי יוחנן ורב הושעיא לא פליגי תפשוט אי נמי דרב הושעיא לאו דסמכה כולי האי ורבי יוחנן דסמכה טפי ולדידי לא קשיא דמעיקרא קס"ד טעמא דהנותן פרוטה לאשתו וכו' שאינ' מקודש' לכשיגרשנה מפני שהיא מחוסרת גרושין ואעפ"י שבידו לגרשה כל דבר שמחוסר מעשה אעפ"י שבידו לעשותו כדבר שלא בא לעולם דמי ובנותן שתי פרוטות לפנויה כיון שמעכשיו אינה מחוסרת גירושין ויש לה יד תופסין בה משום דלאחר גרושין שהריעכשיו בעולם היא וכיון ששניהם רוצין הרי יש בידה לקדש ולגרש אבל השתא דאמרת כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אבל גירושין וקדושין לאו בידו הוא אם כן נותן שתי פרוטות נמי ומ"ש דפשיטא ליה בהא ולא פשיטא ליה בהא:

5 אמר אביי רבי אליעזר בן יעקב ור' ורבי מאיר כלהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא דמפרש דאביי לא סבירא ליה כרב יוסף ורבה אלא סבירא ליה דבין בשחת ובין באגם אמר רבי אליעזר בן יעקב דלדידהו לית ליה לרבי אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשום הכי מהדרי לפרושה בשחת ולא באגם כדי שיהא דבר שבא לעול' ורבי חנינא נמי דאמר אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין דברי הכל קאמר דלא שביק רבנן ואמר כיחידאי דשיטה. ולהאי פירושא אשתו מעובר' כשהוכר עוברה דמדמי לה לשחת דבי כיבשא דבר שבא לעולם הוא לדברי הכל והלבה כן ואינו נראה דק"ל בפרק מי שמת בבא בתרא דף קמ"א ע"ב המזכה לעובר לא קנה וליכא פלוגתא בין שהוכר עוברה בין שלא הוכר דהא לא מפלגינן בהו התם וההוא דאמר נכסי להאי דמעוברת הוכר עוברה משמע ואסקינן דלא קנה ותו דאקשינן ממתני' דקתני אם ילדה אשתו זכר יטול ואמרינן אינו יודע מי שנאה ואקשינן טובא ולא מתוקמא לן כשהוכר עוברה ודברי הכל דדבר שבא לעולם מיקרי כדאמרת ותו הוי התם תינוק יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא אלמא דבר שלא בא לעולם הוא. אלא ודאי רבה ורב יוסף נמי סבירא להו אליבא דרבי אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורבי חנינא סבר לה בעובר כמאן דאמר לא קנה דבר שלא בא לעולם הוא והאי דקא מהדרי לפירושה בשחת משום דכתיב בברייתא לכשיביאו שליש ויתלשו ואלו אמרה אף קודם שבאו לעולם כלל הוה ליה למימר לכשיבואו לעולם ויתלשו ורבי חנינא כרבי אליעזר סבירא ליה. ואביי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב נמי כרבה ור' יוסף סבירא ליה ע"כ דהא ברייתא דרבי אליעזר בן יעקב לעיל דייקא הכי כדאמרי והיינו דלא אמרינן בגמרא ופליגא דאביי. והא דאוקמינהו בשטה משום דמכל מקום כלהו סביר' להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וחבריהם חולקים עליהם ובעו דבר שבא לעולם לגמרי בין לקנות בין להקנות. וכן תמצא במקומות רבות בתלמוד שלא אמרו דבר אחד לגמרי אלא חולקין ומוקמינן להו בשטתא חדא במסכת סוכה דף ז' ע"ב כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן ואית מינייהו דפליגי אהדדי בהדיא דמר בעי כדי ראשו ורובו ושלחנו ומר בעי ד' אמות ובמסכת בבא בתרא דף ע"ח ע"ב כולהו סבי' להו כל דזבין איניש איהו ותשמישתיה זבין ופליגי אהדדי דוק ותשכח ואעפ"י כן אמרו הגאונים ז"ל דשטה נינהו ולית הלכתא כותייהו. והר' שמואל מרומרוגי' ז"ל מפרש כן כל שיטה שאמורה בלשון כלהו סבירא להו וכשהן שוין לגמרי לא מתמר עלייהו הכי אלא אמרו דבר אחד. ומפני זה שפירשתי לא חשש רבינו הגדול ז"ל לכתוב בהלכות זה, אבל הר' משה תלמידו ז"ל פ"ז מאישות הלכה ט"ז כתב בהוכר עוברה מקודשת ויראה לי שצריכה קדושין אחרים אחר שתלד כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהם דופי:

1 סוטה פתח ↗

כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין — פְּסוּלָה. ״סֵפֶר״ אֶחָד אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה סְפָרִים. כָּתַב אוֹת אַחַת וּמָחַק אוֹת אַחַת, וְכָתַב אוֹת אַחַת וּמָחַק אוֹת אַחַת — פְּסוּלָה, דִּכְתִיב: ״וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. בָּעֵי רָבָא: כָּתַב שְׁתֵּי מְגִילּוֹת לִשְׁתֵּי סוֹטוֹת, וּמְחָקָן לְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד, מַהוּ? כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא, אוֹ דִילְמָא בָּעֵינַן נָמֵי מְחִיקָה לִשְׁמָהּ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר בָּעֵינַן נָמֵי מְחִיקָה לִשְׁמָהּ, מְחָקָן בִּשְׁתֵּי כוֹסוֹת וְחָזַר וְעֵירְבָן, מַהוּ? מְחִיקָה לִשְׁמָהּ בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא, אוֹ דִילְמָא הָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא וְהָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא וְהָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא, חָזַר וְחִלְּקָן, מַהוּ? יֵשׁ בְּרֵירָה, אוֹ אֵין בְּרֵירָה? תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: הִשְׁקָהּ בְּסִיב, מַהוּ? בִּשְׁפוֹפֶרֶת, מַהוּ? דֶּרֶךְ שְׁתִיָּה בְּכָךְ, אוֹ אֵין דֶּרֶךְ שְׁתִיָּה בְּכָךְ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נִשְׁפְּכוּ מֵהֶן וְנִשְׁתַּיְּירוּ מֵהֶן, מַהוּ? תֵּיקוּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּסּוֹטָה. לָמָּה? אַחַת קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה, וְאַחַת לְאַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה כְּתִיבָן? אֶלָּא אָמַר רָבָא: אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה, וְאַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה. הֵיכִי דָּמֵי שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: ״מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא נִטְמֵאת, שֶׁאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בִּיךְ״. אָמַר רָבָא: אָלָה לְחוֹדַהּ קָיְימָא וּשְׁבוּעָה לְחוֹדַהּ קָיְימָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בִּיךְ״. אָמַר רַב אָשֵׁי: אָלָה — אִיכָּא, שְׁבוּעָה — לֵיכָּא! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: ״מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא נִטְמֵאת, וְאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בִּיךְ״. מַתְנִי׳ עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת ״אָמֵן״ ״אָמֵן״ — אָמֵן עַל הָאָלָה, אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה

2 שבועות פתח ↗

הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת

3 יבמות פתח ↗

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה, ״מִשְׁפָּט״ כְּתִיב בֵּיהּ.

5 סוכה פתח ↗

סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי — כְּשֵׁרָה. וְאָמַר רָבָא: סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי פַּסֵּי בֵירָאוֹת — כְּשֵׁרָה. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מָבוֹי, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שְׁתֵּי דְפָנוֹת מְעַלְּיָיתָא. אֲבָל גַּבֵּי פַּסֵּי בֵירָאוֹת, דְּלֵיכָּא שְׁתֵּי דְפָנוֹת מְעַלְּיָיתָא — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן פַּסֵּי בֵירָאוֹת, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שֵׁם אַרְבַּע דְפָנוֹת, אֲבָל סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי מָבוֹי, דְּלֵיכָּא שֵׁם אַרְבַּע דְפָנוֹת — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי, מֵחֲמִירְתָּא לְקִילְּתָא, אֲבָל מִקִּילְּתָא לַחֲמִירְתָּא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְשֶׁחֲמָתָהּ מְרוּבָּה מְצִלָּתָהּ — פְּסוּלָה. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמָתָהּ מֵחֲמַת סִיכּוּךְ, וְלֹא מֵחֲמַת דְּפָנוֹת. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַף מֵחֲמַת דְּפָנוֹת. אָמַר רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, דִּכְתִיב: ״וְסַכּוֹתָ עַל הָאָרוֹן אֶת הַפָּרוֹכֶת״, פָּרוֹכֶת מְחִיצָה, וְקָא קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא ״סְכָכָה״, אַלְמָא מְחִיצָה כִּסְכָךְ בָּעֵינַן. וְרַבָּנַן? הַהוּא דְּנִיכּוֹף בַּיהּ פּוּרְתָּא, דְּמִחֲזֵי כִּסְכָךְ. אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי, וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲחֵרִים — כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: סוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן. רַבִּי — דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: כׇּל סוּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת — פְּסוּלָה. רַבִּי יֹאשִׁיָּה — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי יְהוּדָה דִּתְנַן סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה פְּסוּלָה רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — דְּתַנְיָא: שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן וּשְׁלִישִׁית אֲפִילּוּ טֶפַח, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ כְּהִלְכָתָן וּרְבִיעִית אֲפִילּוּ טֶפַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל — דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה, רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹסֵל, וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר. בֵּית שַׁמַּאי — דִּתְנַן: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — דִּתְנַן: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לְכוֹתֶל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל לְפִי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֲחֵרִים — דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: סוּכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּשׁוֹבָךְ — פְּסוּלָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָוִיּוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּכִבְשָׁן, אִם יֵשׁ בְּהֶקֵּיפָהּ כְּדֵי לֵישֵׁב בָּהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם — כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו — פְּסוּלָה. כְּמַאן — כְּרַבִּי, דְּאָמַר: כׇּל סוּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פְּסוּלָה. מִכְּדִי, גַּבְרָא בְּאַמְּתָא יָתֵיב, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח, בִּתְרֵיסַר סַגִּי?

« חידושי רמב"ן על קידושין ס״א ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין ס״ג ע״א »