חידושי רמב"ן על קידושין י״א

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין י׳ ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין י״ב ע״א »

1 קידושין פתח ↗

נִמְצָא גַּנָּב אוֹ קוּבְיוּסְטוּס – הִגִּיעוֹ. מַאי אָמְרַתְּ, לִסְטִים מְזוּיָּין אוֹ נִכְתַּב מוּכְתָּב לַמַּלְכוּת? הָנְהוּ קָלָא אִית לְהוּ!

1 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחֲרוֹשׁ בָּהָר וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן – פָּטוּר. בַּבִּקְעָה וְחָרַשׁ בָּהָר, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן – חַיָּיב. לָדוּשׁ בְּקִטְנִית וְדָשׁ בִּתְבוּאָה – פָּטוּר, לָדוּשׁ בִּתְבוּאָה וְדָשׁ בְּקִטְנִית – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית מַחְלֶקֶת. גְּמָ׳ הֵיכָא דְּלָא שַׁנִּי בָּהּ, מַאן מְשַׁלֵּם? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּנָקֵיט פְּרָשָׁא מְשַׁלֵּם. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם. וְהִלְכְתָא: דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם. וְאִי דּוּכְתָּא דְּמַחְזְקִי גּוּנְדְּרֵי – גְּרוּנְדֵּי תַּרְוַיְיהוּ מְשַׁלְּמִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹכֵר פָּרָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: פָּרָה זוֹ נַגְחָנִית הִיא, נַשְׁכָנִית הִיא, בַּעֲטָנִית הִיא, רַבְצָנִית הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹכֵר שִׁפְחָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: שִׁפְחָה זוֹ שׁוֹטָה הִיא, נִיכְפֵּית הִיא, מְשׁוּעְמֶמֶת הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת. מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּין, וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִין – חַיָּיב. תְּבוּאָה, וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶּבֶן – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְאִם מוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ חַיָּיב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל, שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר. גְּמָ׳ אִיתְּמַר. אַבָּיֵי אָמַר: ״קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי״ תְּנַן. רָבָא אָמַר: ״קָשֶׁה לְמַשּׂאוֹי״ תְּנַן. אַבָּיֵי אָמַר: ״קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי״ תְּנַן, נִפְחָא כִּי תִקְלָא, וְאִי מוֹסִיף שְׁלֹשָׁה קַבִּין – חַיָּיב. רָבָא אָמַר: ״קָשֶׁה לְמַשּׂאוֹי״ תְּנַן, תִּקְלָא כִּי תִקְלָא וְנִפְחָא הָוֵי תּוֹסֶפֶת. תְּנַן: לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ – חַיָּיב. מַאי לָאו שְׁלֹשֶׁת קַבִּין?! לֹא, סְאָה. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל, שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר! הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דְּלָא שַׁנִּי חִטִּין וְהֵבִיא חִטִּין, שְׂעוֹרִין וְהֵבִיא שְׂעוֹרִין, כַּמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר. תָּא שְׁמַע: לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין וְהֵבִיא

2 קידושין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: פָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָהּ לָא קָאָמֵינָא, כִּי קָאָמֵינָא, דְּקַדְּשַׁהּ בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי דְּשַׁוִּיָה שָׁלִיחַ.

3 קידושין פתח ↗

רַב יוֹסֵף אָמַר: טַעְמַיְהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם – כֶּסֶף מְדִינָה.

4 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

ג בכמה הלכות כלי פחות משוה פרוטה דינו כשו"פ. ולמשל, איתא במשנה שבועות לח: דכדי לישבע שבועת מודה במקצת הטענה צריכה להיות שתי כסף וההודאה פרוטה. והגמ' שם מ: הביאה דרשה לרבות "כלים למה שהן" דהיינו שטענת כלי מחייבת שבועה ואפילו אם הכלי אינו שוה שתי כסף. והראשונים פליגי האם הכלי צריך להיות לכל הפחות שוה פרוטה. עיין ברמב"ם שכתב פ"ג מהלכות טוען ונטען הל"א-הל"ה וז"ל אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה או יתר ויכפור בשתי מעין כסף או יתר וכו' במה דברים אמורים בכסף או במיני סחורות ופירות וכיוצא בהן, אבל הכלים אין משערין את דמיהן ואפילו הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין הודה באחת וכפר באחת חייב, שנאמר כסף או כלים כל הכלים ככסף עכ"ל. ומבואר ברמב"ם שהכלי אינו צריך להיות שו"פ כדי לחייב שבועה. ברם הרמב"ן בחידושיו שבועות לט: פסק כירושלמי דבעינן כלי שוה פרוטה. וכן איתא בתוס' לקמן יא: תוד"ה והרי טענה. והרמב"ן הקשה על הרמב"ם מההלכה דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ וא"כ היאך טענה כזאת מחייבת שבועה, וז"ל דאינן שוות פרוטה היאך אפשר והא אין בי"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כדאמרינן ישיבת הדיינים בפרוטה ולא הוציאו כלים מן הכלל עכ"ל. וצ"ל שלפי הרמב"ם אה"נ, דהב"ד נזקק לפחות משוה פרוטה אם הוא כלי, והסברא לזה יתבאר בהמשך. ועוד הקשה הרמב"ן שם וז"ל וכן לענין קידושין ושאר הפרוטות שבמשנתנו ב"מ נה. אין הכלים יוצאין למה שהן עכ"ל. כלומר, דלכאורה פשיטא דאין מקדשין אשה או פודין הקדשות בכלי פחות משו"פ, ואיך אפשר לחלק בין הדינים שנמצאים ברשימה במשנה ב"מ נה:.

5 קידושין פתח ↗

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם – כֶּסֶף מְדִינָה.

1 מאי אמרת ליסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו. פרש"י ז"ל וסבר וקביל ואחרים השיבו והא תניא בפרק המוכר פירות בבא בתרא דף צ"ב ע"ב אומר לו הרי שלך לפניך ואני אומר זו סברת בן בג בג היא שהוא סובר הגיעו משום דקלא אית לי' למילתא והכא קאמר מאי אמרת שהוא סמפון שאינו מצוי בעבדים ליסטים מזוין הנהו קלא אית להו וסבר וקביל ואינו מקח טעות. וי"מ קלא אית להו ואין חוששין שמא ימצא ליסטים מזוין הואיל ומעתה אין לו קול שאם היה כן היה לו קול ומיהו לכשימצא כן לוקח אומר לו הרי שלך לפניך שבודאי לא שמע שאם שמע לא היה לוקח. ואי קשיא לך יהא איכא סמפון בעבדים כדאמרינן בב"מ דף פ' ע"א שפחה זו שוטה היא משועממת היא נכפית היא היה בה מום אסר וסנפו בין המומין וכו' הרי זה מקח טעות איכא למימר מומין הללו ניכרין הם מיד ואין לחוש לשמא ימצא בה סמפון מאחר שאין לה עכשיו וכי קתני הרי זה מקח טעות בשלא ראה אותה א"נ ראה ושלא שהה כלום כדי שיכיר בה א"נ כ"ש דהנהו קלא אית להו ואין חוששין אי נמי לא שכיחי ולא גזור בה רבנן:

2 כי קאמינא דקדשה בליליא אי נימא דשויא שליח. פרש"י ז"ל ובנתיה דר' ינאי נמי אי שוו שליח לא מקדשן בפחות מתרקבא דינרי ולא מחוור אלא הכי פירושו פשטה ידיה וקבלה לא קאמינא כלומר איני אומר דקפדה אנפשי' ולא מתקדשה ולא מק' אלא כי קאמינא קפדה בדשויה שליח אי נמי דקדיש בלילא שסתם כל הנשים מקפידות על עצמן ואינן מתקדשת בכחות מדינר ושליח ששנה לא עשה ולא כלום אבל בדינר מתקדשות ואפי' בנתיה דרבי ינאי דכיון דשויה שליח ואיהו קביל בה קדושין בקדושין של שאר נשים אתקדשת דאם איתא דלא ניחא לה עלה רמיא לגלויי שהיא מקפדת על עצמה יות' משאר הנשי' וכן בפשט' ידה וקבלה קדושין בליליא ידעה שהוא לא יתן לה אלא בקידושי שאר הנשים ומינח ניחא לה. אבל אין לפרש דאי פשטה ידה וקבלה פחות מדינר אינה מקודש' מפני שבטלה דעתה אצל שאר הנשים כמו שפירשו רבים שאין לשון הגמרא מסכים לכך שהרי אמר פשטה ידה וקבילה לא קאמינא כלומר איני הולך אחר קפדנות סתם כל הנשים בפשטה ידה וקבילא קדושין:

3 רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה אמר ר' אסי. קשיא לרב יוסף רב אסי דאמר כבית שמאי איכא למימר אין הכי נמי ורב יוסף לא איכפת ליה ולא סבירא ליה מאי כסף דקאמר רב יהודה כסף קצוב הוא ומטעא נמי טעי דאיהו סבר כסף צורי כל דהו צורי ואפי' דינר ורב אסי כסף צורי דהוא סלע קאמר והיינו דאקשינן הכא וכללא הוא וכו' ולא גרסינן גופא כדגרסי', אלא לאפוקי מדרב יוסף קא בעינן. ויש לפרש דה"ק ר"י מעיקרא לדרב יהודה בהא פליגי דב"ש סברו אפי' אינו קצוב כסף צורי הוא וכל דהו צורי ואפי' דינר דהואיל דחזינן דכל כסף שקצוב בתורה כסף צורי הוא ושקלים נינהו ואפי' היכא דלא כתב בהו הכי כגון מוציא שם רע דמגמר גמרי מהדדי אף כסף שדברה בו תורה בכל מקום כסף צורי ומיהו כיון דלא כתי' בהו שקלים דינרי' נינהו וב"ה סברי דוקא בכסף קצוב:

4 וכללא הוא והרי טענה. פרש"י ז"ל מדקתני שתי כסף דכסף האמור בתורה לאו קצוב הוא אלא ממון הוא ולא פי' כמה ומסרן הכתוב לחכמים ומפרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים ולא מחוור לי דאם כן לימא שני דינרים שאין כסף צורי אלא דינר כדתנן בדינר וידוע שהטענה שתי מעין. לפיכך נראה כלשון האחר שפרשו בה דמשום דקתני שתי מעין ולא אמרו דינר ומפרקינן התם דומיא דכלי' מה כלי' שני' אף כסף ב' ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב כלומר מה כלים שהוא כלים והוא חשוב כלומ' הוא ראוי למלאכה ושלם שלכך יצאו כלים למה שהם אף כסף כל שהוא חשוב כלומר שהוא מטבע כסף ואין לך מטבע של כסף פחות ממעה והוא סוף מטבע האמור בתורה דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין סלעא לפיכך אמרו שני מעין, וזו היא עיקר הגרסא. אבל מגיהי ספרים הגיהו ומה כסף דבר חשוב ורש"י ז"ל אמר לאפוקי מדשמואל דאמר טענו שני מחטין והודה לו בא' מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן ואינו נכון דהא אמרינן התם דייקי קרא כותיה דשמואל מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ואמרינן נמי ושמואל איצטרי' דאי כחב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כסף שנים אבל דבר חשוב לא בעינן כתב רחמנא כסף ועוד דבההיא דשמואל ליכא התם מאן דפליג וגם במסכת שבועות מחליף ושנה הגיר' ואמר אף כל גרסינן ולא גרסי' כלים ושם מפורש בפירו':

5 ושל דבריהם כסף מדינה. קשה לן וכללא הוא והא תנן התוקע לחבירו נותן לו סלע רבי יוסי הגלילי אומר מנה ופשטינן בפרק החובל בבא קמא דף צ' ע"ב בגמרא דמאי מנה מנה צורי ונראה שכל כסף קצוב כגון סלע וכיוצא בו אם הוא של דבריהם סלע מדינה הוא אבל מנה של דבריהם פעמים הוא מנה צורי פעמים מנה מדינה תדע דהתם פרק שור שנגח ד' וה' בבא קמא דף ל"ו ע"ב תנן זה נוטל מנה ומנה צורי קאמר ובעי למיפשט מהתם דלא תני תנא סלע מדינה ולא פשטיה מדקתני מנה שהוא מנה צורי. ויש לפרש שמה שאמרו ושל דבריהם כסף מדינה אינו כלל לכל כסף של דבריהם אלא אף של מדינה לפיכך כל שלא פירשו לך חכמים הוא מסתם כסף מדינה שאתה תופס המועט ולפיכך לא פירשו לך ואם תפשת מרובה לא תפשת ויש מקום ששנו כסף צורי אין זה קושיא ואינו יוצא מן הכלל:

1 בבא בתרא פתח ↗

תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר עֶבֶד לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא גַּנָּב אוֹ קוּבְיוּסְטוּס, הִגִּיעוֹ. לִסְטִים מְזוּיָּין אוֹ מוּכְתָּב לַמַּלְכוּת – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ.

5 בבא קמא פתח ↗

תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּתְקַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, אֲמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. שְׁמַע מִינַּהּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן! שְׁמַע מִינַּהּ.

« חידושי רמב"ן על קידושין י׳ ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין י״ב ע״א »