חידושי רמב"ן על קידושין מ״ה

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין מ״ד ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין מ״ו ע״א »

1 קידושין פתח ↗

צְרִיכָה גֵּט – שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשֵׁי שֵׁנִי. צְרִיכָה חֲלִיצָה – שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן. צְרִיכָה מֵיאוּן – שֶׁמָּא לֹא נִתְרַצָּה הָאָב לֹא בְּקִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן וְלֹא בְּקִידּוּשֵׁי שֵׁנִי, וְיֹאמְרוּ אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ.

2 קידושין פתח ↗

לֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר – אֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא חֲלִיצָה בִּלְבַד. מַאי אָמְרַתְּ: תִּיבְּעֵי נָמֵי מֵיאוּן, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ? הַכֹּל יוֹדְעִים: אֲחוֹת חֲלוּצָה דְּרַבָּנַן. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי אֲחוֹת גְּרוּשָׁה מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

3 קידושין פתח ↗

הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ קָא שָׁתוּ חַמְרָא תּוּתֵי צִיפֵּי בְּבָבֶל. שְׁקַל חַד מִינַּיְיהוּ כָּסָא דְחַמְרָא, יְהַב לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר: מִיקַּדְּשָׁא לִי בְּרַתָּיךְ לִבְרִי. אֲמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב –

4 קידושין פתח ↗

שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הַבֵּן לָא אָמְרִינַן. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבִינָא: וְדִילְמָא שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ? לָא חֲצִיף אִינִישׁ לְשַׁוּוֹיֵי לַאֲבוּהּ שָׁלִיחַ. וְדִילְמָא אַרְצוֹיֵי אַרְצְיַיהּ קַמֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: בְּפֵירוּשׁ אָמַר מָר דְּלָא סָבַר לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל.

5 קידושין פתח ↗

רַב הוּנָא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב, דְּאָמַר אוֹכֶלֶת – הָתָם הוּא דְּלָא אִיתֵיהּ לְאָב, אֲבָל הָכָא דְּאִיתֵיהּ לְאָב, הַאי דְּאִישְׁתִּיק – מִירְתָּח רָתַח. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב אַסִּי דְּאָמַר אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, הָתָם הוּא דְּשֶׁמָּא יָבוֹא אָבִיהָ וִימַחֶה, אֲבָל הָכָא מִדִּשְׁתֵיק – אִיתְנוֹחֵי אִיתְנְחָא לֵיהּ.

1 צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. קשה לן היאך יאמרו כן והא מכיון שהוא חולץ לה ידוע הוא שהיא חלוצתו והכל יודעי דאחו' חלוצ' היא מדרבנן ומפרשים רבים אמרו שמא יש שראה בגט ולא ראה בחליצה וא"ת אם כן אפילו במיאון יש לחוש שמא לא יראה מיאון אין דנין אפשר משאי אפשר דכל היכי דאפשר לתקוני מתקנינן. ואין דעתנו נוחה בזה, אלא אפי'למי שראה החליצה יש לחוש שמא יאמרו מדקא מחמרי עלה רבנן וצריכה גט בשלא מדעת שמע מינה קמו בהו רבנן בקדושי קמאי וקדושי טעות הוו שהאב מיחה בראשון ולא מיחה בזה וחליצה עצמה בטעות הוה ולפיכך חששו לקדושי שני שכיון שלא מיחה בהם קדושין גמורי' הם שאלו משום מאמר לא היו מצריכים גט כלל בשותק שקטנה אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה ואם עשו כן אין חוששין לו ולפיכך הם אומרי' שקדושי ראשון לא הוו קדושין ושל זה קדושי תורה לכך חששו להם אי נמי אמרו בתר חליצה קדש דחלוצה תפסי בה קדושין ושוב אין קדושין תופסין באחותה שלעולם לא יתלו הגט בגט יבמין כיון דשלא מדעת הוא ולא הצריכו בו חכמים גט כלל בשום מקום אחר בעולם ובודאי נמי הכי הוא דלא הצריכו חכמים גט למאמר אלא משום שחששו לשמא נתרצה האב בשני ולא נתרצה בראשון והוו להו קדושין גמורי' ואי דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין לא חיישינן לה משני כלל ועוד בשלמא בחלץ ונתן גט למאמרו בעלמ' מפרש בגט עצמו דלמאמר הוא נותן או לזיקתו אבל זה ודאי גיטו לחשש קדושין הוא נותן ולא גט יבמין הוא אלא גט גמור דקני לה ארוסה ממש הלכך יש לחוש לכך שלא יאמרו חלץ וקדש וגרש ואין קדושין תופסין באחותה מה שאין כן בחולץ ונותן גט למאמרו בעלמ' וזה נכון הוא. ויש אומרים דאפילו הרואין חליצה טועין ואומרים קידושי ראשון לא היו קדושין גמורים אבל היתה צריכה בהן מיאון וכיון שמת הצריכוה חליצה וסברי כמאן דא' אינה ממאנת לזיקתו אבל קדושיו של זה קדושין גמורין הן כיון שבגט היא יוצאה ואין קדושין תופסין באחותה. וזה דעת רבי' בעל התוס' ז"ל ואינו מחוור. והא דאמרי' שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני ולא אמרינן שמא רצה בשניהם ואף על פי כן קדושין תופסין לו באחותה שהיא אחות חלוצתו והם יאמרו אין קידושין תופסין משום שאם נתרצה בשניהם היאך תמאן אבל אפשר היה לומר שמא לא נתרצה בשני ואפילו נתרצה בראשון אלא דאלומי אלים למלתיה לומר שקדושיו של זה תופסין באחותה ואע"פ כן אם קדש אחיו המת את אחותה קדושין תופסין בה שאינה מקודשת לא לזה ולא לזה וכל זה יהא ניכר במיאון שקדושי שניהם תופסין באחותה ואע"פ שעקרא של חששא אינה אלא בקדושי היבם מכל מקום אגב אורחיה דתלמוד' אשמועינן דנפק' מינה לקדושי שניהם ועוד דלרוחא דמלת' אמרי אפילו תימא אין קדושין תופסין באחות חלוצה ולא נחית לעומק' דמלתא כיון דלא צריך לה:

2 לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה. ואם תאמר תיבעי נמי מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין לאביו בה, איכא למימר היא גופא מבזז בזיזה מנייהו ולא שכיחא דאזלי בה:

3 מדאיצטריך רבינא למימר אפי' למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב וכו'. שמע מינה ההוא בדשידך הוה ואפי' הכא לא חששו והא דאקשינן עלה ודלמא שליח שויה משום דקא סלקא דעתין דכיון דשידך כל צדדים דאית לן למימר אמרינן למיחש בקדושין וכי אמרי רב ושמואל שמא נתרצה ה"ה לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך אלא חששא דשכיחא טפי נקיט וגבי בן דליכא למיחש שמא נתרצה שאינו עשוי להתרצות בקדושין שלא מדעתו ניחוש לשליחות כשלא צווח מתחלתו כדפרישית וליכא לפרושה בדלא שידך ולאפוקי ממאן דמוקי דרב ושמואל בדלא שידך דאם כן היכי אמרינן בפי' אמר מר דלא סבר לה כרב ושמואל הא לא מפקא מרבינא הא דרב ושמואל אלא מלישנא קמא דעולא דלא מתני והוא ששדכו:

4 א"ל רבא בר רב שימי בפי' אמר לן מר לא סבר לה להא דרב ושמואל. פרש"י ז"ל שאין חוששין לשמא נתרצה וכל שכן לשמא עשאו שליח אלא א"כ שמענו ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפום הך סברא הא דאמר אביי שארית ישראל וכו' לא שייכה אליבא דרב ושמואל דהא דאצטריך למימר הכי דלא נהוי כמי שנתרצה האב קודם קדושין משום דאמר לקרובו ואף על גב דבעלמא אפי' בדשידך לא חיישינן הכא ניחוש דהא מוכח מלתא דכפוי הוא באותו אחר וישמח בזה אבל רבינו הגדול כתב בין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קדושין. ולא נתברר בדבריו תורף פירושו שאם הוא ז"ל מפרש בפירוש א"ל מר לא סבר לה להא דרב ושמואל שאומרים צריכה גט אלא מר סבירא ליה דאינה צריכה גט לפי שאין חוששין לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושך ולא לשמא נתרצה א"כ מנין לו שאם נתרצה לא יהו קדושין לעול' אימא לך דהוו והכא אין חוששין קא אמרינן כמו שאין חוששין לשליחות, אעפ"י שאם שמענו קדושין גמורי' הם. ובה"ג ז"ל כתב בפי' לא סבר ליה מר דרב ושמואל דאמרי צריכה גט אלמא לא אמרינן כיון דשידך הוה ליה כמאן דארצי קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קדושין דלמא מינח ניחא ליה והנה רבינו ז"ל סומך על דבריו נראה שהם מפרשים מר לא סבירא ליה דרב ושמואל דאמרן שאם נתרצה האב מקודש' כמו שאמר לה צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר סבירא ליה אע"ג שנתרצה אינה מקודשת, הלכך אף כאן אע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושיו קדושין. ואני מתקשה בדבריהם דהא לא דמי, דהתם נתרצה לאחר מכאן קאמרי כדפרי' דהא קשה לדידהו הא דאמרי נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, ורב אסי חשש שמא יבא אביה וימחה הא אם בא אביה ונתרצה הכל מודים שנשואיה נשואין בין לתרומה בין לירושה, כדאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה אלמא רצוי דאב מקני מהני ומ"ש קדושין יות' מנשואין הרי שניה' ברשות האב הם ויותר הוא מפסיד בנישואין יותר מן הקדושין והרי רבינו ז"ל עצמו כתבה בהלכותיו וכן נמי כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת לא נחלקו אלא לענין תרומה לקולא אבל לחוש לה לנשואה גמורה חוששין ואין לנו לדחות כל הסוגיות וכן נמי בירושלמי חוששין לה ואם מיחה מחאתו מחאה בין בקדושין בין בנשואין ועוד הרי לדברי הגאונים ז"ל לא שמענו מהא דרבינא אלא שאין לחוש לרצוי שאפי' נתרצה לא הוו קדושין אבל לשליחות היו חוששין אלמא אלא שאין אדם חציף לעשות לאביו שליח ואם כן לפי השטה זו ראוי לנו לחוש דילמא ארצוי ארצי הבן קמיה וגלה דעתו שהוא חפץ בה וכל העושה רצוני יקדשנה לי והאב נעשה לו שליח מאליו וכי האי גוונא שליחות גמורה הוי כדאיתא בפרק המדיר כתובות דף ע' ע"א ועוד גבי בת ליחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך וי"ל בה לא חששו לכך אלא באיש לפי שאין עשוי לקדש בלא רשותו אבל באשה אדם עשוי לקדשה על ידי עצמה אפילו בקטנה. מכל מקום למדנו מדבריהם שהמקדש אשה לחבירו חוששין לה לשליחות ומיהו דוקא בשותק או כשהלך לו למדינת הים כדפרישית וכן נראה דדוקא שידך אבל לא שידך אפי' לשליחות אין חוששין. ובתוספות מצאתי דגבי אב משמע להו למיחש דילמא שליח שוויה טפי מאחר לפי שהאב חייב לבנו להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי נשואין ולסברא זו לדברי הגאונים ז"ל באחר אין לחוש כלל וסברא נכונה היא ולפי פי' זה הוצרך רבינו ז"ל לומר דאביי ה"ק דאע"ג דאמר תהוי לקרובי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה דקא משדר לקדושה בחשאי וטעמא דמלתא משום דהתם כפייה מוכחא וצ"ע ולענין מעשה להחמיר. וכתב בעל ה"ג ז"ל, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתה אמה אשתאילת כמה זימני הדא מילתא קמי רבנן ואמרי דשפיר עבדת עמה דנישואין תקינו לה רבנן וכו'. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל מחמירים בה ואומרי' שיש לחוש שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר לפיכך אסורה לישב תחתיו של זה ולשמשו ואחרים השיבו אם כן בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ועבד כהן לא יאכל בתרומה שמא מכרו רבו לישראל ועוד דמת אין לה היתר לעולם שמא קדשה אביה. ואין הנדון דומה לראיה, דכי מת אוקמה אחזקתה ואין חוששין שמא קדש אבל הכא חוששין שמא יקדשנה ואין מתירין אותה לזה ואף עפ"י שיש לומר כל שעתא ושעתא לימא עדין לא קדש כיון שהיא ברשות אביה אינה עומדת בחזקתו של זה כדי שנאמר כן ואינה דומה לעבד ובת כהן שאוכלין בתרומ' דסת' קיימי בחזקתיהו ועוד דהתם לא עביד הכי כדי שלא יהא מכשילן אבל הכא מי ידע דמקדש לה אמה שלא לדעתו ואפי' לשמא ימות לא חיישינן ס"א ואפי' שמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן והדבר ראוי להחמיר:

5 הא דאמרינן הא דשתיק מרתח רתח קאמר. כלומר חוששין נמי שמא לא נתרצה כדחיישינן בקדושין עצמן ואין מתירין לה לאכול וי"ל משום דנישואין מלתא רבתי היא ובעו קרובים מיחדה לחופה וכל שכן אב וכיון דשלא מדעתו עבדא עשוי הוא לכעוס בכך ואע"ג דאידחי דרב ושמואל כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת כיון דכולהו חיישי אנן נמי חיישינן הואיל ועשה בה מעשה יתומ' בחיי האב וצריכה גט ומיאון ומשמע אפילו בלא שדוכין:

4 כתובות פתח ↗

רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, הִלְכְתָא: בֵּין שֶׁאָמַר ״תְּנוּ״ וּבֵין שֶׁאָמַר ״אַל תִּתְּנוּ״ — נוֹתְנִין לָהֶם כׇּל צוֹרְכָּם. הָא קַיְימָא לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת? הָנֵי מִילֵּי בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָתָא, אֲבָל בְּהָא מֵינָח נִיחָא לֵיהּ, וְהָא דְּאָמַר הָכִי — לְזָרוֹזִינְהוּ הוּא דַּאֲתָא. תְּנַן הָתָם: הַפָּעוֹטוֹת מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מֶכֶר בְּמִטַּלְטְלִים. אָמַר רַפְרָם: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין שָׁם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אֲבָל יֵשׁ שָׁם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס — אֵין מִקָּחָן מִקָּח, וְאֵין מִמְכָּרָן מֶכֶר. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם. וְדִלְמָא הֵיכָא דְּאִיכָּא שָׁלִישׁ שָׁאנֵי? אִם כֵּן לִיתְנֵי ״אֲבָל בִּקְטַנָּה, יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ״. מַאי ״אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם״? שְׁמַע מִינַּהּ אֲפִילּוּ בְּעָלְמָא. הֲדַרַן עֲלָךְ מְצִיאַת הָאִשָּׁה הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ, עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס. יָתֵר מִיכֵּן — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, חֹדֶשׁ אֶחָד — יְקַיֵּים, וּשְׁנַיִם — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. בְּכֹהֵן, שְׁנַיִם — יְקַיֵּים, וּשְׁלֹשָׁה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעוֹם אֶחָד מִכׇּל הַפֵּירוֹת — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, יוֹם אֶחָד — יְקַיֵּים, שְׁנַיִם — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּבְכֹהֵן, שְׁנַיִם — יְקַיֵּים, שְׁלֹשָׁה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּאֶחָד מִכׇּל הַמִּינִין — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּעֲנִיּוּת — שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָה, וּבַעֲשִׁירוּת — שְׁלֹשִׁים יוֹם. גְּמָ׳ וְכֵיוָן דִּמְשׁוּעְבַּד לָהּ הֵיכִי מָצֵי מַדִּיר לַהּ? כָּל כְּמִינֵּיהּ דְּמַפְקַע לַהּ לְשִׁיעְבּוּדַהּ? וְהָתְנַן: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. אַלְמָא כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ, לָאו כָּל כְּמִינַהּ דְּמַפְקַע לֵיהּ לְשִׁיעְבּוּדֵיהּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דִּמְשׁוּעְבַּד לַהּ, לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ דְּמַפְקַע לַהּ לְשִׁיעְבּוּדַהּ! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לָהּ ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״,

« חידושי רמב"ן על קידושין מ״ד ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין מ״ו ע״א »