חידושי רמב"ן על קידושין נ׳

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין מ״ט ×¢×´× חידושי רמב"ן על קידושין נ״א ×¢×´× »

1 קידושין פתח ↗

אֶלָּא מִסֵּיפָא: וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּגִיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְאַמַּאי? הָא בְּלִבֵּיהּ לָא נִיחָא לֵיהּ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים? וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים.

2 קידושין פתח ↗

הָא כֵּיצַד? – כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְאַמַּאי? הָא בְּלִבֵּיהּ לָא נִיחָא לֵיהּ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים? וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲנַן סָהֲדִי דְּנִיחָא לֵיהּ בְּכַפָּרָה.

2 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ נָדַר בְּחֵרֶם, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בְּקׇרְבָּן, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקׇרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. ״הֲרֵי עַצְמִי קׇרְבָּן״, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ, ״קֻוֽנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי״, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּירַשְׁתִּי — עַל כּוּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ — עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן — כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. גְּמָ׳ הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶן, וַהֲדַר תָּנֵי: אִם נִשְׁאֲלוּ עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָתָנֵי: וְכוּלָּן אֵין צְרִיכִין שְׁאֵלָה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּתַלְמִיד חָכָם, אֲבָל בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּא לִישָּׁאֵל — עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ וּמַחְמִירִין עָלָיו. בִּשְׁלָמָא מַחְמִירִין — דְּלָא פָּתְחִינַן לֵיהּ בַּחֲרָטָה, אֶלָּא עוֹנְשִׁין הֵיכִי דָּמֵי? כִּדְתַנְיָא: מִי שֶׁנָּזַר וְעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ — אֵין נִזְקָקִין לוֹ עַד שֶׁיִּנְהוֹג בּוֹ אִיסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶיתֵּר. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת. אֲבָל בִּנְזִירוּת מְרוּבָּה — דַּיּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אָמַר רַב יוֹסֵף: הוֹאִיל וְאָמְרִי רַבָּנַן אֵין נִזְקָקִים לוֹ, בֵּי דִינָא דְּמִזְדַּקְקִי לָא עָבֵיד שַׁפִּיר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח כּוּ׳. תָּנָא: לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בַּנְּדָרִים, שֶׁסּוֹפְךָ לִמְעוֹל בִּשְׁבוּעוֹת. וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, שֶׁסּוֹפְךָ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים. אַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, שֶׁסּוֹפְךָ לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה. וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁסּוֹפְךָ לָבוֹא לִידֵי נִיאוּף. רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כׇּל הַצּוֹפֶה בְּנָשִׁים, סוֹפוֹ בָּא לִידֵי עֲבֵירָה. וְכׇל הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵבָהּ שֶׁל אִשָּׁה, הָוְיִין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. אָמַר רַב יוֹסֵף: וּבְאִשְׁתּוֹ נִדָּה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: עֲקֵבָהּ דְּקָתָנֵי, בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת, שֶׁהוּא מְכֻוּוֹן כְּנֶגֶד הֶעָקֵב. תַּנְיָא: ״בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״ — זוֹ בּוּשָׁה. ״לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִיכָּן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה בְּאָדָם שֶׁהוּא בַּיְישָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כׇּל אָדָם הַמִּתְבַּיֵּישׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים — בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: חִיגְּרִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שׁוּלְחָנָם. אִילְּמִים מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמְסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוֹמִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּרְמִינְהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת אִימָּא שָׁלוֹם: מִפְּנֵי מָה

2 פסחים פתח ↗

לֵימָא קָסָבְרִי אֲחֵרִים אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְכִדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: עֲדַיִין הִיא מַחֲלוֹקֶת. הִילְכָּךְ: הִקְדִּים מוּלִין לַעֲרֵלִים — מוּלִין חָיְילִי, עֲרֵלִים לָא חָיְילִי. הִקְדִּים עֲרֵלִים לְמוּלִין — עֲרֵלִים חָיְילִי, מוּלִין לָא חָיְילִי. אָמַר רַבָּה: לָא, לְעוֹלָם קָסָבְרִי אֲחֵרִים יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְתַרְוַויְיהוּ, בֵּין לְמוּלִין בֵּין לַעֲרֵלִים, וְהוֹצִיא בְּפִיו ״לַעֲרֵלִים״, וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״לְמוּלִין״ עַד שֶׁנִּגְמְרָה שְׁחִיטָה בַּ״עֲרֵלִים״. וּבְהָא פְּלִיגִי, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: לָא בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. וְרַבָּנַן סָבְרִי בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. וְקָסָבַר רַבִּי מֵאִיר לָא בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין? וּרְמִינְהוּ: הַמִּתְכַּוֵּין לוֹמַר ״תְּרוּמָה״, וְאָמַר ״מַעֲשֵׂר״; ״מַעֲשֵׂר״, וְאָמַר ״תְּרוּמָה״. אוֹ: ״שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה״, וְאָמַר ״לָזֶה״; ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה״, וְאָמַר ״לָזֶה״ — לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיְּהוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: רֵישָׁא, דְּאָמַר ״סִימָן רִאשׁוֹן לְמוּלִין, וְסִימָן שֵׁנִי אַף לַעֲרֵלִים״ — דִּבְסִימָן שֵׁנִי נָמֵי פְּתִיכִי בֵּיהּ מוּלִין. סֵיפָא, דְּאָמַר ״סִימָן רִאשׁוֹן לַעֲרֵלִים, סִימָן שֵׁנִי לְמוּלִים״ — דִּבְסִימָן רִאשׁוֹן הָא לָא פְּתִיכִי בֵּיהּ מוּלִין. וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר. וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאָמְרִי: אֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לִשְׁמוֹ — חַיָּיב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — פָּטוּר. וּשְׁאָר כׇּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ — פָּטוּר. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — חַיָּיב. וּשְׁאָר כׇּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — חַיָּיב. חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא הֶחָמֵץ לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק

3 אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

יש מקצת גאונים שאמרו שאין צריך אדם לכפול תנאו אלא בגיטין וקדושין בלבד אבל בדיני ממונות אינו צריך לכפול ואין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילת התנאי עם שיור הארבעה דברים מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים אם יעברו בני גד וגו' ואם לא יעברו ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקדושין וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים וכן ראוי לעשות. השגת הראב"ד יש מקצת גאונים וכו' כתב הראב"ד ז"ל כבר כתבנו הטעם בספר קנין בדברי האחרונים עכ"ל ועיין במה שהאריך המ"מ כאן. הרמב"ן בקדושין דף נ' גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל הביא שהוכיח מכאן הראב"ד דבממון לא בעינן תנאי כפול, וכתב הרמב"ן דיש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת עצמו לא בעי תנאי כפול דאל"כ כל אסמכתא ליבעי ת"כ, וע"כ דכיון שתולה תנאי בעצמו לא צריך תנאי כפול, ומ"מ כתב הרמב"ן דלר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן אפילו בתנאי דע"י עצמו צריך תנאי כפול, ולכן צריך לאוקמי הכא דכפל דבריו ולא בתורת תנאי דא"כ אפילו בלא אונס תבטל המכירה, והרשב"א כתב לחלק דגילוי דעת עדיף מתנאי דכיון שפירש תנאו ולא כפל מוכח שאינו מקפיד, והרמב"ן הביא תי' זה וכתב דאינו נכון כלל, ובשם הרי"ף הביא דכתב כדברי הראב"ד, והר"ן כתב דמיירי שכפל דבריו וכנ"ל, והנה מדברי הרמב"ם דסובר לפנינו דבממון נמי בעינן ת"כ, ומוכח מדבריו בפי"א ממכירה הל' ח' שהביא שם הך דינא דזבין ע"מ למיסק לארעא דישראל ולא פירש דבכפל תנאו איירי, ע"כ דבלא כפל מפרש לה, וא"כ ע"כ דיתרץ הסוגיא כדברי הרשב"א דתנאי שלא כפלו גרע מגילוי דעת וכן כתב המ"מ כאן וז"ל ודע שלדעת רבינו והגאונים הראשונים יותר הוי מועיל בד"מ גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו וכ"כ בתוס' וזה מוכח מכמה דינים שנתבארו בד' רבינו, ע"כ. ונראה דכל עיקר הקושיא אינו קשה לדעת הרמב"ם דסובר בפ"ו מאישות הי"ז דכל האומר מעכשיו אינו צריך תנאי כפול, וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו נמצא דאין צריך לתנאי כפול אלא בתנאי דאם שהוא כלאחר, וא"כ מה דפירש בשעת המכר שהוא מוכר כדי לעלות לא"י אין לנו להוכיח מגילוי דעת זה, אלא שהוא תולה מכירתו על תנאי זה, אבל לא לומר שהוא דלאחר שיעלה אז תתקיים המכירה דאין לנו הוכחה מגילוי דעת זה דאינו רוצה שתחול המכירה עכשיו, ולכן הוי כמו ע"מ דאין צריך ת"כ והרמב"ן והרשב"א שהקשו כן י"ל דלא ברירא להו הך דינא אם במעכשיו א"צ תנאי כפול כמש"כ המ"מ, בהל' י"ז.

4 קידושין פתח ↗

הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִיכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְסוֹף לָא סְלֵיק. אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי בָּעֵי, סָלֵיק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִי בָּעֵי, לָא סָלֵיק? מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּאִיתְיְלִיד אוּנְסָא בְּאוֹרְחָא.

5 קידושין פתח ↗

גְּמָ׳ וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי כְתוּבּוֹת כִּי הַאי גַוְונָא! הָכָא, קִידּוּשִׁין אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, תְּנָא כְּתוּבּוֹת אַטּוּ קִידּוּשִׁין, הָתָם, כְּתוּבּוֹת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, תְּנָא קִידּוּשִׁין אַטּוּ כְּתוּבּוֹת.

6 קידושין פתח ↗

גְּמָ׳ וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה, אַיְּידֵי דְּקָא נָפֵיק מָמוֹנָא מִינֵּיהּ – טָעֵי, אֲבָל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אֵימָא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וְכִי קָא מְשַׁדַּר סִבְלוֹנוֹת – אַדַּעְתָּא דְּקִידּוּשִׁין קָא מְשַׁדַּר.

7 קידושין פתח ↗

אִיתְּמַר: רַב הוּנָא אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת. וְכֵן אָמַר רַבָּה: חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת. אָמַר רַבָּה: וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין: אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכָּאן – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: שֶׁמֵּחֲמַת קִידּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח.

8 קידושין פתח ↗

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דִּמְקַדְּשִׁי וַהֲדַר מְסַבְּלִי – חָיְישִׁינַן, מְסַבְּלִי וַהֲדַר מְקַדְּשִׁי – לָא חָיְישִׁינַן.

9 קידושין פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רָבָא: קְרָא בְּזֶה אַחַר זֶה, וּמַתְנִיתִין כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ.

1 הא דאמרינן אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלביה לא ניחא ליה. קשה לי אי משום דברי' שבלב אינן דברים אפי' שלא כדין נמי דהא קאמר בפיו רוצה אני ולא איכפת לן בלביה ואפשר שהיה יכול לומר וליטעמיך אפי' שלא כדין נמי ומסקנא כל דאונסין ליה בידוע דלא ניחא ליה ולאו דברים שבלב מיקרו. ועוד יש לתרץ דמעושה נמי כל שלא כדין לאו דברי' שבלב נינהו דאנן סהדי דלא ניחא ליה אבל בדין ניחוש דלמ' לא ניח' ליה קאמרינן דכל דאמרינן ליה עביד דינך לא אנסין ליה למיתב ולא מפסיד מדנפשיה כלום הלכך אנסי' לא מגלי לן דעתיה בבירור. והוא מתרץ דודאי ניחא ליה ולא משוי נפשיה רשע, ולא מחוור:

2 אמאי הא בלביה לא ניחא ליה. מאי דקשיא ליה לרבינו תם ז"ל הא דתנן בתרומות ואיתא נמי בפסחים דף ס"ג ע"א המתכוון לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלמא אמרינן בלביה לא ניחא ליה לאו קושיא היא דשאני טעות דאין דבורו דבור דלשניה הוא דאתקיל ליה אבל הכ' שהי' בלבו לומר רוצה אני ואמר רוצה אני אעפ"י שאין לבו רוצה דברי' שבלב הם ואינן דברים וכן באותו שמכר נכסיו בלבו היה למכור סתם ואמר סתם אעפ"י שהיה דעתו שלא יהא ממכרו ממכר אלא על מנת לעלות לארץ ישראל דברי' שבלב הם ואינן דברים וכן הא דאמרינן בשבועות דף כ"ו ע"ב גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים לא אמר כלום משום האי טעמא הוא ודמי למאי דאמרינן האדם פרט לאנוס והכי נמי אנוס הן. ומאי דאמרינן במסכת כלה פ"א במעשה דר' עקיב' שהיה מבטל בלבו, קשה הא דברי' שבלב הן ואינן דברים ובזה תירץ ר"ת ז"ל ואמר דשאני התם דאונס הוה דאמרו ליה לר' עקיבא היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך ודמיא להא דאמרינן נודרין לחרמין ולהורגים וכו' ואוקימנא בגמרא בדוכתא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואע"ג דאמרינן דברים שבלב אינן דברי' הכא משום אונס הוה ולי נר' במעשה דר"ע שהיה מיפר בלחש בפיו וכל שאינו משמיע לאזן קרי בלבו כענין שאמרו ברכות ט"ו ע"א לא יברך אדם ברכות המזון בלבו משום דהתם עוקר מה שמוציא בשפתיו לגמרי הוא ואפילו במקום אונסא לא היו דברים. ואי קשה הא דתנן האומר אהא הרי הוא נזיר ואוקימנא בפ"ק דף ה' ע"ב כשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי דברים שבלב הן אינו כן דהואיל ואמר אהא הרי הוא כמי שאמר כזה שזה הוא ידות הנדרים שרבתה אותן תורה והואיל והדבר מוכיח על מה אמר הרי הוא נדר גמור וכן הא דאמרינן גלויי דעתא בגיטא מלתא היא כגון דגלי דעתיה בדבור סתם בשעת מעשה אבל הכא ליכא גלויי דעתא בעידן זביני כלל דהא לא אמר כלום. ואיכא למידק הא דתנן בנדרי' דף כ' ע"א נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דהוא מותר ואמאי הא דברים שבלב נינהו ודמיא להא דתנן צא והבא לי מן החלון ואמר לא היה בלבי אלא מזה פי' לא היה בלבי מאותו כיס שהביא אלא מאחר וקתני ב"ה מעל משום דברים שבלב הם ואינם דברים. ואיכא למימר קרבן גבוה וקרבן שרים שני מינין ושני גופין הן אבל יש להם שם אחד וכשנדר סתם ופי' לא נדרתי אלא מאחד מהן אינו אלא פי' דבורו ואינו עוקר מה שאמר בפיו ולא מתנה עליו תנאים אחרים אבל האומר הביא לי מחלון פלוני מכל מה שיש בחלון אמר שהרי הכל בכלל וכשהוא אומר לא אמרתי אלא מכיס פלוני הוא מתנה תנאים אחרים שאינן במשמע שהרי מחלון זה אמר והוא מודה ומחלון זה הביאו לו ומה שמפרש לא היה בלבי אלא מזה כלו' מן הדלוסקמא ואמרתי חלון טועה הוא דאי הכי למעקר קא אתי והא אמרן דלאו כל כמיניה למעקר תנאיה אעפ"י שמחלק בין תנאי לדבר זה בדברי הבאי אין שומעין לו:

3 דברים שבלב אינן דברים. כתב הראב"ד ז"ל מהא שמעינן דלא בעינן תנאי כפול בדיני ממונות אלא בגטין וקדושין בלחוד דאמרינן דברים שבלב אינן דברים הא אם הוו דברים בטל מקח ואעפ"י שאין כאן תנאי כפול. ואחרי' אמרו אי הוו דברים שבלב דברים כמי שכפל תנאו דמי שגלה דעתו שאם אינו יכול לעלות לא יהא מקח כלל אבל מי שלא כפל תנאו הואיל והתנה ולא כפל יש במשמע שבכל ענין יהא מעשה קיים וזה אינו נכון כלל. ובתוספו' אמרו לאו לענין גיטין מצינו גנוי דעתא בגיט' מילת' היא בפרק השולח גיטין דף ל"ד ע"א ואע"ג דבעינן בהו תנאי כפול ואיני מבין דבריהם מה ענין גילוי דעת בביטול הגט ממש למתנה בו תנאה אפי' בדבור לא עקר מעשה עד שיכפול לר' מאיר. אלא י"ל שאין דרך תנאים אלא במתנה על חבירו כגון תנאי בני גד ובני ראובן אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל אם לא עלה ודאי בטל מקח שאפי' בעלה קרוב לאסמכת' הוא על דעת כן עשה ולא גמר אלא בכך שהתולה תנאו על דעת אחרים י"ל כיון שגמר ונתן על ספק התנאי אינו רוצה בביטול מעשה שבו אבל זה שתלה תנאו בעצמו ולא גמר ונתן דאי לא תימ' הכי כל אסמכת' קניה עד שיכפול תנאי שבה. ומכל מקום אי כדברי רבי מאיר צריך היה לכפול, דר"מ לית ליה מכלל לאו הן בשום מקום לא לענין עצמו ולא לענין אחרים והכי נמי מוכח בפרק השולח גיטין דף מ"ו ע"ב בענין המוציא את אשתו משום שם רע דאפי' היכ' דלא בעינן תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן בעינן כפילה לרבי מאיר וכי לא כפל לאו כלום הוא וכאן כמי שכפל ואמר תחלה אינו מוכר אלא שדעתו לעלו' אע"ג דלא משמע לישנ' הכי אבל אנו קבלנו בשם רבינו הגדול ז"ל כדברי ה"ר אברהם ואכתוב סברתו לקמן ועוד מפורש במסכ' שבועות שעיקרו שם:

4 והא דאמרינן א"ל קום סליק ואי בעי סליק. דוקא דאמר שדי מכורה לך לפי שדעתו לעלות לא"י דעדין יש לי לעמוד באותו דעה אבל התנה בפי' על מנת שאעלה לארץ ישראל יכול לומר אין רצוני לעלות ובטל מקח אם לא יעלה וטעמ' דמלת' משום דתנאי לא עלה על דעת לקיים בלבד נאמר אלא על דעת לבטל מעש' משמע ואין לנו בתנאין כפיה לקיימן כמ"ש בפרקין לעיל קידושין כ"ז ע"א:

5 התם כתובות איצטריכ' ליה, תנא קדושין אטו כתובות. איכ' דקשי' לי' א"ה לקדום וליתני התם כתובו' בריש' ולאו קושי' היא דקדושין קדמי לכתובו' ועוד כיון דאקדמה הכא אקדמה התם כדי שתהא משנה סדורה בפי הכל בלא שיבוש:

6 אבל פחות משוה פרוטה וכו' אבל קטן שקדש אימא הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קמ"ל. קשה לן וליתני פחות משוה פרוטה ולא בעי שוה פרוטה לשתי נשים איכ' למימר לא זו אף זו קתני אי נמי דאי תנא הכי הוה אמינ' אשה אחת בפרוטה בפחות מפרוטה הוא דבעי משום דבין פרוטה לפחות מפרוטה לא בקיאי אינשי אבל שתי נשים בפרוטה דלא מטי לחדא אלא חצי פרוטה אומר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה קמ"ל. וקשה והא אמרי' לעיל ש"מ מעות בעלמ' חוזרין דאלמ' אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ונתן לשום פקדון ולשמואל גמר ונתן לשם מתנה ואפשר דהתם כיון דהדר יהיב לה אחריתי ואמר בזו ובזו נראה שהוא יודע שאין קדושין תופסין בראשונה שהיא פחות משוה פרוטה. אבל עוד הוקשה לי הא דאמרי' בפרק המדיר כתובות דף ע"ג ע"ב גבי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, וכן קטן שקדש ובעל דצריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין. ולאו קושי' היא דאדם יודע ואינו יודע הוא. גבי סבלונות להקל שכשם שסמך באותן קדושין בשעת קדושין סומך בהם עכשיו, אבל גבי בעילה מתוך שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לעולם הוא מתנה בלבו שאם אין קדושיו הראשונים קדושין שתהא בעילתו לשם קדושין דכל הבועל לא מחית לספקא שתהא בעילתו זנות. תדע שהרי אף המקדש על תנאי ובעל אמרינן אחולי אחיל לתנאיה וצריכה גט ואע"פ שי"ל סבור היה שיתקיים תנאו ולפיכך בעל אמרינן לא מחית איניש נפשי' לפי שאינו רוצה שתהא בעילתו בעילת זנות ואפי' במקדש במלוה נמי ובעל אמרו שם צריכה גט ואי אפשר להעמיד משנתנו כדברי האומר שם אינה צריכה גט הימנו דאי הכי הוו מפרשי לה בגמר' ועוד קשה הלכתא אהלכת' ומפורש הוא בתוספת' המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קדושין הראשונים שלח בעלו קנו רבי שמעון אומר לא קנו, וזו היא הבריי' ששנויה שם בפרק המדיר:

7 חיישינן לסבלונות. רבי חננאל והרי"ף ז"ל פירשו חוששין שמא קדש קדושין אחרים בפני עדים והלכו להם ולפיכך שלח סבלונות אבל לא שיהיו הסבלונו' עצמן קדושין וכ"נ שהרי אין קדושין סתם קדושין אלא אם כן היו עסוקים באותו ענין ונתן סתם וכאן לא הוזכר זה ועוד שכיון שאמרו סבלונות אלמא בשם סבלונות הוא שלחם ואי אפשר לחוש שיהו קדושין. וכן נראה שהוא דומה למה שסמכו ענין לו באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן שהמפרשי' הושוו בו ואין זו החששא אלא שמא קידש בקדושין אחרים. והא דאמרינן וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושי משדר. הכי קאמר על דעת קדושין גמורים הוא שולח שקדשה שלא בפנינו לפיכך שלח סבלונות ומיהו אין הלשון מחוור ממה שאמרו הכא הוא דטעו הא בעלמ' הוו קדושין ואפשר שהגאונים ז"ל גורסין הא בעלמ' מקודשת א"נ הא בעלמ' חיישינן, וצ"ע:

8 ואסקה רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיט' לא צריכה דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוט' מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' ניחוש למיעוט' כלו' הואיל ואין קדושין לפניך אלא שאתה חושש שמא קדש נימא זה מן המיעוט הוא שהרי לא קדש קמ"ל דמיעוט' כמאן דליתיה דמי וחוששין שמא קדש שלא בפנינו שאין אדם שולח סבלונות לעולם אלא אם כן קדש. ורבינו חננאל ורבינו יצחק ז"ל גורסין שניהם: לא צריכ' דמעוט' מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' לא ניחוש למיעוט' קמ"ל וטעמ' דמלתא משום דהאי רוב לאו כרוב גמור הוא שאינו חיוב ואם רצו אין נוהגין כן ואינו דומה למה שאמרי רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב של חיוב וטבע אבל רוב מנהג פעמים שאדם נוהג במנהג המיעוט והואיל והיא אסורא דאשת איש חששו למיעוט זה. והוי יודע שאע"פ שאמרו שניהם לא היו כאן קדושין אחרים מעולם חוששין וכל שכן היכ' דליכ' מנהגא כגון בעיר חדשה ואינון לקוטאי שחוששים לסבלונות שכל מקום שאין בו מנהג רואין אותו כמחצה על מחצה וכל שכן הכא שחששו אף למעוטי וכל שכן לדברי המפרש זהו פירש"י לחוש לסבלונות עצמן שהן קדושין וכנותן סתם בפני עדים והעמידו כששידך שאלמל' כן לא היו נקראין סבלונות אלא מתנות חנם הם ולפיכך חושש והוא גורס מהו דתימ' ניחוש למיעוט' קמ"ל. ואף זו שאמרו הוחזק שטר כתובה בשוק נראה שרש"י ז"ל מפרש אם חוששין שמא קדש בפני שנים והלכו להם ואין זה כדרך הסוגי' לפי פירושו. אבל כך נ"ל, דרב אחא אסוגיין דלעיל קאי והכי קא מבעיא ליה במקום שאין לחוש לסבלונו' כגון דרובא מסבלי והדר מקדשי אם הוחזק שטר כתובה בשוק מהו לחוש לאותן סבלונות ומסיק רב אשי באתר' דמקדשי והדר כתבי כתובה אם שלח סבלונות ואחר כך כתבו חוששין שמא לשום קדושין שלח והוכיח סופן על תחלתן שאלמלא הוי קדושין לא כתבי כתובה ומה שהקל עליך מנהגם דמסבלי והדר מקדשי החמיר עליך מנהגן בכתובה שאין כותבין אלא אחר קדושין. אי נמי הוחזק שטר כתובה בשוק היינו שכתבו העדים מדעת שניהם לעיני הכל כמנהג החתנות ואח"כ שלח סבלונות דודאי דעתו היה לקדש עכשיו ולמסור לה כתובתה ולפיכך כתבוה שאלמל' לא היה מקדש על מה הקדים וכתבה כל כך ולשון הוחזק בשוק משמע כן, וזה ענין נכון לפי שיטת רש"י ז"ל:

9 כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איכא דקשיא והרי האומר זו תמורת עולה תמורת שלמים שהיא תמורת עולה ושלמים ואלו אמר בזה אחר זה אין האחרון תופס וזה שבוש דשאני התם ששניהם מתקיימים ותמכר ודמי חציה עולה ודמי חציה שלמים:

2 שבועות פתח ↗

אֵיזוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר? אִי דְּיָדַע – מֵזִיד הוּא! אִי דְּלָא יָדַע – אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ, בְּאוֹמֵר: ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אוֹ לָאו״. כְּמַאן – כְּמוֹנְבַּז, דְּאָמַר: שִׁגְגַת קׇרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּמוֹנְבַּז – אֶלָּא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא; אֲבָל הָכָא, דְּחִידּוּשׁ הוּא – דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא אַשְׁכְּחַן לָאו דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן, דְּיָלְפִינַן מֵעֲבוֹדָה זָרָה; וְהָכָא מַיְיתֵי – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וּמִסְתַּכֵּן עָלֶיהָ, מַהוּ? מִסְתַּכֵּן – לִישְׁרֵי לֵיהּ מָר! אֶלָּא מִצְטַעֵר, וַאֲכָלָהּ בְּשִׁגְגַת שְׁבוּעָה – מַאי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: שָׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ; לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵין מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״. מֵיתִיבִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ ״בִּשְׂפָתַיִם״ וְלֹא בַּלֵּב, וַהֲדַר אָמְרַתְּ ״גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן״?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא לָא קַשְׁיָא; הָכִי קָאָמַר: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא הוֹצִיא; גָּמַר בְּלִבּוֹ סְתָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא״. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״. מֵיתִיבִי: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל נְדִיב לֵב״! שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״כׇּל נְדִיב לֵב״. וְנִיגְמַר מִינַּהּ! מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָווּ חוּלִּין וְקָדָשִׁים, וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.

2 מסכת כלה פתח ↗

כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה כנדה אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ומניין לברכת חתנים מן התורה שנאמר בראשית כ״ד:ס׳ ויברכו את רבקה. ומנין שאפילו אלמנה אסורה שנאמר רות ד׳:י״א ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ וגו' ויהי ביתך כבית פרץ וגו׳. כלה שנבעלה יום ראשון אסורה כל שבעה ואסור ליטול הימנה כוס כל שבעה דברי רבי אליעזר ורבי יהושע אומר עד שיבדוק הדבר אם היתה נדה בבית אביה אסורה ואם לאו מותרת. שאלו את ר״א מהו לשתות מיד הכלה כל זמן שבעלה מיסב עמה. אמר להם כל השותה מיד כלה כאילו שותה מיד זונה אמרו לו והלא כל בנות ישראל יש להם דרך ארץ. אמר להם חס ושלום כל מי שאין התורה עובר על פיו אין בו דרך ארץ. הכריז ר״א בן עזריה בשלש מאות שופרות ואמר כלה אחת בנות ת״ח ואחת בנות עמי הארץ השותה בכלה כשותה בזונה ועוד אמרו כל המקבל כוס מיד כלה ושותהו אין לו חלק לעולם הבא: הקורא פסוק משיר השירים ועשאו כמין זמר וכן הקורא פסוק מדברי תורה בבית המשתאות שלא בזמנו מביא מבול לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככנור המנגנים בו ליצים. אמר לה בתי בשעה שהן שמחים מה יהיו עושים אמרה לו רבש״ע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ובלימוד ובמעשים טובים ובאגדות ובעלי מקרא במקרא ובעלי משנה במשנה בהלכות הפסח בפסח ושל עצרת בעצרת ושל חג בחג. העיד ר״ש ואמר כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר משלי טו ודבר בעתו מה טוב. המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליו. רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליו. וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייבים מיתה מפני שדעתן רבה עליהן. רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליהן.

2 ברכות פתח ↗

יִפָּנֶה, וְיִטּוֹל יָדָיו, וְיַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְיִתְפַּלֵּל, וְזוֹ הִיא מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנִּפְנֶה, וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, דִּכְתִיב: ״אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה׳״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לָא סָבַר לַהּ מָר כְּאִילּוּ טָבַל, דִּכְתִיב: ״אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן״ — וְלָא כָּתַב ״אַרְחִיץ כַּפָּי״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: חֲזִי מָר הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִרְחוֹץ יָדָיו — מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּעָפָר וּבִצְרוֹר וּבְקִסְמִית. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר, מִי כְּתִיב ״אֶרְחַץ בְּמַיִם״? ״בְּנִקָּיוֹן״ כְּתִיב — כֹּל מִידֵּי דִּמְנַקֵּי, דְּהָא רַב חִסְדָּא לָיֵיט אַמַּאן דִּמְהַדַּר אַמַּיָּא בְּעִידָּן צְלוֹתָא. וְהָנֵי מִילֵּי לִקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל לִתְפִלָּה מְהַדַּר. וְעַד כַּמָּה? — עַד פַּרְסָה. וְהָנֵי מִילֵּי לְקַמֵּיהּ, אֲבָל לַאֲחוֹרֵיהּ — אֲפִילּוּ מִיל אֵינוֹ חוֹזֵר. וּמִינַּהּ מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר, הָא פָּחוֹת מִמִּיל — חוֹזֵר. מַתְנִי׳ הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ — לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה — יַחְזוֹר לִמְקוֹם שֶׁטָּעָה. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״ — הַשְׁמַע לְאׇזְנְךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, ״שְׁמַע״ — בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ. וְרַבִּי יוֹסֵי, תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינַּהּ. תְּנַן הָתָם: חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — לֹא יִתְרוֹם. וְאִם תָּרַם — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מַאן תְּנָא חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: הַקּוֹרֵא אֶת ״שְׁמַע״ וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא יָצָא, אֶלָּא גַּבֵּי קְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל תְּרוּמָה — מִשּׁוּם בְּרָכָה הוּא, וּבְרָכָה דְּרַבָּנַן וְלָא בִּבְרָכָה תַּלְיָא מִילְּתָא. וּמִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא? וְאָמַר גַּבֵּי קְרִיאַת שְׁמַע נָמֵי דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא. תֵּדַע, דְּקָתָנֵי: ״הַקּוֹרֵא״, דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא. אָמְרִי: הַאי דְּקָתָנֵי ״הַקּוֹרֵא״, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר דִּיעֲבַד נָמֵי לָא. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי יָצָא. בְּמַאי אוֹקִימְתָּא — כְּרַבִּי יוֹסֵי? וְאֶלָּא הָא דְתַנְיָא: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירַךְ — יָצָא. מַנִּי? לָא רַבִּי יוֹסֵי וְלָא רַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה — הָא אָמַר, לְכַתְּחִלָּה נָמֵי יָצָא? אִי רַבִּי יוֹסֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא! אֶלָּא מַאי, רַבִּי יְהוּדָה. וְדִיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא. אֶלָּא הָא דְתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — תּוֹרֵם לְכַתְּחִלָּה, מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה — הָא אָמַר דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. אִי רַבִּי יוֹסֵי — הָא אָמַר דִּיעֲבַד נָמֵי לָא? אֶלָּא, לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי. וְלָא קַשְׁיָא, הָא — דִידֵיהּ, הָא — דְרַבֵּיהּ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״ — אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ. וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה. תְּנַן הָתָם: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן. מַאן תָּנָא חֵרֵשׁ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא? אָמַר רַב מַתְנָה: רַבִּי יוֹסֵי הִיא. דִּתְנַן: הַקּוֹרֵא אֶת ״שְׁמַע״ וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא. מִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא וְדִיעֲבַד נָמֵי לָא,

3 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

כיצד המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה ע"מ שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית ה"ז קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא, וכן כל כיוצא בזה. כתב המ"מ נראה סיוע לזה ממה שאמרו למטה דבמעכשיו קנה אע"פ שאינו מוחזק בבית ובשדה אלא שקנו מידו במעכשיו, וא"כ כשהוא מחזיקו מעתה למה לא יועיל יותר משאמר לו מעכשיו, והלא חזקה זו מעכשיו הוא מחזיק בו עכ"ל, והנה כבר בארתי בהלכה ב' מדברי הגר"א ז"ל שזהו עיקר טעמו של הרמב"ם לחלק בין תנאי דע"מ לתנאי דאם, משום דע"מ הוא כמעכשיו ואם הוא כלאחר, ואין עיקר הטעם בשביל שהוא ביד הקונה אלא בשביל שבמה שהקנין חל מעכשיו ליכא דין אסמכתא, אבל אכתי אינו מיושב לומר דזהו עיקר טעמא דהלכה זו דבהלכה ז' כתב וז"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה שאילו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו, כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך הרי זה קנה אם בא בתוך הזמן שקבע עכ"ל, וקשה דלמה המתין עד הלכה ז' לכתוב טעמא דמילתא במה דאם אמר מעכשיו ליכא דין אסמכתא שאילו לא גמר להקנותו לא היה מקנה לו מעכשיו, והיה לו לכתוב זה כאן בתחלת הפרק. לכן נראה דדין הלכה זו בתנאי דע"מ, ודין האמור בהלכה ז' בתנאי דאם ובמעכשיו, הם באמת שני דינים, דתנאי דע"מ מכיון שהקנהו עתה, ורק שהתנה ע"מ שיקיים הקונה תנאו שהתנה, א"כ לא שייך לומר דלא גמר והקנה דהא בפי' הקנהו עכשיו, אבל אם הקנה אותו בתנאי דאם שהוא לאחר שיקיים הקונה תנאו, דבלא דין אסמכתא אם לא חזר עד שעברו שלשים נגמר הקנין והיכי שיש בו גדר אסמכתא אמרינן דלא גמר דעתו שיקנה אחר זמן, ולכן אף דנגמר אחר זמן מעשה הקנין לא מהני, ולכן בתנאי דאם שהוא כלאחר ורק שהוסיף מעכשיו אין פירושו ממש כמו תנאי דע"מ, דהקנין הוא עכשיו והתנאי הוא רק באופן שימלא הקונה את התנאי, אלא דתנאי דאם הוא תמיד כלאחר, וזהו דלאחר שיתקיים התנאי יחול הקנין מעכשיו והוא בגדר למפרע, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' אישות הל' ט"ז דמקודשת למפרע, אלא שכתב אח"כ בהל' י"ז לענין כפילת התנאי דע"מ הוא כמעכשיו, אבל בזה יש חילוק ביניהם, וכונת הרמב"ם במש"כ דע"מ הוה כאומר מעכשיו היינו מעכשיו ממש ולא שנגמר אח"כ למפרע, וכמו שכתב אח"כ בהל' י"ח וז"ל שהרי כשיתקיים התנאי תזכה זו בחצר ותתקדש זו ותתגרש משעה ראשונה שבה נעשה המעשה כאלו לא היה שם תנאי כלל. ומבואר דהיה מקום לומר דבתנאי דאם אף דאמר מעכשיו יהיה שייך דין אסמכתא כיון דעכ"פ לא הקנה עתה ממש אלא דכשיתקיים תנאו יחול הקנין למפרע, ולכן הוצרך הרמב"ם בהל' ז' לבאר הטעם במה דאם אמר מעכשיו בתנאי דאם ליכא דין אסמכתא, שאילו לא גמר להקנותו לא הקנה מעכשיו משום דלא דמי לתנאי דע"מ וכמו שבארנו. וראיתי להרמב"ן בב"ב דף קס"ח בסוגיא דאסמכתא שכתב וז"ל, והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שכל האומר אם תעשה אתן לך שדה פלוני זו היא אסמכתא אבל אמר אם תעשה שדי נתונה לך זהו תנאי בני גד, ואינו נכון שהאומר אתן קנין דברים הוא כדכתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה, ועוד שהאומר שדי נתונה לך נמי משכחת לה באסמכתא שהרי שנינו במציעא דף ס"ה ע"ב הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלי הרי הוא שלו ואתמר עלה בגמ' דהויא אסמכתא עכ"ל, והנה מה שכתב דקנין אתן הוי קנין דברים ודאי מוכח דהרמב"ם אינו סובר כן, וכבר הביא המחבר סי' רמ"ה ב' דעות בדין קנין אתן אלא שלפלא שלא הזכיר דעת הרמב"ם, והגר"א ז"ל בבאורו בס"ק ה' כתב וז"ל וראיה מע"ז ע"ב א' ההוא גברא וכו' אבל הרי"ף ספ"ז דב"ב מוקי בשאמר מעכשיו וקנו מיניה והיא סברא הראשונה עכ"ל, וד' הגר"א הם דברי הנמוק"י ריש ב"ב שכתב שם בשם הגאונים דקנין אתן לא מהני ומה דאמר בע"ז דף ע"ב ההוא דאמר לחבריה אי מזבנינא ומוכח שם דאי לא דזוזי אנסוהו הוי מהני קנין שם מיירי בקנו מידו מעכשיו, וכן העמידה הרי"ף בפ' בית כור עכ"ל, אלא דלפי"ז קשה לן שיטת הרמב"ם דבהך דינא דאי מזבנינא כתב גם הרמב"ם בפ"ח הל' ז' הך עובדא בקנו מידו מעכשיו, וקשה דלמה הוצרך לזה כיון דסובר דמהני קנין אתן גם בלא מעכשיו, אלא דבאמת לא קשה כלל דגם לשיטת הרמב"ם ע"כ צריך לאוקמי במעכשיו כיון דאמר בלשון תנאי אי מזבנינא, וא"כ בלא מעכשיו הוי אסמכתא וכמו שנתבאר בהל' א', ולפי"ז לא היה צ"ל גם בדעת הרי"ף שהעמידה במעכשיו משום דסובר דלא מהני קנין אתן, אלא משום דקושטא דמילתא הכי הוא דסובר הרי"ף דלא מהני קנין אתן וכמש"כ הרמב"ן וכן הוא בתשובותיו הנדפסות בסי' י"ד, אבל דעת הרמב"ם מבואר שפיר. -השמטות ומלואים- לעיל כתבתי "והנה מה שכתב דקנין אתן הוי קנין דברים, ודאי מוכח דהרמב"ם אינו סובר כן", עיין מה שכתב המ"מ בפ"ח מהל' זכי' ומתנה הל' ו' ומה שכתבתי שם על דבריו דמדברי הרמב"ם בהל' זו אין ראיה דמהני קנין אתן רק מדבריו בהל' ו' מוכח כן ע"ש. ד"ה וראיתי, כתבתי שם דדעת הרמב"ם דקנין אתן מהני ולא הוי קנין דברים, ובאמת אין ראי' מדברי הרמב"ם דמהני קנין אתן דהא כתב והחזיק, ומש"כ שם דגם לשיטת הרמב"ם מוכרחים לאוקמי במעכשיו כיון דאמר בלשון תנאי אי מזבנינא וא"כ בלא מעכשיו הוי אסמכתא ולפי"ז לא היה צ"ל גם בדעת הרי"ף שהעמידה במעכשיו משום דסובר דלא מהני קנין אתן אלא משום דקושטא דמילתא הכי הוא דסבר הרי"ף דלא מהני קנין אתן וכמש"כ הרמב"ן וכן הוא בתשובותיו, הנה עינתי עכשיו ברי"ף שם וראיתי שכתב גם לשון אסמכתא וא"כ לא היה צריך לומר דהוא משום דסבר דל"מ קנין אתן, ובאמת יש לומר עוד דהא אפי' מאן דסבר דמהני קנין אתן אינו אלא לענין התחייבות ובגמ' בע"ז מבואר דקנה ולכן צריך לאוקמי במעכשיו. ע"כ. אבל כ"ז הוא במה דמוכח דסובר הרמב"ם דמהני קנין אתן, אבל מה דמשמע מדברי הרמב"ן דהרמב"ם מפרש דעיקר דין אסמכתא הוא דוקא באומר אתן זה בודאי מבואר מדברי הרמב"ם דאינו סובר כן דהא בהל' ב' כתב וז"ל אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים התנאי לא יקנה אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא וכו' ולהדיא שכתב באומר יקנה והיינו באומר יקנה לאחר שיתקיים התנאי דזהו כמו כל קנין לאחר שלשים דמהני בלא אסמכתא, אלא דיש פוסקים דסברי דק"ס לא מהני לאחר שלשים משום דהדר סודרא למאריה, אבל קנין כסף ודאי מהני, והרמב"ם כתב מקודם בד"א בשקנה בא' מן הדרכים שקונים בהם וגם קנין כסף בכלל ובזה הוא שכתב דלאחר שיתקיים הוי אסמכתא, והרמב"ם בעצמו סובר דגם ק"ס מהני לאחר שלשים וכמו שנכתוב בהל' י"ג, וכן מבואר מדבריו בהל' ז' במה שכתב דכל האומר קנה מעכשיו לא הוי אסמכתא דמוכח דבאומר קנה לאחר שיתקיים התנאי הוי אסמכתא וא"כ אינו סובר דכל דין אסמכתא הוא באומר אתן, אלא משום דסובר דקנין אתן מהני לולי דין אסמכתא לכן כתב בהל' ג' ובהל' ו' באומר אתן, אבל עיקר דין אסמכתא הוא ודאי גם באומר שיקנה אם יתקיים התנאי דהוי כלאחר וכמו שכתבנו. ואני תמה על הנתה"מ שכ' דדעת הרמב"ם דוקא באומר אתן. והנה במה שכתב הרמב"ם דשייך דין אסמכתא כשאמר לו אם תלך עמי לירושלים כתב המ"מ דחולק בזה הרמב"ן וסובר דאסמכתא לא הוי אלא כשתולה במעשה עצמו אבל היכי שתלה במעשה הקונה לא הוי אסמכתא דכיון שתלה תנאו בדעת הקונה ולא ידע אי עביד לה או לא לאו אסמכתא היא, דגמר ומקנה, ודברי הרמב"ם בזה צריכים ביאור דהרמב"ן שם כתב כן ליישב קושיית הראשונים דהיכי משכחת לה דיני תנאים דממ"נ אם אמר מעכשיו לא צריך לתנאי כפול ואם לא אמר מעכשיו הא תנאי כפול נמי לא מהני דהוי אסמכתא. ונראה דלהרמב"ם לשיטתו דסובר דהיכי שהדבר הנמכר הוא כבר ברשות הקונה ליכא דין אסמכתא א"כ לא קשה דמשכחת לה דיני תנאים בלא מעכשיו במטלטלין שמסר המוכר להקונה, ומשכחת לה נמי בקרקע דאם לא התנה ת"כ כיון דאמרינן דלא הוי תנאי וגמר והקנה בכל אופן וממילא לא הוי אסמכתא, ואם התנה ת"כ באמת לא קנה הקרקע משום דהוי אסמכתא, אלא דאפשרות קיום דיני תנאים שאם יקיים התנאי יקנה זה לא משכחת לה אלא במטלטלין: והנה הרמב"ן בקדושין דף נ' גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל הביא שהוכיח מכאן הראב"ד דבממון לא בעינן תנאי כפול, וכתב הרמב"ן דיש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דבתולה בדעת עצמו לא צריך ת"כ, והוכיח זה דאם לא כן כל אסמכתא ליבעי ת"כ, אח"כ כתב דעכ"פ לר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו גם בתולה בדעת עצמו בעינן ת"כ, לכן כתב דגם הכא בהא דאדעתא למיסק מיירי שכפל דבריו ואינו מבואר בדברי הרמב"ן איך הוא מסקנתו לענין אסמכתא, דמתחילה הוכיח דבריו מאסמכתא ומשמע דפשיטא ליה דבאסמכתא לא צריך ת"כ, וגם בלא ת"כ אסמכתא לא קניא, ואח"כ כשכתב דלר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו גם בתולה בדעת עצמו צריך ת"כ כתב רק דבהא דאדעתא למיסק מיירי שכפל דבריו ולא כתב כלום מדין אסמכתא לומר דבאסמכתא נמי ע"כ מיירי שהיה תנאי כפול. ונראה דהרמב"ן סובר במסקנת דבריו דבאסמכתא כיון דאם תנאו הוי תנאי לא קנה כלל אפי' נתקיים התנאי בשביל שסמך דעתו שלא יתקיים, א"כ לא גמרינן כאן מתנאי דב"ג להצריך ת"כ דתיכף בתחלת דבריו כשהתנה לא סמך דעתו לקיים הקנין בשביל שחשב שלא יתקיים התנאי, ואפי' לר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו זהו דוקא כשהתחיל הקנין להתקיים, דהיינו כשהתנה על תנאי שביד אחרים או ביד הקונה שאמר אם תתן מאתים זוז או אם ירדו גשמים היום דאז כיון דהקנין עכ"פ חל על אופן התנאי לדעת הרמב"ן לכן חל הקנין בכל אופן כיון שלא כפל תנאו ולא אמר שאם לא יתקיים התנאי לא יקנה, ואמרינן שאין התנאי אצלו בדוקא, אבל בתולה בדעת עצמו באופן דהוי אסמכתא כגון שאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקנה השדה, כיון שבאותה שעה שאמר זה סמך דעתו שיפרע ולא יתקיים התנאי א"כ לא סמך דעתו כלל להקנות, ולכן לא הוצרך בזה לכפול תנאו ולומר ואם אפרע לא תקנה כיון דלא סמך דעתו מעיקרא להקנות, וגם אם לא יפרע לא הקנה לו. אבל דעת הרמב"ם הוא דגם באסמכתא בעינן תנאי כפול כמבואר להדיא בהל' ב' שכתב והתנה עמו שאם נתקיים התנאי יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה, ואף שבהל' ג' לא כתב כפילות התנאי בודאי סמך על מש"כ בהל' ב' וכן בהל' ו' כתב להדיא תנאי כפול ומוכח דסובר דגם באסמכתא כל שלא כפל תנאו לא הוי תנאי כלל ולא הוי אסמכתא.

6 כתובות פתח ↗

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְגָמַר וּבָעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וּמַר סָבַר: אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְכִי קָא בָעַל, אַדַּעְתָּא דְּקִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים בָּעַל.

« חידושי רמב"ן על קידושין מ״ט ×¢×´× חידושי רמב"ן על קידושין נ״א ×¢×´× »