חידושי רמב"ן על קידושין ס׳

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין נ״ט ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין ס״א ע״א »

1 קידושין פתח ↗

עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ מֵאָה תּוֹפְסִין בָּהּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ מֵאָה תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי לְרַבִּי אַסִּי: אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שַׁוּוֹ נַפְשַׁיְהוּ כִּי שִׁרְגָּא דְלִיבְנֵי, דְּכֹל חַד וְחַד רְוָחָא לְחַבְרֵיהּ שְׁבַק.

1 יבמות פתח ↗

וְאַרְעָא אוֹקְמַהּ בְּחֶזְקַת בַּר שָׁטְיָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: ״יַגִּיד עָלָיו רֵיעוֹ״. תְּנָא בְּקִידּוּשִׁין, וְהוּא הַדִּין לְגֵירוּשִׁין. תְּנָא בְּגֵירוּשִׁין, וְהוּא הַדִּין לְקִידּוּשִׁין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי ״יַגִּיד עָלָיו רֵיעוֹ״, מַאי ״זֶהוּ״ דְּקָתָנֵי? אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּקִידּוּשִׁין יֵשׁ בְּגֵירוּשִׁין, וְיֵשׁ בְּגֵירוּשִׁין מַה שֶּׁאֵין בְּקִידּוּשִׁין, וְ״זֶהוּ״ דְּגֵירוּשִׁין לָאו דַּוְקָא. אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּתְנָא ״זֶהוּ״ בְּקִידּוּשִׁין, תְּנָא נָמֵי ״זֶהוּ״ בְּגֵירוּשִׁין. וְ״זֶהוּ״ דְּקִידּוּשִׁין לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי זְמַן, דְּלֵיכָּא בְּקִידּוּשִׁין. וּמִפְּנֵי מָה לֹא תִּקְּנוּ זְמַן בְּקִידּוּשִׁין? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם פֵּירֵי — אֲרוּסָה לֵית לַהּ פֵּירֵי. אֶלָּא, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ — לִיתַקֵּין זְמַן! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא דִּמְקַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא וְאִיכָּא דִּמְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָרָא, לָא תַּקּוּן רַבָּנַן זְמַן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: וְהָא עַבְדָּא, דְּאִיכָּא דְּקָנֵי בְּכַסְפָּא וְאִיכָּא בִּשְׁטָרָא, וְתַקּוּן רַבָּנַן זְמַן! הָתָם רוּבָּא בִּשְׁטָרָא, הָכָא רוּבָּא בְּכַסְפָּא. אִיבָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַינְּחֵהּ גַּבֵּי דִידַהּ — מָחֲקָה לֵיהּ. לַינְּחֵהּ גַּבֵּי דִידֵיהּ — זִמְנִין דְּבַת אֲחוֹתוֹ הִיא וּמְחַפֵּה עֲלַהּ. לַינְּחֵהּ גַּבֵּי עֵדִים — אִי דִּזְכִיִרִי לַיְתוֹ לַיסְהוּד. וְאִי לָא — זִמְנִין דְּחָזוּ מִכְּתָבָא וְאָתוּ מַסְהֲדִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִפִּיהֶם״, וְלֹא מִפִּי כְתָבָם. אִי הָכִי, בְּגֵירוּשִׁין נָמֵי נֵימָא הָכִי! הָתָם — לְהַצָּלָה דִּידַהּ קָאָתֵי, הָכָא — לְחוֹבָה דִּידַהּ קָאָתֵי. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נׇכְרִיּוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְעָשָׂה בָּהּ הַשֵּׁנִי מַאֲמָר, וּמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵת אֶחָד מֵהֶן... יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת יָבָם אֶחָד, וְלֹא שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַיבֵּם לְאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּה. גְּמָ׳ וְאִי זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין דְּאוֹרָיְיתָא, חֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי! אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּגְזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד מִתְיַיבְּמוֹת. וּנְיַיבֵּם לַחֲדָא וְנִיחְלוֹץ לַחֲדָא! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: בַּיִת אֶחָד, מִקְצָתוֹ בָּנוּי

2 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

ולפי"ז אפשר לבאר דברי התוס' בב"מ. דהבאנו לעיל דכשהגמ' רצתה למצוא היכי תמצא של שליח דאינו בר חיובא היא העלה היכי תמצי כגון כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. והתוס' ד"ה דאמר הקשו, וז"ל וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא עכ"ל. ולכאורה קשה להבין את תירוצם, דלמה כהן אחר מקרי בר חיובא, הרי האיסור של כהן לגרושה הוי החלות קידושין דאינו שייך לכהן השליח דמקדשה לכהן אחר. וא"כ היאך כהן השליח מקרי בר חיובא אם הוא אינו עובר על האיסור כלל. ובאמת, מטעם זה הרמב"ן ד"ה איכא בינייהו חולק על התוס' ונקט דאפי' אם השליח הוי כהן עדיין הוא נקרא אינו בר חיובא, וז"ל וה"ה דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עליה אזהרה בקדושין דאחרים דלא יקח כתיב עכ"ל.107אמנם י"ל אליבא דהתוס' דחל איסור על כהן לעשות מעשה קידושין עם גרושה ואע"פ שלא מקדשה לעצמו אלא לכהן אחר ולפי' מקרי בר חיובא והוא חידוש. וכמדומני שכן שמעתי פעם מרבינו זצ"ל.

3 קידושין פתח ↗

מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקָרַע הַגֵּט אוֹ שֶׁאָבַד – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת, לְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּתֵּן.

4 תוספתא כפשוטה על קידושין פתח ↗

17-18. על מנת שיש לי ביד פל', אע"פ שאמר אין לו בידי מקודשת, שמא עשו קנוניא. רמב"ן ס' רע"ב, רשב"א שם סד"ה ע"כ, ריטב"א שם ד"ה לא, רא"ש פ"ג סי' ד', מאירי, עמ' 288, ועמ' 289, רבינו ירוחם בס' חוה נתיב כ"ב ח"ד, ר"ן פ"ג סי' תרמ"ט, ד"ה וניחוש, נ"י עמ' רל"ז, מ"מ פ"ז מה' אישות ה"ג. ומכאן הוא מקור הטעם של הר"מ בפ"ז ה"ב שפסק: על מנת שיש לי מאתים זוז, או בית כור עפר וכו', ואם אין לו מקודשת מספק, שמא יש לו והוא אומר אין לי, כדי לקלקלה. ובהגהות הרמ"ך על הר"מ הנ"ל ה"ג, עמ' פ"ח והביאו גם במעשה רוקח במקומו: גם מה שכתב דאפילו אמר הבעל אין לו חיישינן שמא מתכוין לקלקלה, לא ידעתי מאין הוציא וצ"ע. ועיין בתוספתא. והכוונה לתוספתא כאן.

1 אפי' מאה תופסין בה. פי' תפיסה גמורה ולאו משום ספקא אלא כדפריש בגמ' אסברא לך טעמא דרבי יוחנן משום דמשוו אנפשייהו כשירגא דליבני וכדפי' רש"י ז"ל. וק"ל כיון דשיורא הוא כדאמרינן כל גיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושי נמי לא הוו דכל קדושי דמשייר בהו לאו קדושין נינהו דהכי פשטינן בגמרא בפרק המגרש גיטין דף פ"ב ע"ב מדכתיב ויצאה והיתה. ואיכא למימר ודאי קדושי דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני לאו קדושין נינהו, אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הם חלים וגמרי לאחר שלשים ואמרו בירוש' כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאח' מיתה כיון שלאחר זמן אינו זמן קדושין וגירושין וכל זמן שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו נגמר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין. ולפי זה הפירוש נתברר לנו טעמו של רבא גט להוציא מיתה להוציא שהיה קשה לנו היאך עלה על דעתו לומר כן הלא מיתה אינה להוציא מיבם כדאקשי ליה אביי ומתני' במקום יבם היא והיאך טעה רבא בזה ועכשיו דפירש שהיה רבא סובר שכיון שמחיים התחילו גירושין מעכשיו יצאת מרשותו של בעל וכל שיצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתיבמ' ס"א מקודשת ואעפ"י שלא אמר גמר גירושין מחיים ולא היתה מותרת להנשא לאחר מיתה מותרת ואמר וגמר להתירה לשוק שהמיתה מתרת שלא במקום יבם. וכאן מחיים יצאת מתחת זיקתו של יבם כיון שהתחילו בה גירושין ואביי אקשו ליה כיון שהוא תלה גמר גירושין במיתה ומיתה מכנסת לרשות יבם לא יצאת מרשות יבם ושיור הוא בגט עצמו ואינו גט זהו מה שנראה לי בפירו' של שמועה זו ודבר נכון הוא. אבל יש לאומרה בלשון אחרת דרבי יוחנן סבר לה כי ההיא דבעי רבי אבא ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו כדחשו לה נמי בההיא סוגיא דאמר אביי אם תמצא לומר איתא לרבי אבא וכו' ומשום הכי סבר רבי יוחנן בכל שלשים יום קונה אעפ"י שיש בו שיור ושיוריה הוי לעולם דכי באי ק' וקדשי נמצא שיש לכל אחד ואחד שיור בקנינו לעולם ואפי' הכי הוו קדושין אבל גיטא לא הוו דבעינן כריתות ואע"ג דאמרינן אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצאין הוא אלא חצי קנין הוא וזה כתב הרב אב ב"ד ז"ל וללשון הזה טעמא דרבא אף על גב דבעינן כריתות בגט להתירה כיון דלא משייר מידי לא לאחר מיתה מהשתא מתסרא ליבם ואף על גב שאין בגט זה כח להתיר ולית לן לדקדוקי בה טפי דהא אתא אביי ופרכא ואף הלשון הזה עולה כהוגן. וההיא דאמרינן התם אלא אשת שני מתי' היכי משכחת לה וכו' במלתי' דרבי אבא קאמר אבל ודאי משכחת לה נמי בדאורייתא כדרבי יוחנן והכי אתמר בירושלמי. ולענין הלכה ראינו לר"ח ז"ל שפסק כרבי יוחנן שאפי' ק' תופסין בה ורבינו הגדול ז"ל פסק כרב סתם וכתב במסכת גיטין אהא דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואיברא סוגיין בכוליה תלמודא הכי כדאמרינן במס' ב"ב דף קל"ו ע"א התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא ה"ק ליה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ובדוכתא במסכת גיטין דף ע"ב ע"ב לא משמע דמשום גזירה אלא משום חששא ובמסכת יבמות דף ל"א ע"ב נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואלו לרבי יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכה"ג ושמעתין נמי כרב דייקא ורבי יוחנן איצטריך לשנויה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי כהני וכל שכן לפי לשון אחרון שפירשתי דאין הלכה כרבי יוחנן דהא בעי ויצאה והיתה כדהדר פשט' ואעפ"י שראיתי לרב ר' משה הספרדי תלמידו ז"ל שפסק כההיא דאמרינן התם אם תמצא לומר איתא בדרבי אבא והסמיך ליה דברי רבי יוחנן שבשמוע' זו כפי פירוש האחרון שכתבתי אין לחוש כלל דלא מדחי' פשטה משום אם תמצא לומר כל שכן הכא דק"ל בכל מקום ויצאה והיתה והיא פשטה דכלהו בעי בכמה דוכתי ועוד דהתם איכא למימר נמי דאפשטא קאמר אם תמצא לומר איתא לדרבי אבא בעיי ופשטי ולא אמרי לכ"ע לא הוו קדושין אלא הוו קדושי או לדברי הכל וא"נ לפשטין דויצאה והיתה לרבי אליעזר הוו קדושי כדאשכחן סוגיי ובעיי טובא אליבא דיחידאי וכל שכן הכא אי לר' אליעזר אי לרבנן בעי ועוד דודאי סוגיין דרב כדפרישית ומיהו מספקא לן אי קי"ל כאביי או דלמא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ואפי' מק' צריכה גט שלא כתב רבינו הגדול ז"ל מילתא דאביי ומשמע דהלכתא כאביי דכיון דליכא בגמרא מאן דפליג עליה אליבא דרב ע"כ כותי' ק"ל ורבינו ז"ל לאו לדחויי השמיטה אלא מפני שלא רצה לפרסם בה קולא מפני שהוא חושש לדברי מי שפסק כרבי יוחנן בכך דרכו לחוש ולהחמיר האריך עלינו את הדרך תנוח דעתו בעולם שכולו ארוך:

2 איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין לרב הונא לא הוו קדושי. פירוש כנ"ל כלל, ולרב יהודה הוו קדושי פי' קדושי ספק דאמרי לקמן בשמעתין ולרב יהודה אדמפליג במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ ופירש רש"י ז"ל דהוי גט ואינו גט אלמא לרב יהודה ספוקי מספקא ליה אי משמע מעכשיו או לא והא דאמרינן לקמן בסמוך איכא בינייהו שנתקרע הגט או שנאבד בדין הוא דלימא נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אלא כיון דלרב יהודה גופיה קדושי ספק הוו לא נפקא ליה מידי בינייהו דקדושי ספק נמי צריכה גט ואוסרים אותה כשם שאוסרין אותה לרב הונא דאמר קדושי ודאי הם ואע"ג דאיכא בינייהו לענין קדושי אחר ולענין אחותה מיהו בקדושין עצמן לשניהם צריכה גט ולדברי שניהם קדושין הן מה שאין כן בגט שלדברי רב יהודה אעפ"י שהוא גט להחמיר כיון שאין עושין בו מעשה ואין מתירין אותה לינשא ולדברי רב הונא מתירין אותה טובא איכא בינייהו. ולא מסתבר לי כדפרש"י ז"ל דלר"י הוי ספק מההיא דההיא דאמרינן ליפלוג בע"מ לאו משום דע"מ לרבנן הוי גט ואינו גט כמהיום ולאחר מיתה דמ"מ לא שייכי באחד טעמא ולא שמעינן חדא מכלל חבירתה אלא מלתא מקשי האי דתני פלוגתא דר' ורבנן בגיטין דף ע"ד ע"א דש"מ מתני' נמי פלוגתא דע"מ אם מתי ומתרץ דכח דהיתרא חביבה ליה ותנייה וע"מ לא תנייה התם והאי דקאמר הכא נתקרע גט איכא בינייהו אף נתקרע הגט או שאבד קאמרינן והה"ד להך דפשטה ידה ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה דף ג' ע"ב אי נמי אורחא דמלתא קאי בגירושין אמר גירושין קאי בקידושין אמר קדושין:

3 לאחר לא תנשא עד שתתן. כבר פירשתיה במקומה במסכת גיטין פ"ג ע"א:

4 וניחוש שמא יש לו. פי' לפי שאמר בשעת הקדושין ע"מ שיש לי יש לחוש שמא יש לו שאלו לא היה לו לא היה אומר כן שהרי דעתו לקדש לפיכך אעפ"י שאמר עכשיו אין לי חוששין ושנו בתוספתא על מנת שיש לי ביד פלוני אעפ"י שאין לו בידו מקודשת שמא עשו קנוניא וקבל מפני זה הטעם שפירשתי. והוי יודע שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר על מנת שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאלך למקום פלוני אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן ואינו צריך עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאה שהוא תנאה שלה כגון על מנת שתעשי דבר פלוני היא נאמנת כל זמן שאינו מכחישתה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז או שאתן לך מאתים כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק בגירושין הוא נאמן ואסורה. וגרסינן בירושלמי ג,ב הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומר' לא נטלתי א"ר בון מכיון שמבקש להוציא סמפון פי' שטר התנאי. ושם מפורש סדר הסמפון כך הוא אלא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלניתא ברת פלן על מנת ליתן ליך מקמת פלן ומכנסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהבי לי עלך כלום פי' מכסף הקדושין או שהתנה עליה תנאי מיד האשה עליו להביא ראיה הגע עצמך דלא הוי סמפון אלא ספק אמר ר' יוסי מכיון שהוא מבקש לאוסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסו בתוך סמפון אתא עובדא קמי רבי אבהו ואמר ליה זיל הב לה א"ל רבי אשה לא קנית ואת אמר לי זיל הב לה אמר רבי אבהו מימי לא שחק בי אדם אלא זה חזר ואמר אין הוא חוזר ביה יתן אין היא חוזרת בה תתן ולא דההיא קדמיתא חזר ועשה מעשה בית דין. פי' כנסו בתוך זמן התנאי ובתוך התנאי זה אומ' נתקיי' וזה אומ' לא נתקיי' מי מהימן כיון שכנס, ומייתי ראיה מדרבי אבהו שאמר לו לבעל ליתן שהאמינה לאשה והיה כופה לבעל לקיים התנאי ואמר לו אותו בעל והלא לדבריה שהיא אומרת שלא נתקיים התנאי קודם כניסתה לחופה אינה מקודשת לי ולמה אתה רוצה לכופני לקיים התנאי ולהיותה מקודשת לי הא ודאי אין לך עלי כפיה אלא אם תאמין לדבריה לא תהא מקודשת לי אם לא אתן ואמר רבי אבהו שהדין עמו וחזר בו אחר כך ואמר מכבר שכנסו מעתה היא מקודשת ונתקיים המעשה ונתחייב בתנאי שלא רצו לכנוס על מנת שיהא התנאי בטל אלא על מנת שיתחייב בו מעתה שמעכשיו אין קדושין תלויין בתנאי אלא אעפ"י שלא קיים תנאו מקודשת אבל חייב הוא לקיים התנאי כיון שלא ביטלוהו לפיכך אם הוא חזר בו בתוך זמן הסמפון ואינו רוצה להשלים תנאו אעפ"י שאומר קיימתי יתן ע"כ שאינו נאמן לומר קיימתי תנאי בתוך הזמן ואם היא חוזרת בה ואינה רוצה להשלים תנאה תתן מה שהתנית עמו או תחזור כסף קדושיה אם לא היה תנאי בדבר אחד ואף על פי שהיא מקודשת לו משעה שכנסה וצריכה גט שהתנאי במקומו עומד וזהו שהקשו ולא דא היא קמייתא כלומ' זהו שאמר רבי אבהו בתחלה דאמר לה זיל הב לה ומפרקינן חזר ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים וחזר בו מדבריו האחרונים שראה דברי האיש. עכשיו למדת שכל תנאי שבינו לבינה בקדושין היא נאמנת לומר לא קיימת תנאך וכן נמי באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שלא אשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה על מנת שלא תשתי יין עד יום פלוני נראין בעיני הדברים שאעפ"י שאמר לה הוא עברת תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה שכל תנאי שהוא בבטול מעשה אין חוששין שמא בטלתו ולא דמי לההיא דאמרינן בגיטין דף ע"ו ע"ב ניחוש שמא פייס דהתם כיון שהתנה אם אעבור מנגד פניך וראינוהו שעבר חוששין שמא על פיה עבר שאלמלא שבטלה לא היה עובר על תנאו אבל זו שתלה בה אין מקום לחוש וצ"ע ובדיקה. ולפי שהסכימו הגאונים ז"ל שבכל תנאי שהוא בביטול מעשה מתירין אותה לינשא מיד ואין חוששין שמא תבטלנו הדבר מוכרח שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאך שא"כ היאך מתירין אותה ליכנס לכתחילה והלא צריכה להיו' עדים עמה תמיד כל היום שלא יטעון עליה עברת על תנאך ביום פלוני ויקלקלנה בב"ד, אלא ודאי היא נאמנת:

1 גיטין פתח ↗

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר לְכׇל אָדָם חוּץ מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא. וְרַבָּנַן – כֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא לָא שַׁיַּיר לֵיהּ בְּגֵט, הָכָא שַׁיַּיר לַהּ בְּגֵט. וּמַתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא בְּ״חוּץ״, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָמַר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – אֲפִילּוּ לֹא הִתִּירָהּ אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. וְרַבָּנַן אָמְרִי, טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַאי ״אִישׁ״ – לְכׇל אִישׁ וָאִישׁ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵהָכָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״ – אֲפִילּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ, נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה – אַלְמָא הָוֵי גִּיטָּא. וְרַבָּנַן – אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי. בָּעֵי רַבִּי אַבָּא: בְּקִידּוּשִׁין הֵיאַךְ? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן. תִּיבְּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיבִי קְרָאֵי; אֲבָל הָתָם – קִנְיָן מְעַלְּיָא בָּעֵינַן. אוֹ דִלְמָא, ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״. תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן – עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא דְּבָעֵינַן כְּרִיתוּת – וְלֵיכָּא; אֲבָל הָתָם – קִנְיָן כֹּל דְּהוּ. אוֹ דִּלְמָא, ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״. לְבָתַר דְּאִיבַּעְיָא לֵיהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ – בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן, בָּעֵינַן ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״. אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּמְצָא לוֹמַר אִיתָא לִדְרַבִּי אַבָּא; בָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מֵרְאוּבֵן, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם – מִתְיַבֶּמֶת לְלֵוִי, וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים״. מַאי טַעְמָא? קִידּוּשֵׁי דִרְאוּבֵן אַהֲנוֹ, קִידּוּשֵׁי דְשִׁמְעוֹן לָא אַהֲנוֹ. וְאֶלָּא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ סְתָם – דְּקִידּוּשֵׁי רְאוּבֵן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַעָלְמָא, וְקִידּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַרְאוּבֵן. בָּעֵי אַבָּיֵי, אָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם, חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: ״לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא; אוֹ דִלְמָא – מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא, וּמַאי דִּשְׁרָא אֲסַר? אִם תִּמְצָא לוֹמַר

1 בבא בתרא פתח ↗

כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא: ״וּקְנֵינָא מִינֵּיהּ מוֹסִיף עַל מַתַּנְתָּא דָּא״; הָכָא נָמֵי – דְּאָמַר: ״אַף כְּתוֹבוּ וַחֲתוֹמוּ וְהַבוּ לֵיהּ״. אִיתְּמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין. וְכֵן אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין. מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתּוֹב ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ – הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן; וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב. מָכַר הָאָב – מְכוּרִים עַד שֶׁיָּמוּת. מָכַר הַבֵּן – אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. גְּמָ׳ וְכִי כָּתַב ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״, מַאי הָוֵי? הָא תְּנַן: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט; וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת! הָתָם – מְסַפְּקָא לַן אִי תְּנָאָה הָוֵי, אִי חֲזָרָה הָוֵי; אֲבָל הָכָא – הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: גּוּפָא קְנִי מֵהַיּוֹם, פֵּירָא לְאַחַר מִיתָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבָּה בַּר אֲבוּהּ חֲלַשׁ, עָל לְגַבֵּיהּ רַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן. אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב נַחְמָן, בְּעִי מִינֵּיהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי? אָמַר לֵיהּ: טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי לָא יָדַעְנָא, הֲלָכָה אֶיבְעֵי מִינֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ בְּעִי מִינֵּיהּ אִי הֲלָכָה אִי לָא, וְטַעְמֵיהּ אֲנָא אָמֵינָא לָךְ. בְּעָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. בָּתַר דִּנְפַקוּ, אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: בְּהַקְנָאָה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: בְּהַקְנָאָה – אֵינוֹ צָרִיךְ. רַב פַּפֵּי אָמַר: אִיכָּא אַקְנְיָתָא דִּצְרִיךְ, וְאִיכָּא אַקְנְיָתָא דְּלָא צְרִיךְ. ״אַקְנְיֵיהּ וּקְנֵינָא מִינֵּיהּ״ – לָא צָרִיךְ. ״קְנֵינָא מִינֵּיהּ וְאַקְנְיֵיהּ״ – צְרִיךְ. מַתְקֵיף לַהּ רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּאֲנַן לָא יָדְעִינַן, וְסָפְרֵי יָדְעִי? שְׁאֵלוּנְהוּ לְסָפְרֵי דְאַבָּיֵי – וְיָדְעִי, וּלְסָפְרֵי דְרָבָא – וְיָדְעִי. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: בֵּין ״אַקְנְיֵיהּ וּקְנֵינָא מִינֵּיהּ״, בֵּין ״קְנֵינָא מִינֵּיהּ וְאַקְנְיֵיהּ״ – לָא צְרִיךְ; וּבְ״דוּכְרַן פִּתְגָמֵי דַּהֲוֵי בְּאַנְפַּנָא״ פְּלִיגִי. אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, וַאֲמַר לִי: אַתּוּן – הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ; אֲנַן – הָכִי מַתְנֵינַן לָהּ: אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, בְּהַקְנָאָה, אֵינוֹ צָרִיךְ – בֵּין ״אַקְנְיֵיהּ וּקְנֵינָא מִינֵּיהּ״, בֵּין ״קְנֵינָא מִינֵּיהּ וְאַקְנְיֵיהּ״ – לָא צְרִיךְ. בְּ״דוּכְרַן פִּתְגָמֵי דַּהֲווֹ בְּאַנְפַּנָא״ – פְּלִיגִי. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ. אִיתְּמַר: מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, וּמֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב –

3 גיטין פתח ↗

אִי הָכִי – בְּכוּלְּהוּ תְּנָאֵי דְּעָלְמָא נָמֵי לָא תִּנְּסִיב, דִּלְמָא לָא מְקַיְּימָא לֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִין! הַיְינוּ פִּירְכָא.

4 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

נחלקו הראשונים לגבי הנאמנות לומר דהתנאי מקויים והמעשה חל. דעיין ברמב"ן ס: ד"ה וניחוש דהיכא דהצד השני אינו מכחיש, מי שעליו לקיים את התנאי בקו"ע נאמן לומר דהוא קיים את התנאי, וז"ל שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאלך למקום פלוני אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן ואינו צריך עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאי שהוא תנאי שלה כגון שתעשי דבר פלוני היא נאמנת כל זמן שאינו מכחישה עכ"ל. ובתנאי דצריך שניהם כמו שהוא יתן לה מאתים זוז, אזי צד אחד אינו נאמן לומר דהתנאי מקויים והכל נשאר בחזקה הראשונה, וז"ל וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון על מנת שתתן לי מאתים זוז או על מנת שאתן לך מאתים זוז כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק בגירושין הוא נאמן ואסורה עכ"ל.

« חידושי רמב"ן על קידושין נ״ט ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין ס״א ע״א »