חידושי רמב"ן על קידושין ז׳

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מפרשים:
1 א"כ הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן. קשיא לי' והא תרוויהו נכסים שאין להם אחריות נינהו דהא קי"ל עבדא כמטלטלי דמי ועוד דקאמר איפכ' תנן דמשמע דאיפכא ניחא והתני' במס' ב"ק דף י"ב ע"א דאפי' למ"ד עבדא כמקרקעי דמי לא מקני מטלטלי אגבי' ואפי' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא מקני אגב ארעא דשאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי ושאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ואפשר דהכא כיון דמ"מ לא אפשר דתקנו אשה באגב דמעות לא דק אי מטלטלי היא או לא וה"ק ליה אי שייך הכא דין אגב כלל איפכא הני דאיפכ' תנן ולאו למימר' דאיפכא הוי ניחא אלא אלומי אלים למילתיה לאפכא לגמרי ולאו דוקא תדע דבת ישראל היא וישראל לא איתקיש לקרקעו' ועבדים כנענים הוא דאיתקיש לקרקע למקצת הדברים אלא ודאי לאו למימר דשייך הכא אגב כלל דאי איתמר איפכא נמי לא ניחא:
2 הכא באדם חשוב וכו'. תמהני ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרשים בב"מ ד' מ"ז ע"א משום דבההיא הנאה דקא מקבל מניה גמר ומקנה ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעי אדם חשוב. איכא למימר קדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאה פורתא אבל התם אעפ"י שאין בו שוה פרוטה קונין ועוד דהתם שנהגו בכך שויוה רבנן כאדם חשוב. ותמיה לי לרב נמי דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של מקנה ונימא בההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקנה ליה ל"ק דההיא הנאה גופא דמים היא ומעות אינם קונות במטלטלין לפיכך לא תקינו חליפין סודר אף בקרקעות אלא בכליו של קונה ועוד כיון דסתם חליפין מתנה על מנת להחזיר היא אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה:
3 וכן לענין ממונא. פרש"י ז"ל כתב אתלת מימרי דרבא ולא כתב אהילך מנה ותקנה שדי לך באדם חשוב ושמא סובר הוא שלא קנה שאין אדם מקנה שדהו לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו ולא אמרו כן אלא בקדושי אשה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש בה ב' הנאות ואפשר משום דבההיא בעיא רבא לא פשטה פי' כן אבל בדין הוא שכל שקונה באשה קונה בקרקע. ור"ח ז"ל כתב כתבה אהילך מנה ויקנו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מחשבה ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים. ולפי זה אף המטלטלין קנה בה ואיני רואה בזו השמועה זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע, ולא ידעתי למה השמיט ר' הגדול דבר זה ולא כתבו בהל':
4 וש"מ יש דחוי בדמים. פרש"י ז"ל יש תורת דחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זה שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיו. והשיבו עליו א"כ היאך אמרו ש"מ תלת שהרי מכיון שאתה למד דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמענו יש דחוי בדמים. וי"ל שאפשר שיהא דחוי בדמים ולא יהא דחוי מעיקרו דיחוי וכיון שכן תלת חשיב להו משכחת לה כגון מפריש חטאתו ונסתאב והוא עבד ע"ג וחזר בו דאמרי' הואיל ונדחה ידחה אי נמי מפריש דמים עצמן לחטאתו ועבד ע"ג וחזר בו ואמרי' הואיל ונדחו אותם דמים ידחו ולא יקרבו לעולם ומתחלתן לא היו דחויין ואפשר נמי לאשכוחי דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי בדמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במסכת תמורה דף כ"ו ע"א בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קדושה ועושה בה תמורה ותמורתה כיוצא בה הא ודאי מעיקרא חייל עליה קדושת הגוף שאלו קדושי דמים אינן עושים תמורה ודחוי מעיקרו הוי דחוי ובדמים לא הוי דחוי והוי דחוי שהרי מדחה אף התמורה אלמא כל חד וחד משכחת ליה בלחודיה ושמא יש אף אחרות כיוצא בזו במקומות אחרים וכן לענין מצות מצינו דחוי מעיקרו שנסתפקו בו במסכת סוכה דף ל"ג ע"א והתם לא שייך דיחוי דמים ומ"ה פליג להו בתלת. ומי שפי' דחוי בדמים שאין דבר אחר מעכבו אלא דמים כגון בהמה זו שאינו מחוסר אלא שיקחנה מחבירו נקר' דחוי אינו כלום שאין לך דחוי גדול מזה ואינו דיחוי דמים שאם רצה חבירו לא ימכרנה לו לעולם בכל ממון שבעולם ועוד דבמסכת פסחים דף צ"ז ע"ב גבי מתני' דתנן המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן ב' שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה אמרינן ש"מ הני תלת ולא שייך בהו האי פירוש. ור"ח ז"ל פירש שמע מינה שאף הדמים נדחים ולא אמרינן תמכר ויביא בחצי דמיה קרבן אלא אינה קריבה כל עיקר קתני וכן פי' אותה שבמסכת פסחים שאף הדמי' נדחים שאמרו ויפלו לנדבה ולא אמר יביא בהם שלמים כמו שהיה דין מותר הפסח אלא אמרינן הואיל ונדחה ידחו אף דמיה משלמים ונעקר שם הראשון מן הדמים לגמרי ויפלו לנדבה לענין קיץ המזבח. אלא שאחרים שונים אותה משנה בלשון אחר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים מפרשי דחוי בדמים מדקתני ירעה עד שיסתאב דלמה ליה מומא כיון דלא חזי היינו מומיה. ויש גורסים כאן קדושת דמים כלומר שמדחה אף תמורה שאינה קריבה והרי היא כיוצא בה. ולהני תרי פירושי קשיא לי הא דגרסינן בשלהי פ' בתרא דכריתות דף כ"ח ע"א מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה אמר רב הונא בריה דר' יהושע ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים וש"מ קדושת דמים נדחה ודיחוי מעיקרו הוי דיחוי והתם ליכא למשמע מינה שידחו אף הדמים כדברי ר"ח ולא שתדחה תמורתו כדברי אחרים, אלא כדברי רש"י עיקר. ואי קשיא לך למה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הנך תלת ואנן בגמרא נמי אמאי איצטריכנא למידק מדרבי יוחנן ש"מ תלת הא מתני' היא במסכת פסחים כדכתיבנא איכא למימר תנאי היא וקמ"ל דר' יוחנן סבר לה הכי כההיא תנא דפסחים תדע דהא רב לית ליה וסבר דיחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואין דיחוי בדמים. ואחרים אמרו איצטריך דאי מהתם ה"א שאני התם דדחוי הוא לגמרי מליקרב בפסח ואי מהכ' ה"א שאני הכא דאינו ראוי להקרבה ונדתה מעל גבי המזבח לגמרי אבל התם מתחילתו לא נדחה מעל גבי המזבח לגמרי אבל לא נדחה מעל גבי המזבח אלא מפסח, כך תירצו החכמים הצרפתי' ז"ל ונראים הדברים: