חידושי רמב"ן על קידושין כ״ה

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין כ״ד ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין כ״ו ע״א »

1 קידושין פתח ↗

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא בְּעוֹ מִינָּךְ. דִּתְנַן: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם כּוּלָּם אֵין מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה,

2 קידושין פתח ↗

וְאֵלּוּ הֵם: רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אׇזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחוֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה וְרָאשֵׁי דַדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁבָּאִישׁ. וְתָנֵי עֲלַהּ: בְּכוּלָּם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אַף הַסֵּירוּס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַף הַלָּשׁוֹן.

2 בבא קמא פתח ↗

שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲוָה קָאֵי. וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ: אֵין בִּדְבָרֶיךָ כְּלוּם, שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ, מַאי, לָאו תַּנָּאֵי הִיא – הַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים״, סָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – חַיָּיב; וְהַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ״, סָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר? לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא, מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר; וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי – הַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים״, סָבַר: חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה. וְהָךְ תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ״, סָבַר: בְּבֵית דִּין הֲוָה. אִיתְּמַר: מוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – רַב אָמַר: פָּטוּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חַיָּיב. אָמַר רָבָא בַּר אֲהִילַאי: מַאי טַעְמָא דְּרַב? ״אִם הִמָּצֵא״ – בְּעֵדִים, ״תִמָּצֵא״ – בְּדַיָּינִין; פְּרָט לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ. לְמָה לִי? מֵ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן״ נָפְקָא! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר! וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְגַנָּב עַצְמוֹ, כִּדְתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה. אֵיתִיבֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל: רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים, וְאָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחָזְרוּ עֵדִים לַאֲחוֹרֵיהֶם. וְהָא מִדְּתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ; מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא! אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: לָאו אִיכָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָאֵי כְּווֹתִי? אֲנָא דַּאֲמַרִי – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. לִשְׁמוּאֵל וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא; לְרַב מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא? אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא מוֹדֵי מֵחֲמַת בִּיעֲתוּתָא דְעֵדִים; אֲבָל הָכָא, דְּמוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בְּאוֹמֵר ״גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן. אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, וְחָזַר וְאָמַר ״טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם. אָמַר רָבָא: קַפַּחְתִּינְהוּ לְסָבֵי דְּבֵי רַב. דְּהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר עַצְמוֹ מִכְּלוּם הֲוָה, וְקָאָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא – וְלָא קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן. אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, וְחָזַר וְאָמַר ״טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא; מַתְנִיתִין – דִּתְנַן: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמָה לִי דְּתָנֵי גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם? לִיתְנֵי: גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן!

3 קידושין פתח ↗

נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי לָבוֹא בּוֹ מַיִם בָּעֵינַן, כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.

4 קידושין פתח ↗

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַּקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה.

1 כלן אין מטמאין משום מחיה. פי' משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן ואף על גב דלאו במחיה כתיב אכלהו נגעים שדינן ליה כדתנן סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים. והאי דלא קתני הכא אלא מחיה משום דשאר נגעים שיעורן כגריס ואפשר שהיה ראש אצבעו רחב כגריס ויהא נראה כאחד אבל אינו מטמא משום מחיה ששיעור הבהרת כגרי' ועוד שהמחיה סמוך לה ולפיכך לעולם היא שופע אילך ואילך ואינו נראית כאחד ובעינן לכל מראה עיני הכהן, כך ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל:

2 בכולם עבד יוצא בהם לחירות. ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שטרח וכ' בהלכו' שמועו' הללו שבדין עבד כנעני ותמהני שהרי קנס הוא ובעינן מומחין וליכ' והכא ודאי מלתא דלא שכיחא כדאמרינן בב"ק דף פ"ד ע"ב אדם באדם דלא שכיחא ולא עבדינן שליחותייהו ואמרינן בגטין דף פ"ח ע"ב גזילו' וחבילות נמי נעביד שליחותייהו וכ"ש בהא דלא שכיחא ולית בה חסרון כיס והיא קנס דלא עבדינן שליחותייהו שאין לך דין קנס גובה בבבל לעולם. ומשמע דס"ל לרבינו הגדול דכיון דקי"ל אי תפש לא מפקינן מיניה הכי נמי תפש הוא ומכיון שהפיל הוא שינו אינו יכול להשתעבד בו אפי' למאן דאמר צריך גט שחרור מעוכב גט שחרור נמי לאו קנין כספו הוא הילכך זכה ליה נפשיה בנפשיה אי משום דמודה אנן לאו ב"ד אנן והודאה חוץ לבית דין היא. ועוד דהא ק"ל ב"ק דף ע"ה ע"א מוד' ואחר כך באו עדים חייב פי' היכי דפוטר עצמו מכלום הילכך כיון דאי איכ' סמוכין אינון מחייבין בלא סמוכין נמי לית ליה רשות' לאשתעבודי ביה כלום עד דיכתוב ליה גיטא דחרותא. ומיהו אפילו למאן דאמר אינו צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכין אבל כי ליכא סמוכין הא לא יצא לחירות על פי סמוכין דבעמדה בדין הוא שיוצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בב"ק דף ע"ד ע"א הילכך כי ליכא סמוכין ודאי צריך גט שחרור לדברי הכל ואין אנו צריכין להכריע:

3 נהי דביאת מים לא בעי מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר' זירא. איכא למידק בשלמא בדר' זירא ראוי לבילה בעינן דכתיב בלולה אלא הכא מנא ליה כלל דבעינן ראוי לבא בו מים. ויש מפרשים לבא בו מים בעינן מדרבנן שאעפ"י שלא הצריכו חכמים שיהא צריך לבא בו מים הצריכו שיהא ראוי לכך כשם שמצינו בתורה שהחמיר בראוי לבילה יותר מן הבילה עצמה ותקון רבנן כעין דאורייתא. ואפשר דהואיל ומצינו לענין טומאה שהוא גלוי אף לענין טבילה גלוי הוא שצריך שיהא ראוי לבא בו מים:

4 מתני': בהמה גסה נקנית במסירה. פרש"י ז"ל ולא במשיכה דאין דרכה בכך להוליכה לפניו. ואפשר לפרש במסירה וכל שכן במשיכה, ואע"ג דקסבר רבי מאיר ודאי בהמה גסה אין דרכ' לימשך ומשום הכי נקנית במסירה והרי ה"פ ה"נ ספינה נקנית במסי' בבבא בתרא דף ע"ו ע"א מכל מקום כיון שדין משיכה לקנות קונה הוא בכולן ולא אמרו אין דרכם אלא לומר שלא הצריכוהו דוקא ולמעטלשלא כדרכן כדאמרינן התם לא שנא אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה הוא ולא במשיכה ולא שאין הגבהה קונה כשאין דרכן להגביה אלא מעתה פיל במה יקנה לתנא דידן במציאה ונכסי הגר שא"א במסירה. וחכמים אומרים במשיכה פי' ולא במסירה שדרכן למשוך ואינה נקנית במסירה שכל הדברים הראוין למשיכה אינם נקנים במסירה כשם שאמרו במשיכה לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביהן אבל דברים שדרכם להגביהם בהגבהה אין במשיכה לא. והוי יודע שבכל מקום שהזכירו חכמים מסירה אינו אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ובכל מקום שהזכירו משיכה אינה אלא בסימטא ובחצר של שניהם. נמצאת אומר שלדברי רבי מאיר שאמר במסירה ברה"ר ובחצר שאינה של שניה' ולדברי האומר במשיכה אינה נקנית עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא וכיון דק"ל כדברי האומר זו וזו במשיכה אין לך דבר שנקנית במסירה אלא ספינה וכיוצא בה מן הדברים שאינן נמשכין אלא על ידי טורח גדול והיא שתהא עומדת ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם וכן דעת רבי' הגדול רבינו יצחק ודעת הר' שמואל ורבני ספרד האחרונים ולא כדברי האומר שמסירה קונה בסימטא ובחצר של שניהם והרבה סברו ואמרו בה בפרק הספינה ב"ב ע"ו ע"א, ושם פירשנו. ולפי דעת זו שכתבנו, אפי' פירש ואמר קנה במסירה דבר הנקנה במשיכה או בסימטא שאין מסירה קונה בה אינו קונה שלא מסרו חכמים דיני ההקנאות למוכרים ולא אמ' אי פריש פריש אלא בדבר שדרכו לקנות כגון כסף במקו' שכותבין את השטר שדינו לקנות בכל מקום אלא לפי שנהוג לכתוב ולא סמכה אדעתייהו עד שיכתובו אמרו שצריך כתיבה הילכך אי פריש פריש. וכן מה שאמרו בבבא בתרא דף פ"ה ע"א גבי כליו של לוקח במקו' מוכר דאי אמר ליה קני קנה מפני שהדין נותן בכל מקום שיהא לו רשות להניח יקנה לו כליו וכיון שא"ל קני יש לו רשות להניח ולקנות הוא לפיכך קנה. אבל האומר קנה במסירה בדבר שאין בו להקנותו במסירה אינו מועיל כלום אלא שמונעו מלקנות במשיכה שהרי הקפיד דק"ל כמ"ד קפידה ושמעתין מוכחא דק"ל פיל לרבי שמעון במה יקנה והוצרכנו לומר בחליפין ולא אמרו בשפירש ואמר במסיר' או במשיכה וכבר הארכתי לכתוב בזה דעת הראשונים בפרק הספינה. והא דתנן ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה לאו למעוטי מסירה והגבהה אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא שטר ולא בחזקה אלא במשיכה והוא הדין במסירה והגבהה כדקתני ברישא ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תקנום אלא מחמת משיכה למאן דאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד היינו משיכ' שההגבהה אם אינו מושכ' לרשותו ומחזירה למקומה אין אני קורא בה מיד עמיתך שעדיין ביד עמיתך הוא ולמאן דאמר כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה נמי עיק' התקנה משיכה היא למושכה לרשותו אעפ"י שתקנו הגבהה משום שמשעה שהגביהה על מנת לימשך היא וכן המסירה משעת שנמסרה לידו דרכו למושכ' ותחלת משיכה הוא נמצאת אומ' שמשיכה בנין אב לכולם לפיכך שנו כאן משיכה. ולפי דעת רבינו הגדול הגאון ז"ל יפה שנו משיכה ולא מסירה שאינו קונה אלא במפרש וכששנה משיכה אין צריך לומר הגבהה וכבר כתבתי דעתו בפרק הספינה ב"ב ע"ו ע"א:

2 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: שְׁמַע מִינַּהּ, ״מְהֵרָה״ דְּמָרֵי עָלְמָא – תַּמְנֵי מְאָה וְחַמְשִׁין וְתַרְתֵּי הוּא. מַתְנִי׳ גֵּט מְעוּשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל – כָּשֵׁר, וּבְגוֹיִם – פָּסוּל. וּבְגוֹיִם – חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: ״עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ״ וְכָשֵׁר. גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גֵּט הַמְעוּשֶּׂה בְּיִשְׂרָאֵל, כַּדִּין – כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא כַּדִּין – פָּסוּל, וּפוֹסֵל. וּבְגוֹיִם, כַּדִּין – פָּסוּל וּפוֹסֵל, שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ. מָה נַפְשָׁךְ? אִי גּוֹיִם בְּנֵי עַשּׂוֹיֵי נִינְהוּ, אִיתַּכְשׁוֹרֵי נָמֵי לִיתַּכְשַׁר! אִי לָאו בְּנֵי עַשּׂוֹיֵי נִינְהוּ, מִיפְסָל לָא לִיפְסֹל! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דְּבַר תּוֹרָה – גֵּט מְעוּשֶּׂה בַּגּוֹיִם, כָּשֵׁר. וּמָה טַעַם אָמְרוּ פָּסוּל – שֶׁלֹּא תְּהֵא כׇּל אַחַת וְאַחַת הוֹלֶכֶת וְתוֹלָה עַצְמָהּ בְּגוֹי, ומַפְקַעַת עַצְמָהּ מִיַּד בַּעְלָהּ. אִי הָכִי, שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ?! וְנֶהֱוֵי שֶׁלֹּא כַּדִּין כְּיִשְׂרָאֵל, וּמִפְסָל נָמֵי לִפְסוֹל! אֶלָּא הָא דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא – בְּדוּתָא הִיא. וְטַעְמָא מַאי? כַּדִּין בְּכַדִּין דְּיִשְׂרָאֵל – מִיחַלַּף. שֶׁלֹּא כַּדִּין בְּכַדִּין דְּיִשְׂרָאֵל – לָא מִיחַלַּף. אַבָּיֵי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יוֹסֵף דְּיָתֵיב וְקָא מְעַשֵּׂה אַגִּיטֵּי, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן – הֶדְיוֹטוֹת אֲנַן, וְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֲגוֹרִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁדִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהִיזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״; ״לִפְנֵיהֶם״ – וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם. דָּבָר אַחֵר: ״לִפְנֵיהֶם״ – וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן – שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן, מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. אִי הָכִי, גְּזֵילוֹת וְחַבָּלוֹת נָמֵי! כִּי עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, בְּמִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. מַתְנִי׳ יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר ״מְקוּדֶּשֶׁת״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת; ״מְגוֹרֶשֶׁת״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָא. אֵיזוֹ הִיא אֲמַתְלָא? גֵּירַשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי; זָרַק לָהּ קִידּוּשֶׁיהָ – סָפֵק קָרוֹב לָהּ, סָפֵק קָרוֹב לוֹ – זוֹ הִיא אֲמַתְלָא. גְּמָ׳ וְאָסְרִינַן לַהּ אַגַּבְרָא?! וְהָא אָמַר רַב אָשֵׁי: כֹּל קָלָא דְּבָתַר נִישּׂוּאִין – לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר ״מְקוּדֶּשֶׁת״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. ״מְקוּדֶּשֶׁת וּמְגוֹרֶשֶׁת״ –

3 נשמת הבית פתח ↗

התוספות סוברים שמדאורייתא, בית הסתרים צריך להיות ראוי לביאת מים8קידושין שם ד״ה כל. ואילו הרמב״ן, הרשב״א והריטב״א סוברים שהחיוב הוא מדרבנן.9הרמב״ן בחידושיו, קידושין כה ע״א, הרשב״א בחידושיו קידושין כה ע״א, הריטב״א בחידושיו, קידושין כה ע״א. בעל שערי אורה10שערי אורה עמ׳ 165. מציין שהפוסקים סמכו על דעת הריטב״א להקל במקרה של ספק נוסף. כך לדוגמא, המהרש״ם נשאל אודות אישה שהניחה בנרתיק מוך מפשתן ושכחה להוציאו לפני הטבילה.11שו״ת מהרש״ם ח״א סי׳ קצט, מובא בשערי אורה שם. המהרש״ם לא חייב אותה בטבילה חוזרת משני טעמים: ראשית, המים יכולים לעבור דרך פשתן ולכן הוא אינו חוצץ. ואפילו תאמר שהמים ספק עוברים, יש לצרף את שיטת הריטב״א שחציצה בבית הסתרים אסורה מדרבנן בלבד.12ולכן אף שאתחזק איסורא שהאישה נידה, ״הוי תרי דרבנן במיעוט המקפיד״.

4 בבא בתרא פתח ↗

וּבִשְׁטָר. אוֹתִיּוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְיהוּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה, וְאוֹתִיּוֹת בִּמְסִירָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סְפִינָה וְאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְשִׁיכָה וּבִשְׁטָר. שְׁטָר לִסְפִינָה לְמָה לִי? מִטַּלְטְלֵי הִיא! אֶלָּא לָאו הָכִי קָתָנֵי: סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה, וְאוֹתִיּוֹת בִּמְסִירָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סְפִינָה בִּמְשִׁיכָה, וְאוֹתִיּוֹת בִּשְׁטָר? סְפִינָה בִּמְשִׁיכָה – הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא – אִי כְּרַב, אִי כִּשְׁמוּאֵל, וּבִסְפִינָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; כִּי פְּלִיגִי – בְּאוֹתִיּוֹת, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי נָתָן לְתַנָּא קַמָּא: בִּסְפִינָה – וַדַּאי מוֹדֵינָא לָךְ; בְּאוֹתִיּוֹת – אִי אִיכָּא שְׁטָר, אִין; אִי לָא, לָא. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי – דְּתַנְיָא: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּתַב וְלֹא מָסַר, בֵּין מָסַר וְלָא כָּתַב – לֹא קָנָה, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וְיִמְסוֹר. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא – כְּרַבִּי? סְפִינָה נָמֵי תִּיקְּנֵי בִּמְסִירָה! דְּתַנְיָא: סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה

« חידושי רמב"ן על קידושין כ״ד ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין כ״ו ע״א »