חידושי רמב"ן על קידושין ט׳

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין ח׳ ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין י׳ ע״א »

1 קידושין פתח ↗

וְהִלְכְתָא: שִׁירָאֵי לָא צְרִיכִי שׁוּמָא. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן.

2 קידושין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁטָר כֵּיצַד? כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת.

3 קידושין פתח ↗

4 קידושין פתח ↗

וְאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ״, בֵּין עַל יְדֵי אָבִיהָ בֵּין עַל יְדֵי עַצְמָהּ – מְקוּדֶּשֶׁת מִדַּעְתּוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא בָּגְרָה.

5 קידושין פתח ↗

אִיתְּמַר: כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי. אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ – דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אַף הֲוָיָיה נָמֵי לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ.

6 קידושין פתח ↗

וּבְבִיאָה. מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא ״בְּעֻלַת בַּעַל״ – מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשֶׂה לָהּ בַּעַל עַל יְדֵי בְעִילָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ וְאָמְרִי לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי ״וּבְעָלָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה?

7 קידושין פתח ↗

אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא עַד דִּמְקַדֵּשׁ וַהֲדַר בָּעֵיל, קָא מַשְׁמַע לַן.

8 קידושין פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אִם כֵּן, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא בִּסְקִילָה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

1 והלכתא שראי לא צריכי שומא. אגב דאמר והלכתא אינה מקודשת פסקינן כל הני ולאו משום דצריכי ליה דקי"ל בכל דוכתא דלא אפסיק' הלכתא בהדיא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה כדברי רבינו הגדול ז"ל ומקצת הגאונים ומפורש אצלנו בבבא בתרא תדע דהא פסקינן נמי הכא והלכתא כר' אלעזר והלכה כרבא אמר רב נחמן ולא הוה צריך למפסק בהו מידי דליכא מאן דפליג עלייהו אלא ארחא דתלמוד' הוא בהכי:

2 או על החרס. פי' אליבא דר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דאי אליבא דרבי מאיר הא אמר עדי חתימה כרתי בין בגטין בין בקדושין בין בשאר שטרות כדאמרינן במכילתין בפרק האיש מקדש הכא כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה ור' אלעזר לטעמ' אלמא כי היכי דפליגי בגטין פליגי בקדושין וכיון דעדי חתימה כרתי לר' מאיר ודאי מוכח מתוכו בעינן ושטר שאינו יכול להזדייף בעינן כדתנן כתבו על נייר מחוק ועל דפתרא פסול וחכמים מכשירין ואמרינן מאן חכמים ר' אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי וחרס יכול להזדייף הוא וכדאמרינן נמי בכתובות דף כ"א ע"ב ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא משום דחספא יכול להזדייף הוא ולא גבי בה כלל מעתה למדת דמתניתין דקתני או על החרס ר' אלעזר היא. ומי שפירשה בחוקק לא דקדק יפה בלשון כתב ושלא לצורך טורח וכדאמרינן דהא ק"ל כר' אליעזר בגטין ובקדושין ועל הנייר נמי נייר מחוק משמע שהוא מזדייף:

3 בתך מקודשת לי וכו'. והא לא דמיא הך שטר' לשטר זביני. פירוש ומנא ליה דמיקריא שטרא ק"ל אלא היכן ליעבד כשטר זביני כלומר עד שיאמר בתי מקודשת לך לא אפשר דכתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמה ושטר מכתב כתיב מויצאה והיתה וניחא ליה כי כתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמה בכסף הוא דכתיב דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון אבל בשטר אימא ה"נ. ומפרקינן הכא בענינא דקרא בין בכסף בין בשטר במוכר תלא רחמנא דבעי למימר שדי מכורה לך בכסף או בשטר והכא מעניניה דקרא דבלוקח תלה רחמנא והויות להדדי מקשינן דהא לא דמו קדושי לזביני והיינו טעמא דלא קשיא ליה מעיקרא דלא דמיא האי כספא לכסף זביני דהכא בעל אמר הרי את מקודשת לי בכסף ודי זה והתם מוכר אמר שדי מכורה לך בכסף זה. ואקשינן התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו דאלמא לוקח אומר שדך קנויה לי בכסף ובשטר נמי נימא הכי כדאמרת בקדושין וקשה אמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא להאי שטרא דגט דהתם מוכר אמר הרי את לעצמך הכא קונה אמר בתך מקודשת לי איכא למימר משום דאיכא למימר דומיא דגטין הוא מה התם בעל כותב והיא מקבלת והיינו סברא דמאן דאמר לשמה ושלא מדעתה אי נמי משום דאכתי לא ק"ל אי הויות ליציאות מקשינן לגמרי או דיינינן מינה ומוקמינן באתרא למיגמר הויות מהדדי והיינו בעיא דר"ל בשמעתין:

4 בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת. פירוש בתורת שליחות כגון שעשאה שליח ממש או שאמר לה צאי וקבלי קדושין כדאמרינן לקמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאי מדין שליחות אין שליחות לקטנה אלא משום דהוה ליה כאלו אמר האב כל המקדש את בתי מקודשת לו וכאלו נתן לו ממון שהרי אמר שיקבלם לו וכן תנהו לכלב שלי מקודשת מקודשת. ובתך מקודשת לי לאו דוקא בתרווייהו, דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קדושין אי נמי אמר הרי את מקודשת היא דהא בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרינן חוששין שמא נתרצה האב והוו קדושין ואעפ"י שאמר לה הרי את. ועוד דומיא דכסף ועוד יעיד דאמרינן לקמן אומר לה בפני שנים הרי את מקוד' לי ואפילו לרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו ומינה גמרינן לאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאומר לה הרי את וה"ה לעושה אותה שליח לקבל לה קדושיה והיא נערה שאם אמר לה הרי את מקודשת. ורב נחמן כי נקט בתך תרתי קמ"ל דאפי' לדידה כי כתב בתך מהני ולאפוקי שאם כתב הרי את מקודשת לי ונתן לאביה בקטנה לא אמר כלום וכן סיפא אם כתב לאביה בתך מקודשת לי מקודשת שאפילו במגרש ואומר תן גט זה או התקבל לבתך או לאחותך מגורשת ואעפ"י שבגט עצמו צריך לפרש שמה התם מתקנת ר"ג בגיטין היא אבל מן הדין מגורשת ובקדושין שאין צריך לפרש שמה כי כתב בתך ודאי מקודשת אלא הא נמי קמ"ל דאפי' ע"י אביה כי כתב הרי את מקודשת וע"י עצמה אי כתב בתך מקודשת. עוד יש לפרש ולומר דסיפא דרב נחמן דוקא היא שאם כתב לאביה בתך מקודש' לי לא אמר כלום דגבי גט בעינן שמו ושמה דאורייתא דכתיב ספר כריתות בעינן סיפור דברים שכורתי' ביניהן ואי אפשר בלא שם שלהם וכו' ולא מתקנת ר"ג היא אלא מדאורייתא וה"נ משמע במסכת גיטין דף כ' ע"א הלכך גבי קדושין נמי צריך לכתוב הרי את פלונית מקודשת לי ואי כתב לאביה בתך פלונית אינה מקודשת שאלו בגירושין אינה מגורשת אלא שלא שמענו בגטין שידבר עם אחרים וכן נמי בקטנה צריך לכתוב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני או שיפרש שמו של אב הא בסותם שמן אינה מקודשת דהא אקשויי מקשינן להו לגיטין דבעי שמו ושמה. וההיא דאמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה לא כתבו רבינו בהלכותיו ושמא הוא מוציא עצמו בזו שכוללת בין נערה בין קטנה כל שלא בגרה:

5 כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרביה אמרי אינה מקודשת משום דבעי דעת מקנה. פי' אף דעת מקנה והוא הדין לדעת בעל כי התם וכתב ר"ח ז"ל דהלכתא כוותיהו משום דמתני' דאין כותבין שטרי אירוסי' ונישואי' מסייעא להו ואשנויי לא סמכינן ותו דרב אשי סבירא ליה כוותיהו וכן הסכים הרב אלפסי ז"ל מדגרסינן בפרק הנושא כתובות דף ק"ב ע"א אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב וכו' א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אעפ"י שכתבן אינן ככתובין שיגבה מן המשועבדים דהא לא קני לו שעבודא עלייהו אלא כך וכך אני נותן אמרו ואקשו עליו תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם כלומר ואי ס"ד לאו ככתובין הן אמאי בעי דעת שניה' ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביה דע"כ מוקי ליה למתניתין כותייהו דהא אמר לא ניתנו ליכתב וכן פרש"י ז"ל שם. ויש שרגילין לפרש בשניתנו ליכתוב שיכתבו העדים מעצמן או לא מי אמרינן בההוא הנאה דמחתנו אהדדי גמרי ומשעבדי נפשייהו ורוצין שיכתוב או לא ואמר ליה לא נתנו ליכתוב ואייתיה ליה סייעתא מדתנן אין כותבין אלא מדעת שניהם ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש וזה הפי' אינו נכון חדא דלא הוה למימר לא ניתנה ליכתוב דמשמע כלל כלל מדלא קאמר אין כותבין ועוד מדאקשי' עלה מהא דתנן התם הפקחין היו כותבין ומאי קושיא התם כשרצו שניהם לכתוב או שהתנהו מתחלה על מנת לכתוב ואין פקחות בזה אלא במה שכותבין כל זמן שאת עמי ותו היכא אקשינן עליה והיא נזונת מנכסים משועבדים והאי ומאי קושיא מתני' בשכתבו ברצונם כסיפא דקתני היו כותבין ואמאי אצרכיה לאוקמא בשקנו מידו שניתנו ליכתב דאלמא כתיבא בלא קנין לא מהני לימא בשכתבו לחוד אלא משמע כפי' ראשון שכתבנו. ובתשו' הגאונים ז"ל מצינו שהגאון רב נטרונאי חולק בדבר על הגאונים ז"ל שאמרו כלשון ראשון וכן ראיתי לבעל הלכו' שפסק כרבא ורבינא והרי הדבר בספק מעתה ומסתברא דהיכ' דשויתי' שליח לקבלה אין שטר הקדושין נכתב מדעתה מדעתו כדקיימא לן גבי גט דאפי' באומר אמרו גט פסול ובטל הוי והכא נמי מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפי' באומרה אמרו וראיתי לרב ר' משה ז"ל שכתב ואם קדש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב אי מדעת השליח ואינו נכון לדעתי:

6 ה"ג וכן גרסי רש"י ז"ל: אמר קרא בעולת בעל. ולא גרסי' והיא אלא מכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קאמר דאלו והיא בעולת בעל בבני נח כתיב ולא גמרינן מינה לישראל ולקמן נמי מוכחא דמבעיא לן מאי עביד ליה ואלו והיא בעולת בעל דרשינן מיניה בעולת בעל הי' להם נכנסה לחופה ולא נבעלה לא הי' להם סנהדרין דף נ"ז ע"ב ומפורש נמי בירושלמי דמכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קא גמרינן הכא ביאה:

7 עד דקדיש והדר בעל קמ"ל. אי קשיא לר' נימא הכי איכא למימר דסבר לה כמ"ד משמע שניה' כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרש לך הכתוב יחדו ור' יוחנן סבר לה כמאן דאמר משמע שניהם כאחד:

8 אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכא משכחת לה. מכאן אתה רואה מפורש שקדושי כסף מן התורה הם ולא מדבריה' שהרי נערה המאורס' דאמר רחמנא בסקילה בקדושי כסף היא ומי שכת' דקדושי כס' דרבנן ואסמוכי הוא דאסמכינהו אקראי תמהני אם האיר עיניו בשמועה זו ואין רוח חכמים נוחה הימנו בדבר זה שאם כן בכל מקו' תאמר בו דרשות דרבנן אסמכת' נינהו ועקרת תלמוד ערוך שבידינו אלא ודאי אין אומרים כן אלא כאותם שהזכירו חכמים שהם מדבריהם ועוד שלפי סברא זו מי שקדש בכסף ובא אחר וקדשה בשטר היה לו לחוש לקידושי שניהם וכולה מכילתין מוכחא דליכא למיחש להא מלתא כלל וכן מצינו שקידושי כסף מאכילין אותה בתרומה כדמוכחא שמעתין דלקמן ואם אינו קונה למה מאכיל:

1 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה בְּאַרְעָא, וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי. הִלְכְתָא כְּרַבָּה בְּאַרְעָא – דְּהֵיכָא דְּקָיְימָא אַרְעָא, תֵּיקוּם. וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – דְּהֵיכָא דְּקָיְימִי זוּזֵי, לוֹקְמוּ.

2 כתובות פתח ↗

אִיקְּלַע רַבְנַאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמִזְבַּן שׁוּמְשְׁמֵי וַאֲמַר: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: עֵד וְדַיָּין מִצְטָרְפִין. אֲמַר אַמֵּימָר: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא! אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: מִשּׁוּם דְּקַלְּסַהּ אֲבוּהּ דְּאִמָּךְ, אַתְּ נָמֵי מְקַלְּסַתְּ לַהּ?! כְּבָר פַּרְכַהּ רָבָא. אָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לֵיהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁטָר, שְׁנַיִם מַכִּירִין חֲתִימוּת יְדֵי עֵדִים, וְאֶחָד אֵינוֹ מַכִּיר. עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ — מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם. מִשֶּׁחָתְמוּ — אֵין מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם. וּמִי כָּתְבִינַן? וְהָאָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הַאי אַשַּׁרְתָּא דְּדַיָּינֵי דְּנִיכְתַּב מִקַּמֵּיהּ דְּנַיחְווֹ סָהֲדִי אַחֲתִימַת יְדַיְיהוּ — פְּסוּלָה, דְּמִתְחֲזֵי כְּשִׁקְרָא, הָכָא נָמֵי מִתְחֲזֵי כְּשִׁקְרָא! אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁלֹּא כָּתְבוּ — מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם, מִשֶּׁכָּתְבוּ — אֵין מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין, וּשְׁמַע מִינַּהּ: דַּיָּינִין הַמַּכִּירִין חֲתִימוּת יְדֵי עֵדִים — אֵינָן צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵיהֶם, וּשְׁמַע מִינַּהּ: דַּיָּינִין שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוּת יְדֵי עֵדִים — צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: בִּשְׁלָמָא עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין, שָׁמְעִינַן מִינַּהּ, אֶלָּא דַּיָּינִין הַמַּכִּירִין חֲתִימוּת יְדֵי עֵדִים אֵין צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵיהֶם — דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: צְרִיכִין, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּקָא מִקַּיְימָא הַגָּדָה בְּחַד. וְדַיָּינִין שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוּת יְדֵי עֵדִים צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: אֵין צְרִיכִין, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּלָא קָא מִקַּיְימָא הַגָּדָה כְּלָל. יְתֵיב רַבִּי אַבָּא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין, אֵיתִיבֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַבִּי אַבָּא: רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה, וְהֵן בֵּית דִּין — יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד, וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ: ״מְקוּדָּשׁ הַחֹדֶשׁ, מְקוּדָּשׁ״. שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין, לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי? לֵיתְבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ וְלִיקַּדְּשׁוּ! אֲמַר לֵיהּ: אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי, וּשְׁאֵילְתֵּיהּ לְרַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, וְרַב יִצְחָק לְרַב הוּנָא, וְרַב הוּנָא לְחִיָּיא בַּר רַב, וְחִיָּיא בַּר רַב לְרַב, וַאֲמַר לְהוּ: הַנַּח לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא, וְקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּרַבָּנַן. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁטָר, וְקָרָא עַרְעָר עַל אֶחָד מֵהֶן. עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ — מְעִידִין עָלָיו וְחוֹתֵם. מִשֶּׁחָתְמוּ — אֵין מְעִידִין עָלָיו וְחוֹתֵם. עַרְעָר דְּמַאי? אִי עַרְעָר דְּגַזְלָנוּתָא —

4 גיטין פתח ↗

וְכִי תֵּימָא, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אַקְדֵּים וִיהַב לֵיהּ זוּזָא לְסָפְרָא מֵעִיקָּרָא; הָא בָּעֵינַן ״שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ״, וְלֵיכָּא.

5 כתובות פתח ↗

לָא, בִּשְׁטָרֵי פְסִיקָתָא, וְכִדְרַב גִּידֵּל. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ? כָּךְ וְכָךְ. וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ? כָּךְ וְכָךְ. עָמְדוּ וְקִידְּשׁוּ — קָנוּ. הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה. תָּא שְׁמַע, כָּתַב לְכֹהֵן: ״שֶׁאֲנִי חַיָּיב לְךָ חָמֵשׁ סְלָעִים״ — חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי. שָׁאנֵי הָתָם דִּמְשׁוּעְבַּד לֵיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא: אִי הָכִי, אַמַּאי כָּתַב? כְּדֵי לְבָרֵר לוֹ כֹּהֵן. אִי הָכִי, בְּנוֹ אַמַּאי אֵינוֹ פָּדוּי? כִּדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה — פָּדוּי לִכְשֶׁיִּתֵּן, וּמַאי טַעְמָא אָמְרוּ בְּנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ פּוֹדִין בִּשְׁטָרוֹת. אָמַר רָבָא, כְּתַנָּאֵי: עָרֵב הַיּוֹצֵא אַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת — גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס: אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְלֹא מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹנֵק אֶת חֲבֵירוֹ בַּשּׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: הַנַּח לוֹ, וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ — פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר כְּבֶן נַנָּס. אַלִּיבָּא דְּבֶן נַנָּס כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי,

6 סנהדרין פתח ↗

נֶהֱרָג עָלָיו. אַשְׁכַּח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא דַּהֲוָה כְּתִיב בְּסֵפֶר אַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג בְּדַיָּין אֶחָד, וּבְעֵד אֶחָד, שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, מִפִּי אִישׁ וְלֹא מִפִּי אִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא, ״אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״, אֲפִילּוּ בְּדַיָּין אֶחָד. ״מִיָּד כׇּל חַיָּה״, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. ״אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם״, אֲפִילּוּ בְּעֵד אֶחָד. ״מִיַּד אִישׁ״, וְלֹא מִיַּד אִשָּׁה. ״אָחִיו״, אֲפִילּוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דִּכְתִיב: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״. אֵיזֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא בָּאָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה עוּבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ. וְתַנָּא קַמָּא תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר: כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינוֹ אֶלָּא חֶנֶק, וּשְׁדִי לֵיהּ הַאי ״בָּאָדָם״ אַסֵּיפֵיהּ דִּקְרָא, וּדְרוֹשׁ בֵּיהּ הָכִי: ״בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ – אֵיזֶהוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה חֶנֶק. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: וְאִשָּׁה לָא מִפַּקְדָה? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹ׳״! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: ״בָּנָיו״ – לְדִין, ״בֵּיתוֹ״ – לִצְדָקָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַוְיָא סָבָא לְרַב פָּפָּא: אֵימָא בַּת נֹחַ שֶׁהָרְגָה לֹא תֵּיהָרֵג, ״מִיַּד אִישׁ״, וְלֹא ״מִיַּד אִשָּׁה״ כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם״ – מִכׇּל מָקוֹם. אֵימָא: בַּת נֹחַ שֶׁזִּינְּתָה לֹא תֵּיהָרֵג, דִּכְתִיב ״עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ״ וְלֹא אִשָּׁה? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: ״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ – הֲדַר עָרְבִינְהוּ קְרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִים, שֶׁמּוּזְהָרִין עַל הָעֲרָיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! ״לֵאמֹר״ – זֶה גִּילּוּי עֲרָיוֹת. הָתָם בַּעֲרָיוֹת דִּידְהוּ, וְהָכָא בַּעֲרָיוֹת דִּידַן, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: בָּא עַל עֲרָיוֹת יִשְׂרָאֵל – נִידּוֹן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לָעֵדָה, וְעֵדִים, וְהַתְרָאָה. מִגְרָע גָּרַע? אֶלָּא אָמַר רַב יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דִּלְדִידְהוּ לֵית לְהוּ, דְּדָיְינִינַן לְהוּ בְּדִינָא דִּידַן. אֲבָל אֵשֶׁת אִישׁ, בְּדִינָא דִּידְהוּ דָּיְינִינַן לְהוּ? וְהָתַנְיָא: בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – נִידּוֹן בִּסְקִילָה, עַל אֵשֶׁת אִישׁ – נִידּוֹן בְּחֶנֶק. וְאִי בְּדִינָא דִּידְהוּ, סַיִיף הוּא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי אֵשֶׁת אִישׁ דְּקָתָנֵי? כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה, דִּלְדִידְהוּ לֵית לְהוּ. דָּיְינִינַן לְהוּ בְּדִינָא דִּידַן. דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא: בְּעוּלַת בַּעַל – יֵשׁ לָהֶן, נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה – אֵין לָהֶן. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל עֶרְוָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ – בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ. אֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ – אֵין בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה עֲרָיוֹת יֵשׁ שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן, וּבֶן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן. בָּא עַל עֲרָיוֹת יִשְׂרָאֵל – נִידּוֹן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. בָּא עַל עֲרָיוֹת בֶּן נֹחַ – נִידּוֹן בְּדִינֵי בֶּן נֹחַ. וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה בִּלְבַד. וְנִחְשׁוֹב נָמֵי נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה? הַאי תַּנָּא תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר: כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינוֹ אֶלָּא חֶנֶק. אִידֵּי וְאִידֵּי חֶנֶק הוּא. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר: כׇּל עֶרְוָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ, בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ? וְהָא תַּנְיָא: גֵּר

« חידושי רמב"ן על קידושין ח׳ ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין י׳ ע״א »