חידושי רמב"ן על קידושין נ״ט

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין נ״ח ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין ס׳ ע״א »

1 תוספתא כפשוטה על בבא מציעא פתח ↗

68-70. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אמ' לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שלקח ומכר, מוציאין ממנו על כרחו. בתשה"ג שערי צדק ש"ד מח"ד סי' פ"ג, ע' ע"ב: והילכתא הנותן מעות לחבירו למחצית שכר, ובאחרונה אמר לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו, ולא הזכיר את המקור. והלכה זו גם בירושלמי פ"ה ה"ה, י' ע"ב ושם: ואם ידוע שלקח, והביאו הרי"ף פ"ה סי' תכ"ט בשם ירושלמי, ולא הזכיר את התוספתא. ופסקה הר"מ בפ"ז מה' שלוחין ושותפין ה"ו, ובסתם כלשון התוספתא בפיסקי תלמיד הרשב"א, ס"ח ב', עמ' קע"ו. ובארו בירושלמי שם שאם לא לקח אין לו עליו אלא תרעומת, משום שהמבטל כיסו של חבירו פטור, ואין לו עליו אלא תרעומת, משום שאין כאן אלא מניעת הריווח שאינו ברור כל כך, עיין במאירי כאן, סוף עמ' 256 ואילך.ובשם התוספתא, או התוספתא והירושלמי בס' חפץ,32כפי שהובא בראבי"ה כ"י סי' תתקנ"ז ובשו"ת מהר"ם ב"ב, ד' פראג סי' ת"ר, עיין בס' מתיבות לרב"מ לוין, עמ' 125. בס' מתיבות,33לפי כמה מן הראשונים, עיין בהוצ' רב"מ לוין הנ"ל, עמ' 38 ואילך, ועיין בראשונים שנציין להלן בפנים. בר"ח לפי שטמ"ק ע' סע"א, רבינו ברוך הספרדי,34בס' הנר לר"ז אגמאתי 120 ע"ב. בראב"ן צ"ז ע"א, שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תש"צ וסי' תתי"ב ד' פראג, רמב"ן קידושין נ"ט רע"א, ועיין רשב"א שם ומאירי שם, עמ' 279, רשב"א ב"ק ק"ב ב', ד"ה אחיכו, רשב"א כאן ס"ח סע"א, המיוחס להריטב"א שם, מרדכי ב"ק פ"ט סי' קכ"ה, הגה"מ פ"ז מה' שלוחין ושותפין ה"ו, רא"ש פ"ה סי' מ"א וממנו בטיו"ד סוף סי' קע"ז, רבינו ירוחם, מישרים, נתיב כ"ז ח"א, ר"ן קידושין רפ"ג סי' תרמ"ד, נ"י כאן פ"ה סי' תכ"ו במשנה ותשב"ץ ח"ב סי' רכ"ט.35לפי דבריו הביא הרמב"ן בחידושיו בפרק המקבל את הירושלמי, ולפנינו ליתא בפרק המקבל, ושמא צ"ל שם: בפרק האומר.ורוב הראשונים בחידושיהם הקשו מכאן על מה שאמרו בבבלי קידושין נ"ט א' שמי שנתן מעות לשלוחו לקנות בשבילו והלך השליח וקנה לעצמו מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות. וכמה מן הראשונים הנ"ל הביאו בשם ס' מתיבות שהמדובר בקידושין הוא שהשליח קנה במעות של עצמו וכאן מדברים שקנה במעות המשלח.36או במעות השותפות, עיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' קל"ה. ובנ"י כאן הנ"ל חילק בין שליח סתם ובין נותן מעותיו למחצית שכר. ועיין ר"מ ה' שלוחין פ"א ה"ה ובכ"מ שם, ולפלא שלא העיר על דברי הר"מ בפ"ז שם ה"ו, ולא העיר אלא על הר"מ פ"ז מה' מכירה הי"ב, ועיין בשו"ת הראנ"ח סי' מ"ד. ועיין בטחו"מ סי' קפ"ג, בב"י שם, ובשו"ע שם סעיף א-ג. ובנו"כ שם מחלוקת הראשונים אם יכול השליח לבטל את השליחות, והוא ע"פ הבבלי ב"ק ק"ב ב'.

2 קידושין פתח ↗

רַב גִּידֵּל הֲוָה מְהַפֵּיךְ בְּהַהִיא אַרְעָא. אֲזַל רַבִּי אַבָּא זַבְנַהּ. אֲזַל רַב גִּידֵּל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. אֲזַל רַבִּי זֵירָא וְקַבְלֵיהּ לְרַב יִצְחָק נַפָּחָא. אָמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶצְלֵנוּ לָרֶגֶל. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: עָנִי מְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, מַאי?

3 קידושין פתח ↗

וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי כּוּ׳. לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, מַהוּ? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְקוּדֶּשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת.

3 גיטין פתח ↗

אִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה, אִי לָא אָמַר. וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ?! וְהָתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט. וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִינָּשֵׁא. וְאָמְרִינַן: מַאן רַבּוֹתֵינוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִישְׁחָא; וְסָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. אֶלָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה, אוֹ אֵין הֲלָכָה. וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ?! וְהָאָמַר רָבָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם מַתִּי״ וְ״שֶׁאֲנִי מֵת״ – הֲרֵי זֶה גֵּט. ״כְּשֶׁאָמוּת״ וּ״לְאַחַר מִיתָה״ – אֵין זֶה גֵּט. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר לַהּ ״מֵהַיּוֹם״, וְרַבָּנַן; צְרִיכָא לְמֵימַר?! וְהָתְנַן: ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״ – הֲרֵי זֶה גֵּט! וְאֶלָּא לָאו דְּלָא אָמַר לַהּ ״מֵהַיּוֹם״, וְרַבִּי יוֹסֵי? שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי! לְרָבָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרַב הוּנָא מְסַפְּקָא לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דַּאֲמַר לַהּ ״מֵהַיּוֹם״ – וְרַבָּנַן, וְהָנֵי לִישָּׁנֵי אִיצְטְרִיכִי לֵיהּ: ״שֶׁאֲנִי מֵת״ – כְּ״אִם מַתִּי״ דָּמֵי; ״כְּשֶׁאָמוּת״ – כִּ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: ״זֶה גִּיטִּיךְ לְאַחַר מִיתָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר רַב הוּנָא: וּלְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, חוֹלֶצֶת. פְּשִׁיטָא, מִדְּסֵיפָא – לְרַבָּנַן חוֹלֶצֶת, רֵישָׁא נָמֵי – לְרַבִּי יוֹסֵי חוֹלֶצֶת! מַהוּ דְּתֵימָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּהָא כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ – דְּאָמַר: גִּיטָּא מְעַלְּיָא הָוֵי, וַחֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא רַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי. רַבִּי לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּקָתָנֵי: ״כָּזֶה – גֵּט״, לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי; וְרַבִּי יוֹסֵי לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי – דְּקָתָנֵי: ״כָּזֶה – גֵּט״, לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי. רַבִּי מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים; רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה – גֵּט. רַבִּי יוֹסֵי מַאי הִיא? דִּתְנַן: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אִם לֹא בָּאתִי מִיכָּן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּנְתָנוּהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּזֶה – גֵּט. ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: גִּיטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ; מָה מַתְּנָתוֹ, אִם עָמַד – חוֹזֵר; אַף גִּיטּוֹ, אִם עָמַד – חוֹזֵר. וּמָה גִּיטּוֹ – אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ, כֵּיוָן דְּאָמַר ״כְּתוֹבוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר ״תְּנוּ״; אַף מַתְּנָתוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר ״תְּנוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ. תְּנַן: ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק, וְחָלָה וָמֵת; אוֹמְדִים אוֹתוֹ – אִם מֵחֲמַת חוֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, הֲרֵי זֶה גֵּט; אִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט. וְאִי אָמְרַתְּ ״אִם עָמַד – חוֹזֵר״, לְמָה לִי אוּמְדָּנָא? הֲרֵי עָמַד! אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי. וְהָא ״עָמַד״ קָתָנֵי! עָמַד מֵחוֹלִי זֶה, וְנָפַל לְחוֹלִי אַחֵר. וְהָא ״הָלַךְ בַּשּׁוּק״ קָתָנֵי! הָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ;

4 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

ועיין ברמב"ן נט. ד"ה איתיביה דביאר את דעת ריש לקיש, וז"ל דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אע"פ שנתאכלו ואע"פ שלא חזר וקדשה בדיבור אחר, ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת ועוד היה צריך לקדשה בפירוש, אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שהרי אם רצה השליח לחזור בו חוזר ועדיין הם צריכין לעשות מעשה ולתרום עכ"ל. ומשמע קצת כצד השני, דבקידושין לאחר ל' הכל כבר נעשה ורק הוי מחוסר זמן, אמנם בשליחות חלות השליחות נמשכת עד קיום השליחות ולפני כן אין המעשה שלם.

5 קידושין פתח ↗

קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא. אָמְרַתְּ: הִילְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקַיְימָא לַן הִילְכְתָא כְּרַב נַחְמָן, דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וִיגָרֵשׁ בּוֹ?

6 קידושין פתח ↗

לְרַב מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי תְּנָאָה הֲוַאי, אִי חֲזָרָה הֲוַאי. לִשְׁמוּאֵל פְּשִׁיטָא לֵיהּ דִּתְנָאָה הֲוַאי.

1 גמרא: אזל זבנה לנפשיה. אי קשיא לך הא דתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידע שלקח מוציא ממנו בע"כ לא דמיין דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן, וזה מצאתי בשם בעל מתיבות ז"ל:

2 עני המהפך בחררה. אפרש בפרק חזקת ב"ב נ"ד ע"ב בס"ד:

3 אע"פ שנתאכלו המעות. פי' לפי שמלוה כגון זו קונה, שלא אמרו מלוה אינו קונה אלא לפי שמשע' ראשונ' שלה היא ולא גמרה ומקניה נפשה אבל במלוה כיוצ' בזו מתקדשת היא אעפ"י שאין כן בשטר שאלו קדש' בשטר ונשרף קודם קדושין ואפי' הלכה והניחתו בר"ה אין חוששין לקדושין כדאמרינן לקמן קידושין ס' ע"ב, ובמס' גיטין דף ע"ב ע"ב גבי גט, ובכתובות דף פ"ו ע"ב לענין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום דלא קנה אלא אם כן אמר לה מעכשיו כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים דף פ"ב ע"א וכ"כ בה"ג, אבל אם כתב שטר אירוסין מעיקרא והשתא לאו איתיה לא הוו קדושין:

4 איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה וכו' אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. איכא למידק ולדידיה מי ניחא והא איהו מודה בדבור ודבור גרידא דאתי חד ומבטל חבריה כי ההיא דתניא אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה איכא למימר מסבר סבר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל ומיהו אמר לא קשיא לי הא דתנן בטל אין תרומתו תרומה דאנא דאמרי אפי' לההוא תנא אבל לדידך קשה הא ולא מצית לתרוצי אליבא דידך. ול"נ דר"י ור"ל בסתמ' אפליגו באתי דבור ומבטל דבור ופרכיה ר"ל תחלה לרבי יוחנן מכל הכלים והדר פרכי' ר"י לדידה תרומה והדר ביה ר"ל מדבור לדבור גרידא וקם בשיטתיה דנתינת מעות ליד האשה דהוא מעשה זוטא וגמרא הוא דאקדים פירכא דרבי יוחנן עליה דר"ל דבהא מקדים רבי יוחנן לר"ל לעולם. ועוד יש לתרץ ולומר דקס"ד דטומאה דמחשבה הואיל ואקשה רחמנא למעשה כמעשה כל דהוא דמי ובנתינ' מעות ליד האשה דמי וא"ל ר' יוחנן לא כמעשה מעליא חשיב א"נ מחשבה דטומאה כיון שהוא מוריד כלי לידי טומאתו והרי הוא מזומן מי שחשב עליו לקבל טומאה מעש' כל דהוא הויא דהא אהני מחשבתו שהוא מקבל עליו טומאה בסתם בלא דבור ומחשבה אחר כי היכי דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אעפ"י שנתאכלו ואעפ"י שלא חזר וקדשה בדיבור אחר ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת ועוד היה צריך לקדשה בפירוש אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שאם רצה השליח לחזור בו חזר ועדיין הן צריכין לעשות מעשה ולתרום ואיכא נסחי דכתיב בהו איתיביה מסתמא ומשבשן דהא הסוגיא דהוי ליה רבי יוחנן לר"ל קיימין ובהא ליכא לאוקמא לקושיא לריש לקיש. ומי שפירש דהכא נמי שאני נתינת כלי ליד בהמה דכמעשה דמי לא אמר כלום דהכא אפי' במחשבה גרידא יורדין לידי טומאתן כגון שחשב על הענבא שלא לקובעה ועל הכלי שלא לשוף ושלא לשבץ שעל כולן יורדין לידי טומאתן ואין עולין מהן במחשבה:

5 קשיא הלכתא אהלכתא. קשיא ליה לרב אב ב"ד ז"ל למאי דקא סלקא דעתין מעיק' דהא דאמר אינו חוזר ומגרש בו משום דלא אתי דיבור ומבטל דבור ליקשי ליה ממתניתין ופריק הלכתא אהלכתא אלימא ליה לאקשויי וליתא דהיכא דאיכא לאקשויי ממתני' לא מהדרינן בתר פירכי אחריני ועוד דרב נחמן אמתני' אמרה ואיהו גופיה הא קאמר לאחר שאמר בטל היא ונתבטל השליחות חוזר ומגרש בו ואהדורי פירכא למה לי. אלא היינו טעמא, דמתני' לא קשיא ולא מידי משום דשליחות שליח דבור גרידא הוא ומצי לבטולי דאתי דבור ומבטל דבור אבל נתינת כתיבת הגט מעשה כל דהו הוי כיון שנכתב לשמה וכדין ודמי לנתינת מעות ליד האשה ומשום הכי אמר רב נחמן שאינו יכול לבטלו וחוזר הוא ומגרש בו אבל השתא דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אתי דיבור ומבטל מעשה כל שאינו גמר מעשה כגון נתינת מעות ליד האשה גיטא נמי ליבטיל אף על גב דאית ביה מעשה כל דהו ומפרקינן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה, זו היא גירסתו של ר"ח ז"ל, ומשמע להך גרסא שאם בטלו בפי' ואמר יהא בטל גט עצמו לגמרי שלא יהא כשר לחזור ולגרש בו שהוא מבטלו דאתי דיבור ומבטל דבור. ואחרים גורסים: נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי קא בטלי', ואומרים שאפי' בטלו אינו מבוטל שמאחר שנכתב ונחתם כהלכתו היאך יבטלנו שלא יהא גט כשר מה שכבר נעשה אין אדם יכול לבטל למפרע למה זה דומה לאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לפלוני לעולם שאם חזר וקדשה בו מקודשת וכבר הכרעתי בדבר זה במסכת גיטין ל"ב ע"ב:

6 לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פי' רש"י אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהו קדושין מעכשיו וזה אינו מחוור בעיני שלא מצינו מקדש מעכשיו שזה יכול לחזור בו ועוד אם אתה אומר שהתנה על החזרה נימא נמי שהתנאי שלה נמי הוא שאם לא חזרה בה בתוך שלשי' תהא מקודשת כשם שהתנה הוא בעצמו אם לא חזר בו שהרי סתם אמרו לאחר שלשים ומשמע נמי אם לא חזרו אחד מהן יהו קדושין ואם חזרו בהן לא יהו קדושין וכיון שכן אם קדשה עצמה בתוך שלשים הרי חזרה בה כל זמן שהיא מקודשת לשני ויתפשו בה קדושי שני ותהא מקודשת לו לגמרי ממה נפשך בין בתנאה בין בחזרה ועוד היכי מצית למימר תנאה אחרינא אתני בהדה ותהא בספק כל התנאין שאדם מתנה עם אשתו. אלא ודאי משמע דלא מספקינן לה בתנאי שלא פירש והאי תנאה דקא אמרינן שאם מת הוא בתוך שלשים יום לא תהא מקודשת והכי קאמר מעכשיו יחולו הקדושין ואם יבואו ל' כלומר אם יקיים הב"ה אותנו ויגיענו לשלשים יום לומר שאם מת בתוך ל' יום לא תהא זקוקה ליבם וכן היא שמתה תוך זמן אינה מקודשת ואין התנאי' כאן מדבר אחר אלא התנאי הוא אחר שלשים יום שאמר בפי' וכן הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר מיתה דמספקא לן אי תנאה היינו נמי תנאה שאם מת יהא גט מעכשיו אבל אין חוששין לתנאי שלא הוזכר כאן שהתנאי שבלב אינו תנאי:

2 בבא בתרא פתח ↗

וְשֶׁאֵינָהּ מְסוּיֶּימֶת בִּמְצָרֶיהָ, עַד כַּמָּה? אָמַר רַב פָּפָּא: כִּדְאָזֵיל תַּיָּירָא דְשׁוֹרֵי וְהָדַר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי גּוֹי הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, כׇּל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן. מַאי טַעְמָא? גּוֹי – מִכִּי מָטוּ זוּזֵי לִידֵיהּ אִסְתַּלַּק לֵיהּ, יִשְׂרָאֵל לָא קָנֵי עַד דְּמָטֵי שְׁטָרָא לִידֵיהּ. הִלְכָּךְ הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, וְכׇל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי?! וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא; וּמַלְכָּא אָמַר: לָא לִיקְנֵי אַרְעָא אֶלָּא בְּאִיגַּרְתָּא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא יָדַעְנָא; עוֹבָדָא הֲוָה בְּדוּרָא דְרָעֲוָתָא, בְּיִשְׂרָאֵל דִּזְבַן אַרְעָא מִגּוֹי, וַאֲתָא יִשְׂרָאֵל אַחֲרִינָא רָפֵיק בָּהּ פּוּרְתָּא; אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אוֹקְמַהּ בִּידָא דְּשֵׁנִי. אֲמַר לֵיהּ: דּוּרָא דְרָעֲוָתָא קָאָמְרַתְּ?! הָתָם בָּאגֵי מִטַּמְּרִי הֲווֹ – דְּאִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ לָא הֲווֹ יָהֲבִי טַסְקָא לְמַלְכָּא, וּמַלְכָּא אֲמַר: מַאן דְּיָהֵיב טַסְקָא, לֵיכוֹל אַרְעָא. רַב הוּנָא זְבֵן אַרְעָא מִגּוֹי, אֲתָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר רָפֵיק בַּהּ פּוּרְתָּא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אוֹקְמַהּ בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי גּוֹי הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, וְכׇל הַמַּחְזִיק בָּהֶם זָכָה?

3 כתובות פתח ↗

מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ, וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָלְכָה וְהִנִּיחַתּוּ בְּצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, מִדְּרַב וּשְׁמוּאֵל. דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ, וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ. אַדְּרַבָּה, מְגוֹרֶשֶׁת, מִדְּרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״מְשׁוֹךְ פָּרָה זוֹ, וְלֹא תִּהְיֶה קְנוּיָה לָךְ עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ — קָנָה, וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת בַּאֲגַם. מַאי לָאו: הַיְינוּ אֲגַם, וְהַיְינוּ צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים? לָא, אֲגַם לְחוּד וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לְחוּד. אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מְגוֹרֶשֶׁת, מִדְּרַב נַחְמָן. וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כַּאֲגַם דָּמֵי. אַדְּרַבָּה: אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, מִדְּרַב וּשְׁמוּאֵל. מַאי לָאו: הַיְינוּ ״רְשׁוּת הָרַבִּים״, וְהַיְינוּ ״צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים״. לָא, רְשׁוּת הָרַבִּים לְחוֹד, וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לְחוֹד. מַתְנִי׳ הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְווֹנִית, אוֹ שֶׁמִּינָּהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא — הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כׇּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עַל פִּילְכָּהּ וְעַל עִיסָּתָהּ. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַל יְדֵי גִלְגּוּל קָאָמַר — אוֹ לְכַתְּחִלָּה קָאָמַר? תָּא שְׁמַע, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְכַתְּחִלָּה — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ עַל יְדֵי גִלְגּוּל, מַאי נָפְקָא לַהּ מִינַּהּ? דְּאָמְרָה לֵיהּ: כֵּיוָן דְּקָדָיְיקַתְּ בָּתְרַאי כּוּלֵּי הַאי — לָא מָצְיָנָא דְּאֵדוּר בַּהֲדָךְ. תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁלֹּא פָּטַר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַנֶּדֶר וּמִן הַשְּׁבוּעָה, וְהוֹשִׁיבָהּ חֶנְווֹנִית, אוֹ שֶׁמִּינָהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא — הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כׇּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. לֹא הוֹשִׁיבָהּ חֶנְווֹנִית, וְלֹא מִינָּהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבָהּ חֶנְווֹנִית, וְלֹא מִינָּהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא — הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כׇּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁאֵין לְךָ אִשָּׁה שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא שָׁעָה אַחַת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ עַל פִּילְכָּהּ וְעַל עִיסָּתָהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. שְׁמַע מִינָּהּ לְכַתְּחִלָּה שְׁמַע מִינָּהּ. מַתְנִי׳ כָּתַב לָהּ ״נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ״ — אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, אֲבָל מַשְׁבִּיעַ הוּא אֶת יוֹרְשֶׁיהָ, וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. ״נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בְּרִשּׁוּתֶיךָ״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, לֹא הִיא, וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ, וְלֹא אֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ, וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. ״נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי, וְלֹא לְיוֹרְשַׁי, וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי עָלַיִךְ, וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ, וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתִיךְ״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, לֹא הוּא וְלֹא יוֹרְשָׁיו וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ, לֹא אוֹתָהּ וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ, וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. הָלְכָה מִקֶּבֶר בַּעְלָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ שֶׁחָזְרָה לְבֵית חָמִיהָ וְלֹא נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא — אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא — הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל הֶעָתִיד לָבֹא, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל מַה שֶּׁעָבַר. גְּמָ׳ שְׁבוּעָה מַאי עֲבִידְתֵּהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:

5 גיטין פתח ↗

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – דִּיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר; וְהָכָא – נְהִי דְּבַטְּלֵיהּ לִשְׁלִיחוּתָא דְּשָׁלִיחַ, גִּיטָּא גּוּפֵיהּ מִי קָא בָטֵיל?

« חידושי רמב"ן על קידושין נ״ח ע״ב חידושי רמב"ן על קידושין ס׳ ע״א »