1כל משנתנו זו כולה כדעת ר' טרפון היא, רישא תחילת המשנה מדברת בחצר השייכת לשני שותפים, המיוחדת לפירות רק לאחד מהן מן השותפים, שרק הוא רשאי להכניס שם פירות, ולזה ולזה, לשני השותפים, היא מיוחדת להכניס שורים שלהם, דלגבי שאצל נזקי שן הויא לה הרי היא נחשבת חצר הניזק, שהרי לענין הפירות החצר מיוחדת רק לו, ולכן המזיק חייב בכל נזקי שן בחצר הניזק. ולגבי ואצל נזקי קרן הויא הרי היא נחשבת רשות הרבים, ולכן דינו כדין קרן ברשות הרבים שאף לדעת ר' טרפון יש בה הבדל בין תם למועד.2אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי את השמועה, הדיון, הזו לפני רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: מי מצית מוקמת לה האם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה את המשנה כולה כשיטת ר' טרפון? הקתני הרי שנה במשנה: השן מועדת לאכול את הראוי לה, ונדייק: דווקא ראוי לה — אין כן דינה כמועד לשלם נזק שלם, אבל אכלה את שאין ראוי לה — לא, אינה מועדת, ואינו משלם נזק שלם כמועד, אלא חצי נזק כתם.3ואי ואם סבור אתה כי משנתנו כולה כשיטת ר' טרפון היא — קשה הדבר, שכן האמר הרי אמר ר' טרפון: משונה קרן בחצר הניזק שנזק שלם הוא משלם. ולפי שיטה זו, כל מה שמזיקה הבהמה בחצר הניזק גם אם הוא נזק משונה כגון שבהמה אוכלת את שאינו ראוי לה — אף על פי כן חייב לשלם הכל!4אלא, יש לדחות את מה שאמרנו, ואם רצוננו לפרש את המשנה כולה לפי שיטה אחת צריך לומר כי לעולם כשיטת רבנן חכמים היא, וחסורי מחסרא והכי קתני וחסרה היא המשנה וכך יש לשנותה: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין והם דיני הנגיחה והנגיפה וכו' שהם הקרן ותולדותיה, ואלו חייבים חצי נזק אם הזיקו ברשות הרבים.5עד כאן הלכה אחת, ומכאן מתחילה הלכה נוספת: שן ורגל מועדין מתחילתן. והיכן העדתן, כלומר, באיזה מקום אומרים אנו שהם מועדים ומשלמים נזק שלם — הרי זה בחצר הניזק. שאין להבין את עניין "ושור המזיק ברשות הניזק" כענין לעצמו, אלא כהשלמת התיאור של השן והרגל.6מתקיף לה מקשה עליה על הסבר זה רבינא: הא קתני לקמן הרי שנה לפנינו במשנה להלן: שור המזיק ברשות הניזק כיצד, ושם מדובר בקרן ברשות הניזק. ומעתה אי אמרת בשלמא איירי נניח אם אתה אומר שכבר מדובר בה, בהלכה זו, בקיצור במשנה שלנו, משום הכי קתני כך שנה "כיצד", שלשון "כיצד" משמעה שבא עתה לבאר דברים שנאמרו קודם בקיצור, ועתה הוא בא לפרטם. אלא אי אמרת אם אומר אתה שלא איירי דובר בה, בהלכה זו, כלל, אם כן מאי מה פירוש הלשון "כיצד"? הלא לא הזכיר הלכה זו כלל במשנה קודמת!7אלא, יש לדחות את מה שאמרנו, אמר רבינא: חסורי מחסרא והכי קתני חסרה היא המשנה וכך יש לשנותה: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין.8ושן ורגל מועדין הן מתחילתן. וזהו שור המועד לדעת הכל. ואילו לגבי שור המזיק ברשות הניזק — מחלוקת ר' טרפון ורבנן היא אם נחשב כמועד. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו שהם מועדים מתחילתם, והם: הזאב, והארי, והדוב, והברדלס, והנמר, והנחש, שגם בהם יש מחלוקת ר' אלעזר וחכמים.9ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כפי שהסביר רבינא את הדברים: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק — מחלוקת ר' טרפון ורבנן. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש.10איכא דרמו לה מירמא יש שהיו משליכים זאת, מראים סתירה, שהגיעו לאותה מסקנה פרשנית על ידי תירוץ של סתירה שבדברים, ובאופן זה: תנן שנינו במשנה בתחילתה: חמשה תמים וחמשה מועדים. ויש לשאול: ותו ליכא ועוד מועדים אין? והאיכא והרי יש הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש שהוזכרו במשנתנו!11ומשני ומתרץ קושיה זו, אמר רבינא: חסורי מחסרא והכי קתני חסרה היא המשנה וכך יש לשנותה: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק — מחלוקת ר' טרפון ורבנן. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, הדוב, והנמר, והברדלס, והנחש.12א ועוד שנינו במשנה שהבהמה לא מועדת לרבוץ. אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא לרבוץ על גבי פכין כלים גדולים, אבל לרבוץ על פכין קטנים — אורחיה דרכו הוא.13ומציעים: לימא מסייע ליה האם לומר שאפשר לסייע לו מן הברייתא ששנינו בה: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים, משמע שהיא מועדת למעך כלים ברביצתה. ואם כן נדייק מכאן שבסוג מיוחד של כלים — כלים קטנים, דרכה בכך.14ומשיבים: זו אינה הוכחה, דלמא שמא היתה הכוונה שדרכה לשבר כלים מן הצד, ששוברת כלים הנמצאים בצדה בדרך הליכתה, אבל אין זה מדרכה לרבוץ עליהם.15איכא דאמרי יש שאומרים דיון זה בגירסה אחרת, אמר ר' אלעזר: לא תימא אל תאמר דווקא פכין גדולים הוא שאינה מועדת להם, משום דלאו אורחיה שאין דרכו של השור לרבוץ עליהם, אבל פכין קטנים אורחיה דרכו הוא ויהא מועד עליהם. אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא גם כן אין זה דרכו.16מיתיבי מקשים על כך: והרי שנינו שהבהמה מועדת למעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!17אמר ר' אלעזר: דלמא שמא מדובר שם מן הצד.18איכא דרמי לה מירמא יש שהיו משליכים זאת, מראים סתירה, שהגיעו למסקנה להלכה שאמר ר' אלעזר על ידי שהביאו סתירה ותירצוה. תנן שנינו במשנתנו שאין הבהמה מועדת לרבוץ, ויש לשאול שכן והתניא והרי שנויה ברייתא: ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים! על כך אמר ר' אלעזר: לא קשיא אין זה קשה, כאן במשנתנו מדובר בפכין גדולים שאין זה דרכה לרבוץ עליה, כאן בברייתא מדובר בפכין קטנים שדרכה לרבוץ עליהם.19ב במשנתנו שנינו רשימה של חיות שהן מועדות מתחילתן, הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס. ושואלים: מאי מה טיבה של חיה זו ששמה ברדלס? אמר רב יהודה: זו החיה הקרויה נפרזא. ושואלים: מאי מה היא נפרזא זו? אמר רב יוסף: אפא צבוע.20מיתיבי מקשים: והלא מצאנו בברייתא כתוספת לרשימה שבמשנתנו, ר' מאיר אומר: אף הצבוע, ר' אלעזר אומר: אף הנחש. ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא. וכיצד הוא אומר כאן שאפא הוא ברדלס!21ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, גם במשנה וגם בברייתא מדובר על אפא = צבוע, כאן — בצבוע זכר, כאן — בצבוע נקיבה.22ומנין לנו שצבוע זכר הוא דבר לעצמו — דתניא ששנוייה ברייתא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר שבע שנים נעשה קימוש עשב רע, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח קוץ, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד. ושדרו של אדם שמת — לאחר שבע שנים נעשה נחש. ומעירים: והני מילי ודברים אלה אמורים באדם שלא כרע ב"מודים" שבתפילת עמידה, שאז הופכת שדרתו להיות נחש. ואם כן, מכיון שיש הבדל בין צבוע זכר לצבוע נקבה אפשר לומר שמשנתנו מדברת בצבוע נקבה, ובא ר' מאיר להוסיף אף את הזכר.23אמר מר החכם בברייתא, ר' מאיר אומר: אף הצבוע
