רש"י על פסחים פ״ב ב:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים פ״ב ע״ב:ח׳ רש"י על פסחים פ״ב ע״ב:י״ב »

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה מעשה חול. של"נ ונטמאה כו'. ר"ל דלא נזהרו אף מדבר שנצרך להזהר אפילו בחולין:

2 סדר משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

קושית המג"א בסי' תמ"ה על רז"ל פה מלקמן הל' פסהמ"ק פי"ט הי"ד. כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח וכו' אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה הואיל וכו' הפחמין שלו אסורין בהנייה וכו'. עכ"ל, והקשה המגן אברהם בסימן תמ"ה סעיף א' ס"ק א' דדברים הללו הם תרתי דסתרי אהדדי, דאם אפרו אסור בהנאה היאך התירוהו לשרפו כשירצה, והרי רבינו בעצמו ובכבודו פסק לקמן בהלכות פסולי המוקדשין פרק תשעה עשר הלכה י"ד וז"ל כל הנשרפין לא יקברו, וכן כל הנקברים לא ישרפו אע"פ שהוא מחמיר בשריפתן הרי היקל באפרן וכו' עכ"ל רבינו יע"ש במג"א. ביאור בתוס' מס' תמורה דף ל"ג ד"ה הנשרפין וכו'. ולדידי חזי לי בס"ד ליישב בפשיטות קושית המג"א הנ"ל, והוא עפ"י מה שהתוספות במסכת' תמורה דף ל"ג בד"ה הנשרפין וכו' ובמנחות דף נ"ב בד"ה ואין מועלין באפרה וכו' כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר והנקברין דאפרן אסור משום דגבי הנשרפין צותה התורה לשורפן ממילא אחר ששרפן הרי כבר נעשית בהן מצותן וחלף הלך לו האיסור, על דרך שאמרו אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, אבל לא כן הנקברים שלא צותה עליהם התורה כלום ממילא אסורם נמשך לעולם יע"ש בתוספות שזהו כוונתם. ישוב קושית המג"א הנ"ל. איברא הא תינח בכל הנקברין שבתורה שהתורה לא צותה בהם דבר על השבתתן מן העולם כגון שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע והדומה להם, אלא שהתורה גילה לן שהם אסורים בהנאה, אבל לא ביארה בהם התורה שיהיו צריכים דוקא שריפה, וממילא הם מן הנקברים, ובאמת מן התורה אינו צריך דוקא לקברן לכל הנך הנקברים השנויים במשנה דסוף מסכ' תמורה התם, דמהיכי תיתי לן לומר כן הלא התורה לא צותה עליהן בשום מקום על קבורתן, ומדאורייתא יכול להניחם כך לכל הנך איסורי הנאה דהתם בלא שריפה ובלא קבורה אלא החכמים הם שצוו על כך לקברן כדי לגנזן מן העין כדי שלא יאכלום הכלבים וכמו שכתב כן רש"י בפסחים דף פ"ב בד"ה ותיסגי לה בקבורה וכו' וז"ל לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים עכ"ל, הרי מבואר מזה כאמור. אבל לא כן גבי חמץ הכא, שהתורה צותה בפירוש על השבתתו מן העולם דוקא, שהרי אמרה תורה תשביתו, ולרבנן דפליגי עליה דר' יהודה הנה פירושו הוא שישביתנו בכל דבר שהוא משביתו מן העולם בין בקבורה בין בהטלה לים או לבית הכסא ובין בשריפה, רק שיהיה מושבת מן העולם. הרי שצותה התורה על השבתתו מן העולם, ואם כן כשהוא מבער להחמץ מן העולם באחד מהאופני ההשבתה האמורים לעיל מזה, הנה בזה כבר קיים קרא כדכתיב דברים ככתבן, וכבר נעשית מצותו במה שהשביתו מן העולם, וכן הוא הביטול לפי דעת רבינו וסייעתו שהוא בכלל השביתה שצוה עליו הכתוב עיין לעיל פרק שני הלכה א' וב'. אלא שבביטול לא שייך ביה שיהנה בו אחר הביטול דאם כן אין כאן ביטול עיין לעיל שם הל' ב', וכיון שנעשית מצותו הרי אפרו מותר וכסברת התוס' דמנחות ודתמורה הנ"ל, ואם כן בחמץ אף למאן דאמר שהוא מן הנקברין אפילו הכי אפרו מותר מן התורה, ומה שאסור להסיק בו תנור וכיריים ואפרו אסור כל זה אינו אלא מדרבנן משום חומרא דחמץ וכמו שכתבו כן התוספות בפסחים דף ה' ע"א בד"ה ואומר דכל מלאכה לא תעשו וכו' אליבא דמאן דאמר דחמץ בשריפה, ה"ה נמי דהפירוש במשנה הוא כן אליבא דמאן דאמר שחמץ הוא מן הנקברין, גם כן אין אפרן אסור אלא רק מדרבנן, ומה דקתני במשנה דמסכ' תמורה התם לפי גירסת התוספות שם וז"ל כל הנקברין אפרן אסור ועיין בספר ברכת הזבח שם ולא קתני חוץ מן החמץ, היינו משום דהא בהך משנה דהתם במסכ' תמורה חשיב נמי לחמץ בהדי הנשרפין יע"ש. ודקאמר הגמרא בפסחים דף כ"א וז"ל לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ד אמינא וכו' בהדי דקא שריף ליה לית הני מיניה וכו' יע"ש, ולא קאמרי אפילו לרבנן דאמרו השבתתו בכל דבר. דזה אינו, דלרבנן דנהי דכשנעשה גחלים ואפר מותר מדאורייתא מטעם האמור לעיל, אבל הא מיהא בשעת שריפתו כל זמן שלא נעשה גחלים ואפר בודאי אסור מדאורייתא והיאך יסיק בו תנור וכיריים שנהנה ממנו בשעת שריפתו, מה שא"כ לר' יהודה דמצותו בשריפה דוקא שפיר הוי אמינא דיהיה מותר ליהנות ממנו שכבר קיים בזה המצוה, ובאמת תמיהני על התוספות לעיל דף ה' ע"א בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הנ"ל שהם כתבו שם דאינו אסור אלא מדרבנן יע"ש בתוספות, ודו"ק. ואחרי כי כן דאיסור הניית אפרו של חמץ אף אם הוא מן הנקברים אינו אסור אלא רק מדרבנן וכמו שכתבנו בס"ד, הנה שפיר עביד מי שהוא הנפש היפה ורוצה להחמיר על עצמו לשרוף את חמצו, שהוא רשאי לעשות כן ואין איש שימחה עליו, דשוב לא שייך למיגזר ביה שלא לשרוף את הנקברים דשמא יהיה נהנה מאפרו, דהא אף אם יהיה נהנה מאפרו לא יהיה עושה איסור אלא רק איסור דרבנן, ממילא הוי ליה גזירה לגזירה דלא גזרינן, וכדבר האמור. ועוד דהא בחמץ אפילו לר' יהודה אפרו אסור לפחות מדרבנן אע"פ דלדידיה חמץ הוא מן הנשרפין, וכמו שכתבו כן התוספות בפסחים דף כ"א בד"ה בהדי דקשריף וכו' והיינו משום חומר איסור חמץ, ואם כן מה לי בכך אם ידע האמת כמו שהוא שחמץ הוא מן הנקברים ונפשו יודעת שאפרו אסור. או שיטעה ויהיה סובר דחמץ הוא מן הנשרפין ואפילו הכי אפרו אסור מדרבנן סוף סוף יודע הוא שחמץ אפרו אסור ושפיר פסק רבינו גבי חמץ דאם רצה להחמיר על עצמו ולשרפו שהרי רשאי לשרפו ולית אינש דימחא בידיה ואזדא לה קושית המג"א הנ"ל, ודו"ק. ישוב אחר לקושית המג"א הנ"ל. ובאופן אחר אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושית המג"א הנ"ל בדרך פשוט מאד, והוא דהא לענ"ד נראה בס"ד דרבינו סובר דהא דתניא בהך משנה דמסכת' תמורה התם כל הנקברין לא ישרפו, אינו מטעם דחיישינן שמא בשעת ביעורו ושריפתו יהנה מאפרו, דאז הוא יודע וזוכר שאסור ליהנות ממנו, ולא ישכח מיד ולאלתר,וממה נפשך אם השורף הזה הוא ת"ח הרי הוא יודע שזה אסור בהנאה אפילו לאחר שריפתו, ואם אינו בר הכי, הלא לא יעשה דבר מעצמו אלא ישאל את פה חכם אם מותר לו לשרפו או לא ויאמר לו החכם שמותר לו לשרפו רק שלא יהנה מאפרו שאפרו אסור בהנאה וזה שאינו תלמיד חכם ולא ישאל פה חכם אף הוא לא ידע להזהר בדין המשנה הנ"ל דכל הנקברין לא ישרפו. אך החשש והגזירה הוא שמא לאחר זמן ימצא האפר והגחלים הללו והוא ישכח אז שהם של חמץ ויהיה סובר שהם אפר וגחלים של דבר שעיקר מצותו הוא בשריפה וממילא מותר ליהנות מאפרו וגחלתו, ויהנה מהם. זה לפי דעת רבינו סברת וטעם המשנה הנ"ל. ואם כן אם מיד אחר שריפתו החמץ הוא קובר את הגחלים והאפר, שפיר מותר, דמי גרע קבורת האפר והגחלים מקבורת האיסור עצמו שהקבורה מזכירתו שפה נקבר דבר שהוא אסור בהנאה לעולם אף לכשירקב הוא הדין נמי שהקבורה יזכירנו שהאפר והגחלים הללו שאסור ליהנות מהם לעולם, והרי רבינו כתב פה להדיא שהאפר והגחלים של חמץ הם אסורים בהנאה, ושוב אין צורך לו לפרש ולבאר פה שצריך שיקבור את הגחלים והאפר כדי שלא יבא לידי תקלה לזמן מרובה ויהנה מהם וכאמור לעיל מזה דסמך עצמו רבינו על מה שכתב במקום אחר עיין בפרי חדש י"ד בסימן נ"ז ס"ק נ"ב שהוכיח שרבינו פסק כן בהל' תרומות להדיא יע"ש בפר"ח דכל דבר איסור לזמן מרובה חיישינן לתקלה ולמה יגרע איסור זה של אפר וגחלים מן החמץ, והנה כי כן ממילא נודע בין החיים דהגחלים והאפר הללו צריכים קבורה וגניזה מן העין. וק"ל. ישוב אחר לקושית המג"א הנ"ל. והבאתי את השלישית עוד בה שלישי' אני בעניי עני מדעת אומר אני ליישב דברי רבינו ודלא קשיא ולא מידי קושיתו של המג"א הנ"ל ודברי רבינו צדקו יחדיו ואין בשפטיו כושל. והוא בודאי אם שרפו קודם זמן איסורו של חמץ הא מותר ליהנות ממנו מן הגחלים והאפר לאחר הפסח שהרי לא עבר עליו בפסח בב"י דעץ בעלמא וכדאמרינן בפסחים כ"א להדיא ואפילו תוך הפסח מותר לו ליהנות ממנו וכמו שפסק רבינו להדיא לקמן הלכה זו וז"ל ואם שרפו קודם שעה שישית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח וכו' ועי' במג"מ ומה שכ' המג"מ הלשון וז"ל ואם שרפו קודם שעה שישית וכו' מימרא שם אמר רבא וכו' מ"ט עץ בעלמא הוא עכ"ל המ"מ תיבות הללו מ"ט עץ בעלמא הוא אינן בגירסת הגמרא שלנו אבל הדברים בעצמותם נכונים הם. והוא טעמו של רבא. ועי' ברש"י שם בד"ה לא צריכי וכו' שכוונתו ג"כ לזה. ואולם אני בעניי אומר אני בס"ד דין מחודש. והוא דאפילו אם שרפו להחמץ בתוך הפסח. נהי דאפרו וגחלתו אסור אבל היינו דוקא בפסח אבל לאחר הפסח בודאי אפרו מותר אפילו אליבא דר' שמעון דקי"ל כוותי' דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא שלא יעשה כן פעם אחרת ואם שרפו היטב וחתכו יפה עד שנעשה לאפר ולגחלת אין לך קנס גדול מזה. וגדולה מזה אמרו בפסחים ל' דלא קנסוהו אלא בעינא אבל לא ע"י תערובות. דע"י תערובות מותר אפילו בפחות מס' וכמבואר במג"א סי' תמ"ז סי' י"א ס"ק מ"ד דהוא קיל אפילו משארי איסורי דרבנן יע"ש במג"א, מכ"ש דלא קנסו על אפרו שיהי' אסור בהנאה לאחר הפסח. ומה שאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו וכו' יע"ש בפסחים כ"א זה אינו דהוא קאמר כן אפילו לר"י דאסר מדאורייתא לאחר פסח. וכמו שאמר רבא שם דף כ"ט מימרא אחרת אליבא דר"י לענין אוכל שאור של עכו"ם שעבר עליו הפסח יע"ש בגמרא ועי' בהרא"ש ריש פרק כל שעה ובב"ח א"ח בסי' תמ"ב אות י"ג ובמג"א שם סי' ט' ס"ק י"ד. וביותר אם שורפו בזמנו או מיד בשעה שמצאו ושורפו יפה לגחלים ולאפר למה יקנסהו הא לא עבר על ב"י כלל ודו"ק. ואחרי הבא עלינו באלה הדברים הניתנים למעלה בס"ד, אזדא לה קושית המג"א הנ"ל על רבינו דשפיר פסק דאם רצה לשורפו הרשות בידו, דשוב ליכא למימר דהיאך רשאי לשרפו דדלמא יהנה מאפרו, דממה נפשך אימתי יטעה ליהנות ממנו, אם יהנה מאפרו לאחר הפסח, הא לאחר הפסח מותר ליהנות מאפרו אפילו לכתחלה, וביותר אם שרפו מיד כשמגיע זמן איסורו או מיד שהוא מוצא את החמץ בפסח דאז לא עבר עליו בבל יראה ובבי"מ כדלעיל בס"ד, ואם נאמר דנחוש שישכח ויהנה מאפרו תוך הפסח דהיינו שישכח שאפר זה הוא אפר האסור בהנאה, גם זה ליכא למיחש, דהא אפילו המשך זמן כ"א יום הוא נקרא רק זמן מועט דלא חיישינן ליה שמא ישכח ויבא לידי תקלה, וכמבואר בש"ס ופוסקים גבי ספק טריפה. וכמבואר בש"ך י"ד סימן נ"ז ס"ק מ"ז, מכל שכן דלא חיישינן שישכח ויבא לידי תקלה שיהנה מאפרו תוך שבעת ימים של חג הפסח, ודע דבפסח של השנה הבאה בודאי האפר ההיא מותר בהנאה כיון שכבר נעשה אפר וחל עליו ההיתר קודם חג הפסח הבא, והתירוץ הזה הוא נראה עיקר בעיני בכוונת רבינו, ודו"ק. ביאור בתוס' דפסחים דף כ"ח ע"א ד"ה אמרו לו וכו'. ואולם כן לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל בישוב הראשון של קושית המג"א על רבינו הנ"ל הנה בזה מתבארים אצלי בס"ד דברי התוס' דפסחים דף כ"ח בד"ה אמרו לו וכו', על מה שאמרו החכמים לר' יהודה אשם תלוי הבא על הספק לדבריך יוכיח וכו' ואתה אומר בקבורה וכו' והקשו התוס' נהי דשפיר השיבו לר' יהודה לפי שיטתו דאין ראיה מנותר שיהיה חמץ בשריפה דוקא, אבל החכמים לשיטתייהו דאינהו סבירא להו דאשם תלוי הבא על הספק באמת הוא בשריפה ואזדא לה התשובה שלהם הנ"ל שהשיבו לר' יהודה אם כן למה לא ילפי אינהו מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויע"ש בתוספות מה שתירצו בזה. והפני יהושע שם רוצה לדחות קושית התוספות האמורה, והוא דדוקא ר' יהודה לשיטתיה הוא דסבירא ליה דכל הנשרפין גם כן אפרן אסור, שפיר יליף חמץ מנותר דגם חמץ הוא בשריפה, דהא חמץ חמיר טפי מנותר מכל שכן דאית ביה החומרא הזאת של מה דבעי שריפה דוקא, אבל לא כן הרבנן לשיטתייהו דאינהו ס"ל דהנשרפין אפרן מותר ואם כן מה שדינו הוא בשריפה זה הוא קולא גדולה נגד מה שדינו בקבורה, וממילא ליתא להך ילפותא דר' יהודה מחמץ מנותר דגם חמץ דינו בשריפה דוקא, דשאני נותר דהואיל והוא קיל מחמץ לפיכך סגיא ליה בשריפה לא כן בחמץ דחמיר טפי לא סגי לי' בשריפה אלא בעי קבורה דוקא. יע"ש בפנ"י. והמבואר מדבריו אלה, דהוא סובר ג"כ כהמג"א שהבאתי לעיל בריש הדיבור הזה, והוא דרבנן ור' יהודה במסכ' תמורה במשנה דהתם לא פליגי בגזירה, דרבנן סברי דהנקברין לא ישרפו מטעם דגזרינן שמא יהנה מאפרו, ור' יהודה שאמר אם רצה להחמיר ולשרפו דהרשות בידו, הוא מטעם דהוא סובר דלא גזרינן שמא יהנה מאפרו, אלא המג"א והפנ"י סוברים דבדינא פליגי דר' יהודה סבירא ליה דהנשרפין גם כן אפרן אסור ממילא שפיר איכא חומרא במה שהוא שורפו, ולפיכך קאמר ר' יהודה אם רצה להחמיר על עצמו ולשרפו שהוא רשאי אבל רבנן דפליגי עליה סוברים דהנשרפין אפרן מותר, ואם כן שריפה בעצמותו קיל מקבורה, ואין כאן חומרא במה שהוא שורף דבר שדינו הוא בקבורה, אלא אדרבא קיל הוא שמקיל בו לפיכך סוברים החכמים דהנקברים לא ישרפו. אבל באמת במחילה מכבוד תורתם, בדבר זה לא דברו נכונה, כי ר' יהודה ורבנן דיליה שם לא פליגי אלא רק לענין גזירה לחוד וכאמור לעיל מזה, אבל לדינא לא פליגי דאף ר' יהודה מודה דהנשרפין אפרן מותר, ואף ע"פ כן יליף חמץ מנותר לענין דגם חמץ דינו בשריפה דוקא, ולא שייך למימר דשריפה קיל מקבורה וכקושיתו של הפנ"י הנ"ל, דזה אינו דשריפה בעצמותו מה שהצריכה התורה אותו לשרפו דוקא זה בעצמותו הוא חומרא. ובמחילה מכבוד תורתו של הפני יהושע אישתמוטי הוא דקא אישתמט ליה לפי שעה דברי רבינו ז"ל דלקמן בהל' פסה"מ פרק והלכה הנ"ל ריש הדיבור הזה ומשם ראיה לדברינו הנ"ל והוא שרבינו כ' שם להדיא דשריפה בעצמותו חומרא אף דאפרה מותר, שהרי כ' שם וז"ל, וכן כל הנקברים לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתן הרי היקל באפרן וכו' יע"ש וכאמור לעיל, הרי דקרא לשריפה חומרא אע"פ שהוא פסק דהנשרפין אפרן מותר, אמת שמדברי רש"י במסכ' תמורה דף ל"ד ע"א בד"ה כל הנשרפין לא יקברו וכו' משמע קצת כדברי הפנ"י הנ"ל מדלא קיהיב רש"י הטעם כיון שהשריפה בעצמותו הוא חומרא אינו רשאי להקל בו לקברו, ואפשר לדחות, וביותר לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל, בישוב הראשון על קושית המגן אברהם על רבינו ז"ל שהעליתי בס"ד זאת תורת העולה היא העולה, דאף אם אמרינן דחמץ אינו בשריפה אלא כי הוא זה רק מן הנקברים אפ"ה אפרו של חמץ מדאורייתא הוא מותר בהנאה אם שרפו וחרכו היטב, וכדבר האמור בס"ד לעיל מילתא בטעמו, אם כן שפיר הוי גבי חמץ אפילו לפי שיטתו של הפנ"י שריפה חמורה נגד קבורה, ודו"ק.

11 מעשה חול - שלא נזהרו ונטמאה נתחללה והוזלה בקדושתה:

12 ותיסגי לה בקבורה - לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים:

« רש"י על פסחים פ״ב ע״ב:ח׳ רש"י על פסחים פ״ב ע״ב:י״ב »