רש"י על פסחים ע״ו ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ע״ו ע״ב:ב׳ רש"י על פסחים ע״ו ע״ב:ה׳ »

1 פרדס יוסף פתח ↗

חקת הפסח עא"ע שכל הפרשה קאי על פסח מדבר, ורמב"ן כ' דרק על פסח מצרים, ובפסחים צ"ו. משמע כרמב"ן ובכל"ח האריך בזה:בן נכר. רש"י שהתנכרו מעשיו. וצ"ב מדוע דחפה התורה בשתי ידים מפסח, הלא חלבנה ג"כ בין סימני קטרת, וכן בעיה"כ בכל נדרי מתפללים עם עבריינים, ורק בחלבנה הי' ע"י שחיקה וכתישה הדק היטב, כן לענין הצטרפות עם כלל ישראל צריך הפושע ישראל להיות נכתש היטב עם אחיו, ולהיות להם אח לצרה, וכן אם יבואו לבהכ"נ ביה"כ ויתענו אז עלינו לקבל אותם בזרועות פתוחות, משא"כ הבן נכר שבא לאכול הפסח "השה הנצלה", עד אכילה הי' נכר בעת שהי' קושי השיעבוד עמד מנגד, רק עתה שהכל מוכן בא לסעודה ומשו"ה לא יאכל בו, וזה מוסר לאותם שעומדים מרחוק קודם פסח לכל דברים השייך לחג ומעות חטים, ורק לד' כוסות ושאר מאכלים טובים אצלם יו"ט. ועמ"ש בפ' ויקהל ל"ה א':והר"מ בפ"ט ה"ז מק"פ כ' שהמאכיל כזית מק"פ לב"נ עובר בל"ת, מבואר דס"ל דהל"ת דב"נ קאי על המאכל, ובה"ח בערל כ' שערל שאכל כזית לוקה, מבואר דקאי אאוכל, והטעם בערל שהוא ישראל לוקה, משא"כ בעכו"ם דאינו בר מצוה קאי רק אהמאכילו, ועסה"מ ל"ת קכ"ז שהזהיר הערל מאכול הפסח ובמ' קכ"ח שהזהירנו מאכול ישראל שהמיר, ובמנין המצות קכ"ז, וע' בכ"מ וקרית ספר, וסמ"ג לאווין שנ"ג, והצל"ח פסחים ע"ג. חולק על הר"מ דגם בעכו"ם קאי האיסור על האוכל רק שממילא ישראל המאכילו עובר בלפ"ע וגם בתוספות הרא"ש ר"פ הערל מבואר כר"מ, ובמנ"ח מצוה י"ג אות א' כ' דלר"מ רק המאכיל כזית ולא ח"ש, דרק אם אוכל בעצמו ח"ש אסור מה"ת דאחשבי', אבל מאכיל לאחרים ח"ש מותר מה"ת, וגם צריך להאכיל בכא"פ, וגם אם המאכיל לבן נכר באופן שבעצמו ל"ה יכול ליקח עובר המאכיל בלפ"ע ג"כ, ועמל"מ פי"ז הכ"ג ממ"א דאם אינו מאכיל לקטן בידים רק מטעה אותו, וא"ל על איסור שהוא היתר ג"כ הוי כמאכילו בידים וכן כאן, והר"מ כ' שאין מלקות להמאכילו, ובמנ"ח אות ב' הק' אמאי א"ב מלקות אם מאכילו בידים, וכה"ק בהג"ה לדורש לציון דרוש ח', דאם תוחבו לפיו אמאי לא הוי מעשה, ובמנ"ח מי"ד אות ב' כ' דבגוי לאכול קדשים קלים כיון דממון גבוה ה"ל גזל וחייב מיתה ולכן קטלי' להאי גוי בפסחים ג': שעבר על גזל ע"ש, גם י"ל דהפסיד ממונם דהיו צריכים להביא פסח אחר, וגם י"ל דצער לישראל דהקרבן נפסל על ידו, ובע"ז ע"א. ב"נ נהרג אם צערי' לישראל, והנה אם נאמר לא כר"מ וקאי הפסוק רק אאוכל, א"כ גם אפחות משו"פ, דלא ניתנו שיעורין לב"נ, וגם אי נתערב חתיכת הפסח ברוב חולין לר"מ אין המאכיל מחויב ולסמ"ג דהאוכל מוזהר, ולב"נ ל"ש ביטול כפמ"ג יו"ד ס"ב מ"ז סק"א ונוב"ת אה"ע מ"ב, ובפרד"י וישב דרס"ט. הבאתי בזה הרבה ועשו"ת שדה יצחק סי' א' אבל אי גוי אסור מטעם גזל אסור לאכול, אף ע"י ביטול אף אי נאמר דגם לב"נ מהני ביטול, מ"מ ממון בעלים לא בטיל, בביצה ל"ח: ומה לי ממון הדיוט או גבוה, וע' בזה במנ"ח מרמ"ז אות ו'. ובמנ"ח מי"ד אות ב' כ' דכל המצוה בק"פ נוהגות אף בנפסל הפסח עובר ג"כ בלאו, ובצל"ח כ' ג"כ כן, וכ' שם הא דלא חשוב בגמ' דסנהד' בין המצות שב"נ מחויב לפי שאינו תמיד, אבל הבן נכר עובר לא כר"מ, והביא ראי' משבירת עצם דדרשינן בו ולא בפסול בפסחים פ"ד., אבל כאן לא דרשינן כן, ומירו' סופ"ז משמע דגם לאו דלא תוציא דליכא קרא ג"כ אמרי' בכשר ולא בפסול, ועירו' פ"ה ה"ד. ומל"מ פ"א ה"ה מק"פ בשוחט פסח על חמץ אי בפסול ג"כ חייב ע"ש, ובמנ"ח מט"ו הביא הר"מ פ"ט ה"א מק"פ דאין מוציא אחר מוציא כיון דהוציאו הראשון נפסל, וכ' דלא ידע מהיכי למד כן דבפסול ליכא לאו' ואישתמיט לי' דבהדי' מבואר בירו' סופ"ז דהטעם דפסלו הראשון בהוצאה, ועמש"ל בפמ"ו:ובמהרש"א יבמות ס"ב. הביא מפע"ר שהק' בשבת פ"ז. שיבר לוחות מה פסח כו' כל ב"נ כו' נימא דיו לבוא מן הדין להיות כנידון, ושחטו למולים וערלים כשר בפסחים ס"א. ושבט לוי לא חטאו בעגל, ותי' דשאני ערלים דלבם לשמים משא"כ בן נכר, וזה דבר חדש דמקצת בן נכר פוסל ול"ד למקצת ערלה דאינו פוסל, ובמנ"ח מי"ג אות א' לא כ' כן, ובמח"כ אישתמיט לי' מהרש"א הנ"ל:והר"ש משאנץ בפי' לת"כ צו פ"ז כ' דאין איסור כלל לאכול שלא למנוי', והא דתנן אין נאכל אלא למנוי' במשנה זבחים נ"ו:, היינו דאינו יוצא יי"ח אלא למנוי', אבל משיצא י"ח יכול לאכול גם מפסחו של חבירו, וזה לא כראב"ד פ"ט ה"ז מק"פ דאיכא גם ל"ת, ועתו"ס פסחים פ"ח. ד"ה שה, ור"ן נדרים ל"ו. דהק' איך מאכילין פסח לקטן ויעבר בלא תאכילם, ולר"ש אין איסור כלל, ובזבחים נ"ו: אין נאכל אלא למנוי' ובר"מ רפ"ב מק"פ אין שוחטין הפסח אלא למנוי' ולא הזכיר שאינו נאכל אלא למנוי' וי"ל פשט במשנה דאסור לשחוט אלא למנוי', ובפסחים ס"א. במכסת שאין הפסח נשחט אלא למנוי' אבל לא קאי על אכילה וא"ש קו' אוה"ח בפ' מ"ג על המד', דאמר משה שימולו ויאכלו מפסח, וק' הא אכתי אסורים לאכול מפסחו דהוי שלא למנוי' ולר"ש א"ש, אבל מרש"י פסחים ע"ו: ד"ה אין משמע דגם איסור יש, וע' בזה בקו"ת שנה ב' סי' מ"ג באריכות:ובר"מ הנ"ל דהמאכיל לבן נכר חייב המאכיל מצאתי בשו"ת בית יצחק יו"ד ל"ז אות ח' שהק' ג"כ מפסחים ג': בארמאה דקטלוה, ותי' שהפסח נצלה עם בני מעים, ולנכרי אסור משום אמה"ח כחולין ל"ג. ולדעת קצת מפו' טכ"ע אסור גם בב"נ ע' מלה"ר ערך ב"נ אות כ"א, ותירוצו צ"ע דא"כ למה הזהיר הכ' בפסח להאכילו הלא בלא"ה אסור להאכילו משום לפ"ע שאסור להושיט אמה"ח לב"נ, ואי"ל לעבור בב' לאווין ז"א דרק בלאווין שלוקין עליהם כתוס', ב"מ ס"א. ד"ה לעבור, ובזה על שניהם אין לוקין על לפ"ע משום לאו שבכללות ועל בן נכר א"ח רק מכות מרדות, וכמו שהארכתי בזה בפרד"י וירא דקט"ו. ועוד מה יענה להמפ' דטכ"ע לא נאסר לב"נ, ועוד איך אכלו אבות הפסח להשי' דטכ"ע נאסר להם להדיעות שלא יצאו מכלל ב"נ, וקו' הנ"ל מפסחים ג': י"ל ג"כ שקטלוהו מחמת שהכשיל אותם בלאו דבן נכר שאסור להאכיל לב"נ וב"נ מצוה אלפ"ע ע' גנת ורדים כלל מ"ג, וכמ"ש בזה שם בפרד"י מתוס' ב"מ י': ד"ה כהן דאע"ג דלנותן אין איסור עכ"ז עובר אלפ"ע דלא כתשו' אמונת שמואל י"ז עמ"ש שם הרבה מזה, וע"ע בבכור שור חולין ק"א, פמ"ג בפתיחה ח"ה אות ד', שושנת העמקים כלל י', ובס' מי באר אות ב', ושו"ת משיב שלום מ"א ולפמש"ל מסמ"ג וצל"ח דהלאו קאי אבן נכר, וא"ש דאינו חייב מלקות רק מרדות כי לא עבר על לאו דב"נ ועיקר החיוב משום לפ"ע וא"ש בפשיטות בארמאה, ויהי' ראי' מכאן לצל"ח, וע"ע בתשו' מהרי"א או"ח נ"ה מ"ש בצל"ח, ונחל אשכול ה' מילה סי' ל"ט, ובהגהות מהרש"ם על ש"ס פסחים ג':והרה"ג ר' חיים פוטעלניק נ"י מקראקא כתב לי שבהג"ה לס' מצות השם תמה על הצל"ח מדוע כ' הר"מ המאכיל כזית הא לא נאמרו שיעורין לב"נ, כר"מ פ"ט ה"י ממלכים, ועוד איך מונה הר"מ לאו זה בתרי"ג מצות הלא זה לב"נ, וזולת זה ק' איך אכלו אבות ק"פ וכמש"ל, וכמו שהק' איך שבתו הא ב"נ ששבת ח"מ ותירוצם ל"ש כאן, ועפרד"י נח ד"ס ולעיל בפי"ח, עוד ק"ל לפמ"ש בע"ז ב': וב"ק ל"ח. ראה ויתר גוים, ראה שאין מקיימים ז' מצות התיר להם שאפי' מקיימים אין מקבלין שכר במצווין ועושים רק באין מצווין, הרי שהתיר להם הז' מצות ואיך כאן הוסיף להם, ואין לומר משום דעכ"פ גם על ז' מצות מגיע להם עונש, אם עוברין שלא התיר להם רק הציווי ומשו"ה אסור להושיט להם אמה"ח גם אחר שהתיר להם, וכרש"י שם, ויכול לומר גם בזה שניתן להם עוד מצוה רק לענין עונש, אבל ז"א חדא שדוחק לומר שתחלת נתינת מצוה זו יהי' רק כאינו מצווה אלא לעונש בעלמא, ועוד הרי באמת בז' מצות גופא ק' שהתיר להם שלא יקבלו שכר אם יקיימו ועונש ישיגו אם יעברו, ממ"נ אם התיר להם הציווי למה יגיע להם עונש, וי"ל דבאמת כמו שבמ"ת יש עלינו ב' חיובים. א' מחמת הציווי אם כבנים אם כעבדים, מחויבים אנו לקבל ציווי ה' כמ"ש הרשב"א, ב' מחמת קבלתנו שאמרנו נעשה ונשמע וי"ל כן גם בב"נ, א' מחמת ציווי, ב' מחמת קבלתם, כלשון הש"ס ז' מצות שקבלתם כו', ולפ"ז י"ל דבאמת ה' התיר להם הציווי שלו מכל וכל גם לענין עונש אלא שעכ"פ עוד נשאר להם קבלתם, ועל זה יש עליהם עונש. ואם חומה הוא נבנה עלי' טירת כסף ליישב קו' הבי"צ מ"ב אות ד' על תשו' רמ"ע מפאנו קכ"ג שתי' קו' תוס' חולין ק"ג. ד"ה מר שכ' דאמה"ח חשוב איסור מוסיף לב"נ, והק' משבועות ויומא, וכ' הרמ"ע דלא חשוב מוסיף משום דהתיר להם ז"מ, ותמה שאסור להושיט אמה"ח לב"נ דמעונש לא התיר להם כרש"י שם, וכ"כ בעשרה מאמרות מח"ד ח"ג פכ"ה, ולמ"ש א"ש דהעונש אינו מצד ציווי, אלא מחמת שנשאר עליהם איסור מצד קבלתם, והוא רק כמו נדר, וכי מי שנדר מדבר א' יחשב איסור מוסיף, ומה שאסור לנו להחטיאם הוא כמו שאסור להושיט כוס יין לנזיר שאסור לו מחמת קבלתו, ולפ"ז אין לומר שאיסור בן נכר יהי' הציווי רק לעונש כמו שאר ז"מ שהרי גם בהם לא נשאר הציווי למחצה, וגם מצד קבלה ל"ש, דבשלמא בז"מ הרי צוה לאדה"ר כמ"ש ויצו אל האדם כו' וקיבל ע"ע משא"כ בזה, הרי הם לא הי' בשעת הציווי לומר שקיבלו ע"ע, ובלא"ה ק' וכי שייך לצוות למי שאינו לפנינו ומי הודיעם שנצטוו בזה, ובתשו' רמ"ע סי' ל' ג"כ הביא דלא הותר להם לגמרי ויענשו על ביטולם וכרש"י וסותר עצמו מסי' ל' לסי' קכ"ג ולפמ"ש א"ש:ובענין הנ"ל דלפ"ע אין לוקין דהוי לאו שבכללות כ"כ הר"מ סוף ה' כלאים, ועי' בהה"מ פ"ו ה"ג מתרומות, ונוב"ק אה"ע פ"א חקר בזה ולא הביא הנ"ל, ועמנ"ח מצוה רל"ב ובחקרי הלכות סי' י"ג, ובמשנה ראשונה דפוס ווילנא פ"ה מ"ו משביעית, ועי' סה"מ שורש ט' דלפ"ע כולל ענינים הרבה, ובחינוך רל"ב, ומל"מ פ"ד ה"ו ממלוה ד"ה כ' הרב בכנה"ג כ' דהוי לאו שאין בו מעשה, וכ"מ מל' סה"מ ל"ת רצ"ט, ועי' בפתח הבית סי' י"ד וע"ה, ובפרד"י וירא קט"ו: הבאתי קושיא מפסחים כ"ב: הא לכלביה שרי, ואי על לפ"ע לוקין כמ"ש הנו"ב לתוס' סנהדרין ס"ד. דל"ה לאו שבכללות דילמא אסור גם בהנאה, ורק משום הנאה אין לוקין כמ"ש הר"מ, אבל מחמת לפ"ע לוקין ע"ש, וי"ל דודאי ר"נ מנין שלא יושיט אאיסורא קמהדר ולא אמלקות מדלא אמר מנין שמושיט לוקה, וכן דייקינן בע"ז ו': דבלא קאי בתרי עברי דנהרא שרי, ולא אמרי' דרק לא לקי, אבל איס"ת איכא, ועתו"ס שבת וש"ך יו"ד קנ"א סק"ו:ובס' חקרי הלכות כ' דלפ"ע הוי התר"ס דילמא לא יכשל העור ע"ש, ולא הביא יד מלאכי כלל ע"ט מתוס' כתובות ע"ב. ד"ה אי דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאת בלא כתובה, וע"ס משנת אליעזר מ"ת בסדרי משנה לדרוש ג' אות ב' הביא גו"א בראשית ג' י"ד, ועשו"ת מחנה חיים ח"א מ"ח, ובי"צ או"ח קי"ז אות ח' מב"מ ע"ה: כל מי שיש לו מעות ומלוה שלא בעדים עובר בלפ"ע, ופרש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור, ועכל"ח ויחי אות ד' ובן פורת סי' ה', וע' פלפלא חריפתא על רא"ש ב"מ פ"ה סי' פ' דר"ל שאמר גורם קללה לעצמו פליג ארב וס"ל דליכא לפ"ע כיון דבשעת הלואה ליכא מכשול, אם כן ר"ל לשיטתי' דהתראת ספק שמי' התראה אין לוקין אלפ"ע, ועי' מג"א קס"ט סק"ו דלפ"ע רק אם איסור בא תיכף. והנה אף ליד מלאכי דגם באין מכשולו תיכף עובר, וראייתו ממו"ק י"ז. באמתא דבי רבי חזיתא לגברא דמחי לבנו הגדול אמרה להוי בשמתא דעבר בלפ"ע, וראי' דעובר מיד, ואם כן לא הוי התראת ספק, מ"מ יש להוכיח דאין לוקין אלפ"ע מהא גופי' דק' אם אבא עובר בלפ"ע אם כן הוי רשע ואינו חייב לכבדו עיו"ד ר"מ סי"ח ושוב הבן מותר להכותו, ועמד בזה בכל"ח יתרו אות ח', אך נודע תוס' פסחים כ"ו: וב"מ ל'. בעלה עלי' זכר פסולה אף אי נימא דפסולה לא ניחא לי', מ"מ א"נ דכשרה שוב ניחא לי', וחוזר חלילה והוי כעין ספק, ועתו"ס ב"מ נ"ד. ד"ה הקדש, ועטרת חכמים סוגיא דטמא"ל, ולפי זה י"ל בכה"ג אף דאין מחמירין עלי' בשמתא משום לפ"ע, ועכ"ז גבי' דידי' מיהו חשוב ספק איסור, מ"מ אף לשי' דסד"א מה"ת לחומרא, מ"מ בלאו שאין בו מלקות כ' הפמ"ג במשבצות סי' שד"מ לקולא, ועתו"ס חולין י': באבע"ז בספק, ושוב בכה"ג לא חשוב רשע, ואם כן יש לנו ראיה דאין לוקין משום לפ"ע, וראיה לזה מחו"מ רס"ו ס"ה דאם כבר עוסק במצות כיבוד פטור מלהשיב דעוסק במצוה, אלא אם האב כאן מחויב למחול לבנו שיבטל ממלאכתו וישיב האבדה או ישוב בעצמו דכלכם חייבים בכבודי, אבל על הבן בעצמו אין חיוב כשעוסק בכיבוד ע"ש, ואמאי לא נימא דהוי רשע כיון דמחויב למחול, ואף דאין שלד"ע זה אי שליח בר חיובא, או אי בעי עביד כמ"ש בב"מ י': והכא דבהכרח לבן לקיים ל"ה ב"ח וא"ב לא עביד, אך כהנ"ל י"ל דמתהפך הדבר דאי נימא דהוי רשע שוב ל"ה בר חיובא ושוב אשלד"ע ושוב ל"ה רשע ודו"ק:ובאמת מלשון הר"מ בפ"ו מ"ג מתרומות שכ' המתעה אותו עובר בלפ"ע אם הי' סיבה לעבור עבירה יש להוכיח קצת דתיכף עובר אלפ"ע ואפ"ה אין לוקין עלי', נראה מזה דליתא לה"ט דהוי הת"ס, אמנם נראה בהושיט איסור לב"נ אפילו להפוסקים דלוקין אלפ"ע מ"מ בזה אין לוקין דהוי הת"ס, דבמנ"ח בקובץ המנחה מ' רל"ב כ' דמושיט אמה"ח לב"נ דעובר אלפ"ע ז"ד באם הנכרי יודע שהוא אמה"ח, אבל אי אינו יודע אם הוא אמה"ח דאין הנכרי עושה איסור כמ"ש הר"מ בה' מלכים, ישראל א"ע אלפ"ע, וא"ש בזה קושית דו"ז הברית אברהם יו"ד ל"ב דאמאי ל"ק בחולין צ"ז. גם באיכא קפילא בספק אמה"ח, ועי' חמד"י קונטרס נר מצוה דק"א:ועמנ"ח מצוה ק"צ אות ד' שנסתפק בב"נ אי אאחע"א, ונפק"מ לר"מ דשוגג פטור בב"נ, אם כן בב"נ נולד מאנוסת אבי' ואח"ז נשא אבי' את אמו והבן בא עלי' בשוגג על אם והזיד בא"א אי חייב מיתה על א"א דאאחע"א, ועי' בן פורת ח"א סי' ד' ולא אבין דבאמת כ' החינוך מצוה כ"ו בשוגג בב"נ חייב, ולר"מ ליכא איסור, ועחמד"י מצוה רצ"ט, ובית האוצר ח"א סי' נ"ב, עכ"פ א"א ללקות על לפ"ע בכה"ג רק בשיודעין דהב"נ יודע שהוי של איסור מה שאין כן שוגג, אם כן הוי הת"ס דילמא העדים א"י אם הוי אמה"ח, ואיסור יש להושיט לו גם בסתם שמא יודע אבל מלקות ליכא, וא"ש קו' הנ"ל מפסחים, ולאוקמי' ברייתא בשיודע עכו"ם דוחק, ועדיין צ"ע, ועי' חבלים בנעימים ח"א סוגיא ל"א, ונפ"ח או"ח קס"ט:ובפרד"י דקט"ו: הבאתי בשם בכורי שלמה לר"מ בפהמ"ש דלפ"ע משום ערבות, לא מצאתי שם, וגם תמוה הא אמה"ח לב"נ יוכיח דאסור להושיט לו, ובב"נ ל"ש ערבות, ועתו"ס קידושין ע': ד"ה קשים, וצל"ח ברכות מח ומש"ל בשם צל"ח דהמאכיל פסח לעכו"ם עובר בלפ"ע, ודורש לציון ד"ח, ומנ"ח רל"ב:

2 פסחים פתח ↗

מֵיתִיבִי: אֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד מִפְּנֵי הַתַּעֲרוֹבֶת. מַאי לָאו — תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים, וְקַשְׁיָא לְלֵוִי! לָא, מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין.

3 פסחים פתח ↗

3 אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת - ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה:

4 מאי לאו תערובת טעמים - דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו:

5 לא מפני תערובת גופים - שלא יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי:

« רש"י על פסחים ע״ו ע״ב:ב׳ רש"י על פסחים ע״ו ע״ב:ה׳ »