רש"י על פסחים ע׳ ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ע׳ ע״ב:ד׳ רש"י על פסחים ע׳ ע״ב:ז׳ »

1 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה פירש כו' כצ"ל:

2 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה וישב לו בדרום. רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל כו'. הן משום פסח בט"ו מיל סגי עיין לקמן צג ב ואי משום מצות ראיה לא מצינו שדרך רחוקה תפטרנו עיין מל"מ ריש הק"פ:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

60 פסחים ע: "תניא יהודה בן דורתאי... והלך וישב לו בדרום", ופירש רש"י שם "וישב לו בדרום - רחוק מירושלים, שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח", הרי ש"הדרום" מורה על מקום רחוק מירושלים.

5 בן דורתאי פירש - מן החכמים ונבדל מהם מפני שהיו אומרים אין חגיגת ארבעה עשר דוחה שבת:

6 וישב לו בדרום - רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה חובה ואפי' במרובה:

2 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

כל כהן שאינו נושא את כפיו עובר על מה שכתוב בתורה כו'. בזה המאמר יש נוסחאות שונות. נוס' הגמ' לפנינו כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר על ג' עשה כו'. וכן הוא בה"ג. וקמ"ל דאע"ג דבאמת אינו אלא מ"ע א' מכ"מ ה"ה כעובר על ג' מ"ע. וכן לשון הרמב"ם שלהי ה' תפלה וש"ע סי' קכ"ח ס"ך. ונוסחת רבינו צריך באור פשיטא דעובר בעשה. ונראה דה"ק אע"ג שאינו נכנס לבהכ"נ ואינו שומע כשקוראים כהנים. וא"כ אינו מחויב במ"ע משום דכתיב אמור להם ות"א כד תימרון להון מכ"מ אם בפשיעה אינו הולך לבהכ"נ להתחיי' במ"ע זו עובר על מ"ע דכה תברכו ופי' מבטל חיוב מ"ע זו. והרי זה דומה למצות ציצית שאינו מחוייב אלא כשיש בו ד' כנפות. מ"מ כשאינו לבוש טלית של ד' כנפות כלל אי' במנחות ד' מ"א א' ענשיתו אעשה. הרי דמיקרי מבטל מ"ע. וכן חגיגה אינו מחויב אלא כשהוא בירושלים כמש"כ רש"י פסחים ד"ע ב' ד"ה וישב לו בדרום כו' מכ"מ מיקרי מבטל מ"ע זו כשאינו בא להתחייב עצמו בירושלים וכן תרומות ומעשרות אע"ג שיכול לפטור דרך קרפיפות. וכן הרבה מ"ע. ומש"ה עלה עה"ד בירו' נזיר פ' כה"ג והביאו התו' בסוטה שם דעשה דב"כ ידחה ל"ת דטומאת כהנים. ולכאורה הא אפשר לפטור עצמו ממצוה זו שלא נכנס לבהכ"נ כלל. והרי זה דומה להא דאי' בכתובות ד"מ א' היכא אמרינן ניתי עשה ודוחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וה"נ בב"כ אי לא עייל לבהכ"נ מי איתא לעשה כלל. אלא ודאי מכל מקום מיקרי עובר ומבטל למצות עשה. והיינו שכתב הר"ר מנוח והביאו הב"י שם דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרים לו לברך היינו שאינו עובר בג' עשה. אבל בעשה דכה תברכו עובר שהכהנים מצווים לברך את ישראל יאמרו להם אם יחדלו עכ"ל. והשיגו הב"י מהג"מ וש"ע שם ס"כ בש"ץ כהן שלא יאמרו לו לעלות ואי כהר"מ דאעפ"כ עובר מאי מהני כשלא יאמרו לו לעלות הא מכ"מ עובר. אבל לדעתי כוונת הר"מ שעובר ומבטל מ"ע אם אינו משתדל לבא לידי חיוב משא"כ אם הוא בשביל מצוה כש"ץ ודאי אינו יכול להשתדל ואינו עובר. והיינו מימרא דריב"ל לנוסחת רבינו. והנה בגמ' אית' כל כהן שאינו עולה לדוכן כו' ובנוס' רבינו אי' שאינו נושא כפיו כו' ולמש"כ מדויק שפיר דבגמרא מיירי שכבר הוא בבהכ"נ ואינו חסר אלא לעלות לדוכן. מש"ה שפיר עובר על ג' מ"ע. אבל לנוסחת רבינו מיירי שאינו הולך לבהכ"נ ואינו עובר אלא מ"ע דכה תברכו: והנה ברה"ש ד' כ"ח ב' אי' דכהן שנשא כפיו והדר עייל לבהכ"נ הדר מברך כולי יומא. ושוב אי' שם התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. וכ' התו' מכאן משמע דכיון שעלה לדוכן פעם א' ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם דהא קאמר אי בעי לא מברך. וכ"כ הטור וש"ע שם סכ"ח אבל אם בירך כבר צבור א' ובא למקום אחר ומצא צבור שלא הגיע לב"כ יכול לברכם פעם אחרת. מבואר שאינו עובר. ולכאורה ק' האיך יברך אשר קדשנו כו' וצונו כו' הא רשות הוא. וצ"ל דהתו' לטעמייהו שיכולין נשים לברך וצונו משו' שיכולין לחייב א"ע. וכ"כ המ"א סי' י"ד סק"ה וס"ק ח' בהא שמברכין על טלית שאולה דלא כהט"ז וכ"כ בתשובות משכנות יעקב ח' א"ח. הכי נמי יכולין לחייב א"ע. עוד הקשה המ"א סק"מ הא איכא בל תוסיף ויישב דליכא ב"ת בעשיית המצוה שני פעמים. והוא מדברי התו' רה"ש ד' ט"ז ב' ד"ה ותוקעים. מיהו הרי"ף ברכות פ"ג כתב דתפלה שני פעמים ה"ז כמקריב שני תמידים ועובר על בל תוסיף. וברכת כהנים היינו כמו עבודת התפלה וע' בסמוך. מ"מ לק"מ דדוקא תפלת שמ"ע כולה שהוא נגד תמידים והתם כתיב בפי' א' ולא שנים. כ"ז לדעת התוס' והטור: אבל הרמב"ם ה' תפלה פרק ט"ו הי"א כתב כהן שנשא את כפיו בבהכ"נ והלך לבהכ"נ אחר ומצא צבור שמתפללין ולא הגיע לב"כ נושא ידיו להם ומברכין ואפי' כמה פעמים ביום. מבואר הלשון שהוא חובה ממש כמו בפעם ראשון. וכ"כ המאירי מגילה פ"ד דכל פעם שנו"כ מחויב לברך. ובאמת משמע הכי מהא דביום שיש בו ד' תפלות כהנים נושאים את כפיהם בכולם אלמא דלא משמע מן הכתוב פעם א' ביום. וצריך לומר לדעת התו' וטור דבתפלה שני' הוא מדרבנן. אבל לא כן דעת הרמב"ם אלא אי עייל לבהכ"נ ואמרו לו לברך מחוייב אפי' כ"פ. וכמו עבודת בהמ"ק כ"ז שמביאים קרבן מחוייב להקריבו. והא דאי' ברה"ש אי בעי לא מברך ה"פ שבזה אינו דומה לקרבן שמחוייב הכהן במשמרו להיות כל השבוע בבהמ"ק. ואולי יביא מי מישראל קרבן ומצא מי שיקריבנו וזהו דכתיב לבד ממכריו על האבות. משא"כ ב"כ אם כבר יצא י"ח מצוה זו וקיים אותה פעם א' אינו מחויב ליכנס בבהכ"נ עוד. אבל אי אתרמי לי' ציבורא וקראוהו לדוכן הדר רמי חיובא עלי'. וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל ומצא צבור שמתפללין ולא הגיע לב"כ נושא ידיו כו' דאי הגיע לב"כ פשיטא דהיינו דכתיב אמור להם ואפי' כמה פעמים. אלא אפי' עדיין לא מטא לב"כ מכ"מ צריך שימתין ולברך. וז"ל הרי"ף מגילה פ"ד ושמעינן מינה דכהן דפריס ידיו בחדא דוכתא ואזיל לדוכתא אחריתא ואשכח ציבורא דלא מטו לב"כ כד מטו לב"כ פריס ידיו ושפיר דמי עכ"ל. פי' ראוי לעשות כן. והוא לשון גאונים ראשונים ז"ל כמו שהביא הרא"ש בסוכה פ"ג סי"ד ממלא אותו הדס שוטה ושפיר דמי. פי' רשאי לעשות הכי וכשר הדבר. והוא לשון ר"נ גאון ע"ש. וה"נ פי' רשאי לישא כפיו וראוי לעשות כן. אף ע"ג דאפשר לצאת מבהכ"נ עד שלא הגיע לב"כ מכ"מ ראוי לישא כפיו. איברא זה הפי' שכתבנו לדעת הרמב"ם בהא דאי בעי לא מברך היינו שלא יכנס לבהכ"נ עוד. א"א אלא לפי נוסח' רבינו דפירשנו דאפי' אינו עולה לבהכ"נ עובר בעשה דכה תברכו. וברה"ש אין הפי' כמש"כ התו' דכיון שעלה לדוכן פ"א אינו עובר בעש' דאמור להם דלפ"ז ע"כ מיירי אפי' הכהן בבהכ"נ דבל"ז אינו עובר לעולם על אמור להם. אלא כך יש לפרש דשוב אינו עובר על כה תברכו וכמש"כ ובאינו עולה לבהכ"נ מיירי ומשו' שכבר קיים כראוי. זהו ביאור נוסחת רבינו במימרא זו: ועוד יש נוסחא אחרת בזה המאמר בירו' ברכות ספ"ה ר"י בן פזי בשם ר"א בן כהן כהן שעומד בבה"כ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה. ולפי זה הנוס' ודאי ק' מאי רבותא יש בזה דעומד בבהכ"נ עובר בעשה. וי"ל דה"פ דקמ"ל דמחוייב לעקור רגליו ולהכשיר עצמו כשיקראוהו ואם לא עקר רגליו אע"ג דאסור לעלות לדוכן מכ"מ עובר על מ"ע דאמור להם. והיינו דאי' בירו' שם והביאו הפוסקים ר"ש בן פזי כד חזיק רישי' קאים לי' אחורי עמודי ור"א נפיק לברא. ולא סגי להו במה שלא עקרו רגליהם בעבודה. משום דמכ"מ יעברו על מ"ע ולא כדמשמע מדברי מג"א שם סק"ב וסק"ל ע"ש. ולכאורה א"א לפרש הירו' הכי דלא נצרכנו לזה שעוברים על מ"ע זו אפי' לא עקר רגליו בעבודה דבהכ"נ. שהרי ב"כ בגבולין מה"ת ותפלה מדרבנן. והאיך אפשר לומר דמשום שלא עקר רגליו בעבודה שבבהכ"נ יהא פטור מב"כ אלא ודאי עיקר זה הדין הוא בבהמ"ק ועשו חכמים עבודה שבתפלה כעין בהמ"ק ויש כח בידם לעקור מ"ע שבתורה בשוא"ת כידוע וא"כ מאי רבותא בזה דעובר על מ"ע. מיהו יש לומר דלא עקר רגליו בעבודה שבתפלה פטור מה"ת. דבאמת אינו ברור כ"כ שעקרו רבנן מ"ע מה"ת שלא במקום גזירה שיעברו על לאו החמור. מש"ה יותר נראה דאע"ג דתפלה דרבנן. הא עיקרו דאורייתא לדעת הרמב"ם. ואפי' לשיטת הרמב"ן דתפנה בכל יום עיקרו מדרבנן. מכ"מ בעת צרה היא מה"ת כמש"כ בסה"מ מ"ע ה'. והיא עבודה שבלב ומה"ת שיקבעו בתפלת הצבור ברכה דעבודה ואז ב"כ מה"ת. או נימא דאע"ג שאין מצוה בתפלה מה"ת מכ"מ אי קבעו ברכה דעבודה מצוה אז על הכהנים לברך ובל"ז אין שום מצוה לנ"כ. וכיב"ז כתבנו בסי' נ"ג אות ד' ע"ש. ומצאתי בשו"ת ח"ס סי' כ"ב שכוון למש"כ דבכל תפלה שבצבור דוקא ב"כ מה"ת ע"ש. אך דעת הר"מ מינץ והלבוש מבואר להפך. דנ"כ במדינה בכל יום מה"ת. ולכאורה יש להוכיח הכי דעת הר"ן שכ' במשנה דמגילה פ"ב טעם על שאין נ"כ אלא בעשרה. ואי כמש"כ דנ"כ מה"ת אינה אלא בתפלת צבור הא ממילא אינו אלא בעשרה. אבל הל"ק דע"כ הא דתנן ואין נו"כ אלא בעשרה לא איצטריך אלא משום דאם התחילו להתפלל בעשרה ויצא א' מהן דגומרין בתפלה ובהא תנן שאין נו"כ. וכיב"ז צריך לפרש הא דתנן אין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ותקשה לן הא אין הפטרה בלא קה"ת אלא צ"ל כמש"כ דאם יצא א' באמצע קה"ת גומרין ואין מפטירין. וה"נ אם יצא א' בתוך תפלת שמ"ע הש"ץ גומר ואין נ"כ. ובזה הוצרך הר"ן לפרש טעם. מעתה אפשר לפרש הירו' כמש"כ דקמ"ל דאפי' לא עקר רגליו בעבודה עובר בעשה:

« רש"י על פסחים ע׳ ע״ב:ד׳ רש"י על פסחים ע׳ ע״ב:ז׳ »