רש"י על פסחים נ״ו ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים נ״ו ע״ב:ג׳ רש"י על פסחים נ״ו ע״ב:ז׳ »

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד. הנה בביצה ג' ע"א אמרינן פירות הנושרין טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש, ובתוס' שם ד"ה גזירה הביאו מה שפירש"י בדף כ"ד על מה דאמרינן שם דנכרי שהביא דורן לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור, דטעמא משום מוקצה הוא, והקשו א"כ למה לן טעמא משום גזירה דיעלה ויתלוש ותירצו דהכא אתיא אליבא דר"ש דלית ליה מוקצה, והקשו שוב דרש"י בעצמו פירש שם דהוי מוקצה כגרוגרות וצימוקין ואפי' ר"ש מודה דאסורין משום מוקצה, וכתבו דמיירי בחצר דהוי מוכן לעורבין ומוכן לעורבין הוה מוכן לאדם, ולכך צריכנן טעמא דשמא יעלה ויתלוש, והנה הרי"ף כתב גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דאסור משום נולד ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש, ופירשו שם דאלו הם שני טעמים, וצריך ביאור למה לן הנך תרי טעמי ולא סגי בטעמא דנולד לחודא, וגם יש להבין למה הוו נולד ע"י שנשרו, ורש"י בדף כ"ד והתוס' הנ"ל הזכירו מוקצה אבל לא נולד, וברמב"ם כתב רק טעמא משום נולד. עוד יש לעיין דהרמב"ן במלחמות ריש פ"ג דביצה הוכיח דתרנגולת העומדת לאכילה אפי' בשבת מותרת הביצה משום דמוקצה שקפץ עליו האיסור שלא מדעת בעלים לא הוי מוקצה והוכיח זה מהא דאסרו פירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש ולא משום מוקצה, וקשה דהא כתב הרי"ף דעצים שנשרו מן הדקל הוי נולד, עוד קשה על הרמב"ן דסובר דבפירות הנושרין לא הוי מוקצה אפילו לר"י דאית ליה מוקצה דהא בשבת דף קכ"ב גבי עכו"ם שלקט עשבים פריך מגמ' מהא דאסור להעמיד בהמה ע"ג מוקצה, ופירש"י דה"נ מוקצה הוא, וכן הרמב"ן בעצמו כתב שם להלכה דעשבין שליקטן העכו"ם הוי מוקצה וכתב שם עוד דפירות שתלש הגוי הוי מוקצה, עוד קשה טובא דהרשב"א ריש ביצה הביא דברי הרמב"ן והקשה עליו מסוגיא דמקום שנהגו דאמר בגמ' להדיא דהוי מוקצה, והרמב"ן בפ' אין צדין שם הביא ראיה להיפך מסוגיא דשם דלא גזר אלא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום מוקצה והיא תימה גדולה דהא בגמ' מקשינן להדיא והא מוקצה נינהו. ונראה בדעת הרמב"ן דסובר דמה דאמר הגמ' בפסחים נ"ו ע"ב דמוכן לעורבים הוה מוכן לאדם וכתבו שם בתוס' דאפשר דלא שייך זה אלא ביש לו עורבין וכן מפורש ברש"י שם, סובר כן גם הרמב"ן אבל סובר דדוחק להעמיד מתניתין דאנשי יריחו דאיירי שהיו להם עורבין דמאי פסקת. דהא עורבים אינם שכיחים שיגדלו אותם, ועורבי הפקר לא שייך שיהא דעתו עליהם ולא הוי כלל מוכנים לעורבים, לכן סובר הרמב"ן דהך סברא לא שייך אלא לעיקר דין מוקצה, דמה דדבר המחובר חשיב מוקצה נראה משום דבמחובר לא חשיבי הפירות אוכל ומצאתי שכתב כן הפנ"י בביצה דף כ"ד, והביא ראיה לזה מהא דדבר המחובר לא מקבל טומאה, אכן באמת אין מזה ראיה דאפשר לומר דמחובר נמי חשיב אוכל והא דמחובר אינו מקבל טומאה זהו דין מיוחד בטומאת אוכלים דבעינן שיהא דוקא דבר התלוש, דמחובר לא מקבל טומאה, ובאמת יש לומר דחשיב אוכל, אבל נראה להוכיח כן מגמרא מפורשת בפסחים ל"ד גבי הא דתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורים מלטמא ואסורים מלאכול, ופירש"י דאחרי שחיברן בקרקע בטלי מתורת אוכל ומפורש דכשהוא מחובר אין עליו שם אוכל, ופירושו של רש"י שם בגמ' מוכרח הוא מדפריך ומאחר דטהורין מלטמא אמאי אסורים מלאכול, ומשני מאי אסורים אסורים לזרים, ואם נימא דזהו רק דין בטומאה דאינו מקבל טומאה אלא בתלוש, מנ"ל שיתבטל מהם איסור תרומה אחרי ששתלן ובמה יצאו מתורת תרומה ובודאי אסורים לזרים, וע"כ דהגמ' סבר דטעם דמחובר הוא משום דנתבטל מתורת אוכל בחיבורן, ולכן בטל מהן גם דין התרומה, ובאמת הוא כן גם לפי המסקנא, ומאי דאסורים לזרים הוא רק משום גזירה וכדין גידולי תרומה, ומהאי טעמא דבר המחובר חשיב מוקצה כיון דליכא עלייהו תורת אוכל, ולכן סובר הרמב"ן דהך סברא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם לא מהני אלא לעיקר דין הכנה של מחובר, דמ"ד דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם סובר דאף דמחובר ליכא עליה שם אוכל מ"מ כיון דהוא מוכן לעורבים לא הוי מוקצה ואפילו אין לו עורבים כיון דהוא ראוי לעורבים אין ע"ז שם מוקצה של דבר שאינו ראוי, אמנם כל זה לא מהני אלא אי חשבינן ליה מוקצה מצד חשיבותו והוה דבר שאינו ראוי בזה מהני מה דמוכן לעורבים והוי דבר הראוי, אבל אם אנו דנין מצד הקצאת הבעלים דלא היה דעתם ע"ז בודאי לא מהני מה דראוי לעורבין כיון דבודאי לאו דעתו של הבעלים על אכילת עורבין, ולכן מוכיח שפיר הרמב"ן דלגבי הבעלים לא הוי הקצאה כלל, כיון דבאמת אפשר לתלשו, ורק משום איסור שבת הוא שקפץ עליו, משום זה לא הוי הקצאה, ולכן אם נפל בעצמו דלא עבר על איסור שבת אינו אסור משום מוקצה. והנה בחולין קכ"ז ע"ב תנן תאנים שצמקו באביהן מטמאות טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב חטאת, וכן פסק הרמב"ם בפ"ח משבת ה"ד ובפ"ב מטומאת אוכלים הל' ל"ה, ונראה דכי אמרינן דפירות הנושרין חשיבי מוקצה והוי כנולד, הוא דוקא בהנך פירות שלא צמקו באביהן בע"ש ויונקין מהאילן דכיון דלא חשיבי אוכל, וכשנשרו בשבת חשיבי כנולד, אבל פירות שצמקו באביהן אם נשרו בשבת לא חשיבי נולד דגם לפני זה הא חשיבי אוכל ומטמאין טומאת אוכלין, ומ"מ בודאי הוה עליהם תורת מחובר לענין שבת והתולש מהן חייב חטאת, וכן גבי עצים שנשרו מן הדקל דכתב הרי"ף דחשיבי נולד, היא דוקא באלו הענפים היונקים מהאילן אבל ענפים שיבשו ואין יונקין כלל מן האילן חשיבי עצים ולא הוי בנשירתן כנולד, ולכן מיושב שפיר מה שהוצרך הרי"ף לאסור עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט להסקה משום ב' הטעמים הנ"ל, והוא משום דענפים שלא יבשו ועדיין יונקין מן האילן חשיבי נולד ממש דכמו בפירות המחוברין כל זמן שיונקין לא חשיבי אוכלין, ה"נ ענפים היונקין מן האילן לא חשיבי עצי הסקה בחיבורן וע"י תלישתן נעשו עצים להסקה והוו נולד אבל זה הטעם מהני רק על אלו היונקין מן האילן וגדלים אתו, אכן הלא בין אלה שנפלו יש בודאי גם ענפים יבשים שיבשו לפני שנשרו, ובהנך ליכא נולד לכן הוצרך לאוסרם משום שמא יעלה ויתלוש, דאף ביבשים חייב משום תולש, ומשום זה הוצרך הגמ' ריש ביצה לאסור פירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש, דבאלה שצמקו מע"ש לא חשיבי נולד בנשרו בשבת, והא דפריך הגמ' בפסחים גבי אנשי יריחו והא מוקצה נינהו, היינו משום אלה שלא צמקו באביהן ומה דלא מהני טעמא דגזירה שמא יעלה ויתלוש לחוד, אפשר לומר כמו שכתב הגרעק"א דנ"מ לגבי ספק נשרו ביו"ט דמשום גזירה מותר בספק אבל ספק נולד ומוקצה אסור. ומיושב נמי מה שכתב הרמב"ן בפירות שתלשן נכרי בשבת דהוי מוקצה, והוא משום דבפירות שתולש הגוי הלא הוא תולש גם מפירות היונקין שלא צמקו באביהן והנך בחיבורן לא חשיבי אוכלין ולכן אסורים ודאי משום מוקצה, ומה שהביא מפירות הנושרין דאסירי רק משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש, ולא משום מוקצה, זהו מהנך פירות שצמקו לפני זה באביהן דאין בהם איסור מוקצה אלא אסירי משום גזירה והוכיח רק משם דמה דאסירי לקחת משום איסור שקפץ עליהם לא אמרינן בזה דהוי הקצאה. והנה הגרעק"א כתב דנ"מ בהך טעמא דשמא יעלה ויתלוש, היכי דיושב ומצפה דאי משום נולד לא אסירי היכי דיושב ומצפה, דלא חשיבי אז כנולד, אבל קשה לומר כן בעצים שנשרו דהתם לא שייך יושב ומצפה דדוקא בפירות הנושרין מהני יושב ומצפה משום שדרכן ליפול מן האילן וכדאמרינן בגמ' תאנים מידע ידיע דנתרי אבל עצים שנשרו לא שכיחי, ודוחק לומר דאיירי אם ביה"ש היה רוח סערה והיה מצוי שינשרו הענפים, ואפשר דאף בפירות היונקים לא מהני יושב ומצפה, דלא מהני אלא באלו שצמקו באביהן וחשיבי אוכל, אבל בהנך דלפני כך היו מחוברים לגמרי וינקו לא מהני יושב ומצפה להוציאם מכלל מוקצה וכדאמרינן בביצה כ"ו ע"ב דלא מהני הזמנה בגרוגרות וצימוקין, ובזה מיושב דעת רש"י בדף כ"ד ע"ב, דהתם בנכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט מיירי שתלשן ביו"ט ולכן כתב שם דהוי מוקצה משום דדחינהו בידים לגבי זה שלא יתלשם, ולא שייך ע"ז יושב ומצפה, דלא מהני יושב ומצפה לאלו הפירות שלא צמקו באביהן ויונקין מן האילן, ואף דבשל נכרי מיירי דלא שייך טעמא מדלא לקטינהו מאתמול כבר כתב רש"י דאין בין של ישראל לשל נכרי. ובתוס' שבת קכ"ב ע"א וכן בביצה שם הקשו דאמאי אסור בעשבים משום מוקצה הא הבהמה יכולה בעצמה לילך ולאכול והוי מוכן לבהמה, ותירצו דאיירי בתרי עברי דנהרא, והרמב"ן כתב דעשבים הוי ודאי מוקצה ולא חילק, וברשב"א כתב דלא כדברי התוס' שכתב דהא אוקימנא בדקאי באפר ואזלה ואכלה, והביא דמה שהעמיד ר"ת בתרי עברי דנהרא הוא דחוק עיי"ש, וקשה דלא ביאר כלל למה הוי מוקצה היכי דהבהמה יכולה לאכול בעצמה, ונראה דלפי"מ דמבואר בפסחים נ"ו ע"ב דלרבין הוי פלוגתא דרבנן ואנשי יריחו אי מוכן לעורבין הוה מוכן לאדם, ורבנן מיחו באנשי יריחו משום דס"ל דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם, לפי"ז אפשר דאף לענין אכילת הבהמה גופה לא מהני מה שהבהמה יכולה לאכול בעצמה, כיון דעכ"פ המחובר לא חשיבי אוכל ובמה שנתלש נעשה אוכל, לכן אף דהבהמה עצמה מותרת וכדדרשו חז"ל מלמען ינוח, מ"מ במה שנעשה אוכל ע"י התלישה לענין זה נשאר מוקצה לענין טילטול האדם, ולא מהני מה דראוי להבהמה, ולפי"ז באמת לא פסקינן דמוכן לעורבים הוה מוכן לאדם, ומבואר מה דפסק הרמב"ם פ"ב מיו"ט ה"א גבי עגל שנולד דדוקא אם היה מוכן ע"ג אמו, וממילא דעגל שנולד מן הטריפה באמת אסור אף דהיה מוכן לכלבים, דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם ופסק כרבין שם בפסחים ודלא כעולא, והמ"מ דחק לפרש דאין כונת הרמב"ם כן, אבל פשטות דברי הרמב"ם לא משמע אלא כמש"כ, שוב מצאתי שרבינו חננאל בפסחים כתב להדיא ומסקינן כרבין דפליגי במוכן לעורבים. והנה מש"כ לבאר לפי דעת הרמב"ן הסוגיא דפסחים, לא ראיתי דברי המלחמות פ' מקום שנהגו, דלפי"מ שכתב שם אין הדברים שכתבנו מכוונים, אלא דיעלו דברינו ליישב שיטת הרי"ף, אמנם דברי הרמב"ן שם אינם מובנים כלל וצריכים ביאור, וגם בפשוטם סותרים הם לדברי הרמב"ן בפ' אין צדין, דהרמב"ן כתב שם וז"ל אלא של בין הכיפין הוא כדברי ר"ח הנסבכין וכו' והם מוקצים לאדם לפי שאין עולין באילן ואע"פ שדעתו על נשירתן מוקצה מחמת איסור הוא ואין ספיקו מתיר, למה זה דומה לשמן שבנר כו' אף כאן גזירה שמא יעלה ויתלוש מן המחוברין עושה אותו מוקצה של איסור אבל מוכנים במקומם לעורבים עכ"ל, ולפי דבריו צ"ל דגם המחוברין דהיינו של מכבדות דטעמא הוא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש מה דלא הוי מוקצה הוא משום דמוכנים לעורבים, וגם מבואר בדבריו שמפרש הסוגיא לר' יהודה דאוסר מוקצה מחמת איסור, והרמב"ן במלחמות בפ' אין צדין במה דמביא ראיה מסוגיא זו דתולש מן המחובר לא הוי מוקצה כתב בפי' אליבא דר"ש ומחלק ממותר השמן בקערה ועששית דהתם דחייה בידים, ולכאורה היה צ"ל דמה דחידש הרמב"ן דתולש לא הוי מוקצה וכתב בטעמא דמילתא בפ"ב דביצה בהא דלכם ולא לכלבים משום דממוקצה שקפץ עליו האיסור לא הוי מוקצה קאי שם אליבא דר"ש, אבל א"א לומר כן דהא הוכיח הרמב"ן שם הך סברא מהא דאמרינן השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, אלמא דמקרי מוכן לאדם אף שהיה אסור לשחוט וזה קאי אליבא דר' יהודה. אמנם דבאמת צריך להבין עיקר חידושו של הרמב"ן דמוקצה שקפץ עליו האיסור מותר אף לר' יהודה מ"ש מכל מוקצה מחמת איסור כמו מותר השמן שבנר דאף שנכבה הנר אין כאן איסור ולא עבר על איסור שבת ומ"מ הוי מוקצה ועיי"ש ברמב"ן. ונראה דהרמב"ן לשיטתו דסובר בנר שהדליקו בו באותה שבת דמהני תנאי, וכמו שכתבו הרמב"ן והר"ן בהלכות בביצה ל' ע"ב לענין תנאה בסוכה רעועה, ובשבת מ"ד ע"א, ולכן ס"ל דהיכי דדעתיה עליה אלא שהאיסור מונע לא הוי מוקצה ובנר שהדליקו באותה שבת כיון דדחייה כמש"כ הרמב"ן אין דעתו ע"ז וצריך תנאי, ועיין בחידושי הרמב"ן פ' כירה שכתב מקודם כדעת התוס' דלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור כנר שהדליקו בשבת, וכן נראה סוגית הבבלי עד שמצאתי בירושלמי דמהני תנאי אף בנר שהדליקו באותה שבת, עיי"ש. ולפי"ז צריך לומר דבזה גופא תלוי פירושי הרמב"ן דפסחים והרמב"ן דביצה ועיי"ש ברמב"ן בביצה שכתב מקודם פירוש אחר והוסיף זה החידוש דמוקצה שקפץ עליו איסור אם הותר האיסור בלא איסור שבת לא הוי מוקצה וכתב דלשון זה צריך הכרע, ונראה דמה דחידש הרמב"ן האי סברא אף דלא ס"ל שם מקודם, הוא משום דע"פ דברי הירושלמי גבי נר דמהני תנאי ה"נ לא הוי מוקצה היכי שקפץ עליו האיסור, וכש"נ. והנה למעלה כתבנו דמה דצריך הרי"ף לטעמא דנולד בעצים שנשרו מן הדקל הוא כמש"כ הגרעק"א דאם משום גזירה א"כ בספק נשרו ביו"ט מותר אבל ספק מוקצה אסור, ויש לבאר עוד באופן אחר, דהמג"א מסתפק אי מוקצה אסור בהנאה והביא מד' התוס' בע"ז דלא אסור גבי שבח עצים בפת משום מוקצה כיון דאינו אסור בהנאה, וכתב עוד ובפסחים מ"ז משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה, ובס' מחה"ש תמה ע"ז והביא מה שכתב בזה התו"ש והחמד משה ועיין מה שכתב בזה הגרעק"א במערכה לביצה, והמחה"ש כתב שהוא ט"ס בד' המג"א וצ"ל מותר והוא דחוק, והם כתבו בכונת הגמ' דהאיסור הוא טילטול ובאמת שכ"כ המג"א בסי' תק"ז, אלא דזה כתב לדעת התוס' דמוקצה מותר בהנאה. והנה התוס' בשבת י"ט ע"ב הקשו בהא דרב אסר כרכי דזוזי, והא רב במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש, ותירצו דכרכי דזוזי הוה מוקצה מחמת מיאוס וחמיר טפי, וברשב"א תירץ דרב ס"ל כר"ש במוקצה לטלטל דוקא במידי דחזי לאכילה, אבל בדבר שאינו אלא לטלטול ס"ל כר' יהודה ע"ש, ונראה לתרץ קושית התוס' דהא דרב ס"ל במוקצה לאכילה כר"י, לאו דוקא אכילה, אלא תשמיש במוקצה נמי חשיבי כאכילה וכרכי דזוזי דמטלטלן להשתמש בהם אסורים, ולפי"ז יש לבאר שיטת המג"א, דמדברי הגמ' בביצה דף י"ב במה דאמר ליפלגו באבנים ופירש"י דאיסור טילטול דמוקצה הוא משום גזירה דהוצאה מוכח דטילטול מוקצה הוא מדרבנן, ואף דזה אמר רב יוסף מ"מ מדמתקיף ליה לרבה ומאי קושיא הא רבה ס"ל הכנה, וע"כ דטילטול מוקצה לא שייך להכנה דרבה, ולכן מפרש המג"א דמה דאמר הגמ' בפסחים מ"ז ע"ב ועייל עצי מוקצה היינו מה שמבשל בעצי מוקצה, וצריך לומר דסובר המג"א עוד יותר דמשתמש במוקצה דהוא מגדר אכילה לא שייך אלא בעיקר השימוש שיש בו ההנאה וכמו כרכי דזוזי שמה שמכסה הסחורה בהמחצלת הוא עיקר הנאתו, אבל הבערת העצים אינו עיקר הנאתו אלא מה שמשתמש לבשל בהם, וכן כתב רש"י שם ד"ה ועייל עצי מוקצה וז"ל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה, אכן מה שכתב המג"א דמד' הגמ' הוא סתירה לד' התוס' בע"ז, יש לומר דאף דאסור לבשל באש של מוקצה ולהנות מן המוקצה מ"מ אין האיסור על ההנאה אלא התשמיש אבל אם אפה עכו"ם בעצי מוקצה לא נאסר הפת בהנאה דלענין זה אמרי' דאין מוקצה אסור בהנאה, ובודאי אין איסור לישב בצילו של מוקצה דהא אפילו לישב על מוקצה כתב הרמב"ן בשבת דף קכ"ב דליכא איסור, דכיון שאינו מטלטלו ועושה בו מעשה לא חשיב שימוש ולא דמי לכרכי דזוזי שמשתמש בהם ונשחקין בתשמישן ודמי לאכילה, עיין מג"א סי' תק"ט, ובזה נוכל לבאר דברי המג"א בסי' תק"ז שכתב דמד' התוס' בפסחים דף ה' מוכח דכל שאינו יכול ליהנות מתחילת ההבערה אסור להבעיר ביו"ט, וכבר תמה ע"ז בחמד משה דכל עצים שמסיקן לבשל הוא כן, ועיין במחה"ש שכתב דמה דאפשר להתחמם זה אינו מתיר אלא משום מתוך ור"ע לית ליה מתוך מ"מ קשה טובא דלפי דבריו דלמאן דלית ליה מתוך אסור לבשל אם אינו נהנה בתחילת ההבערה ולא אשכחן תנא דלימא הכי, אבל לפימש"כ מיושב דגם דעת המג"א שם כן דכיון דבתחילת ההבערה אינו נהנה גם כאן אינו יכול להבעיר ע"מ לבשל כיון דזה משתמש במוקצה אף דאח"כ יוכל ליהנות מ"מ הוה הבערה שלא לצורך, אלא דמדבריו משמע שרוצה לומר דאם יכול להתחמם תיכף אף שאינו עושה לשם זה לא הוי הבערה שלא לצורך, אבל אם אינו יכול ליהנות בתחילתו וגם לא עשה בשביל זה שיהנה אח"כ הוי הבערה שלא לצורך. והנה כ"ז כתבתי בדין להשתמש במוקצה דבזה נראה דאף דאם ידליק עצים אחרים אם המוקצה הוא רוב א"כ מוכח דמדליק שיבערו גם במוקצה וחשיב משתמש במוקצה, אבל אם העצים אינן אסורין אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש יש לומר דאינו אסור אלא היכי שמטלטל אותם או משתמש בהם להדיא כיון דאין גדר הנאה אפילו ע"י שימוש ולפי"ז נ"מ במה שחידש הרי"ף גבי עצים שנשרו דין נולד דאסור גם במדליק עצים מוכנים אם אין כאן רוב עצים מוכנים, אלא דמ"מ לעיקר הדין סגי גם טעמא דשמא יעלה ויתלוש דהא פריך והא קמהפך בהו, ומשני כיון דרובא דהתירא כי קא מהפך בהתירא קא מהפך, וזהו טילטול להדיא ולכך גם בהך טעמא דשמא יעלה סגי לעיקר דינא דצריך רוב כיון דמצוי שיהפך אלא דנ"מ אם לא מהפך דאז משום נולד אסור ומשום גזירה לא שייך הכא כנ"ל.

2 פסחים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ. וְכִי תֵּימָא: הוֹאִיל דַּחֲזֵי לְעוֹרְבִין. הַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵילָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן, מוּכָן לְעוֹרְבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם?!

3 פסחים פתח ↗

4 והא מוקצות נינהו - שמערב שבת בין השמשות היו מחוברות ונמצאו מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצה בין השמשות מוקצה לכל היום:

5 וכי תימא הואיל וחזו - במחובר לעורבים שיש לו הגדילות בתוך ביתו לגדולה ומותר להעמידם עליהן לאוכלם:

6 נבילה שנתנבלה בשבת היתה עומדת בין השמשות לאדם ולא חשיב לה מוכן לגבי כלבים:

« רש"י על פסחים נ״ו ע״ב:ג׳ רש"י על פסחים נ״ו ע״ב:ז׳ »