רש"י על פסחים נ״ב ב:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים נ״ב ע״ב:י׳ רש"י על פסחים נ״ג ע״א:א׳ »

1 פסחים פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּמִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁאָר אִילָנוֹת? וְהָא תְּנַן: מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ, וְהַגְּפָנִים

2 פסחים פתח ↗

3 יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

מאימתי וכו'. משיוציאו בוסר וכו'. וכתב הרדב"ז וז"ל ואיכא למידק על רבינו דמשמע דבשאר אילנות מודים בית הלל לבית שמאי דהיינו משיוציא ופי' הוא משיוציא העלין הירוקין והכא כתב משיוציא בוסר, וי"ל דבשאר אילנות נמי פליגי ב"ה דאל"ה למה אמרו ב"ה ושאר אילנות משיוציאו אלא ודאי פליגי ומשיוציאו דב"ה אינו כמו דב"ש אלא כי הנך דומיא דחרובין וזיתים וגפנים וכן שאר האילנות משיוציאו הפרי וליכא לפרושי דגם דב"ש היינו משיוציאו הבוסר דא"כ הוו ב"ה לחומרא כנ"ל עכ"ל. וע"פ דבריו אלו והם נכונים אין מקום למה שהכריח מהרימ"ט ז"ל בתשובה ח"א סי' פ"ג במ"ש ר"ש במתני' דשביעית כב"ש דאמר משיוציאו דהיינו פרי, חדא דלא דמי לחרובין וגפנים וכו' דהתם הוי חנטת הפרי, וחדא מההיא דפ' כיצד מברכין דף ל"ו ובפ' מקום שנהגו דקאמר ובשאר אילנות מי פליגי רבנן עליה והתנן מאימתי וכו' ושאר כל האילן משיוציאו משמע דבשאר אילנות לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי ומשיוציאו נקרא פרי דומיא דסמדר ועלין פשיטא דלכו"ע אינו פרי ואם ביציאת עלין איירי מתני' לא מייתי הש"ס מינה מידי אלו דבריו ז"ל, דהרי כתב הרב דשאני ב"ש מב"ה דמשיוציאו דב"ש הוא עלין ודב"ה הוא פרי וכיון דב"ה הוא פרי הרי דומה לחרובין וזיתים וגם שפיר מייתי הש"ס מינה דהיינו מב"ה גם מה שהביא דברי רש"י דפ' מקום שנהגו דהוי היפך מ"ש בברכות אפשר ליישב דמ"ש בברכות הוא על דברי ב"ה ומ"ש בפסחים הוא על דברי ב"ש אלא דהמדפיסים טעו בברכות וקבעו דבריו בב"ש ודוק.

3 גליון הש"ס פתח ↗

רש"י ד"ה משיוציאו תחלת העלין. עיין ברש"י ברכות לו ע"ב ד"ה משיוציאו:

3 גליון הש"ס על ברכות פתח ↗

רש"י ד"ה משיוציאו את הפרי כו'. עי' פסחים נ"ב ע"ב ברש"י ד"ה משיוציאו וצ"ע:

4 פסחים פתח ↗

11 בשאר אילנות - חוץ מגפן:

12 אין קוצצין - לעצים מפני שמפסיד הפירי ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:

13 משיוציאו - תחילת העלין בימי ניסן:

14 משישרשרו - משיראו בהן כעין שרשרות של חרובין:

3 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה משיוציאו. תחלת העלין כו'. תמוה דא"כ לא מוכח מזה דסברי כר"י בשאר אילנות דהא אין כאן פרי כלל וה"ל להקשות על ר' אילעא בפשיטות ממתניתין דשאר כה"א משיוציאו העלין וכש"כ כשהביא כפניתא דאסור וכן הסוגיא דברכות אינה עולה לפי' זה ושם פירש"י משיוציאו את הפרי והוא עיקר:

3 נשמת אדם פתח ↗

בש"ע סי' ר"ב כתב דעל כל אילנות משיוציאו מברכין בפה"ע וכתב הב"י דזהו דעת תוס' ורשב"א ורא"ש ולמדו כן ממתני' דשביעית כדאיתא ד' ל"ו ואמנם מה דמוכח מדעת הש"ע דאע"ג שהם חמוצים ונאכלין רק ע"י הדחק אעפ"כ מברכין בפה"ע זה לא נזכר בתוס' ורשב"א ורא"ש רק שהש"ע סובר דממילא משמע דידוע דהפירות קודם גמר בישולן הם חמוצים. ולי העני צ"ע שהרי בשביעית אסור לאכול הפירות עד שיגיעו לעונת המעשרות כדאיתא פ"ד דשביעית וברמב"ם פ"ה מהל' שמיטה וקודם לזמן זה נקרא להפסד ומשיוציאו הוא רק לענין דאסור לקצץ וראיה לדברי שהרי הרמב"ם והרא"ש בפי' המשנה וכ"כ רש"י בפרק מקום שנהגו משיוציאו ר"ל עלים ירוקים וא"כ בודאי אין ראוי לברכה ואף שבחבורו חזר ומפרש משיוציאו פרי עכ"פ מוכח דאין ראיה מקציצת אילנות ורי"ף ורמב"ם השמיטו דין זה כמ"ש הב"י ואדרבה מדכתב הרמב"ם בפ"ח העתקתי לשונו לעיל סי' א' כל הפירות כו' ואם אין דרך לאכלן חיין מברך שהכל וק"ו הוא ומה אם אפילו נגמר הפרי כיון שאין דרך לאכלן כי אם מבושלין מברך שהכל ק"ו לפירות משיוציאו והם חמוצים וכתב הרמב"ם בהל' דיעות שהם כחרבות לגוף ומקפידים מאד הרופאים שלא לאכלם ואיך שייך לברך עליהם בפה"ע ואפילו על ברכת שהכל מאד תמוה לי איך יברך כיון שהוא מזיק. ועוד ראיה מסי' ר"ד בחזיז דמברך שהכל משום שלא נגמר פירי והוא גמרא ערוכה בעירובין כ"ח ע"ב והמ"א. שם ס"ק ז' הרגיש בזה ולכן כתב דה"ה לכל פרי אדמה דנחית דרגא ולא ידעתי מנ"ל לחלק בין פה"א לפה"ע כיון דחזינן בהדיא בגמ' כיון דלא נגמר פירא מברכין שהכל ואם כן אדרבה בודאי ה"ה לפה"ע ובערובין שם אמרינן דגינתא מברכין בפה"א ופרש"י שהכל אוכלין אותה וא"כ אדרבה משמע דהכל תליא אם אוכלין אותו כך. ומצאתי בש"ל בשם הגאונים וז"ל פירות שלא נגמר בישולן כגון בוסר ופיגם ובישלא כמרא מברכין שהכל והב"י כתב דהרמב"ם לא הזכיר דין זה והוא תמוה שהרי בפ"ח הל' ח' כתב והנובלות שהן פגים ולא כתב והנובלות בעודן פגם אלא ודאי משמע שכולל כל הפירות קודם גמר בישולן דמברכים שהכל. וכ"כ תר"י במתני' דנובלות וכן הרי"ף כתב סתם נובלות. וכ"כ רי"ו הביאו הב"י סימן ר"ב טבלות והוא מין פרי שלא נגמר בישולו. וכ"כ הכלבו פירות שנשרו קודם בישולם והטור כתב נובלות והוא מין תמרים שאינם מתבשלים ונ"ל דהטור אזיל בשיטתו דמשיוציאו וא"כ ק' למה בפירות הנושרים קודם בישולן מברך שהכל דודאי לת"ק דר"י לס"ל דהוי מין קללה. או דס"ל דמשום מין קללה לא נשתנו מברכתן דאל"כ ס"ל לר"י לומר כיון שהן מן קללה אי איתא דלת"ק נמי נחית דרגא משום שהוא מין קללה. א"ו דלת"ק ל"ש. וה"נ מוכח דפריך התם אלא למ"ד תמרי דזיקא בפה"א בעי ברוכי ומאי קו' דלמא משום מין קללה נחית דרגא אף שהש"ך בי"ד סימן רצ"ד כתב דלמ"ד תמרי דזיקא היינו אפילו מבושלים דבריו צ"ע שהרי הרמב"ם פי"ג מהלכות מעשר כתב ונובלות תמרה והם שעדיין לא הטילו שאור וע"ש בכ"מ דר"ל קודם בישולן עכ"פ לת"ק לא ס"ל דמשום שהוא מין קללה תשתנה הברכה. ודנקט נובלות היינו דאין דרך לתלוש בידים פירות קודם בישולין. ולכן הוצרך הטור לפרש דנובלות היינו מין תמרים שאינם מתבשלין. ואלו ודאי גרע מפירות שיוציאו דעומדין עכ"פ להתבשל ודיינינן להו השתא כמו לבסוף. משא"כ מי שאינן מתבשלין לעולם. וקרוב לשמוע שבודאי רי"ו ס"ל ג"כ כשיטת רבו הרא"ש דמשיוציאו. ולכן כתב נמי והוא מין פירי ולא נגמר בישולו ולא כתב סתם פירי שאינו מבושל אבל באמת רמב"ם וכל בו כתבו סתם וכוללים כל הפירות קודם גמר בישולן. וכמו שכתבו הגאונים והמ"א בשם הב"ח וכ"כ הש"ך דאם נשרו מן האילן קודם גמר בישולן מברך שהכל. ולדעתי אפילו תלשן בידים דאין חילוק דאין הטעם משום שנפלו אלא משום שעדיין לא נגמר פירי. אחר כמה שנים נדפס הש"ע עם ביאורי הגר"א ורא"תי שגם הוא תמה על דין זה דהא בשביעית אסור לאכול עד שיגיע לעונת מעשרות וכתב דיותר מסתבר ללמוד ממעשרות:ואף דבהדיא איתא דמשיוציאו אסורין בערלה בפ' כ"מ. ובהדיא כתב הרשב"א ורא"ש דילפינן ברכה מערלה. כתב הש"ך בי"ד סימן רל"ד דלא ילפינן מערלה אלא מה דלא הוי פירא לענין ערלה כמו קפריסין לגירסת בה"ג והלכתא מדלגבי ערלה לאו פירא ה"ה לענין ברכה אבל להיפך מה דהוי פירא לענין ערלה לא ילפינן לענין ברכה דנהוי נמי פירא:ועמיתי הרב מרה"א פאסוואלר הק'. דלא שייך לילף ממעשר דבמעשר תלי אם יזרעו ויצמחו כדילפינן מתבואת זרעך. אבל לענין ברכה כיון דהוי פירא לענין ערלה ה"ה לברכה כמ"ש הרא"ש. ונ"ל דאף הרא"ש ע"כ לא ס"ל דלכל מידי ילפינן ברכה מערלה. דז"ל הרא"ש אחרי שכתב דשקדים קטנים פטורים ממעשר כתב ושמעתין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה. והילכך יראה דמברכין אקטנים שהכל. מיהו אמרינן בשמעתין דצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אבל עלין לא אע"ג דמברכין עליהם בפה"א היינו משום דאסור להנות כו'. אבל לעינין מעשר לא חשיבי אפילו כירק ובשקדים המרים נמי אפשר אע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירי כיון דלא נגמרו לענין ברכה חשיבי עכ"ל. ולפי דעת הרב הנ"ל אדמקשה ממעשר ה"ל לרא"ש לסיועי לבה"ג מערלה דודאי לענין ערלה הוי פירא דלא גרע מכל אילנות משיוציאו. וה"נ בשקדים דמברכין על קטנים בפה"ע ואגב נרויח לתרץ כל קושיית המע"מ על הרא"ש והניח בצ"ע ועם דברינו יתורץ הכל בע"ה:הקשה המע"מ לפי סברת הרא"ש לחלק דאע"ג דלענין מעשר פטור מ"מ הוי פירא לענין ברכה. וא"כ מאי הקשה הש"ס אדר"י דאמר צלף של ערלה כו' אוכל הקפריסין ופריך מבריייתא דמברכין בפה"ע והרי יש לחלק. עוד הק' דהא לפי גירסת בה"ג לקמן והלכתא מדלגבי ערלה לאו פירא לענין ברכה נמי לא הוי פירא וא"כ אין לחלק ג"כ בין מעשר לברכה ע"ש. ועם דברי הש"ך הנ"ל יתורץ הכל רק שצריכין לבאר דברי כוונת הש"ך. דהנה באמת אנו רואים דערלה אינה דומה. ג"כ למעשר שהרי בערלה כל האילנות משיוציאו אסורין ובמעשר אינו חייב עד שיגמר. וכן בשביעית אסור לאוכלו עד שיגמר דגזה"כ הוא כך במעשר ושביעית ואמנם כ"ז הוא בעקרי הפירי. ואמנם בקפריסין פליגי אי הוי פירא כלל. דלמ"ד דהוי פירא א"כ באמת אסור בערלה משיוציאו ולענין מעשר ושביעית עד שיגמר. אבל למ"ד דלא הוי פירא כלל א"כ גם בערלה לא הוה פירא ומותר אפי' אחר שנגמר וכן גרעינין לדעת רשב"א דלא מקרי פירא. ואמנם לענין ברכה חזינן דאזלו חכמים אחר העלין שנוטעין שעיקר אכילתו. כך ואם כן ילפינן ממעשר ושביעית דדוקא משיגיע לעונת המעשרות ולא ילפינן מערלה. אלא מה דלא מקרי פירא לענין ערלה כמו קפריסין וגרעינין לרשב"א בודאי ל"ש לברך עליו בפה"ע כיון שאינו פירי כלל לדעת זו. אבל בדבר שהוא עיקר הפירי ילפינן ממעשר ושביעית. וזהו מחלוקת הרי"ף ורשב"א עם הרא"ש גבי פילפלא רטיבתא. דהרי"ף ורשב"א כתבו לברך בפה"א והק' הרא"ש כיון דפריך מערלה דהוי פירי וע"ז משני הא ברטיבתא. א"כ ראוי לברך בפה"ע והיינו דס"ל כיון שכבר נגמר פריו ונטעי אדעתא דהכי למיכלן ברטיבתן. אבל הרי"ף ורשב"א ס"ל דלא נטעי אדעתא דהכי כמ"ש הרשב"א להדיא הביאו המ"א. ולכך אע"ג דהוי פירא לענין ערלה וגם נגמר פריו כיון דלא אדעתא דהכי נחית דרגא. וזהו שכתב הרא"ש דמתחלה כתב דשקדים המרים בקטנותו כיון דעדיין לא נגמר פריו אע"ג דנטעי אדעתא דהכי מ"מ לא ילפינן מערלה אלא ממעשר. דדוקא לאחר שנגמר דלא ילפינן מערלה רק דאם לא הוי פירי כלל ודאי ל"ש לברך בפה"ע אבל לענין זה אימת זמנו לברך עליו שיהיה חשוב בתכלית החשיבות ז"א עד שיגמור פירי לענין מעשר. וא"כ כיון דשקדים פטור ממעשר ה"ה לענין ברכה. והדר כ' מיהו אמרינן בשמעתין דעלין אע"ג דפטור ממעשר מברכין בפה"א. ש"מ דלא ילפינן גם ממעשר לגמרי. וא"כ ה"ה בשקדים משום דאסור להנות. ומה שהקשה המע"מ דעדיין קשה לברך רק שהכל נ"ל דגם זה לא ק"מ דס"ל לרא"ש דכמו בעלין דכיון דלא יבוא לעולם לידי חיוב מעשר מברכין ברכתו הראוי בפה"א. דבפה"ע א"א לברך כיון שאינו עיקר הפרי עכ"פ לא נחית לברך שהכל ה"ה בשקדים כיון שלא יבאו לעולם לידי חיוב מעשר לפירוש הרא"ש בזה וזה לפטור. וכיון שהם עיקר הפרי מברכין בפה"ע. דדוקא בדבר שיבוא לידי חיוב מעשר. וא"כ כי היכי דלא חשיב עיקר הפרי עד שיגמור ה"ה לענין ברכה. אבל דבר שלעולם לא יבוא לידי חיוב מעשר ונטעי נמי אדעתא דהכי מקרי ג"כ נגמר פרי לענין ברכה. ובזה י"ל ג"כ שלכן הוצרך הרא"ש לכתוב דזה וזה לפטור דלא כפי' רש"י והקשה המע"מ דהא גם לרש"י קטנים מרים פטורים ממעשר. ובזה א"ש דכ' כן משום דסוף דבריו דלרש"י גדולים מרים חייבין במעשר וא"כ אינו דומה לענין שלא יבואו לעולם לידי מעשר משא"כ שקדים לרש"י. ולכן כתב הרא"ש דליתא לפי' רש"י. אלא זה וזה לפטור ר"ל בין גדולים ובין קטנים. וא"כ שפיר י"ל דמברכין בורא פרי העץ:ובזה מתורץ ג"כ קושית המע"מ דא"כ מאי פריך הש"ס אדר"י דילמא שאני ברכה דאסו' להנות. דז"א דאם נאמר דאוכל הקפריסין ש"מ דלא מיקרי פרי כלל אפי' לענין ערלה. ואף דאסור להנות סגי שיברך שהכל וכמו שהקשה המע"מ גופיה. ובודאי מה שלא נקרא פירי לענין ערלה לא הוי פרי לכל דבר:ובזה מתורץ גם כן מה שהקשה המע"מ דהא לשיטת בה"ג בהדיא ילפינן מערלה גם זה לק"מ דבאמת מה דלא הוי פירי לענין ערלה לא הוי פירי לכל דבר. אבל מה דהוי פירי זה ילפינן ממעשר דמסתמא לא נטעי אדעתא למיכלינהו קודם בישולם אלא עד שיגיע לעונת המעשרות. וכדמוכח מרשב"א גבי פלפלין שהבאתי דאע"ג דהוי פירי לענין ערלה כיון דלא נטעי אדהכי נחית דרגא. ולפ"ז מ"ש רשב"א ורא"ש דכל אילנות משיוציאו מברכין בפה"ע. היינו לענין זה דאם הם טובים למאכל ודרכן לאכלן כך דבודאי דיש עוד הרבה מיני מפירות כמו שקדים המרים דטובים למאכל תיכף משיוציאו. וגם אין נ"מ אם מתקן ע"י אור או שבשלן כיון דמיקרי עכ"פ פירי והיו ראוין לאכילה מברך בפה"ע. אבל אם לא היו ראוין כלל לאכול אפילו מתקן על ידי אור מברך שהכל. כמש"כ המ"א ס"ק ה' וס"ק ל"א. ומ"ש בש"ע ואם לא שהיה מר מעפיץ ונרשם בבה"ג רמב"ם הוא טעות ולא נמצא כלל ברמב"ם. ואדרבה מרמב"ם מוכיח שמחלק אם דרכן לאכול:ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפני משה פסקי הש"ע. דכיון דפסק בקפריסין כה"ג דמברכין בפה"א וע"כ דילפינן מערלה. וא"כ למה פסק בסי' ר"ג בתותים כירושלמי דלברכה לא ילפינן מכלאים. ולפ"ז לק"מ כמש"כ הש"ך דאע"ג דהוי פרי לערלה וכלאים לענין ברכה לא חשיב:ואגב נזכיר מה דתמיה טובא בדברי הרמב"ם שהבאתי. שכתב בפי' י"ג מה' מעשר וז"ל פירות שחזקתן מן ההפקר כגון כו' הנובלת תמרה וכיון שעדיין לא הטילו שאור עכ"ל. והוא תמוה דמאי איריא משום הפקר תיפוק ליה דאפי' מן המשומר פטור שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות כדאיתא שם פ"ב. וע"ש בכ"מ ונ"ל ע"פ התוספתא פ"א דדמאי והוא בירושלמי הביאו שם הכ"מ. קופה א' נובלת וא' תמרים חייבת ומוקי לה ר' מונא כשהטילו שאור ואפ"ה בפ"ע פטורים משום הפקר ור"ח מוקי כשלא הטילו שאור. ואפ"ה במעורבת חייב דגרגיר א' שביכר באשכול חייב כל האשכול וחכ"א עד שלא יטילו פטורו' משהטילו חייבין. ור"ל בין מעורבות ובין שאינן מעורבות. ורמב"ם בפ"ב הל' ה' כתב דאשכול שביכר אפי' גרגיר אחד כלו חייב. וא"כ הנ"מ דאפי' קופה שלא הטילו מעורב בקופה שהטילו וה"א דדומה לגרגיר שביכר באשכול וכסברת ר"ח ואשמעינן מתני' דאפ"ה פטור משום הפקר. וכחכמים דירושלמי כמש"ש הכ"מ:שבתי וראיתי דלק"מ דכונת הרמב"ם תמרים שאינן מגיעין לעולם להטיל שאור וכמ"ד בושלי כמרא כדאיתא בעירובין דף כ"ח אהיני דטוביינא חייבין במעשר. וע"ש פרש"י ד"ה אהיני. ועיין בפסחים דף נ"ג ברש"י ד"ה בדינסחבי וא"כ מטעמא דהפקר פטור האל"ה ודאי חייבין ותי' זה הוא האמת וע' בב"מ דף פ' ע"א רש"י ד"ה בתוחלני ובטור ח"מ סי' ל"ז:ומידי עברי בעיוני בהאי דערלה ראיתי שבזה י"ל ג"כ הא דכ' הטור והש"ע בסי' רצ"ד דפגים ונובלת אסורים בערלה ופטורים מרבעי וכ' הרא"ש הביאו הש"ך דתניא פירי אתה פודה ולא פגים לאו למימרא דלענין ערלה ג"כ לא מקרי פירי והא דאסורין היינו מריבוי דאת וכמ"ש הט"ז שם דז"א דהא בהדי' אמרינן בכ"מ דשאר אילנות משיוציאו הוי פירי לענין ערלה ועוד דל"ש לומר את הטפל אלא א"כ שיש כאן פירי גמור ושייך לרבות הטבל כמו קליפין וגרעינין אבל אם אין כאן פירי איך שייך לרבות מאת ודברי הט"ז צ"ע ליישבם וכן הש"ך נמשך אחריו אבל באמת ברא"ש וטור אינו אלא הטעם דאסורין בערלה דבאמת דלענין ערלה מיקרי פירא אבל לענין רבעי דילפי' ממעשר לא הוי פירא עד שיגיע לעונת מעשרות וכן נמי לענין בכורי' כמש"כ ונ"ל עוד שם טעם הפלוגתא דהטור מפרש במתני' והנובלת כלן אסורין ר"ל כל מיני נובלת בין תמרי זיקא בין בושלי כמרא שהרי הרא"ש הביא כאן פלוגתא זו ולא הכריע ולכן ס"ל דמותרים ברבעי אבל הרמב"ם מפרש כולן אסורין ר"ל אף ברבעי ונ"ל טעם פלוגתייהו דהרא"ש כתב פירי אתה פודה ואי אתה פודה פגים והרמב"ם לא כתב דרשא זו אלא הביא דרשה דת"כ בפ"ט מהל' מעשר דכתיב להוסיף לכם תבואתו שאינן נפדין עד שיגיע לעונת המעשרות. ונ"ל דהרא"ש ס"ל דה"ק הברייתא פירי אתה צריך לפדות ולא פגים דלא חל עלייהו כלל דין רבעי דגמרי' ממעשר וכן דרשה דלהוסיף נמי י"ל כך. והרמב"ם ס"ל דה"פ כיון דגלי קראי דלהוסיף עד שיגיע ר"ל שאין נפדין עד להוסיף ש"מ דעכ"פ נוהג בהם רבעי. ודרשה דפירי אתה פודה נמי ה"ק דבזה מהני פדיון אבל פגים לא מהני פדיון כצ"ל:

« רש"י על פסחים נ״ב ע״ב:י׳ רש"י על פסחים נ״ג ע״א:א׳ »