רש"י על פסחים נ״ב א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים נ״ב ע״א:א׳ רש"י על פסחים נ״ב ע״א:ד׳ »

1 פסחים פתח ↗

רַב נָתָן בַּר אָסְיָא אֲזַל מִבֵּי רַב לְפוּמְבְּדִיתָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת. שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְנַגְּדֵיהּ מָר נַגֹּידֵי! אֲמַר לֵיהּ: עֲדִיפָא עֲבַדִי לֵיהּ, דִּבְמַעְרְבָא מִימְּנוּ אַנִּגְידָּא דְּבַר בֵּי רַב, וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא.

2 פסחים פתח ↗

3 אור לישרים על תלמוד ירושלמי מועד קטן פתח ↗

ושואלים: מי מתיר? – המנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו, מי מתיר לו את הנידוי שנידה השני, אם אין השני שם שיתיר לו את הנידוי? - ומשיבים: לא כן תני: – וכי לא כך שנוי שנו ברייתא: מת אחד ממנדיו – אדם שנידו אותו כמה מנדים, ומת אחד מהמנדים אותו, - אין מתירין לו! – אין מתירים למנודה את נידויו, כיון שרק המנדים שנידו אותו יכולים להתיר לו את הנידוי. ואמר רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: הדא דת דאת אמר – זאת ההלכה שאתה אומר שאם מת אחד ממנדיו - אין מתירים לו, - בשאין שם נשיא – כשאין שם נשיא שיתיר את נידויו; אבל אם יש שם נשיא - הנשיא מתיר – שהנשיא יכול להתיר נידוי שנידה כל אדם. ומכאן שהמנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו, ואין השני שם שיתיר לו את הנידוי, הנשיא מתיר. אמר רבי יעקב בר אחא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי בשם רבי בא בר ממל אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי: מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו. - ושואלים: ולא כן – וכי לא כך אמר רבי יהושע בן לוי: הדא דת דאת אמר – זאת ההלכה שאתה אומר שאם מת אחד ממנדיו - אין מתירים לו, - בשאין שם נשיא – כשאין שם נשיא שיתיר את נידויו; אבל אם יש שם נשיא - הנשיא מתיר! – ומדוע במעשה באחד שמת אחד ממנדיו לא התיר לו הנשיא את נידויו? - ומשיבים: וקמת מה דאמר – ועמדה מה שאמר ועסוקה המימרה שאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל - בשלא חזר בו – כשלא חזר בו המנודה מהדבר שנידוהו עליו, ולכן באותו מעשה לא התיר לו הנשיא את נידויו.בבבלי מועד קטן יז,א אמרו: ריש לקיש היה שומר פרדס. בא אדם אחד ואכל תאנים. זרק בו צרור, ולא השגיח בו. אמר ריש לקיש: יהא אותו האיש כלומר, אתה בנידוי. - אמר לו: אדרבה, יהא אותו האיש בנידוי! אם ממון נתחייבתי לך - נידוי כלום נתחייבתי לך? בא ריש לקיש לבית המדרש. אמרו לו: שלו - נידוי, שלך - אינו נידוי רש"י: דלאו בדינא שמתיה. - ומה תקנתי? - לך אצלו שיתיר לך. - איני יודע אותו. - אמרו לו: לך אצל הנשיא שיתיר לך, דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא, ויתיר לו נידויו.לפי הבבלי, אמרו לריש לקיש: "שלו - נידוי, שלך - אינו נידוי", ואילו לפי הירושלמי, ריש לקיש עצמו תהה שמא הנידוי שנידו אותו הליסטים נידוי ושלא היה לו לנדות אותם. כמו כן, לפי הבבלי, לא ידע ריש לקיש את מי שנידהו, והנשיא התיר לו נידויו, ואילו לפי הירושלמי, הליסטים שנידוהו הם שהתירו לו.בבבלי מועד קטן טז,א אמרו: איבעיא להו: הני בי תלתא דשמיתו, מהו למיתי תלתא אחריני ושרו ליה? - תא שמע: ...רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר. ...שמע מינה: כל אחד ואחד מיפר חלקו רש"י: מדקתני: חלקו אינו מופר, ושמע מינה: הני בי תלתא דשמיתו - לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה רש"י: מדקתני: חלקו אינו מופר לעולם, אפילו שרו ליה אחריני. אמר אמימר: הלכתא, הני בי תלתא דשמיתו - אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא תניא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר. מאי לאו - אינו מופר כלל? - לא, עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה.לפי הירושלמי, אדם שנידוהו כמה מנדים, אין נידויו מותר אלא אם כן כל המנדים מתירים לו את הנידוי. אבל לפי הבבלי, אדם שנידוהו כמה מנדים, כל אחד ואחד מהמנדים מפר את חלקו.במסכת שמחות ה,טז שנו: מת אחד מן המנדים, אם נתן רשות לחברים - מתירים לו, ואם לאו - אין מתירים לו.• • •אמר רבי יעקב בר אביי אמורא בדור הרביעי-החמישי בשם רב ששת אמורא בבלי בדור השני-השלישי: נמנו באושא עיר בגליל התחתון, שפעלו בה מוסדות ההנהגה בדור שלאחר מרד בר כוכבא – החכמים באושא עמדו למנין והחליטו, שלא לנדות זקן חכם שנסמך נתמנה לדיין – שנכשל בחטא, אף על פי שראוי לנדותו, אין מנדים אותו כדרך שמנדים כל אדם שחטא, כדי שלא לבזות אותו בפרהסיה. ואומרים: ואתייא כיי =כההיא דאמר – ובאה המימרה הזו ללמד כמו אותה מימרה שאמר רבי שמואל אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי בשם רבי אבהו אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: זקן חכם שנסמך נתמנה לדיין שאירע בו דבר – של חטא, שנכשל בחטא וצריך נידוי, - אין מורידין אותו מגדולתו – אין מעבירים אותו מתפקידו, כדי שלא לבזות אותו בפרהסיה, ולאחר שחוזר בו מהחטא שנכשל בו, מחזירים אותו למשרתו, אלא אומרים לו – כשמנדים אותו: "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ" מלכים ב יד,י – שב בביתך ושמור על כבודך. כך אמר יהואש מלך ישראל לאמציה מלך יהודה, שרצה לפגוש בו בשדה הקרב ולהילחם בו. חכמינו השתמשו בדברים אלה כמשל, שאומרים לחכם שנכשל בחטא וצריך נידוי שיחוס על כבודו וישב בביתו, ומתוך כך יבין מעצמו שעליו לנהוג נידוי בעצמו, ואין אומרים לו במפורש שהוא בנידוי, שאין מנדים אותו כדרך שמנדים כל אדם שחטא.בבבלי מועד קטן יז,א אמרו: אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח חטא - אין מנדים אותו בפרהסיא, אלא אומרים לו: "היכבד ושב בביתך" מלכים ב יד רש"י: כבודך שתשב בביתך. חזר וסרח - מנדים אותו אפילו בפרהסיא, מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עימך לילה" הושע ד - אף על פי שכשל הנביא, כלומר: אדם גדול, בעבירה, כסהו רש"י: אל תבזה אותו בפרהסיא כלילה רש"י: שחשכה, ואין אדם רואה.אמר רב פפא: תיתי לי תבוא לי טובה דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד? - כי הא, דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן בארץ ישראל נמנים על הלקאת תלמיד חכם ולא מימנו אשמתא ולא נמנים על נידוי, ומלקים אותו. רש"י פסחים נב,א: תלמיד שסרח היו נמנים להלקותו ולא לנדותו, משום דשמתא חמורה, וחוששים לכבוד התורה.בבבלי מפורש, שבארץ ישראל הפסיקו בתקופת האמוראים להשתמש בנידוי כנגד חכמים, והעדיפו להשתמש בעונש מלקות, שנחשב עונש חמור פחות מאשר הנידוי. הזמן שבו הפסיקו להשתמש בנידוי כנגד חכם הוא המועד שבו נתקנה תקנת אושא שלא לנדות זקן.כיון שבבבל המשיכו לנדות חכמים גם בראשית תקופת האמוראים כגון רב יהודה שנידה תלמיד חכם אחד שהיו שמועותיו רעות בבלי מועד קטן יז,א, פירשו אמוראי בבל את תקנת אושא בהתאם למצב הנוהג בבבל בכך שייחסו תקנה זו שלא לנדות זקן רק כשסרח פעם ראשונה. הבדלי מנהגים אלה משתקפים במחלוקת שבין רב הונא וריש לקיש. לדעת רב הונא, אין מנדים זקן אם סרח פעם ראשונה, אולם אם סרח פעם שנייה מנדים אותו אפילו בפרהסיה כמנהג בבל, ואילו לדעת ריש לקיש, אין מנדים זקן כלל, אף לא בפרהסיה, כמנהג ארץ ישראל.החל מדור שלישי-רביעי לאמוראי בבל מסתמן שינוי ביחסם של חכמים לנידוי חכם. מדור זה ואילך אנו מוצאים חכמים המשתבחים ביחסם המסתייג לנידוי חכם כגון רב פפא שהשתבח שלא נידה תלמיד חכם מעולם.במדרש שמואל ז,ה נאמר: רבי שמואל בשם רבי אבהו אמר: זקן שנמצא בו דבר של דופי - אין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: "היכבד ושב בביתך". נשיא מאי? - רבי יוחנן אמר: מעבירים אותו. מה מחזרין ליה? - אמר רבי חגי: משה, אין מחזרין ליה, דהוא קטיל להון. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מלקים אותו.ובירושלמי סנהדרין ב,א והוריות ג,א אמרו: אמר רבי לעזר: כוהן גדול שחטא - מלקים אותו ואין מעבירים אותו מגדולתו. אמר רבי מנא: כתיב: "כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו אני יי'" - כביכול מה אני בגדולתי, אף אהרן בגדולתו. אמר רבי אבון: "קדוש יהיה לך" - כביכול מה אני בקדושתי, אף אהרן בקדושתו. רבי חנינה כתובה רבי אחא בשם רבי שמעון בן לקיש: כוהן גדול שחטא - מלקים אותו בבית דין של שלושה. רבי שמעון בן לקיש אמר: נשיא שחטא - מלקים אותו בבית דין של שלושה. מה, מחזרין ליה? - אמר רבי חגיי: משה, אין מחזרין ליה, דו קטל לון שמא יהרוג את אלו שהורידוהו בתחילה.בירושלמי כאן אמרו, שנמנו באושא שלא לנדות זקן. ואילו בבבלי אמרו, שהתקינו באושא שלא לנדות אב בית דין, ולפי ריש לקיש, אין לנדות אפילו תלמיד חכם.לפני שנמנו באושא, היו מעבירים ממשרתו כל בעל משרה שחטא, מלבד כוהן גדול שחטא שאין מעבירים אותו, כמו שלמדו בירושלמי מן הכתובים שכוהן גדול נשאר בקדושתו. לאחר שנמנו באושא, לא היו מעבירים ממשרתו כל בעל משרה שחטא, מלבד נשיא שחטא שאין מחזירים אותו, מהטעם שאמרו בירושלמי.נידויו של אדם מחוג חבריו החכמים היה עונש קשה, ולכן הסתפקו החכמים במלקות עיין לדוגמה ירושלמי יבמות ב,ו ומקבילות, כמו שאמרו בבבלי שבארץ ישראל היו מלקים תלמיד חכם שחטא ואין מנדים אותו, וכמו שאמרו בירושלמי שכוהן גדול ונשיא שחטאו מלקים אותם. כיון שהביאו מימרה של רבי יעקב בר אביי בענין זקן שנוהגים בו כבוד, מביאים מימרה שלו עוד בענין זקן שנוהגים בו כבוד, אף על פי שאין ענינה בנידוי. אמר רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: זקן חכם שנסמך נתמנה לדיין ששכח תלמודו לימודו מחמת אונסו – כגון מחמת חוליו, - נוהגין בו כקדושת ארון – נוהגים בו כבוד ואין מבזים אותו, שכמו שהארון התיבה של בית הכנסת, אף על פי שאין בארון עוד ספר תורה, נוהגים בו קדושה משום שלשעבר היה ספר התורה מונח בו, כך זקן ששכח תלמודו, אף על פי שאין בו עוד תורה, נוהגים בו כבוד משום שלשעבר היתה התורה כמונחת בו על פי "עלי תמר". הביטוי "קדושת ארון" נזכר בירושלמי מגילה ג,א בענין הארון של בית הכנסת.בבבלי ברכות ח,ב אמרו: אמר להם רבי יהושע בן לוי לבניו: היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו רש"י: שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות, היזהרו בו לכבדו, שאמרו: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון רש"י: דכתיב: "אשר שיברת ושמתם בארון" דברים י - אף השברים תשים בארון.ובבבלי יומא לח,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: כל המשכח דבר אחד מתלמודו ריטב"א: שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר: "ותשכח תורת אלוהיך אשכח בניך גם אני" הושע ד. רבי אבהו אמר: מורידים אותו מגדולתו, שנאמר: "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" הושע ד.ובבבלי מנחות צט,א-ב אמרו: "אשר שיברת ושמתם בארון" דברים י רש"י: שישים השברים בארון - תני רב יוסף: מלמד, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון; מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגים בו מנהג ביזיון. אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא ר"ג: היינו תלמיד חכם עימך לילה" הושע ד - כסהו כלילה ר"ג: שיהא כבודו חביב עליך ככבודך. ואמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" דברים ד... יכול אפילו מחמת אונסו? - תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך" דברים ד - במסירם מליבו הכתוב מדבר.לפי הירושלמי, זקן ששכח תלמודו הוא כמו ארון שהיה מונח בו ספר תורה. ואילו לפי הבבלי, זקן ששכח תלמודו הוא כמו הלוחות הראשונים, שאף על פי שנשתברו, נהגו בהן כבוד, שכן שברי הלוחות הראשונים היו מונחים בארון שבמשכן ושבמקדש עם הלוחות השניים השלמים.רבי אבהו שאמר בירושלמי כאן, שזקן שחטא אין מורידים אותו מגדולתו, הוא שאמר בבבלי, שכל המשכח דבר מתלמודו מורידים אותו מגדולתו. זהו קשר נוסף שיש בין המימרה הקודמת בענין זקן שחטא ובין המימרה הזו בענין זקן ששכח תלמודו.לפי הבבלי, תלמיד חכם שחטא אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה" הושע ד,ה; וכל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר: "וַתִּשְׁכַּח תוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי" הושע ד,ו, ומורידים אותו מגדולתו, שנאמר: "כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי" הושע ד,ו. הרי ששני הענינים האלה נלמדים מפסוקים סמוכים. זהו קשר נוסף שיש בין המימרה הקודמת בענין זקן שחטא ובין המימרה הזו בענין זקן ששכח תלמודו. כיון שדיברו בענין נידוי של זקן, מדברים עוד בענין זה. אמר רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי בשם רבי תנחום רבי חייה על פי שלשלות דומות של שמועות צריך לומר: רבי תנחום בירבי חייה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי שאמר בשם רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני: זקן חכם שנסמך נתמנה לדיין שנידה לצורך עצמו – לתועלת עצמו, כדי להתגדל ולקנות לו שם, או כדי להשתכר ממון מהמנודה מהתרת הנידוי, ולא מפני שהמנודה ביזה אותו ופגע בכבודו, אפילו כהלכה – אפילו נידה כהלכה, שהמנודה חייב נידוי מפני שעשה דבר שמנדים עליו, - אין נידויו נידוי – כיון שלא התכוון לנדות מפני ההלכה.לפי הפירוש למימרה זו, אין ניגוד בין מימרה זו ובין המימרה בבבלי מועד קטן טז,ב-יז,א: אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי שמלאי: תלמיד שנידה לכבודו רש"י: ולא לשם שמים, אלא שהתריס נגדו - נידויו נידוי.אפשר שרבי תנחום בירבי חייה בירושלמי כאן הוא אותו רבי תנחום בריה דרבי חייא בבבלי, ואם נכון הדבר, אפשר שיש מכאן ראיה שהוראות אלו אינן סותרות זו את זו, שהרי אין להניח שאותו חכם ימסור הלכות מנוגדות זו לזו.• • •

2 דעדיפא מינה - החמורה ממנה:

3 עבדי ליה - עשיתי לו:

4 מימנו אנגדא דבר בי רב - תלמיד שסרח היו נמנין להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה:

« רש"י על פסחים נ״ב ע״א:א׳ רש"י על פסחים נ״ב ע״א:ד׳ »