רש"י על פסחים ד׳ ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ד׳ ע״ב:ג׳ רש"י על פסחים ד׳ ע״ב:ו׳ »

1 תוספות יום טוב על משנה פסחים פתח ↗

בודקין את החמץ. כתב הר"ב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי דילפי' מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש"י דף ד' ע"ב. ומ"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה:

1 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

אור לי"ד בודקין את החמץ. בקונטרס פירשתי דמדאורייתא בעינן בדיקה וביטול וכו'. נראה דעת רש"י והרמב"ם כפי הגירסא שלפנינו וכמ"ש הב"י בסי' תל"א וכ"נ מהא דאמרינן לקמן בשמעתין ובספק אבל בודאי אפילו מר"ה הרי מבואר דלודאי לא מהני הביטול ועוד דדריש בסמוך מקרא דמבערין מי"ד בערב ש"מ דבדיקה מדאורייתא ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב לא יראה לך ודרשינן בספרי בטל בלבך ותשביתו היינו הבערה הרי לביטול ולביעור מן התורה מיהו ביטול זה שהוא מדין הפקר אין ראוי שיועיל דהפקר בלב לאו הפקר הוא וכמ"ש הר"ן אלא כיון דאינו אלא מספק הקיל הכתוב דמהני מיהו גם לחמץ ידוע מהני הביטול דאינו עובר על בל יראה לאחר הביטול דהא גבי לא יראה כתיב לך וכיון שביטל לאו שלך הוא אלא כשנודע לו צריך לשרפו ולבערו ואין החיוב לבערו מיד כשרואה אותו דהאי עשה כעשה דוהשיב את הגזלה היא שאין זמן להשבתו וכ"נ קצת מדברי תוספות סוף דף כ"ט והיינו דוקא כשביטלו אבל אם לא ביטלו מיד כשרואה עובר עליו על בל יראה ובל ימצא ובזה כל הסוגיות שבבבלי בפ"ק ובפ"ב ופ' אלו עוברין יבואו על נכון ואין בהן ספק וזהו כוונת רש"י בכמה מקומות אך הא דפירש"י בדף ד' ע"ב בד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה ע"כ קשה דא"כ ל"ל לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה השתא דידיה אם הפקירו בלב מותר להשהותו בביתו של אחרים מיבעיא ויש ליישב ואין כאן מקומו ובחידושי פוסקים הארכתי:

1 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. רש"י ז"ל פי' שלא לעבור עליו וכו' כמו שהבאתי בפנים. והר"ב שהעתיק בתחלה לדברי רש"י וסיים וכתב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו וכו'. והסביר התיו"ט דבריו משום דהביטול היא במחשבה בלבו. וה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה דמחשבה מבטלת מחשבה עכ"ד. ולענ"ד אי אפשר לומר כן לדעת רש"י שהרי בהדיא פי' בדף ו' ע"ב על הא דאמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכדמסיק רבא לטעמא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה. ופי' הוא ז"ל חס עליה לשורפה ומשהא אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא אבל משבטלה אינו עובר דלא כתב אלא תשביתו. מבואר הוא מדבריו שאם בטלו ליכא למיחש שמא ימלך ויחזור מביטולו. וזה מוכרח חדא דאי חיישת להכי א"כ אין לדבר סוף. ומאי אהני לך האי תקנתא דביטול. ועוד הא בהדיא תנן לקמן פ"ג ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו. וא"כ שמעת מינה דלא חיישינן כלל לשמא ימלך דאי לאו הכי ניחוש שמא יחזור מביטולו ויעבור על בל יראה ובל ימצא וכ"ת משום חששא מדרבנן בעלמא שמא ימלך לא דחינן מצוה דאורייתא תינח לשחוט את פסחו ולמול את בנו אלא לאכול סעודת אירוסין מאי איכא למימר הא ודאי אף למאי דמסיק בבבלי דף מ"ט לכ"ע סעודה ראשונה מצוה אינה אלא מצוה דרבנן דאין לנו אפי' רמז בעלמא מן הכתוב לסעודת אירוסין ועיין בתוס' כתובות דף ז' דאף לברכת אירוסין דאמרו במס' כלה רמז מויברכו את רבקה אינו אלא אסמכתא בעלמא דפשטיה דקרא לא איירי בברכת אירוסין אלא ע"כ דלחששא שמא ימלך לא חיישינן ואין לנו לתרץ קושיא זו לדעת רש"י דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאמרינן התם בדף ד' ע"ב ובדיקת חמץ אינה אלא מדרבנן. אם לא נאמר כדברי הר"ן ז"ל שכתב לדרך רש"י בדיקה וביעור או ביטול לחוד תרווייהו מדאורייתא נינהו דזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד משני דברים או שיבטל בלבו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע או אם לא ביטלו בלבו צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם. ובביעור זה הוא שנחלקו ר' יהודה וחכמים במה יבערנו. ומה שכתב רש"י שלא לעבור עליו היינו במי שאינו מבטל ותנא דמתני' לא איירי בביטול אלא אם בדק בלחוד לבערו נמי סגי מדאורייתא ורב יהודה הוא שחידש ואמר הבודק צריך שיבטל מטעמא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ויעבור על בל יראה ובל ימצא. והיינו משעת מציאתה ואילך אבל לא שיעבור למפרע דהא בדק לבער ובזה יצא ג"כ י"ח מן התורה. זהו תוכן דברי הר"ן לדרך רש"י ז"ל ועל פי זה פי' בפנים לפי דעת רש"י ודעת התוס' דהבדיקה אינה אלא מדרבנן דהואיל ולא בדיל מיניה חששו חכמים דלמא אתי למיכל אי נמי הואיל וחמור איסורו דעובר בבל יראה ובל ימצא החמירו לבדוק דילמא אתי למיכל כדכתבו בריש מכלתין. ודעת הרמב"ם ז"ל בחדא כדעת רש"י ובחדא כדעת התוס'. דזה דבענין הבדיקה דעתו כדעת התוס' שאינה אלא מדרבנן כדכתב בפ"ב מהל' חמץ ומצה בהל' ג' ומדברי סופרים לחפש אחר חמץ במחבואות ולבדוק אחריו. ובענין השבתה דעתו כדעת רש"י בזה כמ"ש שס בהל' ב' כפי נוסחת הכ"מ אשר מצא. שכתב ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכו'. וכן כתב רש"י בדף ד' ע"ב השבתה בלב היא השבתה מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו. והתוס' הקשו שם מדקאמר בשמעתין לר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו'. ולתרץ קושייתם לדעת הרמב"ם וכן לתרץ קושית הר"ן שהקשה דא"ת תשביתו בביטול בלב בלחוד סגי. א"כ מהו שנחלקו ד' יהודה ורבנן בביעור ור"י יליף מנותר שצריך שריפה אלמא דביעור מן התורה הוא. ולזה נאמר דאי משום הא לא הוה קשיא דחדא מיתרצא בחבירתה דלדעת ר"ע ודאי שביעור מן התורה ובשריפה ור' יהודה תלמודו דר"ע ס"ל כרבו. אבל לדעת חכמים עיקר הביעור אחר שכבר ביטלו אינו אלא מדרבנן לפיכך או שורפו או מפררו וזורה לרוח ופסק כחכמים כדכתב בפ"ג. וכל הסוגיא בדף כח שם אינה אליבא דר' יהודה. וחכמים שהשיבו לו לפי דעתו השיבו ותדע דרבא גבי הא דר"ע קאמר ש"מ מדר"ע תלת וכו'. והא אנן קיי"ל כב"ה דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. אלא אליבא דר"ע הוא דקאמר וכן לענין ביעור בשריפה וזה פשוט. אמנם כל זה הוא לפי גי' הכ"מ בדברי הרמב"ם. אבל לקמן בהלכה ד' יתבאר שהעיקר כפי נוסחא הראשונה בספרי הרמב"ם ודעתו כפי דעת הר"ן לדרך רש"י ז"ל ע"ש בד"ה ר"מ אומר ויאמנו לך הדברים. ובענין שהקשו תוס' על פי' רש"י בהאי דקאמר ודעתי' עלויה דמאי פריך כי משכחת לה ניבטלה הא פי' ודעתיה עלויה שחס עליה לבטלה. י"ל דכוונת רש"י כך דדייק בלישניה ופי' ודעתיה עלה חשיבה היא בעיניו וחס עליה לשורפה ומשהה אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליה וכו'. כלומר לא שחס עליה לבטלה לגמרי או לשורפה דאטו ברשיעי עסקינן. אלא כי משכח לה מחשב בלבו הלא יפה היא הלואי הייתי יכול לאכלה ומתוך כך משהא מלשורפה או לבטלה. ונמצא שע"י שהייה זו אפי' בשהיית רגע אחד עובר עליה בבל יראה ובל ימצא. ופריך וכי משכח לה ליבטלה דקס"ד שמוצא אותה קודם זמן איסורה. והרי על בל יראה ובל ימצא אינו עובר אלא בהגיע ימי מועד. א"כ מה בכך שחס עליה שעה אחת הלא עדיין יכול לבטלה. ולא אתי לעבור עליה בלאו. ומשני דילמא משכח לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא הלכך תיקנו שיבטל סמוך לבדיקה ותו לא משכחת גוונא כלל שיעבור עליה. ודעת הרמב"ם ז"ל לפרש להאי דקאמר ודעתיה עלויה בענין אחר ולשעבר קאי. שכך כתב בפ"ג הלכה ז' וכשגומר לבדוק אם בדק קודם שש שעות צריך לבטל וכו' לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל וכו'. ולפירושו צ"ל הא דנקט רבא בלישניה שמא ימצא גלוסקא יפה היינו משום דסתם חמץ יפה שוהה הוא מלבטלו בשעת הבדיקה שחושב בלבו עדיין יש שהות לאכלו עד שעת הביעור אלא שמא ישכח אח"כ לבערו והוא לא ביטלו ונמצא שיעבור עליו בלאו בימי מועד. וזהו שכתב שהיה דעתו עליו כלומר שלא לבטלו עד הביעור והיה בלבו לבערו ואח"כ שכח וכו'. והיינו נמי ודעתיה עלויה דקאמר רבא:

2 פסחים פתח ↗

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּמוּחְזָק לַן דְּלָא בְּדַק, וְקָאָמְרִי הָנֵי: בַּדְקִינֵּיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לָא לְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְדִיקַת חָמֵץ מִדְּרַבָּנַן הוּא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּבִיטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ — הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן.

5 בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה:

6 בדרבנן - הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בד"א כו' אבל כו'. וס"ל לרבינו דאין לוקין על ערלה שבחו"ל עיין בירושלמי פ"ט דנזיר וכי לוקין על הלכה ועיין בהך דתמורה ד' י"ח ע"א מבואר ג"כ דעל הלכה למשה מסיני אין לוקין, ועיין ברמב"ן בס' המצות שחולק בזה ועיין במש"כ רבינו בהל' טומאת מת פ"ב ופ"א הל"ב אך באמת כך דס"ל לרבינו דזה הוה דין חדש מהל' למשה מסיני לא דהלכה מפרשת דהערלה דכתיבא באורייתא שייך גם בחו"ל רק דזהו דין בפ"ע ונ"מ כך. דהנה עיין בירושלמי פ"ב דפסחים דמוכח שם דגבי ערלה שלא כדרך הנאתו עובר על עשה מהך דוערלתם דאמר שם עשה לרחקו כתיב ר"ל דגבי שאר הנאות לא הוה רק שיהיה בגדר אכילה ובכלאי הכרם גם הלאו הוה אף שלא בגדר אכילה ובערלה רק עשה, ועיין תוס' ב"ק ד' ק"א ע"א דר"ת ז"ל ס"ל כעין זה ומה דמקשה שם מהך דפסחים ד' כ"ה לשיטת רבינו א"ש דרק גבי ערלת א"י דכתיב בה הך עשה דלרחקו אסור אף שלא כדרך הנאתו אבל ערלה בחו"ל דהוה איסור בפ"ע הלכה בפ"ע שם שלא כדרך הנאתו שרי, ועיין בהך דקדושין ד' נ"ו ע"ב בתוס' וברש"י שם ד' ל"ח ע"א ד"ה ואסורים בהנאה גבי כלאים דנקט משום תקדש לשון הקדש, ובאמת קשה הא בקדושין ד' נ"ו ע"ב דחה הגמ' זה, אך י"ל כך דהנה שם אמר דגבי ערלה רק שנים וע"ש ברש"י ותוס' מה שדחקו שם, ועיין פסחים ד' מ"ד ע"ב אך באמת ר"ל כך דהנה גבי כלאים יש קרא דבעי שרפה וגבי ערלה ליכא קרא עיין תוס' סוכה ד' ל"ה ותמורה ד' ל"ג ע"ב ועי' תוס' ע"ז ד' מ"ח ע"ב גבי נטע והבריך והרכיב מה דהקשה שם בד"ה ואין נוטעין א"כ אמאי ערלה בשרפה ע"ש אך גבי כלאים לא קשה זה דכיון דהתורה צותה לנו שישרפו אז א"א לנו להפקיע זה וכמש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א גבי קדשים דהיכא דהמצוה בשרפה א"א לעשות עצה להפקיע זה אף שנעשה פנים חדשות מ"מ אסור וזה ר"ל רש"י בפסחים דף ד' ע"ב מדכתיב תשביתו סגי בביטול ר"ל דשם אין המצוה שיהיה בשרפה רק שיהיה נשרף ולכך אם עושה איזה פעולה שיתבטל הדבר לא איכפת לן, משא"כ אם היה המצוה בשרפה או לר"י דס"ד דיליף מנותר דשוב המצוה הוה שריפה אז א"א לן לבטל זה, ועיין בירושלמי שבת פ"ב ופסחים פ"ז גבי מהו להצית האור במדורת חמץ ואמר שם דזה תליא אם המצוה הוא בשריפה מחמת נותר אסור דאז הוה גדר מצוה והוה כמו עשיה, ואם רק משום ביעור אז מותר, ועיין מש"כ רש"י פסחים דף ו' גבי מפולת כה"ג דלכתחלה לא זהו ביעורו וכיון דתוך ל' חל עליו מצות הביעור מדרבנן שוב א"א לבטלו וזה ג"כ הך טעם דב"ש שם ד' כ"א, ועי' בירושלמי פסחים פ"ב הל' ב' דאם הקדיש לאחר ביעורו וכן אם הפקיר לאחר זמן ביעורו לא מהני גבי חמץ ור"ל אף למ"ד דמותר בהנאה דשפיר חל ההקדש וההפקר מ"מ א"א לעשות פעולה לבטל ממנו החיוב, וע"ש בירושלמי פ"ג הל' ב' גבי עריבה דאם היה מתחלה כזית ומיעטו צריך לבער את כולו כיון דחל עליו חובת ביעור, וכן הוה הדין גבי כלי מקדש עיין בהך דזבחים ד' צ"ו בתוס' ד"ה אלא וי"ל חידוש הוא, ואף דכתבו התוס' שם ד' פ"ו גבי עצמות קדשים דיכול לבטל הבשר לעצמות ולהשליכם ועיין פסחים ד' פ"ג גבי עצמות קדשים כו' לשדינהו אך זה רק קודם שחל עליו המצוה של שריפה אבל אח"כ לא מהני זה ועיין בתמורה דכ"ד ע"ב גבי בכור דוקא קדושה חמורה ושם ד' כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד כו' וה"נ כן ועיין בזבחים ד' ע"ד ע"ב רחמנא אמר לא תפדה ע"ש ובהך דב"ב ד' קל"ג הוא אפסקיה ורחמנא אמר אין לה הפסק וכ"מ בזה, וה"נ החילוק שבין ערלה לכלאי הכרם דגבי כלאי הכרם מצותו בשריפה מחמת הך תקדש וממילא אסור לבטלו וזה מה דקאמר רש"י דהוה כהקדש. אבל בערלה רק הדין שישרף ולא מצותו בשריפה וזהו דר"ל יש היתר לאיסורו דהיינו להפקיע הדין של שריפה, ועיין תוס' פסחים ד' מ"ד ע"ב אך י"ל דמ"מ גם זה יש עליו איסור משום דיש בו גדר קודש מחמת נטע רבעי ועי' בירוש' פ"א דערלה פ"ו גבי פגי תמרה שיקברו של רבעי ואף דהא מבואר דעדיין לא קדשו עיין נדה ד' מ"ז ע"א גבי פגי ובמש"כ רבינו בהל' מעשר שני פ"ט ה"ב דגם בוסר אין בו קדושה וזהו באמת כוונת המשנה ספ"א דערלה גבי ר"י אומר נוטעין יחור ע"ש ור"ל כעין הך דב"ק דנ"ט ע"א דיחור הוא קטן מסמדר ואף דר"י ס"ל דסמדר אסור מ"מ יחור מותר וגבי רבעי ס"ל דאף בוסר מותר, ועיין בפה"מ פ"א ה"ז דמבואר שם דבוסר אסור אך זה רק בערלה אבל ברבעי שרי ע"ש במשנה ח' ומ"מ מבואר שם דפגי תמרה צריך קבורה וצ"ל דמיירי בנסחני כעין הך דעירובין ד' כ"ח ע"ב ע"ש ועי' ב"מ ד' פ"ט בתוחלני דיש לו תקנה ע"י חותלות ועי' סוף ביצה גבי פצעילי תמרה ופסק דצריך קבורה ולא כמו דאמרינן בברכות ד' ל"ו ע"א דזרק לאביונות וצ"ל דרק ברבעי דיש עליו שם קדש כמבואר במעשר שני פ"ה גבי בערתי הקודש מן הבית וגם בערלה בא"י ג"כ כן הואיל ועל ידו יש רבעי משא"כ בחו"ל לדידן דס"ל דאין שם רבעי יכול לזרוק אותם וגם שלא כדרך הנאתו שרי ועיין תוס' סנהדרין דף פ' ע"א דגבי הקדש שלא כדרך הנאתו אסור ור"ל בהני דבעי שרפה דע"י זה מתבטל המצוה וכן גבי אותן דצריך לקיים בהן מצוה הכנסה לכיפה כמש"כ התוס"י יומא ד' נ"ה ע"ב ולא בשאר הקדש כמבואר בכ"מ דרק כדרך הנאתו וכמש"כ, ועיין בירושלמי נזיר פ"ו ה"ב גבי פסולת פרי:

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה בביטול בעלמא. דכתיב תשביתו כו'. והתוס' הקשו עליו. ונ"ל ראיה לפירש"י מתו"כ ר"פ בהר והביאו רש"י בפיה"ת והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור משמע דמפרש שבת לשון הפקר היפך השמור וכפי' הא' של הרא"ם:

« רש"י על פסחים ד׳ ע״ב:ג׳ רש"י על פסחים ד׳ ע״ב:ו׳ »