רש"י על פסחים ד׳ א:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ד׳ ע״א:ד׳ רש"י על פסחים ד׳ ע״א:ו׳ »

1 סדר משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

קושית האחרונים על רז"ל. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח וכו' אבל וכו' אינו לוקה וכו' מפני שלא עשה בה מעשה וכו'. עכ"ל, הנה ביאר רבינו הטעם דאין לוקין עליו מפני שאין בו מעשה בהעברתו על הלאו, ועיין במג"מ שהעיר מקור דברים אלו מן התוספתא, אבל רבים וכן שלמים מגדולי האחרונים תמהו על רבינו בדבר זה, דנהי דיציבא מילתא דהוא לא היתה אפשר בגירסתו בסוגיא דפסחים צ"ה דהלאו דבל יראה ובל ימצא הוא לאו הניתק לעשה, כי כן רבותינו בעלי התוספות גם כן לא היתה בגירסתם בגמרא דהלאו דבל יראה ובי"מ הוא לאו הניתק לעשה רק שהתוספות כתבו כך מדעתם היפה וסברתם הנקיה שם וביתר מקומות, וכמש"כ מהרש"א שם יע"ש, ודבריו מוכרחים, אבל הן כל אלה הנה קשיא טובא על רבינו דהאיך פסק דאם עשה מעשה בקיום החמץ בביתו כגון שקנה או החמיץ בידים שלוקה על הלאו דבל יראה ובי"מ והרי הוא באמת לאו הניתק לעשה דתשביתו וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו עיין במל"מ מש"כ בזה בשם הגאון מהר"ש אבוהוב ז"ל ומה שתירץ הוא שם מכ"מ לא ימלט מן הדוחק ומן הגמגום מה שיש לגמגם בו. פלפול בתוס' דפסחים כ"ט ד"ה רבא וכו' ודף צ"ה ד"ה בפרטיה קממעט וכו'. ואולם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד אם כי אמת נכון הדבר שהתוס' כתבו כן בפסחים כ"ט בסד"ה רב אשי אמרו וכו' ושם צ"ה בד"ה בפרטיה וכו' דחמץ הוא לאו הניתק לעשה דתשביתו יע"ש בתוספות, היינו דהתוספות לשיטתייהו שפיר הוי לאו דבל יראה ובי"מ לאו הניתק לעשה. אבל רבינו לשיטתיה לא הוי חמץ לאו הניתק לעשה. דלכאורה קשה לענ"ד דהיאך כתבו התוספות דלאו דבל יראה ובי"מ הוא לאו הניתק לעשה דתשביתו, וכנ"ל. דהא הוא לאו שקדמו עשה, שהרי העשה דתשביתו נאמר קודם הלאו דבל יראה ובי"מ וכמבואר בסדר בא שהעשה נאמרה שם פרשה י"ב פסוק ט"ו והלאו של שאור לא ימצא וכו' נאמר שם פסוק י"ט, והלאו של לא יראה ולא ימצא נאמר שם פרשה י"ג פסוק ז' ועל לאו שקדמו עשה לוקין שפיר וכמבואר היטב במכות י"ד ודף ט"ו, והיה ראוי ללקות על לאו דב"י ובי"מ, וצ"ע לכאורה, וקושיא זו הקשיתי עודני בימי אבי, וכעת זה שנים הגיעני ספר שער המלך ומצאתי שעמד בקושיא זו בספר הנ"ל בשם מהרח"א, ולא תירץ כלום גם מה שהקשה עוד שם על התוספות יתבאר בס"ד לפנינו שאין בו שום קושיא. אמנם התוס' במכות י"ד ד"ה כל ל"ת וכו' כתבו דלאו שקדמו עשה לא מיקרי אם קדמו העשה בהקרא להלאו אבל אם נכתב בקרא מאוחר להלאו אז נקרא לאו הניתק לעשה לא שקדמו עשה, אלא לאו שקדמו העשה מיקרי אם יכול לקיים העשה אף בלא העברת הלאו, אבל אם אינו יכול לקיים העשה אלא אם כן יעבור על הלאו תחלה, אף שהעשה היא מוקדמת בהקרא להלאו מכ"מ מיקרי שפיר לאו הניל"ע, יע"ש בתוספות. וכ"כ רש"י שם ט"ו ד"ה ההיא לאנתיקו לאוי אתא וכו' והנה המגדל עוז לקמן פרק ג' הלכה ח' העיד בשם ר"ת ובשם יתר רבותינו בעלי התוספות זכל"ע דכולם שפה אחת ודברים אחדים דמשש שעות ומעלה בערב פסח כבר הוא עובר בלאו דב"י ובי"מ יע"ש במג"ע, ואחרי כי כן הנה התוספות לשיטתייהו שטו ואזלי דלדידהו שפיר הוי הך לאו דב"י ובי"מ לאו הניתק לעשה ולא מיקרי בשם לאו שקדמו עשה, דנהי דיציב פתגם דהקרא של העשה היא מוקדמת בתורה להקרא דהלאו של לא יראה ולא ימצא אבל הא בזה לית מאן דמשגח כיון שאינו יכול לקיים העשה דתשביתו אלא דוקא לאחר שעבר על הלאו של לא יראה ולא ימצא וכמו שאבאר בס"ד לפנינו מיד ושפיר הוי לאו הניתק לעשה. דממה נפשך קודם שיגיע התחלת שעה שביעית אם ישרפנו לא קיים בזה המצות עשה של תשביתו, שהרי החמץ עדיין מותר והיאך יעשה מצוה בשריפתו, ואטו אם ישרף חתיכת פת או ישליכנו לים באמצע השנה יקיים בזה העשה דתשביתו, דבר זה אין הדעת והשכל מקבלתו, וכ"כ הרא"ש להדיא בפסחים בפרק א' סימן י', שכתב וז"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך וכו' ומה שאין מברכין על הביעור בשעה חמישית וכו' אומר אני וכו' ולא צותה התורה לשרפו אלא אחר שכבר נאסר מידי דהוה אנותר, אבל בעוד שהוא מותר באכילה לא ישרפנו וכו' עכ"ל יע"ש באריכות יותר, וכשיגיע שעה שביעית במכוון הרי כבר עבר רגע אחת על הלאו דבל יראה ובי"מ ואחר כך מקיים העשה דתשביתו ושפיר הוה ליה הלאו דב"י ובי"מ לאו הניתק לעשה לפי דעת התוספות. ביאור לקמן ריש פרק ב'. וליכא למימר ולהשיב על זה, ממש"כ רבינו לקמן ריש פרק שני וז"ל, מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו וכו' עכ"ל דלכאורה יראה מזה שרבינו חולק על דברי הרא"ש הנ"ל וסובר דאפי' קודם זמן איסור אם משביתו ג"כ קיים המצות עשה דתשביתו אבל באמת זה אינו כי ראיות הרא"ש הנ"ל הי' ראי' חזקה והסברא בעצמותה היא סברא ברורה, אבל כוונתו הוא לענ"ד בס"ד מפני שכתב שם לקמן בהלכה שלאחריה שהשביתה היא הביטול יע"ש וכשיגיע זמן איסורו שוב אי אפשר לו לבטל, והרי בזה שהוא מבטלו ומשביתו קודם זמן איסורו מקיים העשה של השבתת חמץ כמו שמקיים העשה של שביתת מלאכה בשבתות וי"ט, שאין בו ענין קום ועשה, אלא רק כי הוא זה שב ואל תעשה, כך כשיגיע התחלת שעה שביעית כבר יהיה החמץ מושבת מן הבית, אבל העשה המנתק את הלאו הוא דוקא עשה גמורה שעושה המצוה בידים דומיא דלאו הניתק לעשה דשריפת נותר שממנו אנו לומדין לכל הלאוין הניתקין לעשה שבכל התורה ששם גבי נותר הוא עושה העשה של שריפת הנותר בידים, ואם כן אם רוצה לקיים ג"כ העשה דתשביתו בידים צריך שיבערנו לשרפו או לפררו ולזרותו לרוח, או להטילו לים, וזה אינו יכול לקיים אלא כשהתחיל כבר זמן איסורו דהיינו מתחלת שעה ז' ואילך, אבל במה שהוא מבערו קודם לתחלת שעה שביעית אינו עושה בזה אז מעשה המצוה של תשביתו וכדברי הרא"ש הנ"ל ואין זה אלא כמי ששובת מעשיית מלאכה שהוא עוסק בה בערב שבת סמוך לחשיכה ומפסיק מעשייתה כדי שכשיגיע ליל שבת לא יהיה עוסק במלאכה ויחלל את השבת שאז בזמן שהוא שובת ומפסיק ממלאכתו אינו עושה המצות עשה של שביתת שבת, ועיין בתשובת מהר"י קולון שרש קע"ד ענף ד' מה שכתב בזה ועיין לקמן פרק ג' הל' ז' בד"ה כל חמץ וכו' מש"כ בס"ד בזה הערה על דברי מרן הרמ"א בסימן תו"ר סעיף ב' ועל המג"א שם ס"ק ח' ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בסמוך בס"ד, ודו"ק. ישוב קושית האחרונים על רבינו. איברא הא תינח התוספות לשיטתייהו דאינהו סבירא להו דמסוף שש ומעלה עוברין בב"י ובבי"מ וכאמור לעיל בשם המגדל עוז, אבל רבינו איהו ג"כ לשיטתיה אזיל, דהוא סובר דאף מו' שעות ומעלה עד הלילה גם כן אינו עובר בב"י ובבי"מ, אלא רק בעשה דתשביתו לחוד הוא שעובר, וכמו שהוא מבואר כן להדיא בדברי הרה"מ לקמן בפרק ג' הל' ז' יע"ש א"כ לדידיה שפיר אפשר לקיים העשה של תשביתו קודם העברת הלאו של לא יראה ולא ימצא דהא אפשר לו לקיים העשה לבער את החמץ בשעת איסורו אחר חצות ואף שעדיין אינו עובר בב"י ובבי"מ, והוי ליה שפיר לאו שקדמו עשה. וביותר שהוא מוקדם ג"כ בקרא העשה להלאו וכאמור לעיל, ולפיכך יפה עשה רבינו במה שפסק דלוקין על לאו דב"י ובי"מ אם עשה כגון שקנה חמץ או החמיץ את העיסה בידים בפסח, דהא לדידיה לשיטתיה אין זה לאו הניתק לעשה אלא כי הוא זה לאו שקדמו עשה ועל לאו שקדמו עשה לוקין עליו וכנ"ל ודו"ק היטב. ואולם כי כן אף לפי מש"כ בס"ד לקמן פרק ב' הל' א' בד"ה מ"ע מן התורה וכו' כי שם הדרנא בי וכתבתי שם כי יש פנים לומר שרבינו סובר דלא כהרא"ש האמור לעיל, ולבסוף הנחתיו בצ"ע יע"ש אבל אם כן לדעת רבינו לשיטתיה בלאו הכי אין כאן לאו הניתק לעשה, דהא אפשר לו לקיים העשה דתשביתו מבלי שיעבור על הלאו דבל יראה ובל ימצא לא בלבד אחר חצות היום של ערב פסח שישרפנו או יבערנו על ידי פירור וזורה לרוח או על ידי הטלה לים, אלא אף זו אפשר לו לקיים העשה של תשביתו קודם חצות היום זמן איסורו שיבטלנו ועל ידי הביטול מקיים העשה דתשביתו לפי דעת רבינו ז"ל, וק"ל. קושיא ברש"י בפסחים דף ס"ג ד"ה חייב דלהכי וכו'. ומתוך דבר הלכה האמור לעיל בס"ד, הנה מתיישבים אצלי דברי רש"י ז"ל בפסחים דף ס"ג ע"א בד"ה חייב דלהכי וכו' שכתב וז"ל וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י ובי"מ ואיכא מלקות נמי דשחיטה, עכ"ל רש"י, והתוספת יו"ט שם תמה דלמה זה פירש"י ז"ל כן על דברי ר' שמעון התם על בתוך המועד דקאמר, ולמה לא פירש כן על דברי התנא קמא ורבי יהודא התם במה דאמרי אשחיטת פסח בערב פסח והתמיד דעובר בלא תעשה, והנה מה שתירץ התוספת י"ט שם דרש"י ז"ל סובר ג"כ דאין עוברין בב"י ובבי"מ משש שעות ומעלה עד הלילה, יע"ש בתוספת י"ט, וכן כתב מהרש"א שם דף י' ע"ב בד"ה בפירש"י לאחר המועד וכו' ואחרי העתרת המחילה מכבודם הרב אישתמוטי הוא דקא אישתמט להו לפי שעה דברי רש"י בפסחים דף ד' ע"א בד"ה בין לר' מאיר ובין לר"י וכו' ודברי רש"י ז"ל בב"ק כ"ט ע"ב בד"ה משש שעות ולמעלה וכו' שבשתי מקומות אלו כתב רש"י להדיא, דאיכא לאו דב"י ובי"מ אף מסוף שש שעות ומעלה, וממילא ליתא לתירוצו של התי"ט הנ"ל וקמה גם נצבה קושיתו האמורה לעיל מזה מה ראה על ככה רש"י ז"ל לפרש כן בדברי ר' שמעון ולא בדברי הת"ק ור' יהודה הקודמים. ישוב להקושיא על רש"י ז"ל הנ"ל. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב דברי רש"י ז"ל הנ"ל הוא דאדרבא לשיטתיה הוא דשייט דהואיל והוא סובר דאף מסוף שש שעות ומעלה גם כן עוברין על ב"י ובי"מ וכן כתב המגדל עוז משמו לקמן פ"ג הלכה ח' בזה אדרבא ניחא שלא הקדים רש"י ז"ל לפרש כן על דברי התנא קמא ור' יהודה והוא דהואיל ופסק דאף מסוף שש שעות ומעלה עוברין בבל יראה ובל ימצא וכדעת התוס' הנ"ל, ממילא הוה ליה גם לדידיה חמץ לאו הניתק לעשה, והא תינח לענין לאו דב"י ובי"מ שפיר אין לוקין עליו מטעם האמור דאין לוקין עליו, דהוה ליה לאו הניתק לעשה וכאמור. ולא הוה לאו שקדמו עשה כיון שאי אפשר לקיים העשה דתשביתו אם לא שיעבור על הלאו דבל יראה ובי"מ וכדלעיל, אבל לא כן לענין הלאו דלא תשחט ע"ח דם זבחי דלא שייך זה דאינו לאו הניתק לעשה כלל ושפיר לוקה על הלאו דלא תשחט ע"ח דם זבחי. ומעתה לפי התנא קמא ור"י לא הי' אפשר לרש"י ז"ל לפרש דכוונתם הוא דעובר על הלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי בהדי הלאו דב"י ובי"מ דמאן מפיס דאין זה מוכרח לפרש כן כוונתם, דכבר אפשר לומר דהמשנה ואינהו לא מיירי מאיסורי לאוין גרידא אלא המשנה מיירי מלאווין שיש עליהן עונש מלקות. או דהמשנה מיירי בשדעתו לבערו שאז אינו עובר על הלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהוה ליה לאו הניתק לעשה, וכמו שכתבו כן התוס' בפסחים כ"ט בסוף ד"ה ר"א אמר וכו' הנ"ל אבל על הלאו דלא תשחט ע"ח דם זבחי שפיר עובר ולוקה עליו אף אם דעתו לבערו, דמאי מהני לי' מה שדעתו לבערו לענין הלאו דל"ת ע"ח דם זבחי וכו', וגם שהלאו הזה אינו ניתק לעשה כלל וכדבר האמור, ולזה שפיר קתני המשנה דעובר ר"ל לענין להתחייב עליו מלקות רק על הלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו'. איברא זה ניחא להתנא קמא ולר' יהודה וכאמור, אבל לא כן אליבא דר' שמעון לשיטתיה דהוא סבירא ליה להדיא התם לעיל דף כ"ח רע"ב דאינו עובר על ב"י ובי"מ עד הלילה רק עשה דתשביתו הוא דאיכא, שהרי אמרי' התם וז"ל ר' שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום וכו' יע"ש בגמרא וכתבו התוס' בד"ה ר' שמעון אומר וכו' נראה דלר' שמעון וכו' מודה הוא דאסור באכילה וכו' דנפקא ליה מתשביתו וכו' יע"ש בתוספות ועיין בספר המאור להרז"ה ובהרא"ש שם מה שכתבו ואם כן ר' שמעון לשיטתיה שפיר הוי ליה הלאו דבל יראה ובל ימצא לאו שקדמו עשה לא לאו הניתק לעשה וכמש"כ לעיל בס"ד לפי דעת רבינו ושפיר לוקין על לאו דבל יראה ובי"מ. ולפיכך הוכרח רש"י לפרש אליבא דר' שמעון דהוא עובר על הלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' בהדי לאו דבל יראה ובי"מ דהיינו תוך המועד דעליה קאי רש"י ז"ל בפירושו התם פוק עיין ביה, דהא אליבא דר' שמעון הוה לאו דבל יראה ובל ימצא לאו שקדמו עשה לא לאו הניתק לעשה, וממילא אף שדעתו לבערו מכ"מ הרי הוא עובר עליו בב"י ובי"מ, דהא התוספות התם בסד"ה רב אשי אמר וכו' הנ"ל לא כתבו דאינו עובר על בל יראה כשהוא בדעתו לבערו אלא רק הואיל ובלאו הכי לא הוי אלא לאו הניתק לעשה, אבל אם רק דעתו לבערו לחוד, ואינו לאו הניתק לעשה, לא מהני ולא מידי שלא יהיה עובר בבל יראה ובבל ימצא, ודו"ק היטב. עוד ביאור בתוס' דפסחים ד"ה רב אשי וכו' הנ"ל במ"ש דעתו לבערו ולאו הנל"ע. ואמת נכון הדבר כי דברי התוספות דפסחים בסד"ה רב אשי וכו' הנ"ל, טעמא בעי למה זה באמת, כשדעתו לבערו שלא יהיה עובר בב"י ובבי"מ סוף סוף הרי עתה הוא עובר בב"י ובבי"מ, ואף גם זאת צריך ביאור בדברי התוספות האמורים במה שהצריכו הם הצטרפות שני הסברות יחד, והם, הואיל והוא לאו הניתק לעשה, וזאת שנית שג"כ דעתו לבערו ולפיכך בהצטרפות שני הסברות הללו יחד אינו עובר עליו בב"י ובבי"מ, ולמה לא יועיל אפי' אחת מהנה לפי דעת התוספות. ואולם את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד בביאור כוונת דברי התוספות הנ"ל הוא ע"פ דברי רש"י במסכ' מכות י"ד בד"ה כל ל"ת וכו' וכן כתב עוד שם דף ט"ו בד"ה הניחא וכו' וביתר מקומות דהטעם מה שבאמת אין לוקין על לאו הניתק לעשה, הוא, משום דהתורה אמרה שהעשה מנתק להלאו, והיא כפרתו ועונשו ותיקונו של הלאו יע"ש ברש"י, וא"כ בלאו הכי לא היה עושה איסור דב"י ובי"מ, אף אם לא היה כלל מתחלה דעתו לבערו, רק שאחר כך ביערו הרי העשה של תשביתו שקיים היא כפרתו ותיקונו של הלאו דב"י ובי"מ שעבר ונסלח לו, ולא יזכר ולא יפקד עוד, אך זה אינו דהאיך יעבור תחלה אמימרא דרחמנא כי הוא צוה שלא להשהות חמץ בפסח ברשותו, והוא יעבור את ציווי פיו חלילה וישהה חמץ ברשותו אין זה כי אם רוע לב שהרי בדעתו הוא אז לעבור עבירה ושלא לתקנו להלאו ההוא, איברא הא תינח, כשאין דעתו לבערו בשעה שהוא עובר ומשהה אותו להחמץ, אבל כשדעתו מתחלה מיד הוא כדי לקיים העשה של תשביתו ולבערו. הרי אין כאן שום עבירה כלל, דהא העשה שמקיים אחר כך בהשבתתו בביעורו מנתק שפיר ומתקן את הלאו, וגם מתחלה הא היה דעתו לכך לתקן ולכפר את הלאו, ולא עשה במה שהשהה את החמץ בביתו, שום דבר נגד רצונו יתברך כלל, ואיפו זאת שפיר כתבו התוספות דפסחים הנ"ל דאם דעתו לבערו, הואיל והוא ג"כ לאו הניתק לעשה אינו עושה שום איסור דב"י ובי"מ, במה שהוא משהה את החמץ, ועיין לקמן בהל' סנהדרין פי"ח הל' א' בד"ה אבל לאו שאין בו וכו' אות א' וב' מש"כ בס"ד עוד ישוב אחר לדברי רבינו דפה במה שפסק דאם קנה חמץ או אם החמיץ את העיסה בידים בפסח דלוקה אע"פ שהוא לאו הניתק לעשה, וק"ל.

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

235 כמו שנאמר שמות יג, ז "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור חמץ בכל גבולך", ונאמר שמות יב, יט "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". ואם עבר והניח, אף על פי שלא אכלו, עבר בשני לאוין אלו רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ב. שני הלאוין האלו נמנו במנין המצוות רמב"ם סה"מ מל"ת ר, רא, והחינוך מצוות יא, כ. יש סוברים שכשם שאכילת חמץ אסורה בערב פסח משש שעות ולמעלה פסחים ה., כך הלאוים של בל יראה ובל ימצא נוהגים מאותה שעה ולמעלה רש"י פסחים ד., ורמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ח. ויש סוברים שלא נאמרו בל יראה ובל ימצא אלא בשבעת הימים בלבד, כאמור בתורה "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", ואין בערב פסח אלא איסור אכילה בלבד ראב"ד הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ח, מאירי פסחים ו:, מג"א סימן תמג ס"ק א. ולשון המהר"ל מורה שסובר כדעה השניה, שאיסורים אלו נוהגים לשבעת ימים, ולא מתחילים בערב פסח.

2 פסחים פתח ↗

וְהַשְׁתָּא דְּקַיְימָא לַן דִּלְכוּלֵּי עָלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא, מִכְּדֵי בֵּין לְרַבִּי יְהוּדָה וּבֵין לְרַבִּי מֵאִיר — חָמֵץ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, וְנִבְדּוֹק בְּשֵׁית.

5 בין לר' מאיר ובין לרבי יהודה - דאיפליגו במתניתין בהרחקה דעבוד רבנן לדאורייתא חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות משעברו שש שעות כדיליף לקמן מן אך חלק ומן לא תשחט על חמץ:

6 נבדוק - חמץ בתחלת שש וקודם איסורו יבערנו למה לי לאקדומי כולי האי דבשלמא אי אור יממא הוא איכא לתרוצי דמתניתין נמי בשש קאמר אבל השתא תקשה:

1 ברית משה פתח ↗

אבל לכאורה ק"ל מה יענה המ"ע על הראי' של הרהמ"ג דמדוע לא מנאו רבינו והרמב"ם למל"ת דמשש ולמעל' עובר בב"י וב"י וצ"ל דסובר כהנב"י ז"ל מ"ק או"ח סי' כ' שהשיג על הרהמ"ג שכבר השריש הרמב"ם בסה"מ שורש ב' שלא מנה שום מצו' שנלמדת באחת מי"ג מדות וכיון דגם הא דעובר משש ולמעלה בב"י וב"י בגז"ש נלמד ע"כ לא מנה א"ז וא"כ צ"ל דגם בדעת רבינו סובר המ"ע את הכלל זה, אבל הנב"י עכצ"ל דסובר בדעת רבי' כהרהמ"ג דאי סובר כהמ"ע אז ק"ל עליו קושי' גדול' דלפמ"ש שם דדבר זה אי עובר משש ולמעלה בב"י וב"י תליא בפלוגתא דר' יהוד' ור"ש אי איכא לאו באכילת חמץ לפני זמנו ובזה כתב דהרמב"ם לשיטתו דפסק בלפני זמנו כר"י דעובר בלאו ע"כ פסק דעובר גם בב"י וב"י אבל הראב"ד לשיטתו דפסק בלפני זמנו כר"ש ע"כ פסק דאינו עובר בב"י וב"י וגם במד"ת או"ח סי' ס' האריך בזה עי"ש ואי נאמר דסובר בדעת רבי' כהמ"ע אז קשה עליו מרבינו דפסק בלפני זמנו כר"ש כהנ"ל מל"ת ע"ו מחודש א' ואפ"ה סובר דעובר משש ולמעל' בב"י וב"י אעכצ"ל דבדעת רבי' באמת סובר הנב"י כהרהמ"ג אלא אליבא דהרמב"ם חולק על הרהמ"ג ואי באמת סובר רבי' כמ"ש המ"ע אז קושיתינו על הנב"י קשה מאד וצ"ע.ועי' במעשה רוקח ז"ל הלחו"מ פ"ג שמפלפל אליב' דרש"י פסחים דף ד' ע"א ד"ה בין ודף ו' ע"ב ד"ה ודעתו ומישבו על דרך שכ' הרהמ"ג אליב' דהרמב"ם ובסוף דבריו הסכים להרהמ"ג וכתב וז"ל ומעולם לא מצינו שום פוסק שיאמר שאחר שש איכ' ב"י וב"י ולא דאיכא מאן דס"ל הכי כו' עכ"ל וצ"ל דגם בדעת רבינו סובר המע"ר כהנ"ל אליבא דהרהמ"ג והנב"י ודלא כהמ"ע דאל"כ הי' קשה עליו היאך כתב ומעולם לא מצינו שום פוסק כו' הלא איכ' רבי' וגם זה צ"ל דברוב המפרשים שהביא המ"ע שם דסברו דעובר משש ולמעלה בב"י וב"י ג"כ סובר המע"ר הפשט בהם כמ"ש אליב' דרש"י כמו שסובר הרהמ"ג אליבא דהרמב"ם וע"כ ל"ק על המע"ר מהמ"ע כלום, אבל זה ק"ל עליו הלא מהתו' רי"ד ז"ל פסחים דף ו' ע"ב ד"ה גזירה מוכח בפי' דסובר דגם משש ולמעלה עובר בב"י וב"י וכ"ס בפי' הסמ"ק ז"ל סי' צ"ח וכן מוכח מהר"ן ז"ל בסוגי' דהבודק צריך שיבטל וא"כ היכי כתב המע"ר ומעולם לא מצינו שום פוסק כו' וצ"ע:

« רש"י על פסחים ד׳ ע״א:ד׳ רש"י על פסחים ד׳ ע״א:ו׳ »