רש"י על פסחים מ״ז ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים מ״ז ע״א:ח׳ רש"י על פסחים מ״ז ע״ב:ב׳ »

1 תוספות יום טוב על משנה מכות פתח ↗

ובשביעית. כתב הר"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש"י פרק ג' דפסחים דף מ"ז ע"ב:

1 מנחת חינוך פתח ↗

ב הזריעה לשון הר"מ פ"ז הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך או המרכיב או הזומר כ"א מאב א' הם וענין א' וכו' היינו שאינן תולדות רק נחשבים לאבות והוא מהש"ס דע"ג. והנה מלאכת הזריעה אם זורע במקום שראוי לצמוח וז"פ. וכבר בררנו לקמן היו"ט דעל הזריע' שזרע חייב אף בלא השריש ונקלט כלל כגון שנתקלקל תיכף ע"י איזה סיבה או שתיכף הגביה מן הקרקע חייב על מעשה הזריעה ול"ד לאפילו דקודם שנאפה א"ח כמבואר בש"ס התירו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא וכו' דהתם האפיה הוא המלאכה וחייב בשעת אפיה אבל הכא המלאכ' היא הזריע' וחייב תיכף על הזריע'. וגם כ' שם דעל הקליטה חייב בפ"ע אם זרע בשבת ונקלט בו ביום כי קודם השבת מותר לזרוע אף שנקלט בשבת ע' שבת פ"א והדברים ידועים א"צ לפרש רק בזרע בשבת ונקלט בו ביום ומשכחת לה ע"ש חייב על הקליטה ג"כ ואם היה ידיעה בין הזריעה לקליטה ידיעות מחלקות וחייב שני חטאות וא"צ לכפול הדברים וע' תוס' שבת נו"ן ע"ב ד"ה מקצת כ' על הקושיא דזריע' מעלי וכ' דמיירי בלא השריש וכ' היינו דל"ה תולש אבל משום זורע חייב בלא השריש כמש"ל ה' יום טוב ועשו"ע סי' שי"א והד' ברורים כמש"ל. ונ"פ אפילו אם זרע אדעתא להגביה תיכף מן הקרקע ולא יצמח כלל מכל מקום מעשה הזריעה במקום צמיחה אסרה התורה וזה הו"ל מלאכ' אם כן הו"ל כבונה ע"מ לסתור או כותב ע"מ למחוק דודאי חייב על המעשה ה"נ כנ"ב. ותולדות לאב זה מבואר בר"מ פ"ח המשקה מים לצמחים בשבת ה"ז תולדת זורע עכ"ל. ובמ"ק ד"ב ע"ב מבואר המנכש והמשקה מים לזרעים ר"א חייב משום חורש בלבד דלרפויי ארעא וכו' ור"י סובר דחייב משום זורע לבד ואביי אמר לרבה לדידך קשיא ולר"י קשיא למה לא יתחייב משום שניהם משום חורש ומשום זורע כדרב כהנא אם איכא תרתי חייב תרתי דסובר הזומר כו' חייב ב' ואסיק בקושיא ואח"ז מבואר דר"י אקשי' לרבה מבריית' ורבה תי' דכולה ר"ע הוא והגי' שר"ע אומר ע"ש. והנה הרב המגיד כ' דהר"מ פוסק כר"י היינו משום זורע לחוד וק' כיון דאביי אסיק בקושיא למה לא יתחייב שנים כדר"כ הזומר והר"מ פוסק כר"כ לקמן בה"ז אם כן למה לא חשש לקושיא דאביי אך זה ידוע מכללי הש"ס היכי דאסיק בקושי' ולא בתיובתא לא נסתר הדין כי קושיא יש לה תי' אך ק' על אביי או על סתם גמרא הא תיובתא גדולה הי' דבכ"מ מבואר דהיכי דאיכא תרתי חייב ב' וגם קשה היאך פ' הר"מ כר"י נגד רבה הא רבה ור"י ה' כרבה בר משדה וכו' והרבה סוברים דבכל הש"ס כ"ה ולא בב"ב לחוד והד' עתיקין. שו"ר בנוב"י ת' סי' ל"א עמד בכ"ז שכתבנו והנה מה שפסק לא כרבה יש ליישב בנקל כיון דר"י אותבי' לרבה מברייתא ורבה צריך לדחוק ולהגי' ולר"י הברייתא כפשטא ע"כ פוסק כר"י וער"מ פ"א מה' כלאים אך קשה למה לא יתחייב שתים. ולע"ד נראה ליישב כ"ז דקושיא דאביי לרבה היא באמת תיובתא גדולה אך לר"י הוא קושיא בעלמא והדאמר אביי לרבה לדידך קשיא וכו' כיון דדיבר עמו א"ל בדרך כבוד גם הי' סובר אביי דיתרץ לו איזה תירוץ אבל סתם גמרא דאסיק בקושיא היינו לר"י אבל לרבה הוא תיובתא והיינו לרבה אין שום טעם דלא יתחייב משום זורע ג"כ כיון דמצמיח עי"ז אבל לר"י אינו קשה למה לא הוי חורש דהלא הבאתי במלאכה הקודמת פירש"י פסחים מ"ז ע"ב שכ' דחורש לכסות את הזריעה הו"ל האי חרישה תולדה דזורע ונוכל לומר דחרישה הוא דוקא קודם הזריעה אבל חרישה בזרעים שנזרעו אינו חרישה רק תולדה דזורע אם כן שפיר סובר ר"י דרק משום זורע דגם החרישה זריעה והו"ל משם א' אף די"ל דחייב משום חורש ומוכח מן הגמרא דשבת דתנא בא"י קאי דחייב על החרישה השני' ג"כ ז"א מוכרח כ"כ דאפש' ר"י לא ס"ל כן וקו' הש"ס מכדי מכרב כרבי ברישא אפשר יש לו תירוץ אחר או דסובר דאין קושי' כל כך דהתנא נקט שלא כסדר כמו המכבה והמבעיר עתו"ס שבת אם כן אינו תיובתא רק קושיא אבל לרבה היא קושיא גדול' ע"כ פוסק הר"מ כר"י ולא כרבה כיון דאיתותב ולפי זה ניחא נמי ד' הר"מ שהבאנו לעיל דחושב חרישה וזריעה והקשינו למה לא אשמועינן דאחרישה שני' חייב כמבואר בגמרא ולפמ"ש ניחא דבאמת הר"מ אינו סובר כן כיון דר"י כאן סובר דא"ח משום חרישה ואביי וסתם גמרא אקשי ליה ולא התיבו נ' שדעתם שא"ח משום חרישה ע"כ חושב חרישה ואח"כ זריעה דדוקא על חרישה ראשונה קודם שנזרע חייב משום חרישה ולא על אחר שנזרע ומכל מקום הוא מודה דחרישה שני' הוי תולדה דזורע כי ז"פ כיון שמועיל לצמיחה כנ"ב והד' נכונים הפוך בה וכו'.

2 פסחים פתח ↗

וּשְׁבִיעִית, בְּיוֹם טוֹב, כֹּהֵן וְנָזִיר אַבֵּית הַטּוּמְאָה. וְאִי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״ — אַחֲרִישָׁה לָא לִיחַיַּיב, הוֹאִיל וְחָזֵי לְכִיסּוּי דַּם צִיפּוֹר.

3 פסחים פתח ↗

4 פסחים פתח ↗

1 ושביעית - דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה:

2 וכהן ונזיר אבית הטומאה - שזה בית הקברות והוא כהן ונזיר ויש כאן לאו דכהן לנפש לא יטמא ולאו דנזיר על נפש מת לא יבוא:

3 אחרישה - משום לאו די"ט לא לילקי:

4 דם צפור - הואיל ואי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא:

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

וכרמך לא תזמור. מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא יגהזמירה נקראת מחתך ענפים יבשים של גפן, ודרכו של זומר לצמוח פרי כזורע, והבצירה בענבים הוי כקצירה בתבואה ושניהם חותכין. וא"כ קשה למה כתבה רחמנא תרווייהו וכרמך לא תזמור ואת ענבי נזיריך לא תבצור. , למימרא דאהני תולדות מחייב, אאחרנייתא לא מחייב ידר"ל עיקר עבודת האדמה הם זריעה וקצירה, וכל יתר העבודות נקראים תולדות, כמו זמירה ובצירה וניכוש ועידור וכיסוח וקירסום ופסגון והשקאת זרעים ועוד, ומדפרט הכתוב רק זמירה ובצירה בא ללמדנו שרק על אלה התולדות לבד חייב ואתולדות אחרות כגון הני שחשבנו אינו חייב. וטעם הדבר צ"ל משום דזמירה ובצירה הם יותר קרובים בתכונתם לתכונת זורע וקוצר, וכמש"כ באות הקודם. – ודע שכתב הרמב"ם בפ"א ה"ג משמיטה וז"ל, וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך, על ב' תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות, כיצד, המבריך או המרכיב או הנוטע וכו' מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל. מבואר מפורש מדבריו דמפרש דמ"ש בגמ' אאחרנייתא לא מחייב – אין הפי' דרק אתולדות אחרות לא מחייב אלא בכלל על עבודות אחרות ואפי' הן אבות לבד זריעה וקצירה וזמירה ובצירה. ולא אדע ההכרח לפי' זה, והלא לפי פשטות הלשון אהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב משמע רק אתולדות אחרות אבל לא על אבות, וגם הסברא חיצונית לא תסכים לזה, דזמירה שהיא רק גרם לצמיחת האילנות אסורה מדאורייתא ולוקין עליה, ונוטע ומבריך וכו' מכין אותו רק מכת מרדות, והוא דבר פלא. גם מפשטות לשון הגמ' בגיטין נ"ג ב' הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובשביעית יעקר, ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, הרי מבואר מפורש דס"ל להגמ' דנוטע הוי מדאורייתא, ובכן דברי הרמב"ם צ"ע רב. – והנה בכלל העבודות שאין חייבין עליהן מלקות הוי גם חרישה, כמבואר. ואף שבסוגיא שלפנינו מחלוקת תנאים בזה, בכל זאת קיי"ל דאין לוקין. ולכאורה קשה טובא בזה ממשנה דמכות כ"ב ב' יש חורש תלם אחד וחייב עליו מלקות משום שמונה לאוין, וחשיב שם אחד מהן שחורש בשביעית. וראיתי ברש"י פסחים מ"ז ב' שכתב בענין משנה זו דחרישה זו אינה לתכלית זריעה אלא לכסות את הזריעה, ובאופן זה הוי החרישה תולדה דזורע, עכ"ל. וכפי הנראה כתב כן לאוקים מתניתין אף למ"ד אין לוקין על חרישה, אבל עם כ"ז הדבר קשה מאד, שהרי מפורש אמרי' כאן דרק אתולדות אלו שמפורשין בקרא לוקין, והיינו רק על זמירה וקצירה, אבל אתולדות אחרות לא מחייבי, וא"כ אפילו אם נימא דאיירי בחרישה כזו שהיא תולדה דזורע ג"כ אין לוקין עליה. ותוס' בפסחים שם כתבו וז"ל, דאיירי בחורש ומחפה, דמחפה חייב משום זורע, עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר מה הוסיפו על דברי רש"י, ואין דרכן לפרש דברים פשוטים שמבוארים ברש"י, ולפי מש"כ י"ל דקשה להו בדברי רש"י כמו שהערנו, דאפי' אי הוי חרישה תולדה דזורע ג"כ אינו לוקה, ולכן הוסיפו הם דלא איירי בחרישה כזו שחיובה משום תולדה דזורע, היינו חרישה על מנת לכסות הזריעה, אלא בחרישה כזו דהוי זורע ממש, והיינו בחורש ומחפה דחייב משום זורע. ודברי רש"י צריך תלמוד, אם לא דנימא כדי ליישב דבריו, דמפרש כוונת לשון הגמרא במו"ק כאן, אהני תולדות מחייב, שאין הכונה רק על מעשה זמירה ובצירה לבד שהם תולדות דזורע, אלא ר"ל אהני תולדות דזורע, ופרט רחמנא זמירה ובצירה להורות שחייבים על תולדת זורע בכלל, וממילא חייבים גם על חרישה כזו שהיא תולדה דזורע, וכגון שחורש כדי לכסות הזריעה, וכמש"כ רש"י, ולפי"ז יתישבו דבריו בפסחים. אבל לא ידעתי אם אפשר לפרש כן דברי הגמ' בהחלט, והמעין היטב בסוגיא ימצא מקום לפלפל בפי' זה, ואין להאריך עוד. .מו"ק ג' א'

1 רש"ש על פסחים פתח ↗

רש"י ד"ה ושביעית. וחורש תולדה דזורע כו'. ק"ל למ"ד במו"ק ג' מכדי זמירה כו'. דאהני חייב אאחרנייתא לא מחייב ומפיק מזה גם חרישה ע"ש איך יפרנס המשנה הלזו דמחייב אחרישה דשביעית. ולפמש"כ בב"ב יט דדרכן היה להניח זרעים בבורך המחרישה והיא נקובה ובשעה שחורש נופלים הזרעים אחד א' במקום החרישה ובזה מיושב הת"א שתרגם אשר אין חריש וקציר דלית זרוע וחצדא יש לומר דבכזה מיירי מתניתין דהוי זורע ממש. אלא דלפ"ז יקשה מה שדייק ריו"ח במכות שם ממשנה זו דמחפה בכלאים לוקה וגם יהיה מוכח משם דריו"ח ס"ל דחורש בשביעית לוקה ומדוע ל"א שם במו"ק תסתיים מזה ע"ש בתד"ה ר"א וצ"ע:

4 באר יצחק פתח ↗

ועפ"ז י"ל אף במה שאסור מה"ת דמקרי אוכל נפש, משום דהא חזי מה"ת לבטלו ברוב אף לכתחלה, ואף שאין לו במה לבטלו עכ"ז שייך לומר הואיל אי מזדמני לי' צפרים וחיות טובא, וכמש"כ רש"י בפסחים מ"ז ע"ב ד"ה דם ציפור הואיל אי מזדמני לי' צפרים כו', וכן אמרו בביצה דף כ"א הואיל ואפשר לפייסן בנבלה אף דלית לי' נבלה ע"ש, ואף דמדרבנן אסור לבטלו וגם אם יבטל הא קיי"ל בביטל במזיד דאסור לאכול כמבואר ביו"ד סי' צ"ט, עכ"ז הא באיסור דרבנן לאכילה אין בו איסור תורה על החילול יו"ט וכמש"כ הש"א גופא שם, וכן כתב הגאון ר"ע איגר זצ"ל בתשובתו סי' ה' מתחלה להוכיח כדבריו מהא דהואיל אי מקלעי לי' אורחים אף שהמה חוץ לתחום מ"מ אמרינן הואיל כיון דאין בו איסור תורה ע"ש, וכיון דמה"ת אין בו שום איסור אם שוחט ומבשל לצרכו משום הואיל אי בעי הי' מבטלו ברוב משום דהא חד הואיל אמרי', ע"כ אין בזה אלא איסור דרבנן, וכש"כ לפמש"כ הטו"א מגילה דמקרי אוכל נפש דהא מותר מה"ת שלא כדרך אכילתן, אך זה אינו מוכרח כ"כ, די"ל דלא שכיח שיבואו אורחים כאלה או הבעלים בעצמם אשר יאכלו מאכל שלא כדרכו וזו"ז כבר הקשיתי לעיל על הט"א בזה וכמש"כ התוס' בפסחים דף מ"ו דלא אמרינן הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה משום דהואיל דלא שכיח לא אמרינן.

« רש"י על פסחים מ״ז ע״א:ח׳ רש"י על פסחים מ״ז ע״ב:ב׳ »