רש"י על פסחים ל״ט ב:ט׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ל״ט ע״ב:ח׳ רש"י על פסחים ל״ט ע״ב:י״א »

1 פסחים פתח ↗

בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: מַהוּ שֶׁיֵּצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמָרוֹר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ: הַשְׁתָּא בְּמַצָּה דְּאוֹרָיְיתָא נָפֵיק, בְּמָרוֹר דְּרַבָּנַן מִיבַּעְיָא?

2 שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

או שהיה מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו כו'. כתב ס"ה ומ"מ אף בנכרי אם מתכוין יש' לזכות בה הו"ל ע"ז דישראל ואין לה ביטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא ביום שני כו' וכ"כ התוס' בפ' לולב הגזול דל"א ע"ב ד"ה באשירה דמשה יע"ש ודע שדעת הסמ"ג ז"ל בלאוין מ"ה שע"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שאינה ע"ז של ישראל עצמה שעבדה שכתב וז"ל וכן ע"ז של גוי שבאה ליד ישראל ואח"כ ביטלו אין ביטולו מועיל כלום מדרבנן אלא אסור בהנאה לעולם גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה כדמפרש התם וכתב הר"א ממיץ דמשמשי ע"ז כו' ואח"כ ביטלם גוי מותרים דאין להחמיר בהם משום גזירה זו ע"כ. וכן נראה בהדייא שהוא דעת הטור ז"ל בסימן קמ"ו שכתב וז"ל אפי' ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול וכתב הר"א ממיץ דמשמשי ע"ז כו' הנה בהדייא דס"ל דאפילו בזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא מדהביא דברי הרא"ם ז"ל דבמשמשין מותר אפי' בזכה בהן דאי בשלא זכה בהן אפילו ע"ז עצמה מותרת ואי ס"ל דבזכה בהן מדאורייתא אין לה ביטול כע"ז עצמה של יש' משמשין נמי יהיו אסורין דהא משמשי ע"ז דיש' אין להן ביטול מדאורייתא כמ"ש הר"ן משם הרמב"ן בפר"י ואיך הביא דברי הר"א ממיץ כיון דהרא"ם לא אמרה אלא משום דס"ל דהוי מדרבנן וכמ"ש דאין להחמיר בהן משום גזירה זו ואף שמרן ז"ל שם הביא גירסא אחרת דגריס אע"פ שעדיין לא זכה בה מ"מ כבר הכריע מרן ז"ל שגירסת ה"ה עיקר ובלא זכה בה ישראל אפילו מדרבנן יש לה ביטול וכן פסק בשולחנו הטהור סי' הנז' סעיף ב' ובמשמשי ע"ז דיש' אפי' בזכה פסק דיש לה ביטול ומ"ש בא"ח סי' תקפ"א סעיף ג' וז"ל שופר של ע"ז וכן במשמשי ע"ז של גוי לא יתקע ואם תקע יצא והוא שלא נתכון לזכות צריך לומר דארישא דוקא קאי ודוק וא"כ מ"ש הרא"ש ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל כו' ע"כ דוקא בזכה בה קמיירי כמ"ש הטור וכן כתבו הלבוש והפרישה שם בלי חולק יע"ש ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל בחלק בית דין סי' י"ג ומבואר שם ככל מ"ש ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דפר"י דכ"ג ע"ב דאמרי' אר"י א"ר יש' שזקף לבינה כו' אסורה ואמרינן עלה מנ"ל מתחילתו של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם כו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו ופרש"י ז"ל הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו כו' והשתא אם איתא דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קו' אימא דמש"ה כתיב ואשריהם תשרפון דכיון שניתנ' הארץ לא"א ולזרעו קנאום והו"ל ע"ז של גוי שבאת ליד יש' דאין לה ביטול אמנם לפי דעת הסמ"ג ודעימיה דס"ל דהוי מדרבנן פריך שפיר לקרא דואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו מן התורה וכמ"ש הסמ"ג כדמפרש התם וציין המרשים דף מ"ב אין כונתו להביא ראיה משם דהוי מדרבנן דהא מהתם אדרבא משמע לכאורה דמדאורייתא הוא וכמו שהקש' בס' בתי כהונה דהא ודאי פשיטא לי' להסמ"ג מההוא דפר"י כדכתיב אלא מה שהביא ראיה משם הוא לענין שיהא אסור מדרבנן משום גזירה של ישראל עצמה כדמפרש התם דגזרו בביטול ישראל אפילו קודם שבא לידו דלמא מגבה לה הכי נמי איכא למיגזר בביטול גוי אחר שבאת ליד ישראל משום ע"ז עצמה ואע"ג דברייתא מפורשת היא בפ' השוכר את הפועלים דס"ד מ"מ התם לא מפרש מאיזה טעם הוא דאסור ומש"ה מייתי מההיא דדף מ"ב כנ"ל: ומעתה יש להסתפק בדעת רוב המפרשים שכתב ה"ה והתוס' דלכאורה משמע דס"ל דע"ז של גוי שזכה בה ישראל אין לה ביטול מן התורה דאל"כ מאי קשיא להו דע"ז דגוי נמי מדאגבהא קניא ונעשית ע"ז של ישראל הא כיון דמדאורייתא יש לה ביטול ולא מיכתת שיעורי' משו"ה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא בו י"ח לולב ושופר וחליצתו כשרה דבר תורה ואם נאמר דס"ל דכיון דמן התורה צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה משום דהו"ל כתותי מיכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשריפה קאי מכח גזירת חכמים ומשו"ה אינו יוצא בו מדאורייתא וה"ז דומה קצת למקדש באיסורי הנאה דרבנן שכתבו רוב הפוסקים ז"ל דאינה מקודשת כלל כיון דבשעת נתינת קידושין לאו ממונא קא יהיב לה מכח איסור חכמים ז"ל קשיא לי טובא מהא דגרסינן בפרק הישן דכ"ג ע"א אמתני' דקתני העושה סוכתו על גבי ראש האילן או ע"ג גמל כשרה ואין עולין לה בי"ט וקאמר בגמ' מתני' מני ר"מ היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' ל"ש סוכה ור"מ הא נמי מחזי חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים ז"ל הרי"ף ורבינו והרא"ש והטור כר"מ דכשרה משום דכיון דמדאורייתא מיחזי חזי סוכה הראויה לז' מיקרי וא"כ התם נמי אמאי לא אמרינן שכיון שכך דין תורה ליפסל סוכה שאינה ראוי' לז' א"כ כיון שחכמים אסרו לעלות באילן הרי אינה ראויה לז' עכשיו מכח גזירת רז"ל ויהיה פסולה מדין תורה שזהו סברת ר"י התם כמ"ש הריטב"א שם יע"ש וה"ז דומה ממש להא דע"ז של גוי ואיני רואה שום הפרש ביניהם אפילו כמלא נימא. והיה אפשר לומר לזה שדעת רוב המפרשים שכתב ה"ה והתוס' כסברת הרי"ץ בן גיאת שכתב הר"ן שם וז"ל ואיכא מ"ד דמדאמרינן מתני' מני ר"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא דר"י פליג עליה לומר דר"מ ור"י הלכה כר"י והילכך ליתא למתני' וכן פסק הרי"ץ בן גיאת משמייהו דרבוותא עכ"ל. וא"כ מש"ה ק"ל שפיר הכא דהיכי קאמר רבא בע"ז של גוי דיוצא י"ח והרי כיון דמיכתת שיעוריה ועומד לשרפה מכח גזרת רז"ל יהא פסול ד"ת וכדק"ל התם כר"י מהאי טעמא גופיה כמ"ש הריטב"א אלא שמ"מ אכתי קשה לס' הטור ז"ל שהרי כתבנו שדעת הטור כדעת הסמ"ג לפי גירסת מרן ז"ל ואלו בא"ח סי' תרמ"ט כתב דלולב של ע"ז של גוי אם נטל יצא מיום א' ואילך והיינו משום דס"ל כתי' התוס' דצריך שיטלנו ע"מ שלא לזכות בו והילכך ביום א' לא משכחת לה דאי זכה בה הרי נעשית ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואי לא זכה בה בעינן לכם וכ"כ בסי' תקפ"ו לענין שופר והשתא ק' דמאי שנא מהעושה סוכה בראש האילן דפסק הטור ז"ל בסי' תרכ"ח כר"מ דכשרה מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי ועוד אני אומר דאף לדברי התוס' לא ניתן ליאמר תי' זה ממ"ש בתר הכי ובשמעתין הו"מ לתרוצי דמתני' איירי בי"ט א' כו' וכפי מ"ש היכי הו"מ לשנויי הכי שהרי סתם מתני' בפ' הישן כר"מ אלא דאנן לא קי"ל כסתם מתני' לדעת הרי"ץ בן גיאת וא"כ הכא נמי כיון דמדאורייתא יש לה ביטול לא מכתת שיעורי' לר"מ ומש"ה הוצרך תלמודא לשנויי דמתני' מיירי באשרה דאין לה ביטול ד"ת ולזה נמי י"ל עם מה שראיתי להרב כמוהר"ח עשאל ז"ל בס' סם חיים הנדפס בקרב ימים ס' אמור דמ"א שהק' על ההיא סוגיא דפ' הישן דודאי הא דדריש ר"י סוכה שאינה ראויה לז' לא שמיה סוכה לאו לאפוקי סוכה שעל גבי גמל דהא מדאורייתא מיחזא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר"א דאמר בדף כ"ז דס"ל דאם עשה סוכה בחולו של מועד פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע דהשתא דסוכה שעל גבי גמל לא חזיא לז' פסולה וכיון שכן קשה טובא מאי פריך בגמ' ור"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה"ק קרא עשה סוכה בחג יע"ש שהניחו בצ"ע. ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב דמש"ה לא משני תלמודא דטעמא דר"מ משום דס"ל כחכמים דא"כ אמאי נקט בברייתא פלוגתייהו דר"מ ור"י בעושה סוכה ע"ג גמל גרידא דאינה ראויה לז' אלא מדרבנן והו"ל לברייתא למינקט פליגתייהו נמי בעושה סוכה בחולו של מועד דהשתא הוי אשמועינן רבותא טפי לר"מ ומדחזינן דלא נקיט לה בכה"ג נמי שמעינן דדוקא בהא הוא דפליגי אבל בעושה סוכה בחש"מ אפילו ר"מ מודה ומש"ה הוצרך לשנויי דטעמא דר"מ משום דמדאורייתא מיחזא חזי כנ"ל: אך דברי הר"ן שכתב משם הרי"ץ גיאת דהלכה כר"י קשה לי טובא דהיכי מצינן למיפסק כר"י כיון דקי"ל כרבנן דעושין סוכה בחש"מ קרא דתעשה לך במאי מוקמת לה בסוכה שעל גבי גמל וכי אצטריך קרא לדרבנן וליכא למימר דהתם נמי ס"ל לרי"ץ גיאת דהלכה כר"א דהא ליתא דבפ"ק דסוכה ד"ט קאמר תלמודא התם דב"ה דמכשירין סוכה ישנה ס"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ והלכה כב"ה וצ"ע לדעת הרי"ץ גיאת: ומעתה אפשר ליישב דעת התוס' והטור דאע"ג דקי"ל כסתם מתני' דפ' הישן דסוכה שע"ג האילן כשרה לאו מטעמא דר"מ דקאמר משום דמדאורייתא מיחזא חזי פסקינן כותי' אלא משום דקי"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ דלרבנן הך דינא דר"י לא מצי למיקם ואע"ג דבעלמא ר"מ ור"י הלכה כר"י הכא לא קי"ל כותי' כיון דסתם מתני' כר"מ וב"ה נמי הכי ס"ל וב"ש במקום ב"ה אינה משנה אמנם במה דפליגי ר"מ ור"י בשאינה ראויה לז' מדרבנן דלר"י פסולה מן התורה משום דהשתא לא חזי ולר"מ כיון דמדאורייתא חזי כשרה דנ"מ מהך פלוגתא לשאר דינין דעלמא וכעין נדון דידן בהא אזלינן לכללין דר"מ ור"י הלכה כר"י דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי פסולה ומש"ה מקשו שפיר התוס' ומיהו אכתי אין זה נוח לי כל כך והדבר צ"ת: תו קשיא לי מהא דגרסינן בפ' כל שעה דף ל"ח ע"א בעי רשב"ל מהו שיצא אדם ידי חובת מצה בחלה של מעשר שני בירושלים כו' וכתבו התוס' שם בד"ה אבל וז"ל הך סוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן כו' א"נ כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות כו' יע"ש וקשה דאיך כתבו כן בפשיטות ומאי שנא מעושה סוכתו ע"ג האילן דכשרה לר"מ מטעמא דמדאורייתא חזי וכן קשה למ"ש רש"י דל"ט ע"ב בעי רמב"ח מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ש כו' כי תבעי לך אליבא דר"י הגלילי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק ופרש"י מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות כו' יע"ש וק' טובא מאי שנא מהא דהעושה סוכה בראש האילן דקי"ל כר"מ מטעמא דהואיל מדאורייתא מיחזא חזי והדבר צריך תלמוד לחלק ביניהם ודע שהתוס' פרק לולב הגזול דל"ה ע"א ד"ה לפי שאין כתבו בתוך דבריהם וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשריפה ואפשר דאפילו דמדאורייתא הויא בשריפה כו' יע"ש והנראה שהוצרכו לזה לומר דמדאורייתא הויא בשריפה משום דאי מדרבנן לא הוי מיכתת שיעוריה ולא מפסיל כלל משום האי טעמא כיון דמדאו' קרינן ביה לקיחה תמה וכההיא דהעושה סוכה בראש האילן דקי"ל כר"מ וכ"כ הר"ב שער אפרים סי' ל"ה יע"ש: ואולם אכתי אפשר לומר דלעולם ס"ל דכיון דמדרבנן מיהא מיכתת שיעוריה אינו יוצא בו י"ח ומה שהוצרכו לומר דהויא בשריפה מדאורייתא משום דאי הוי מדרבנן לא הוי ק"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה כדי לפוסלו מדין תורה דאי משום טעמא דמיכתת שיעוריה לא מיפסל אלא מדרבנן כיון דמדין תורה אינו טעון שריפה אמנם הא ודאי מודו התוס' דמדרבנן מיהא מיפסל וא"כ איכא למימר דס"ל דאפילו מדאורייתא נמי מיפסל כיון דהשתא מיהא טעון שריפה מכח גזירת רז"ל אלא דאי מדאורייתא אינו טעון שריפה לא הוה ק"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה שהוא פסול מדין תורה ואפילו קודם גזירת רז"ל וכן נראה ודאי שהרי אתרוג של תרומה טמאה בין לטעמא דאין בו היתר אכילה בין לטעמא דמיכתת שיעוריה שכתבו התוס' לא הוי אלא מדרבנן שהרי תרומות פירות לדעת רש"י והתוס' אינו אלא מדרבנן ועי' בפ"ק דביצה ד"ד ע"ב ד"ה ותנן ובמרן כ"מ בה' תרומות פ"ב דין א' ואפ"ה קתני מתני' דאתרוג של תרומה טמאה פסול וכן כתב בחי' הריטב"א וז"ל ואע"ג דתרומות פירות דרבנן כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי כתותי מיכתת ופסול מן התורה עכ"ל. הן אמת דקשה לי על הריטב"א מההיא דפ' הישן שכתבתי לעיל דקי"ל כר"מ וכמו שפסקו רוב הפוסקים מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי סוכה הראויה לז' מיקרי ואפשר ליישב לדעת הריטב"א ז"ל כמ"ש לדעת התוס' והטור ז"ל: ועוד נראה לחלק ולומר דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהויא מדאורייתא אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשאוהו כתרומה דאורייתא משא"כ בההיא דהעושה סוכתו בראש האילן דעיקרו אינו אלא מדרבנן מש"ה פסקינן כר"מ ובהא ניחא נמי מאי דאקשינן לעיל דהתם נמי כיון דע"ז של ישראל אין לה ביטול ד"ת כי גזרו רבנן בע"ז של גוי שבאת ליד ישראל עשאוהו כעין של תורה גם ההיא דפרק כ"ש מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ב בירושלים כו' מתרצתא היא בהכי דתלמודא התם אפילו למאי דקי"ל כר"מ גבי ההיא דהעושה סוכתו בראש האילן קא מבעיא ליה דהתם שאני דעיקרו דרבנן משא"כ גבי מעשר ירק דרבנן כיון דאיכא מעשר דאורייתא אמרינן דכעין דאורייתא תקון מיהו אכתי קשה דמאי קא מבעיא ליה ותפשוט לי' ממתני' דידן דפסל אתרוג של תרומה טמאה משום דכתיב לכם הראוי לכם לאכילה אע"ג דמדאורייתא אית ליה היתר אכילה וע"כ היינו משום דכעין דאורייתא תקון וצ"ע. ואפשר דה"ט דלישנא אחרינא שכתב רש"י שם דמפרשי לה משום דמצה בז"הז דאורייתא ומרור דרבנן משום דק"ל דאי כפרש"י דה"ט משום דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית לי' היתר בכל מושבות מאי קא מבעיא לי' לרמב"ח ותפשוט לי' ממתני' דאתרוג של תרומה טמאה וכמ"ש ועוד אפשר לומר דס"ל להך לישנא אחרינא כדעת הסמ"ג שכתב בעשין סי' קל"ו דבספרי פ' ראה משמע דמע"ב נוהג בכל דבר מן התורה ואפילו בירק יע"ש ומש"ה הוצרכו לפרש שלא כפרש"י ז"ל ועי' בהרב מש"ל פ"א מהל' מע"ב כתב וז"ל ודין זה הוא תימא בעיני לחלק בין מע"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום א' מן הראשונים שחלקו חילוק זה ואין ספק דס"ל דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא כו' יע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה לשון רש"י הלזו דמבואר בהדיא דס"ל דמעשר ירק דרבנן מדלא הזכירו על דל שפתיו ועי' במ"ש בפ"א מהל' מע"ב ודוק: ודע שלאותה גירסא שכתב מרן והיא גירסת הב"ח דס"ל להטור דאפילו שעדיין לא זכה בו כל שבאת ליד ישראל אין לו ביטול צריך לומר דמ"ש הטור סי' תקפ"ו ותרמ"ט דבנתכוון שלא לזכות יוצא בו י"ח לולב ושופר אע"ג דמשבאת ליד ישראל אין לו ביטול ואפילו לא זכה בו וה"ט דס"ל דכיון דמדאורייתא יש לו ביטול יוצא שפיר י"ח לולב וכההיא דר"מ וכל שזכה בו ישראל אפילו אינה ע"ז של ישראל עצמה אין לו ביטול מן התורה ומש"ה כתב דאם זכה בו אינו יוצא דהא ודאי ליכא למימר דלולב ושופר של משמשי ע"ז קאמר דכל כי האי הו"ל לפרש ודלא כמ"ש מורינו הרב בס' בתי כהונה דאפילו לפי גירסא זו אפשר דאפי' זכה בו אינו אלא מדרבנן דאין לו ביטול דהא ליתא דאם כן אמאי כתב בסימן הנז' דבזכה בו אינו יוצא י"ח שופר ולולב ואי משום דכיון דהשתא מיהא בעי שריפה מיכתת שיעוריה כדכתיב לעיל א"כ אפילו לא זכה נמי אינו יוצא אלא ודאי כמ"ש דלגירסא זו ס"ל דזכה בו אין לו ביטול מן התורה וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ן שכתב הר"ן פר"י על ההיא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כתב וז"ל וסובר הרמב"ן דכל כה"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של גוי שבאת ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לו ביטול שכיון שזו שלא מדעת בעליה נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של גוי ה"נ הויא כשלו לענין ביטול והוזקקו לומר כן מדאמרי' בגמרא אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה כו' ואמרינן עלה מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש כו' ומקשו עלה מאי ראיה דילמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרי' דהאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ותירץ הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטול בעלמא סגי עכ"ד והשתא אי ס"ל להרמב"ן ז"ל דע"ז של גוי שבאת ליד ישראל יש לה ביטול מדאורייתא ואפי' זכה בה א"כ ע"כ מ"ש הרמב"ן דאע"ג דאדם אוסר כו' בביטול בעלמא סגי להו אפי' מדרבנן קאמר שיש לו ביטול שהרי כתב אע"ג דע"ז של גוי כו' הכא יש לו ביטול כיון שכן מאי ראיה מייתי מההיא דר"י אמר רב אכתי נימא דאין לו ביטול מדרבנן ואע"ג דלענין שתהא נאסרת חשבינן כשלו לענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל והו"ל כע"ז של גוי שבאת ליד ישראל שאין לו ביטול מדרבנן ומאי דלא משני הכי תלמודא דלמא ע"י מעשה אסרום משום דהתם בגמ' אקרא דואשריהם תשרפון באש הוא דפריך מדאורייתא יש לה ביטול כל זמן שלא עבדו ישראל לדעת הסמ"ג וא"כ אפי' נימא דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל מ"מ לא יהא חמור דינו יותר מע"ז של גוי שבאת ליד ישראל דיש לה ביטול מן התורה אלא ודאי נראה בהדיא שדעת הרמב"ן דכל שזכה בו אי"ל ביטול מן התורה והילכך מייתי ראיה שפיר דאי אמרת דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו א"כ הו"ל כע"ז של גוי שבאת ליד ישראל דאין לה ביטול ד"ת וא"כ אמאי לא משני הכי בתלמודא וכן נראה ג"כ שהוא דעת הר"ן ז"ל מדהוצרך לדחות ראיית הרמב"ן באופן אחר. ומעתה לפי שיטתם ק' טובא מה שהקשינו לעיל דמאי פריך בביטולא בעלמא סגי כיון שזכה א"א וזרעו אחר כך קנאום והו"ל ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל. אחר זמן רב בא לידי ספר תורת חיים וראיתי לו שהקשה קו' הלזו בפשט השמועה ותירץ וז"ל וי"ל דאע"ג דקי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ איסורא לא ניחא להו דליקני ע"כ. ואין תירוץ זה נוח לי כלל דאכתי תקשי ליה לר"א דפשיט הך מימרא דרב דאמר ישראל שזכה כו' אסרה מתחלתה של א"י וקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גוים שליחותייהו קא עבדי הכא נמי ישראל שזכה כו' וכי אתי גוי ופלח שליחותיה קא עביד ומאי ראי' הא איכא למימר דישראל שזכה כו' לא אסרה כיון שאינה שלו ולא אמרינן שליחותיה קא עביד וקרא דואשריהם תשרפון באש לאו מטעמא דשליחותייהו קא עביד הוא אלא דכיון דפלחו ישראל לעגל ואוו לאלהות הרבה כמ"ש הרי ניחא להו בע"ז וכיון שכן הרי זכו באותה שעה בהנהו אשירות דמעיקרא דהכא ליכא למימר לא ניחא להו דליקני איסורא דהרי באותה שעה ניחא להו בע"ז גופא כ"ש בקנינם ולעולם דבהנהו אשרות דבתר ירוש' לא נאסרו אף משפלחו לעגל משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש וקרא משום הנך דמעיקרא הוא דהצריך שריפה משום דמאן מוכח ואכתי מנא ליה דשליחותייהו קא עביד וצ"ע כעת: ודע עוד שמדברי הרמב"ן הללו נראה בהדיא דס"ל דהא דאמרי' אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוא מדאורייתא דאי ס"ל דהוי מדרבנן מאי מקשה עלה דדילמא על ידי מעשה אסרום ומשו"ה כתיב ואשיריהם תשרפון באש הא מדאורייתא אפילו ע"י מעשה מותר וכ"כ הרב המובהק כמוהר"ב הלוי הובאו דבריו בס' יד אהרן דף קנ"ו וכתב עוד שם שמדברי רש"י שם פר"י דנ"ד ע"ב ד"ה איתסרו להו שכתב וז"ל גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט כו' נראה בהדיא דס"ל דאינו אלא מדרבנן ושכן נראה דעת התוס' והר"ן וריא"ז יע"ש ולדעתי ק"ל טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן פרק מרובה דף ע"א ע"א אמרי מאן חכמים ר"ש היא דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אמרי בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראוי' היא כו' ופירש"י ז"ל וזה לשונו בשלמא ע"ז ושור הנסקל איסורי הנאה נינהו דאמרינן במסכת ע"ז אעפ"י שאמרו המשתחוה לע"ז כו' עשה בו מעשה אסרה וכן כתבו התוספות ז"ל בדבור המתחיל בשלמא יע"ש והשתא לפי שיטתם ז"ל דמדאורייתא אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה אם כן היכי הוה ניחא ליה לתלמודא בע"ז גופא דהוה ליה שחיטה שאינה ראויה ומש"ה פטרי רבנן מתשלומי ד' וה' הא כיון דמדאורייתא הו"ל שחיטה הראויה כי גזרו עליה לא גזרו אלא להחמיר לא להקל מעליו למפטרי מד' וה' וכדפריך בתר הכי למ"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן מד' וה' ומשני דכי פטרי רבנן אשארה אע"ז ושור הנסקל והשתא נמי תקשי ליה דאמאי פטרי רבנן אע"ז כיון דמדאורייתא הויא שחיטה ראוי' לדעת רש"י והתוס' ז"ל דומיא דמעשה שבת ממש ויש ליישב בדוחק וצ"ע ועיין בתוס' שם דע"ב ע"ב ד"ה ואי ס"ד ועיין בפ' כל הצלמים דמ"ד ע"א ודוק: ודע שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקי"ל דד' מינים שבלולב אם היה א' מהן גזול פסול אם היה זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש"ו דקי"ל דיש בהן משום גזל מפני דרכי שלום אם גזל מאלו אם יוצא בו י"ח כיון דמדאורייתא קרינן ביה לכם או דילמא כיון דמדרבנן מיהא לא מיקרי לכם אינו יוצא בו י"ח ומכלל האמור נר' דאינו יוצא בו י"ח דומיא דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בו י"ח כיון דמדרבנן לא מיקריא לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה ואם כן הכא נמי דכוותא הואיל ועיקר גזל מן התורה: שבתי וראה דבנדון זה לכ"ע יוצא בו י"ח מטעמא דהא דקי"ל דיש בהן משום גזל ה"ד לענין איסור גזל אמנם אם עבר וגזל אינה יוצאה בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קי"ל כר"י דא' ה"ז גזל גמור מדבריהם וכמ"ש רבינו פי"ז מהל' גזילה דין י"ב וא"כ שפיר קרינן ביה לכם אפי' מדרבנן ואולם מטעם אחר היה נראה דאינו יוצא בו י"ח משום דה"ל מה"ב והיה מקום לצדד ולומר דמשום מה"ב לא מיפסיל אלא בעבירה דאוריי' אמנם בעבירה דרבנן לא מיפסיל משום מה"ב אולם מצאתי לרש"י שכתב בפ' כ"ש דל"ה ע"ב וז"ל טבול מדרבנן ואפ"ה מה"ב היא חשיב לה ע"ש וכ"כ שם לעיל בד"ה ודמאי לא חזי ליה כו' א"נ הויא לי' מה"ב ע"ש וא"נ ה"נ דכוותא אע"ג דאינו אלא איסורא דרבנן חשיב מה"ב כנ"ל ועוד יש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ודעת הר"ן כדעת התוס' וכתב עוד דהא דרבא אפי' קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דלר"ל מבעיא ליה התם בפ' כ"ה רבא פשיטא ליה ע"כ ויש לדקדק עליו שנראה סותר את עצמו ממ"ש בפ' כ"ה דף ק"ט וז"ל הילכך הא דאמר רבא בפ' לולב הגזול דלולב של ע"ז אם נטל יצא לא משכחת לה אלא בי"ט ב' דלא בעינן לכם וא"נ ביט"א כגון שעבדו מעי"ט וביטלו בי"ט אבל אי עבדו בי"ט כו' הרי שכתב שמימרת רבא איירי נמי ביט"א וביטלו ואילו בכאן כתב דלאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי וצריך לידחק ולומר שמ"ש א"נ ביט"א לא קאי אמימרא דרבא דרבא ודאי לא מצי איירי בביטול דבהא אפי' לכתחילה שרי כמ"ש כאן אלא אדינא דרבא קאמר דהך דינא דרבא לא משכחת לה אלא בתרי גווני או ביט"ב א"נ ביט"א וביטלו דאז יצא ואפי' לכתחילה ולאפוקי בשעבדו בי"ט כו' דאז אפי' בדיעבד אינו יוצא ודוחק: ומ"ש ה"ה וכשאמרו יצא הוא ביום ב' כ"כ התוס' שם והטור ז"ל סי' הנז' והנה מתוך דבריהם אלו משמע דס"ל דאף ביט"ב דרבנן אם נטל יצא משום דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו שכתב דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו דיוצא בו בי"ט שני מטעמא דמצות לאו ליהנות נתנו ושלא כדעת הרז"ה שכתב בפרק ראוהו ב"ד גבי המודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא בתקיעות דר"ה שהוא מצוה מן התורה אבל בתעניות לא וכ"כ הר"ב שע"א ז"ל סי' ל"ה שדעת הרשב"א שלא כדעת הרז"ה אך קשה לי טובא שדברי הרז"ה נראה כסותרים דבפרקין כתב כדעת התו' ממש שכ"כ וז"ל והא דאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר כו' ואם נטלו כשר אפי' קודם ביטול כיון דא"ל ביטול ומצות לאו ליהנות ניתנו וכשר ביט"ב דלא בעינן לכם והוא אינו מתכוין לזכות כו' והנה מבואר מדבריו דאפי' ביט"ב דדבריהם ס"ל ז"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו הפך ממ"ש בפ' ראוהו ב"ד ודוחק לומר דמ"ש בפ' ראוהו ב"ד אינו אלא לכתחילה דלא יתקע בתקיעות דרבנן דכיון דאף במצות דרבנן אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והנאת המצות לא חשיבה הנאה כי לא ניתנו אלא לעול על צואריהם מה"ט נמי יהא מותר אפי' לכתחילה וכן משמע קצת מדבריו שבפרקין שכתב בין כך ובין כך לכתחילה לא יטול משום דמאיס לגבוה משמע דהא לאו הכי אפי' לכתחילה נמי ולכן נר' שאף הרז"ה לא כתב כן אלא גבי מודר הנאה משופר משום דסבירא ליה דאיכא הנאה בשמיעת הקול וכדמשמע מפשט דברי רבינו ז"ל בפ"א מה' שופר דין ג' וכ"כ הרב פ"ח בסי' תקפ"ו סק"ה שזהו דעת רבינו יע"ש ומ"ש ס"ל להרז"ה דדוקא בתקיע' דר"ה שהיא מן התורה אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אבל בתקיעות דרבנן כיון דאיכא הנאת הגוף לא שרי' ליה משום מצות דרבנן אמנם גבי לולב דליכא הנאה בנטילתה כלל פשיטא ודאי דאפי' במצוה דדבריהם דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי אפי' תימא דמצות דרבנן לא חשיבא מצוה אלא כרשות ליכא הנאה בנטילת כלל מהם ואפי' אם נטלה בדרך רשות אין כאן איסור הנאה כלל אלא דבנטילת מצוה הוה ס"ד דחשיבא הנאה מה שמקיים המצוה וכיון דאמרינן דהנאת המצוה לאו הנאה היא מה לי מצוה דרבנן מה לי מצוה דאורייתא ואדרבא במצוה דאוריי' הוה שייך טפי למימר דחשיבה ליה הנאה יותר שמקיים מצוה דאורייתא ומעתה אין ראיה מדברי הרשב"א שחולק לדעת הרז"ה ז"ל דלא כמ"ש הר"ב שע"א ז"ל כנ"ל: הן אמת שלפי זה קשה טובא דכיון דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בר"ה גבי המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל בימות החמה לא וכ"כ הר"ן בנדרים דף ט"ו ד"ה והא כו' ומ"ט כתב מרן הב"י סימן תקפ"ו משם הכלבו דדוקא אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל המודר עצמו אסור לפי שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף לא מהני טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וע"ש ולע"ד נראה שיצא לו דין זה להכלבו ז"ל משום דק"ל ההיא דאמרינן התם בר"ה הדר אמר רבה אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דוקא דיעבד הוא דיצא הא לכתחילה לא ומ"ש ממודר הנאה בשופר דשרינן ליה לתקוע אפי' לכתחילה מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן גבי כסוי הדם אמרינן דמכסין בעפר עיר הנדחת מה"ט ועיין במהר"ם די בוטון דף ק"ל ובהרב כנה"ג חי"ד סימן כ"ח מש"ה ס"ל ז"ל דגבי מודר לא שרינן אלא לאחר שיתקע לו אבל הוא עצמו אסור ומה"ט לא שרינן לכתחילה לתקוע בשופר של עולה ושלמים משום דנהנה מתקיעתו ומ"מ נראה דאף הכלבו ז"ל מודה דאם תקע המודר עצמו דיצא ואע"ג דכי תקע באיסורא תקע משום דכיון דאמרי' שהנאת המצוה לא חשיבא הנאה משום דעביד איסורא שנהנה גופו לא מפסל בהכי משום דאפי' נימא דלא יצא סוף איסורא מאן פקע ליה שהרי נהנה גופו מקול תקיעתו והא דאמר רבא התם אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע דמשמע דמשום האי טעמא אמרינן דלא יצא לק"מ דהתם לפום מאי דס"ד דמצות ליהנות ניתנו פריך ליה שפיר דהיכי אמרינן דיצא י"ח כדי שיהנה גופו משופר עולה במה שמקיים המצוה דנהי דכבר עבד איסורא במה שנהנה מקול תקיעתו מכל מקום היכי שרינן ליה להוסיף על חטאתו פשע ושיהנה ג"כ בקיום המצוה מן הראוי לנו לומר שלא יצא י"ח כדי שלא יהנה אמנם לפום מאי דמסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ הנאת המצוה לאו הנאה היא ואי משום דנהנה גופו מקול תקיעתו כיון דלא מיתקן במאי דאמרינן לא יצא י"ח אמרינן דיצא י"ח ואיסורא דעבד עבד ואי משום דהו"ל מה"ב איכא למימר דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן הן אמת שמדברי רש"י ז"ל בפ' כ"ש נראה בהדיא דאפי' באיסורא דרבנן חשיבא מה"ב ומ"מ לדעת הכלבו אפשר לומר דלא ס"ל כדעת רש"י וא"נ משום דגבי שופר גלי קרא דיום תרועה יהיה לכם דיוצאים בשופר הגזול כדאיתא בירוש' ולא חיישינן למה"ב ועיין בהראב"ד פ' מה' שופר ודוק ועיין בחי' הרשב"א למס' יבמות דק"ב ע"ב ותמצא כדברי ודוק: ומעתה לק"מ מה שהקשה הפר"ח מהא דאמרינן בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דמשמע דאף התוקע עצמו יוצא כנ"ל נכון ודוק ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא שלפי דעת רבינו ז"ל קשה מההיא דהמודר הנאה ממעיין והפר"ח תי' דשמא י"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין יע"ש ואכתי תי' זה לא יתכן לדעת הרשב"א ז"ל בנדרים דף הנז' שהק' וז"ל ומיהו ק"ל אפי' לאוקמתיה דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה במצו' עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותי' יע"ש ומדלא תיר' כתי' הר"ן ז"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדיא דס"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצו' שרי ופשיטא ודאי דהנאת תשמיש לא גריע' מההיא דהזא' ומההיא דהמודר הנא' ממעיין לכן נ"ל דס"ל לרבי' והרשב"א ז"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנא' ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימוה"ח לא גזרו שמא ישהא וכה"ג אשכחן בנדרים דל"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב יע"ש משא"כ בההיא דרבינו דליכא למיחש למידי כנ"ל: ואחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ובא ספר מעשה רוקח ובראש הספר הובאו שם חידושים על רבינו מכ"י לקדושים אשר בארץ וראיתי שם בפ' י"ז מה' שבת כתוב לאמר משם המאירי ז"ל וז"ל ומזה הפי' הוציא רבינו שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה כו' והמפ' יצ"ו הקשו שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו פי' שאנו מחויבין לעשות בע"כ ולא להנאת עצמינו והילכך בסוכה בשעת עשייתה שהיא הישיבה יש הנאה לגוף מאיסורי הנאה דהיינו צל כדאמרינן בע"ז ומיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאף ע"פ שבשעת קיום המצות איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשית המצוה כגון המודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בו בימו"ה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפי' זה מותר לסכך באיסורי הנאה ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ"ל הנה מבואר מ"ש ושמח לבי כמו שלל רב שזכיתי לדעת גדולים: ולדעת הר"ן והכלבו דס"ל דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל"א א"ה מ"ט דרבא קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר"י סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי ס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קא מפלגי כו' ופרש"י מצות לאו ליהנות דאין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת אל בית האבל או לבית המשתה ע"כ והשתא לפי דעתם הא לבית המשתה מצוה שיש בה הנאת הגוף היא והיכי שרי ר"י מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ויש לחלק דע"כ לא כתבו הר"ן והכלבו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא היכא דנהנה גופו מהדבר עצמו שאסרו עליו בהנאה כגון ההיא דמודר הנאה משופר שגופו נהנה מתקיעת שופר עצמו שאסרו עליו בהנאה וכן ההוא דהאומר הנאת תשמישך עלי הרי גופו נהנה מהדבר עצמו שאסור עליו בהנאה מה שא"כ ההיא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאע"ג דגופו נהנה מבית המשתה מ"מ אין גופו נהנה מבית הקברות דהיינו הדבר דאסור בהנאה אלא מבית המשתה והמשתה אינו אסור עליו בהנאה ואינו אלא גרמא בעלמא שגרם לו בית הקברות ליהנות גופו מדבר המותר עליו ובכי הא אמרינן שפיר מצות לאו ליהנות ניתנו ובזה ניחא לי מה שהקשה הרב שע"א לדעת הרז"ה דס"ל דבמצות דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו מהך דפרק בכל מערבין דאע"ג דללכת אל בית האבל ולבית המשתה אינו אלא מצוה דרבנן אפי"ה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אכן כפי מ"ש יש ליישב ע"כ לא כתב הרז"ה ז"ל אלא דוקא במודר הנאה משופר שגופו נהנה משופר עצמו שאסור עליו בהנאה וכמ"ש לעיל מה שאין כן הכא כן נראה לי נכון: ודע שמהא דתנן בפ"ג דמעילה דמ"ג ע"ב ערבה לא נהנים ולא מועלין ראב"ץ אומר נוהגין היו הזקנים שהיו נותנין אותן בלולביהן וכתבו התוס' שם דה"ט דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו נר' לכאורה דהא דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו היינו אפילו לכתחילה ושלא כדעת מוהר"ם די בוטון ז"ל אלא שיש לדחות דהתם שאני דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום הכי התירו אפילו לכתחילה ותדע מדלא פרכינן לרב יהודה דס"ל בפרק ראוהו ב"ד דמצות ליהנות ניתנו מהך מתני' ועוד נראה דמש"ה לא פרכינן לרב יהודה משום דאיכא למימר דראב"ץ פליג את"ק וס"ל דערבה של הקדש מותר ליהנות הימנה דהשתא דייק לישנא דמתני' שפיר דקתני ראב"ץ אומר ול"ק אמר ראב"ץ ומ"ש התוס' היינו לפום הלכתא דקי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ורבינו ז"ל בפה"מ כתב וז"ל ומ"ש ראב"ץ אינו מודה שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו ואע"פ שדעת ראב"ץ ז"ל שמותר ליהנות בו אינו הלכה עכ"ל ואם הדברים ככתבן הן תמוהין דאיך כתב דאין הלכה כראב"ץ כיון דקי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכבר תמה עליו הר"ב תי"ט יע"ש וראיתי בהרב חזון נחום הנדפס בקרב ימים שהגי' בדבריו במקום אינו מודה אינו מוכרח וכונת דבריו הוא דראב"ץ חולק על ת"ק מדקאמר ראב"ץ אומר וה"פ דת"ק קאמר ערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין וראב"ץ ס"ל שנהנין ממנה אפי' לדבר הרשות והביא ראיה על זה שמה שהיו נותנין אותן בלולביהן משום דס"ל דמצות ליהנות ניתנו וא"כ אין חילוק בין דבר הרשות לדבר מצוה אמנם לפי מאי דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו אם כן אין ראייתו מכרחת דמצוה שאני דלא חשיבה הנאה וזהו שכתב רבינו ז"ל ומ"ש ראב"ץ אינו מוכרח שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ אזדא ליה ראייתו אלו דבריו יעיין שם ואין דבריו נכונים לע"ד שהרי משמע דהא דרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו אליבא דכ"ע היא מדפרכינן פרק כסוי הדם דף פ"ה לרבא מברייתא דקתני לולב של ע"ז לא יטול ולא משני דהא מני ראב"ץ היא ובפ' בכל מערבין דל"ה אמרינן אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה כו' משמע בהדיא דהא דרבא מילתא פסיקתא אליבא דכ"ע היא ולכן נראה דבמקום אינו מודה צ"ל אינו אומר וכונת דבריו לומר דראב"ץ אינו חולק את"ק לומר דמותר ליהנות לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו דקי"ל כרבא וחזר ואמר ואע"פ שדעת ראב"ץ שמותר ליהנות כלומר דאפי' לדעת ר' יהודה דס"ל דמצות ליהנות ניתנו ואם כן ע"כ שדעת ראב"ץ שמותר ליהנות ופליג את"ק אפ"ה אין הלכה כמותו וכן נראה מלשון מוהר"י קורקוס שהביא אח"כ ע"ש ודוק: כתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל אבל כך נראה לי לומר שלדעת רבינו דין לולב ושופר של ע"ז כך הוא דקודם ביטול לא יצא כו' עד ובפ' לולב הגזול מקשינן בגמרא ושל אשרה פסול והא אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול כו' ה"פ דאי אשרה דמתניתין קודם ביטול פשיטא דכתותיה מיכתת שיעוריה ולא אשמועינן מידי אלא ודאי דלאחר ביטול עסקינן ומשום הכי פריך לרבא דאמר דלאחר ביטול אם נטל כשר ע"ש הנה דעת ר"ת ז"ל כן כמ"ש התוס' שם בד"ה באשירה דמשה ויש לדקדק על מרן הכ"מ ז"ל אמאי הוצרך לזה ולא כתב כמ"ש התוספות דלא משני בדכותי וקודם ביטול משום דמשנקצץ האילן נתבטל כו' ותו יש לתמוה עליו במ"ש לקמן דהא דאמרינן בפרק ראב"ד אר"י שופר של ע"ז אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דשלא ביטלו עסקינן י"ל שכשכתב רבי' כו' דלא קיי"ל כותיה למשרי קודם ביטול כו' והשתא לפי דבריו דלר"י אפילו קודם ביטול לא יצא משום דלא ס"ל ה"ט דמיכתת שיעוריה אם כן מאי פריך בשמעתין לרבא ממתניתין דלולב של אשירה נימא דמתני' איירי קודם ביטול ואשמועינן מתני' דקודם ביטול לא יצא לאפוקי סברת ר"י ואיך כתב מרן דאי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול והרי ר"י פליג עליה וסבר דאפילו קודם ביטול נמי יצא כמ"ש אח"ז ואם נאמ' דמ"ש לעיל קאי לא"נ שכתב אחר כך מ"מ לתי' זה תקשי ליה דא"כ מאי פריך ממתני' ותו ק"ט דאי קוש' הגמרא הוא משום דאי איירי מתני' קודם ביטול פשיטא דמיכתת שיעוריה אם כן תקשי ליה לרב מברייתא דס"פכסוי הדם דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא דאי ברייתא איירי קודם ביטול או בע"ז דיש' דאין לו ביטול פשיטא אלא ודאי דלאחר ביטול דהכא לא שייך תירוצא דמשני אמתניתין דאיירי באשרה דמשה: תו ק"ל דכיון דרב יאודה סבירא ליה דשופר של עבודה זרה אפי' קודם ביטול יצא ואם כן לרב יאודה ברייתא דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא ע"כ צ"ל דאיירי בע"ז של ישראל שאין לה ביטול לעולם ובע"ז של גוי דוקא ס"ל לרב יהודא דאם נטל יצא וכיון שי"ל ביטול ל"מ מיכתת שיעוריה וכיון שכן קשה דמי המכריע לנו לומר דרבא ס"ל דקודם ביטול לא יצא ופליג אסברת רב יאודה ופסק כרבא אדרבא נימא דבהא לא פליגי ואתיא מימרת רבא כפשטא אפי' קודם ביטול דאיפושי פלוגתא לא מפשינן וכל זה צ"ע כעת גם אמ"ש עוד שם מרן דמ"ש רבינו בה' יבום דסנדל של ע"ז חליצתה כשיר' איירי אפי' קודם ביטול וה"ט משום דחליצה לית ביה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכיון שאין לו שיעור קצוב לא אמרי' מכתת שיעורי' כו' הקשה הרב מקראי קודש בה' לולב דאם כן איך כתב רבי' ז"ל דסנדל של תקרובת ע"ז ושל ע"ה חליצתה פסולה וע"כ היינו טעמא כמ"ש רש"י בפ' מצו"ח משום דמיכתת שיעוריה ולפי דברי מרן דכיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מיכתת שיעוריה אם כן גם של תקרובת ע"ז ליתכשר יע"ש שהניחו בצ"ע ולענ"ד נראה ליישב דכיון דכבר כתב מרן ז"ל דאשירה דמתחילת נטיעה הית' להיות נעבד אפי' בטלו אחר כך אם נטל לא יצא משום דכיון דמתחילת ברייתה כתותי מכתת מאיסא למצוה ופסול אפי' דיעבד אם כן איכא למימר דכ"ש ע"ז של יש' ותקרובת ע"ז דאין להם ביטול לעולם דיהא פסול דיעבד גם כן משום דמאיסא למצוה ותדע לך שהרי לדעת ה"ה ז"ל שכתב דאשירה שבטלה פסולה משום מה"ב הקשה מרן דיותר ראוי לאסור ע"ז של גוי כל שלא ביטלו וכ"ש ע"ז של ישראל דאין לה ביטול מאשרה שבטלה אף על פי שמתחלת נטיעתה היתה להיות נעבד וא"כ ע"כ לדעת מרן ז"ל דאשירה שבטלה פסולה דיעבד משום דמאיס צ"ל ג"כ דע"ז של ישראל דכיון דאין לו ביטול ראוי ליפסל משום דמאיס מכל שכן דאשרה שבטלה ואע"ג דע"ז של גוי קודם שבטלה לא פסיל לדעת מרן ז"ל אלא משום דמיכתת שיעוריה ה"ט משום דכיון דטעמא דאשירה שבטלה לא יצא הוא משום דמאיס' למצוה איכא למימר דדוקא באשירה שבטלה כיון שמתחילת ברייתה נעבדה ולא היתה לה שעת הכושר מאיסה למצוה משא"כ ע"ז של גוי כיון שמתחלת ברייתה היתה לה שעת הכושר ועכשיו נמי שנעבד' ניתרת ע"י ביטול לא מאיסה כולי האי וגריעה מאשירה מה שא"כ ע"ז של ישראל ותקרובת ע"ז דאין להם ביטול לעולם נהי דמתחילת ברייתה היתה לה שעת הכושר ובצד זה גריעה מאשירה שבטלה מ"מ מצד אחר חמור יותר דעכשיו שנעבד אין לה היתר ובאיסוריה קאי עד עולם ולפחות מיהא יהא דינו שוה כדין אשירה שבטלה דפסול בדיעבד משום דמאיס והילכך פסק רבינו ז"ל דתקרובת ע"ז כיון דאין לו ביטול חליצתו פסולה משום דמאיס ולא משום דמיכתת שיעוריה דבחליצה נמי איכא מאיס מצוה כמ"ש התוס' ומרן גופיה כנ"ל לפי חומר הנושא ועיין ברי"ו נתיב כ"ה חלק ב' שכתב וז"ל אבל של תקרובת ע"ז אם חלצה חליצתו פסולה ולא משום איסור הנאה ולא משום דאין לו ביטול דכי אמרינן דאין לו ביטול דוקא תקרובת של אוכלין שעשאוהו דרך שבירה או חתוך אלא משום דלא עביד להילוכה עד כאן ודו"ק: טעם המלך א לולי הוסיף הר"ן על דברי

9 השתא מצה - דמעשר דידה דאורייתא ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר במושבות קאמר ר"ע דנפיק הואיל ואי מטמיא פריק לה ואית לה היתר:

10 מרור - דמעשר ירק מדרבנן הוא ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות מיבעיא:

« רש"י על פסחים ל״ט ע״ב:ח׳ רש"י על פסחים ל״ט ע״ב:י״א »