רש"י על פסחים ל״ה א:י״ד

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ל״ה ע״א:י״ג רש"י על פסחים ל״ה ע״ב:ב׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הכרשינים אע"פ כו'. כ"כ בזה דמבואר בירוש' דחייב בתרומה מה"ת וע' תוס' ב"מ דף צ' ע"א ויבמות דף ס"ו ע"ב בשם תו"כ דמותר להאכיל לבהמת כהן והא דמבואר בתוס' ס' עוקצין דר"ש ס"ל דאין מטמאין טומ"א ואין חייבין במעש' ובמס' מעש"ש פ"ב מ"ב מבואר להדיא דר"ש ס"ל דחייב בתרומה ומה דאמר בירוש' שם דהוי מדברי סופרים י"ל דקאי רק אאיסור טומאה שלהם אך כך דהנה ע' בדברי רבינו בהל' טומ"א פ"א ה"ז גבי שבת דמשנתן טעם בקדירה אינו מיטמא דס"ל לרבינו דזהו משום דהוי כזבל והר"א ס"ל דאם מחשב לקדרה לא מהני כ"א במעשה משום דמסתמא הוי לקמח ולכך בנתנו לקדרה מוציא מיד לקמח וע' בירוש' רפי"א דתרומות דמקשה שם מ"ש שבת מתבלין דגבי תבלין אף שנתן טעם בקדרה יש בו דין תרומה ומטמא ואמר שם הטעם דמשלך נתנו לך ומשמע שם דהטעם כמש"כ הר"א ז"ל דזה הוי מעשה ולא שפקע ממנו שם אוכל רק דהוי מיוחד לקדירה וע' תוס' נדה דף נ' ע"א גבי עולשין אך רבינו ס"ל כך דהנה הא דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם מיטמא עד שיפסל מאכילת כלב ר"ל כך דאם כבר נטמא לא פקעה הטומאה ואם עדיין לא נטמא אז אי מחשב לאדם מועלת המחשבה וזה רק בשהי' מיוחד לאכילת אדם אבל אי לא היה מיוחד לזה ונפסל מאכילת אדם לא מהני מחשבה לאדם:וזהו שי' רבינו בפ"ב מהל' טומ"א הי"ד והט"ו דגבי עור לא מהני מחשבה וגבי שליה מהני משום דחזי אגב אמו וכן שם בהל' י"ז גבי חטין שבגללי בקר דאם חישב עליהם בתר לקיטה מהני וע"ש בספ"ג גבי גוזל וחזר בו ממש"כ בפה"מ בטהרות פ"ח דמהני מחשבה אף כשהוא מונח בבור וכאן פסק דרק אם העלה מן הבור ואח"כ חשב דמהני מחשבה וכן הדין גבי חטים שבגללים שאם חישב עליהם בעודם ברעי לא מהני מחשבה רק אחר לקיטה וכע"ז ס"ל לרבינו בהל' טומ"א פ"ו הי"ז גבי אוכל פרוד ע"ש במה דפליג עם הר"א והוא כך דהנה ע' בחולין דף קכ"ד ע"ב גבי ב' חצאי זיתים במרודד דמטמא במשא ואינו מטמא במגע לשי' רבינו דמפ' שחיברם אדם כמב' בהל' אה"ט פ"א הי"ב וע' תוס' בכורות דף כ"ג ע"א ונזיר דף נ' ע"ב דס"ל לחלק בין טומ"א כביצה ובין טומאת נבילה והטעם דטומאת נבילה באה מעצם וכן מת ולכך רק בשהיה בו מתחלה שיעור וחל על זה שם מת אז אח"כ אם נחלקו והכניסם לאהל פליגי בזה ר' דוסא ורבנן בעדיות פ"ג ובחולין שם ואף דרבינו בפ"ד מהל' טו"מ פ"ד ה"ה כ' דרק אם דבקו אז מטמא באהל ובה"ח ס"ל דאהל מצרפן וע"ש ה"ג ד' צ"ל דמחלק בין חילקו לכמה חלקים דאז רק אם רדדו וזה ג"כ לא מהני בכמה מתים וכע' דמב' במעילה דף י"ז ע"א בדם השרץ ובשרו משא"כ כשנחלק לשנים אז א"צ רדוד לא לאהל ולא למשא:וכה"ג מבואר במס' טהרות פ"ח הובא בתוס' זבחים דף ק"ה ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ז ה"ו לחלק בין שתים לשלש אך כ"ז לענין משא ואהל אבל לענין מגע לא דמגע לא נגע רק במקצת כמבואר זבחים דף ל"ג וקדושין דף כ"ה רק אם הוא דבר אחד אז הוי כמו שנגע בכולו ובל"ז לא וכן ג"כ רק אם רדדו בידים וחיברן אבל מאליו לא כדמוכח בחולין דף קכ"א וקכ"ב גבי כנסו:והנה גם לענין טומ"א בכביצה שאם נגע במקצתו שיהיו גם אחרים טמאים מבואר בתוס' דטהרות ובנדה דף י"ז ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ו דלא מהני בחבורי אדם רק אם לשן ע"י מים דאז הוי כגוף אחד או אם חיברן כ"כ עד שנושכות זמ"ז כמב' בתוס' ספ"א דטהרות ובמשנה שם פ"א מ"ז וע' בירוש' חלה ספ"ג מה דמחלק שם בין אם השכו מעצמן להשכן בידים וזהו כוונת התוס' שם דגבי זיתים אף אם הכניסן ונשכו מעצמן הוי חיבור ואמר דכוונתו לכתחלה שישוכו וע' תוס' זבחים דף ק"ה ע"ב וחולין דף קי"ח ע"ב אך כ"ז לענין דאם נגע במקצתו שיטמא כולו אבל זה לכ"ע אם היה מתחלה כביצה שלם ונטמא ואח"כ נחלק ואח"כ נגעו ב' החלקים בדבר אחד מטמאין אותו אף שאינם מחוברים כמב' בספ"א דטהרות הובא בזבחים דף ל"א ע"א וזהו מה דאמר שם התם איתא לשיעורא ר"ל דהשיעור לטמא אחרים כבר חל עליו אך היכא דמתחלה לא נגע רק בפחות מכביצה בזה פליגי ר' דוסא ורבנן בפ"ג דעדיות דר"ד סבר דכיון דלא היה עליהם לעולם הך דין דלטמא אחרים א"א לחול עליהם אח"כ ע"י חבורים דס"ל דהך דמטמא אחרים הוא דבר עצמיי לא מטעם הכמות ולכך כיון דלא היה עליהם לעולם הדין לא מצטרפי:וכע"ז כ' התוס' יומא דף פ"א ע"א לחלק גבי רביעית דם הבאה מב' מתים וכע"ז מבואר בנזיר דף נ"א ובירוש' שם גבי תרווד רקב ולכך דייק רבינו בפ"ד מהל' טו"מ ה"ג משני מתים שכ"א מהם יש לו רקב ר"ל שיש לו שיעור תרווד לכ"א וכ"כ בזה בהל' תפלין דכן הדין אם יכול לתפור לעשות מזוזה מב' קלפים שנכתבה עליהם ומה דמבואר בירוש' דכותבין על ב' עורות וכ' בתוס' דמיירי בתפרן או דר"ל דתפרן קודם שכתב עליהם או דר"ל דהיו ב' מזוזות שלימות ואח"כ נחסר מזו החצי ומזו החצי וכן הדין גבי מקואות ע' חגיגה ד' י"ט וכ"מ וזהו באמת כוונת הגמ' בשבועות דף כ"ב ע"א דב' שבועות אין מצטרפות וב' קונמות מצטרפות ע"ש ברש"י ותוס' אך הטעם כך דשבועה הוי איסור גברא ר"ל דכ"ז שלא עבר אין כאן שם האיסור כלל רק בזמן שהוא עובר אז מתחיל האיסור וכיון דכ"ז שלא אכל השיעור לא התחיל עדיין האיסור דמלקות ומה שייך בזה להצטרף משא"כ גבי נדר דהאיסור כבר נעשה דהיינו החפץ וממילא הוא אסור לאוכלו ושייך שפיר הגדר שיצטרפו וכ"כ בזה במק"א גבי גדר דבל יחל ע' נדרים דף ג' ע"ב ושבועות דף כ"ה ודף כ' ע"ב ונדה דף מ"ו אי ר"ל שמחלל הדבור או ר"ל שמבטל מה שנאסר ע"י הדבור ע' נדרים דף צ' ע"א גבי הך דצריך רק עד שיחל הנדר דילף שם מלא יחל דברו:אך אנן לא ס"ל כנ"ל גבי כביצה לטמא טומ"א דזה לא הוי בגדר עצם רק בגדר שיור ולכך מצטרפין אף אם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מעולם וע' ברכות דף נ' ע"א גבי זימון כה"ג ובירוש' שם פ"ז ה"א דהוי בזה מחלוקת וכן גבי אזוב כה"ג אם הטביל ג' קלחים מפורדים אי מצטרפין להזאה וע' בהך בעיא דגיטין דף ט"ו ע"א ודף ט"ז אי מצטרפין וסוכה דף ט"ז ע"א גבי מטה אי מהני טבילת מפורדין ובזה א"ש משה"ק התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב דאמאי לא אמרינן כתותי מיכתת גבי טומ"א אך הטעם משום דלא גרע מחבורי אדם וכן יהי' נ"מ גבי הכשר כה"ג אי מהני הצירוף של חיבורי אדם אך זה ודאי לא חל דלא גרע מנגע במקצתו וע' ירוש' חלה פ"ב דמחלק שם בין הכשר לטומאה דבהכשר לא מהני חבור של מי פירות וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף קי"ח ע"ב אי יש יד להכשר וע"ש דף קכ"ח ע"א דהוי שם פלוגתא דתנאי ובתוס' נזיר דף ל"ו ע"א גבי מקפה דכ' שם דהוי בגדר יד. עכ"פ בזה פליגי ר' דוסא ורבנן וכן באמת הטעם מה דלא מהני שאובים במקוה משום דשעור המקוה הוי השיעור בגדר עצם ולא מהני חבורי אדם וכן הא דמבואר בחולין דף ל"א ע"ב דטבילת אויר לא שמה טבילה הוא משום דאויר לא מצרף שיהא שעור עצמיי כ"א שעור חבוריי וע' בירוש' פסחים פ"ג גבי דלחמץ אינו מצטרף ולחלה מצטרף:וזה יהי' תליא בהך מחלוקת דירוש' דחלה שם אי מי פירות מחברין לחלה אבל בחמץ לכ"ע לא מחבר ולכך ליכא בו מצות ביעור אף למ"ד דמחמיץ וזהו כוונת המרדכי במס' שבת פ"ד דמדמי טבילה בשלג שלא רסקו לטבילת אויר משום שלג ג"כ הוי רק כמו שעור חבוריי כמבואר בנדה דף י"ז ע"א ובמק"א אבאר זה. אך לפי שי' הר"ש בפ"ח דטהרות והראב"ד ז"ל נ' דר' דוסא ורבנן פליגי אי הרבה פרורים מצטרפין וא"כ י"ל דהך דזבחים דף ל"א משום דחלקו רק לשנים אך באמת העיקר כמש"כ לעיל ואנן פסקינן כרבנן דמצטרפין אך רבינו ס"ל כך דהיכא דבשעת קבלת הטומאה היו מכונסים אז מהני אח"כ לטמא אחר ואף שלא כנסו בידים אבל היכא שהיו מפורדים אז לא מהני רק אם אח"כ עשאם גוף אחד בידים ומאליו לא מצטרף וע' בירוש' תרומות פ"ב מה דמק' שם ולא פרורים נינהו ומשמע כשי' רבינו ובמק"א אבאר זה:אך כ"ז דבר שהוא בעצם אוכל אדם אבל דבר דרק סתמא הוא לאוכל אדם ואם חישב עליו לד"א לא הוי פעולה מכאן ולהבא רק דאגלאי מילתא למפרע דלא הוי אוכל אדם ואח"כ נפסל ואינו ראוי עוד לאוכל אדם אז לא מהני עליו מחשבה שיחשבו לאוכל אדם. זהו הדין גבי שבת ולכך כ' רבינו דה"ה כזבל ולא מהני בה מחשבה כלל וע' סוכה דף מ' ע"א גבי עלי קנים ועלי גפנים ע"ש בתוס' ד"ה לקטן דהיכא דסתמא עומד לזה ולזה אז מהני מחשבה משא"כ שם בה"ח גבי תמרים אף דשם ג"כ נקט עד שיפסידם מאוכל אדם משום דלשיטתיה אזיל דהיכא דלא קיבל טומאה משנפסד מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה אך מ"מ אם חישב אחר כך לאדם שפיר מהני ועיין שם בירושלמי רפי"א דתרומות הנ"ל:והנה אם נימא ג"כ לשי' הר"א ורבינו דעי"ז תפקע התרומה דכיון דעשה מעשה שיהא לקדירה שוב נימא דאגלאי מילתא למפרע דעומד היה לקדירה ויפטר מן המעש' לשי' התוס' דס"ל דתבלין שעומדין רק לקדירה פטורין מן המעש' וע' תוס' יומא דף פ"א ע"ב ובאמת רבינו השמיט הך מחלוקת דמס' טבו"י פ"א מ"ה דפליגי ר"מ ורבנן גבי תיאה וחלתית אי הם מטמאין באה"ט והטעם משום דרבינו פסק בפ"א מהל' טומ"א כריב"נ בעוקצין ובנדה דף נ"א ע"ב דאינן מטמאות כלל וע' בירוש' ערובין פ"ט ושם הגי' דמטמא טומ"א והלכך חכמים דפ"א דטבו"י הנ"ל דרק בטבו"י אינם מטמאין אבל לא בשאר טומאות וע' בירוש' חלה פ"ג ה"ז דס"ל לר' יוחנן דכל דיני חיבור בטבו"י הוי רק חיבור מדרבנן וע' פסחים דף מ"ד דאמר שם ג"כ דתרומת תבלין רק מדרבנן וזה משום דמה"ת אינו חשוב אוכל כלל וע"ש בתוס' מה שהק' משום וע' תוס' כריתות דף ט"ז ע"א ומו"ק דף י"ג ע"ב דשום הוי בכלל תבלין ובתוס' יומא דף פ"א ע"ב הנ"ל ואף דבירק תו"מ רק מדרבנן ע' ערובין דף נ"ו אי שום יש עליו שם ירק ובנדרים דף נ"ט ע"ב ע"ש בר"ן אי הוי מה"ת בשום, ובאמת רבינו ז"ל כאן לא הביא כלל דתבלין חייבין בתו"מ רק בקצח כאן בה' י"ג וכמון לק' פט"ו הי"ד וע' פט"ז מהל' מא"ס שם הביא רבינו דין תבלין בתרומה אך רבינו בפה"מ פ"ב דערלה מ"י פי' דגם בצל וקפלוט יש עליהם שם תבלין וע' ע"ז דף ס"ו ע"ב דאין טעם כמון אלא ריח כמון ע"ש דיליף מזה דריחא לאו מילתא:אך י"ל לפמש"כ הראב"ד ז"ל בפה"מ בעדיות פ"ו דקצח וכמון הוא מין אחד ומבואר ברכות דף מ' ע"א דריח קצח הוא קשה וטעמו טוב ולכך לא אסר ריחו וע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב דדבר העומד לריח לכ"ע ריחא מילתא ולכך אמר דזה אינו עומד לריח ולכך ריחא לאו מילתא ובאמת הפלוגתא דב"ש וב"ה גבי מעשר' וגבי טומ"א משום דס"ל דגם לאחר שנתבשלו הם ראויין וע' תוספתא נדרים פ"ד דהנודר מן התבלין אינו אסור בהם רק בזמן שהם חיין אבל במבושלים מותר דאז אין שמן עליהן וא"ש משה"ק התוס' ביומא דף פ"א ובנדה מהך דחולין דף ק"כ דמשמע דתבלין אינן מטמאין טומ"א דשם קאי אמבושלין ולכך מבואר בירוש' דמעש"ש פ"ה ה"ו דתבלין א"צ לבער דה"ה כמבוערים ואף דהא בירוש' דתרומות פי"א ה"א מבואר שם דכ"ז שלא בטל טעמן אף לאחר שטיבלו פעם אחת אסורין התם האיסור הוא מחמת שיש בהם טעם תרומה אבל אין שמן עליהן וכע' הך דמבואר שם בפ"י גבי מי כבשים ומי שלקות של תרומה דהוי שם מחלוקת אי האיסור הוא משום דהוי עצם התרומה והא דמבואר במשנה דמקואות פ"ז דפוסל את המקוה משום מים במי כבשים וע' ירוש' ספי"א שם דאף ר"א דס"ל דשאר מי פירות הוי משקה מ"מ מודה במי תרדין ומי שלקות שאינן מכשירין וצ"ל דשם קאי אמי כבשין עצמן ולא על המים שכבש בהם דהני פוסלין את המקוה בגדר מים ותרדין מבואר בשבת דף קמ"ד ע"ב דאינו פוסל רק בגדר שינוי מראה ולכך מבואר שם גבי כבשים דאם סחטן בשבת למימיהן פטור משום דס"ל דאף הם קרויין אוכל וע' ברכות דף ל"ט ע"א גבי מיא דליפתי כליפתי ור"ל ג"כ בגוף הלפת ולא כפי' הרא"ש ז"ל שם וע' בדברי רבינו בהל' נדרים פ"ט ה"י גבי הנודר מן הכרוב דאסור במימיו אך שם הטעם לא משום דיוצא ממנו רק דשמו עליו וע' ברא"ש נדרים דף נ"ג מה דמחלק בין היכא שיוצא ממנו כדבר המופקד בו לא ע"י העצם וכה"ג מחלקין התוס' חולין דף ק"כ ע"ב גבי משקין היוצאין מהם כמותן וע' מש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ח הי"ב דרוטב של פסח אסור מטעם שאינו בשם צלי:וכן כ' בפה"מ שם ובאמת זה הוי גדר כמו דאמרינן בחולין דף ס"ח ע"ב גבי יוצא חוץ למחיצתו דאסור וה"נ כן דהבשר הוא מחיצה דיליה. וע' ירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי נאצל דלכך בעי קרוש דמי בשר אינם מטמאין וע' תוס' חולין דף פ"ז ע"ב גבי משקין ודף ק"ט ע"ב ברש"י גבי חלב ודף קי"ז ע"ב בתוס' גבי משקין ורש"י פסחים דף ל"ג ע"ב דכ"ז שהם בתוכו אין שם משקין עליהם:והנה חד מ"ד בירוש' ספ"י דתרומות הנ"ל הוי סבר דגם הך דמקואות מיירי בשסחטן ומחלק בין קשה לרך וע' מש"כ בזה בח"א בהל' ברכות פ"ח ה"ב פי' בזה ואח"כ אמר שם דכאן מיירי במים שנכבש בהם והאיסור רק משום נותן טעם וע' תו"י דף כ"ט ע"ב גבי שכר דפוסל את המקוה אי משום דהוא מים אי משום דלא נשתנה וע' ע"ז דף ל"א ע"ב דלמה אין בשכר משום בשולי עכו"ם ותוס' ב"ב דף צ"ו ע"ב מה דרצו לחלק גבי שתיה לענין ברכה ותוס' ברכות דף ל"ח ע"ב ד"ה האי וד"ה והא ולא דר"ל דבשתיה צ"ל שהכל דהא מבואר להדיא שם דף נ' ע"ב דלר"א ביין שלא נתן לתוכו מים מברך בפה"ע אף דהוא דרך שתיה ואית ליה עלויא אחרינא ע"ש דף ל"ו גבי שמן זית רק דר"ל כך דשעורים ותמרים הדבר הוי לאכילה וכיון דשתי להו אין זה הדבר משא"כ ביין דזה עומד לשתיה ואף דעדיין אין שם יין עליו קודם שנתן לתוכו מים מ"מ כיון דלשתיה הוא עומד מברך עליו בפה"ע וגבי שתיתא דנקט שם הטעם דרק לרפואה קעביד משמע דאל"ה הוי מברך בממ"ז וצ"ל משום דשם נעשה זה הדבר בעצם לא ע"י סחיטה וזה תליא בהך דרש"י פסחים דף ל"ה ע"א גבי המחהו דפי' שם דהוי אכילה ומ"מ ידי מצה לא יצא משום דאינו דרך אכילה ובחולין דף ק"כ דיליף מנפש לרבות את השותה וע"ש בתוס' ד"ה לרבות ותוס' נדה דף ל"ב ע"א דכ' שם דהפסוק אתי לאשמעינן דנשאר שמו עליו וגבי מצה הטעם משום דלא הוי לחם עוני אך באמת הך נפש לא ר"ל דהוא שתיה רק דר"ל דהוי כמו אוכל ונ"מ לשיעורא אי בכזית או ברביעית וע' בהל' תרומות פ"י דגם שתיה בכזית וגבי מעש"ש פסק בפ"ב ה"ה דרק רביעית משום דשם חשיב בקרא למשקה כדבר בפ"ע:גם י"ל דמיירי דקודם הכנסה לירושלים אז נעשה יין והמלקות חל עליו אז וגם נ"מ דלא מצטרף ע' תוס' תרומות פ"ז ובירוש' פ"ב דמעש"ש אך שם ר"ל רק דבר שדרכו לשתות אף שהשיעור הוא שוה אך בתוספתא ספ"א דפסחים מבואר דגם אם המחה חמץ ושתה אינו מצטרף עם האכילה ולפמש"כ הרבוי הוא לגלות לן דג"ז הוי אכילה אך י"ל דהטעם דלא הוי כדרך אכילה כע' דאמרינן ביומא דף פ"א ויהי' נ"מ לגבי חמץ לענין בל יראה אי יש לו חצי זית מחוי וחצי זית בעין אי מצטרף וגם נ"מ אי צריך שיהא החצי זית עכשיו או כמו שהיה קודם שנמחה ע' מש"כ בזה בח"א בהלחו"מ ובהל' מא"ס וע' בתוספתא כריתות פ"ב גבי דם וגבי מצות מצה דאינו יוצא כ"כ בזה לע' דיש ג' פירושים בשלא כדרך אכילתו אי רצה לאמר דהוי כמו שלא אכל כלל או דהוי כמו שלא אכל הדבר רק ד"א או דהוי כמו שפקע ממנו האיסור וזה הנ"מ אי השנוי בא בדבר הנאכל או באכילה וגם היכא דנקט פרט למזיק אי ר"ל דמזיק עצמו או האוכל וע' מנחות דף ע' ע"א דאם אכל במחובר נקרא שלא כדרך אכילתו אף דאין כאן שום שינוי כלל בעצם הדבר ולא בעצם האכילה רק דאין אוכלים כן וזה גבי מצוה לא מהני ול"ד לבלע מצה דקי"ל דיצא דשם דרך לעשות כן וע' סוטה דף י"ח גבי השקה בשפופרת:וכן יהיה נ"מ גבי דבר דכעת א"א לעשות בו פעולה אחרת אי מקרי שלא כדרך אכילתו ובזה גם בע"ז אסור ע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב ודף מ"ג ע"ב ד"ה א"ל ופסחים דף כ"ח ע"א ותוס' ע"ז דף מ"ח ע"ב ד"ה לא ישב ודבר דעומד לאכילה ועושה ממנו פעולה אחרת ויש לו הנאה מזה רק דאינו עומד לזה ע' תוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי ערלה ודבר דראוי לשום דבר ועושה ממנו דבר שאין בו הנאה כלל זה גם בע"ז מותר לבד מכלאי הכרם ובשר בחלב ובמק"א אבאר זה. עכ"פ גבי עצם דבר אם לא הטעם דרק לרפואה קאי היה צריך לברך מזונות דהוא ג"כ אכילה והא דאמר שם ברכות דף ל"ח וצריכא דרב ושמואל לא ר"ל כפרש"י שם רק ר"ל הך רב דכאן גבי שתיתא והך דשמואל דלעיל דף ל"ה ע"ב גבי זית אך שם כיון דהוא ע"י אניגרא הוי לאכילה:ובאמת הא דאמר שם גברא לאכילה קמכוין לא ר"ל כמו שנ' מדברי רש"י שבת דף ק"ט גבי עלים דהיכא דמכוין לרפואה אף שדרכו לאכול אסור וע"ש דף ק"ט ע"ב גבי שמן עיקרין ודף קי"א גבי שמן ורד רק כך דדבר שהוא אכילה אף אי מתרפא בזה שרי רק דבר שאינו ראוי לאכילה קמכוין ור"ל אף אם אוכל לרפואה מ"מ זה הוי לאכילה וסיכה אף אם אוכל או סך לא מקרי אכילה וסיכה רק רפואה וזה אסור ובאמת זה ר"ל הני ב' לישני דברכות דף ל"ח הנ"ל דלישנא קמא נקט דגברא לאכילה ולא איכפת לן כוונתו ולישנא בתרא סבר דצריך שלא יכוון לשם רפואה ומה ר"ל הך ממילא:ויהיה נ"מ אי בתרומה כה"ג שרי ע' בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"א ופי"ד דשבת אי כל דבר שמותר לשבת מותר בתרומה וע' תוס' חולין דף קל"ו דלכך בעי מיעוט בראשית הגז ממיתה משום דהו"א דשם הוא אכילה דידיה וזהו רק שם דא"א בענין אחר אבל גבי ערלה אם צבע את הבגד י"ל דלא כשי' הראב"ד ז"ל פסחים פ"ב בהשג' על בעהמ"א ז"ל דלבישת הבגד הוי כמו אכילה דשם משכחת לה איסור אכילת ערלה באופן אחר וכ"כ בזה דאם כן מה מייתי ראיה בחולין דף קט"ו ע"ב דמדסמיך בב"ח לעם קדוש כו' ויליף מלא יהיה קדש כו' מוכח דגם הנאה אסור בב"ח ולכא' מה ראיה זה הא זהו גופא האיסור וכמו רה"ג בלבישה אך כך דשם האיסור חל על רה"ג וגבי ביאה האיסור על הביאה ולא על האשה וכה"ג כ"כ בהך דחולין דף צ' ע"ב מה דאמר ר"ח שם מרא דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח כו' והוא תמוה לכא' דהרי מצינו בכמה ברייתות הך ממשקה ישראל אך ר"ל כך דכל האיסורי' האיסור הוא על הדבר רק כ"ז שלא אכלו לא עבר האסור ולכך שייך בו הך ממשקה ישראל משא"כ גבי גה"נ דהא מבואר בחולין דף צ"ב ע"ב דעץ הוא והתורה חייבה עליו וא"כ כ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל והאיסור מתחיל רק בשעת אכילה וא"כ איך שייך עליו לאמר ממשקה ישראל דכ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל וכה"ג כ"כ גבי נבילת עוף טהור דאין הטומאה מתחלת כלל רק כשהוא בגרון וכמבואר בירוש' ספ"ו דיומא ובפרט לשי' הערוך דס"ל דרק אם לבוש אז מטמא ולא כשהוא ערום ע' בר"ש פרה פ"ח מ"ד וכן גבי ביאה כן וע' ירוש' פ"ח דכלאים דאמר שם אמר רב הונא ביאתו אסורה בהנאה ור"ל אי הא דמשמש מת וכה"ג פטור או משום דאין זה ביאה כלל או דאינה אסורה ואף דעל בעלה נאסרה כמבואר בסוטה דף כ"ו ע"ב ונ"מ ג"כ לענין שחוף ברודף אי ניתן להצילו בנפשו ע' סנהדרין דף ע"ג וכ"כ בזה:וכן נ"מ בהך דין דמתעסק דהיכא דנהנה חייב וע' פסחים דף ל"ג ע"א דלכא' פליגי בהך מחלוקת דאביי ורבא בשבת ע"ב וסנהדרין ס"ב ותוס' שבועות דף י"ט וכ"מ אך כך דהנה ע' רש"י פסחים דף כ"ו ע"א גבי ריח דלאחר שתעלה תמרתו אין מועלין בו והא דמעל כ' רש"י כגון שלקח הסממנין והריח בהם בביתו וק' הא התם אין המעילה משום הריח רק משום הסממנין ועל לקיחת הסממנים י"ל דלא מעל דמיירי כמו דאמרינן במעילה דף כ' ובכ"מ דמיירי בגזבר וידו כיד ההקדש א"כ לא יצא מרשות ההקדש כלל אף אם נתכוון לזכות בה וכה"ג כתבתי דאף דס"ל לרבינו בפ"א מהל' מעש"ש דספק מעש"ש ספק מעשר עני א"צ להפריש רק מעש"ש מ"מ ר' עקיבא כיון דהוי גזבר וידו כיד עניים לא מקרי עניים ממע"ה ולכך צריך להפריש גם מעשר עני וע' ר"ן נדרים דף ל"ד ע"ב ולק' הל' מעילה פ"ו ה"ח ע"ש בהשג' אך באמת נ' דכאן מיירי לאחר שקידשם בכלי לדידן דס"ל בכריתות דף ו' דמכתשת הוי ככ"ש וע' בירוש' יומא פ"ה דהוי בזה מחלוקת דאמוראי וא"כ י"ל דהתם כיון דאינו יוצא לחולין לא מהני כלל נטילתו כיון דקידש בכלי שרת ומעל רק על ההנאה והמעילה לא הוי על הנאת הריח רק על שנהנה מהסממנים שמריח בהם וכה"ג י"ל במה דמבואר במעילה דף י"ח הובא בדברי רבינו פ"ו ה"ב גבי קדשי קדשים שתלש מהם צמר דאין המעילה על הצמר רק על מה שתלש מן הקדשים וע' פסחים דף ל"ג דיש מעילה בגיזי עולה ותוס' בכורות דף כ"ו וכ"כ מזה בהל' ערכין ולק' בהל' מעילה אאריך בזה אך רבינו גבי ריח ס"ל דיש נ"מ בין לאחר שתעלה תמרתו ובין בשעת תמרתו כמבואר בהל' מעילה ספ"ה ונמצא דס"ל דמעילה הוא על הריח וע' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב דמספקא להו בזה וברש"י כריתות שם וע' רש"י נזיר דף כ"ח ע"א גבי לא מעל ולא כיפר שכ' ג"כ כה"ג דכיון דלא פעל כלום לא שייך ביה גדר מעילה ופה"מ לרבינו פ"ה דמעילה. עכ"פ גבי מעילה עיקר האיסור הוא ההנאה שבו וכן גבי אכילת תרומה מה שמשלם קרן וחומש הנה לפ"מ דמוכח ביבמות דף ס"ט ע"ב לשי' רש"י דבת כהן המעוברת מישראל אם אכלה בתוך ג' חדשים לאחר שזינתה עם ישראל דעפ"י דין מותרת לאכול ולא חיישינן שמא היא מעוברת מ"מ אם אח"כ נמצאת שהיא מעוברת חייבת קרן וחומש ולא אמרינן מאי הוי לה למיעבד ע' יבמות דף צ"א ע"ב וע' תוס' שם דף ל"ה ע"ב דאם נתייבמה לאחר ג' חדשים ונמצאת אח"כ מעוברת דפטור דמאי הוי ליה למיעבד ובפסחים דף ע"ג ע"ב דהוי שם מחלוקת דתנאי בכה"ג היכא דיש שהות ביום לידע וצ"ל דאכילת תרומה וקדשים שאני וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"ז מהל' מעילה ה"ב:וכן מוכח הך דפרה פי"ב מ"ד גבי המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש פטור דזה ג"כ בגדר אנוס דעל של רבים א"צ לשאול כמש"כ רבינו בס' הל' פרה והוא בתוספתא דטהרות ובירוש' פ"ה דסוטה ואין נשאלין לרבים ומ"מ נקט רק בא למקדש ולא נקט אכל קודש דאז חייב טפי ואף דבביאה הוא ג"כ נהנה מ"מ אכילת קדשים חמיר מיניה דזה החיוב על הפעולה וזה על ההנאה ולכך מוכח ג"כ בכתובות דף ל' ע"ב דגבי אכילת תרומה לא אמרינן תחלתו באונס וסופו ברצון אף לפר"ח דמיירי בתחב לו באונס ומ"מ חייב על מה שלא פלט וע' תרומות פ"ח מ"ב דאמר שם דלרבנן צריך לפלוט אם היה בתוך פיו ונודע לו באמצע ומבואר שם בד' רבינו בפה"מ דחייב קרן וחומש ואף דלאחר שנודע לו הוי מזיד מ"מ ע"י שגגה בא לידו וע' במה דפליגי רש"י ותוס' בשבועות דף י"ח אי זה הוי כשוגג או כמזיד כיון דמתחלה בא לו ע"י שגגה וכאן לכא' לכ"ע הוי מזיד כיון דיכול לפלוט וא"ל דלר' אליעזר על לעיסה לחוד חייב ע"ש בירוש' אך מד' רבינו בפה"מ שם מבואר להיפך דכתב שם דמצטרף למה שבלע מה שאכל ומיחייב קרן וחומש וצ"ל דל"ד לקרבן דשם הבאת קרבן צריך שיהא שוגג ושלא יהיה בכלל זבח רשעים וכמו מומר ע' חולין דף ה' ע"ב וע' בירוש' יומא פ"ה אם אמרו לו שיכנס עוד הפעם כדי להכניס המחתה א"א שיתחייב ע"ז דאומרים לו הכנס ואת אמרת חייב משא"כ גבי תשלומין כיון שזה בא ע"י שגגה ואף שכעת מתירין לו לבלוע וזה ודאי דאם היה פולט היה פטור גם לר"א מחומש דלא הוי רק כמו מזיק ואף דללקות ודאי לקי וכמו אם שתה חומץ של תרומה דמבואר בירוש' פ"ו דתרומות דאף למ"ד דאין משלם קרן וחומש מ"מ לוקה מ"מ אם בלע אח"כ חייב לשלם קרן וחומש וע' תוס' שבת דף ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור אך י"ל דהחיוב הוא למפרע אם בלע וע' תוס' ערובין דף כ' ע"א דאימתי הוא החיוב אי משעת בליעה או מקודם ובירוש' מעש' פ"ג גבי מצא כלכלה דעושה אותה דמים ואוכלה ואמר דצריך להפריש מעשר אף דזה לא הוי מקח ברור דהרי יכול להתבטל מ"מ חיישינן שמא יבוא בעה"ב בשעה שהיא נתונה בפיו ואז ע"כ צריך להתקיים המקח דא"י להחזירה דהוי כמאוס ונמצא אוכל טבל ואף דאז הוא כבר בבית הבליעה כמבואר בכתובות שם:ובאמת זה תליא כל היכא דיכול לבטל הדבר ולא ביטל אי זה מקרי מקח חדש או למפרע וע' ערובין דף ע"א ע"א גבי הך דכלך אצל יפות דמוכח שם דהוי למפרע אף דכעת א"א שיאכל וכ"כ בזה בהל' אישות על הך דקדושין דף מ"ו גבי נתרצה האב וע' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גר קטן דאף דיכול למחות מ"מ אם לא מיחה הוי גר למפרע ובירוש' פ"א דתרומות דהוי זה בעיא דלא איפשטא גבי תרומה כה"ג וכן בד' רבינו בהל' מכירה פ"ל דאם מכר נכסי אחר ואח"כ הסכים אי הוי מכירה מכאן ולהבא או למפרע וראיה לזה ממש"כ רבינו בהל' מעש' פ"ג ה"ז דכל הדברים הקובעים למעש' אם עשאן אחר ג"כ הוי קבע וחשיב שם גם מקח חזינן דאם נתרצה אח"כ נגמר הדבר למפרע:אך לכא' לפמש"כ לעיל בדברי רש"י סנהדרין דף ע' ע"ב גבי בן סו"מ דאם אכל בחבורת פסחים דאינו נעשה בן סו"מ ואף דצריך דוקא שיגנוב מעות של אביו ליקח בשר יין ומש"כ שם רש"י גבי יין מן החנוני נ' דקמ"ל דאף אם קנה יין הנמכר בחנות נעשה בן סו"מ כמו הך דב"ב דף צ"ה ע"ב וכמבואר בירוש' סוטה פ"ח אך מבשר קשה דהא צריך להמנות עליו כשהוא חי וע"כ צ"ל דכיון דיכול למשוך עד שעת שחיטה אז נגמר המקח והוי כלקח בשר וגם המעות אינן שלו וא"כ נמצא דלא הוי כלל אחד מבני חבורה וא"כ יהא עובר על לאו דבן נכר לפי שי' הר"א ז"ל בהשג' בהל' ק"פ פ"ט אך י"ל לפ"מ דמבואר בירוש' פ"א דקדושין דבן סו"מ אינו חייב כפל על גניבה ראשונה דהוי בגדר קלב"מ ונמצאו המעות שלו אליבא דרב דשם דף ע"ב או משום יאוש וש"ר וגם לפמש"כ דהיכא דאינו מבני חבורה אינו עובר על לאו דלא תאכלו ממנו נא א"ש משה"ק בח"א דהא בן סו"מ אינו חייב רק על בשיל ולא בשיל וא"כ אכל דבר איסור וכ"כ בזה. עכ"פ תרומה והקדש החיוב הוא על הפעולה הנמשכת ולכך הך מתעסק ל"ד לשאר מתעסק וכן גבי מתעסק בשבת דיש בזה כמה סתירות בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ב וספ"ז מה הפטור שלו וע' בתוס' שבועות דף י"ט וכ"מ:אך נ"מ בדבר שהמלאכה שלו הוא הפועל כמו הוצאה או שהמלאכה הוא הפעולה שהוא פועל דהיינו שאר מלאכות או מה שהדבר נפעל על ידו כמו חורש כמש"כ רבינו בהל' שבת פ' כ"א וכמו צידה וכמו זורה ורוח מסייעתו כמבואר בבא קמא דף ס' ובבא בתרא דף כ"ו דהפעולה נעשית מאליו רק הוא גרם לזה וכן נפקא מינה גבי מלאכת הבערה וכבוי אי החיוב הוא מה שנולדה האש ומסתלק' האש או מה שנתבאר הדבר הדולק ונשאר הדבר הדולק ובאמת בכ"מ מוכח דהחיוב הוא רק בשביל הנפעל שנעשה ע"י האור או ע"י סילוק האור ע' שבת דף ל"א ע"ב ודף צ"ד וכ"מ ושם דף קל"ד גבי גחלת של מתכת ופסחים דף ע"ה ע"א אך באמת לפה"נ מד' רבינו בהל' שבת פי"ב ה"א ב' דהמכבה והמבעיר חייב בכ"ש והנה ע' ביצה דף ל"ט ובתוספתא שבת פ"ט דגבי הוצאה על אש חייב בכ"ש חזינן דאש יש בה חשיבות בכ"ש וגבי הוצאת ברזל ג"כ כ"ש כמבואר בדף צ' ובאפר ועפר יש בו שיעור כדי לכסות וכמבואר בירוש' שבת פ"ח ובד' רבינו פי"ח וא"כ מדמחייב בהבערה ובכבוי בכ"ש אף בעצים חזינן דהחיוב הוא משום האש ולא משום הדבר וגבי מבשל צריך כגרוגרת וע' במה דפליגי רבינו ורש"י ז"ל בהל' יו"ט פ"ד ה"א אי הא דאין מוצאין את האור ביו"ט אי משום דמוליד דבר חדש או משום הבערה וזה משום דר"ש ס"ל דכיון דע"י האש לא נכוונה דבר לא הוי זה בגדר מבעיר ורבינו ס"ל דהוי מבעיר וכן גבי מכבה כה"ג. אך זה רק בגוף האש וכמו גחלים של עץ משא"כ במתכת דהוי רק תולדות האש כמבואר פסחים דף ע"ה ובירוש' יומא פ"ג גבי עשישין שם אין החיוב רק משום תיקון הדבר וכמש"כ רבינו בפי"ב ה"ב ובפ"ט ה"ו ומ"מ שם חייב בכ"ש כמבואר שם משום דכלי מתכת גם בהוצאה בכ"ש כמבואר בפי"ח מהל' שבת הנ"ל וע' ביצה דף ל"ב דמשמע שם דפחמין הוי כמו מכה בפטיש ומתקן כלי:ובאמת נ' דזהו כוונת הגמ' בכריתות דף כ' ע"א בנפח שנו ר"ל דאז אין החיוב משום כבוי רק משום מכה בפטיש ונ"מ ג"כ די"ל דגבי מקלקל בהבערה חייב דמ"מ האש יוצא כתקון וכע' שכ' רבינו בהל' שבת פי"א ה"ט גבי כתיבה דחייב אף אם העור נתקלקל ובהל' שגגות אבאר זה. וכה"ג י"ל דמתעסק גרע טפי וע' כריתות דף י"ט ע"ב גבי מתעסק בחבורה. עכ"פ גבי תבלין נשאר הטעם לא עצם ולכך מבואר בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"ב דדגים של חולין שנתבלו בתבלין של מעש"ש אין להם פדיון דאין לו על מה לחול ולא אלים למתפס פדיונו וכע' דאמרינן במנחות דף מ"ז ע"א וע' בתוס' פ"ג דמעש"ש דאם עשה מדנרי זהב של מעש"ש כלים אין להם פדיון דפנים חדשות באו לכאן וברש"י נדרים דף ע"ט ע"א גבי הפרה דאם הפר אחד מהם א"י לשאל לחכם על נדרו וכן ס"ל לרש"י ובעהמ"א ב"מ דף מ"ז ע"ב דלדידן דס"ל דד"ת מעות קונות רק דיכול לחזור בו אז היכא דהדבר אינו ואין על מה לחזור בו לא מהני חזרה:וזהו ר"ל ג"כ מש"כ רש"י בגיטין דף ט' ע"א דאינו חוזר בעבד מטעם דזכי בי שמיא ע"ש ודף ע"ז ע"א ד"ה אין לי עסק ור"ל דהנה מבואר בירוש' פ"א דפאה ה"א הקדש כמאן דשרוף דמי וא"כ שוב אין ממה לחזור. וע' מש"כ ה"ה ז"ל בהל' גרושין פי"א הי"ז דלא מהני מיאון לאחר מיתה היכא דליכא יבם ואסורה על קרוביו דאין על מה לחול המאון ואיסור קרובים הוא ממילא כמש"כ לעיל בשם הירוש' וע' בירוש' רפ"א דיבמות דהיכא דליכא רק ערוה ואחיו לכ"ע אינה יכולה למאן לא מטעם הגמ' דילן רק כיון דאינה זקוקה במי ממאנת וע"ש בתוס' יבמות דף ק"ח ע"ב ד"ה יש מיאון דכ' דרק היכא דהוי דרבנן ומה שהביא' ראיה מן המשנה אין ראיה דשם י"ל כטעם הגמ' משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו אך הטעם משום דגבי דאור' זה הוי דין וממילא ואין על מה לחול המיאון וכמש"כ משא"כ דרבנן דזה לא הוי ממילא רק תקנה ושוב זה בא מכחו וא"כ עדיין שמו עליו ושפיר חל המיאון וכ"כ בזה במק"א בהך דגטין דף מ"ד ע"ב גבי בן בבל שנשא אשה בא"י והיו לה עבדים אי יצאו לחירות והוי כמוכרת ולא ממילא וכ"כ בזה וע' מש"כ התוס' כתובות דף ג' ע"א ד"ה וסברה מש"כ דא"כ גם במת תוך י"ב חודש יהא גט אך י"ל דעיקר הטעם משום הפקעת קדושין ולאחר מיתה ליכא הפקעה ובמק"א אבאר זה וע' בירוש' מעש"ש פ"ה דגם יין הוי כמבוער וע' תוס' ע"ז דף ל' ע"א וגם י"ל משום דיין של מעש"ש אין מפטמין אותו ואף דבמשנה פ"ב דמעש"ש מבואר להיפך אנן לא קיי"ל כן ובזה מדויק לשון רבינו בהל' מעש"ש פ"ג הי"ג וט"ו דנקט שם שנפל משום דלכתחלה אסור וכמבואר בירוש' שביעית פ"ח ה"ב דאמר שם מהו לפטם יין של שביעית ומביא ראיה דמותר מדנקט קל מהם שביעית ור"ל אף ממעש"ש דשם מבואר בפ"ב דמותר לפטם ודחי שם דזה אתיא כר' יהודה דפ' ב' ופי"א דמותר לבשל ולכך ס"ל לרבינו שם בהל' מעש"ש דכה"ג אין השבח לשניהם דהוי כמו אם עשה השותפות באיסור דלהפסד א"ל חלק ע' בהל' שלוחין פ"ה ה"י וע' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ה דאם לקח מקח במעות של הקדש במזיד נתפס המקח להקדש ואף דהמעות לא יצאו לחולין זה רק גדר איסור אבל מחמת ממון הקדש קנה וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מא"ס ובח"ב בהל' ערכין וע' במש"כ הר"א ז"ל בהשגות בהל' מעה"ק פ' ט"ו ה"ז דהפדיון של עולה רק כ"ש ר"ל דדי בפרוטה משום דהדמים עדיין לא נשתעבדו רק מחמת איסור ההקדש ובזה די לכ"ע בפרוטה:וכן להא דאמרינן בכ"מ דאם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדיש השאר מאליו זה ג"כ הוי רק בגדר איסור לבדו וה"נ כיון דע"י מעות ההקדש נקנה להקדש המקח שוב ליכא בזה דין מעות הקדש רק איסור הקדש ובזה מבואר שפיר לשון המשנה דמעילה דף כ"א דנקט שם מעות של הקדש ואח"כ נקט התקנה דנוטל פרוטה של חולין ומשמע דדי בפרוטה אף אם ההקדש שוה יותר כיון דהמקח תפוס להקדש ואין בו הפסד ממון וע' בירוש' ספ"א דמעש"ש דכיון דמשך נקנה המקח ר"ל דאף דהמעש"ש לא יצא לחולין מ"מ נקנה להקדש בגדר ממון וע"ש בה"א ובדברי רבינו בהל' מעש"ש פ"ח ה"ז ח' ובירוש' פ"ד שם דהיכא דלקח בסלע של מעש"ש ומשך ואח"כ נתייקרו דנהי דבתורת מעש"ש קנה מחמת דהוא ממון גבוה מ"מ בתורת ממון לא קנה אותם וא"כ לא הוי שלו ואם ירצה לפדותם א"צ להוסיף חומש וע' ב"ק דף ס"ט ע"ב גבי הך דרחמנא קריא מעשריה ושם אבאר זה. לכן לא מיחשב התבלין כלל רק מה שנשתבח היין ע"י התבלין זה שייך לחולין אבל התבלין עצמן בטלין להיין ואף דהא התבשיל נאסר על ידו מ"מ אין בו ממשות לתפס וע' בכורות דף ט"ו ע"א ודף ל"ב ע"ב ונ"מ ג"כ להך דשבועות דף כ"ח ע"א גבי אכלו כולו דהיכא דאין מחוסר מלקות לכ"ע אין נשאלין היכא דאמר הריני נזיר והפריש קרבן וכיפר רק אדם אחר התפיס בו והשני עדיין לא הביא הקרבן או כגון שהתפיס יותר ממנו וכמבואר בירוש' פ"ד דנזיר ה"א דהראשון נזר סתם נזירות והשני אמר ואני ק' יום דמהני והנה שם בירוש' אמר דאם הראשון אמר סתם והשני אמר ק' ואח"כ חזר הראשון ואמר ואני על השני דנעשה הראשון ג"כ כמו השני ובאמת לכא' קשה הא מבואר במנחות דף ק"ב ע"ב דכאשר נדרת ולא כאשר הפרשת וה"נ כיון דהנזירות חלה עליו מתחלה סתם מה מועיל מה שאח"כ מתפיס זמן יותר:אך זה תליא אי כאן דקי"ל דסתם נזירות ל' יום אי שוב הוי כמפרש ל' יום וא"כ נמצא הוי נזיר מחמת דבורו או מחמת דין התורה וזה תליא בהך דערכין דף ד' ע"ב גבי האומר ערך סתם עלי אי נידון בהישג יד אי הוי כמו מפורש וע' מש"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"א הט"ז ובמה דפליגי בירוש' נזיר פ"ב גבי הך דר"מ ורבנן בהאומר הרי עלי חצי נזיר דלמ"ד דנעשה נזיר שלים א"כ ההבאה שלו בגדר דין ודי אם הביא קרבן אחד ואם נימא דמחמת פיו אז צריך להביא קרבן וחצי וע' בחולין דף כ"ג ע"ב גבי שיאור דהיכא דרק בגדר נדר לא ליפטר חבירו יצא ידי נדרו אף אם לא פטר חבירו וכן יהי' נ"מ בהך דנזיר דף ה' גבי מקצת היום ככולו דזה לא שייך רק בדין אבל לא בחיובים שנעשו ע"י פיו וא"ש שם ד' הגמ' ולא כפי' רש"י ותוס' שם וע"ש דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר"ל ובהך דמו"ק דף ט"ז ע"ב אי שייך גבי נזיפה דין מקצת היום ככולו משום דזה תליא בלשון בנ"א ואין זה גדר דין וע' מש"כ בזה בהל' תענית גבי סתם תענית אי היום מקרי בתורת נדרו או רק מדין ובהך בעיא דירוש' דחגיגה פ"א ה"ד דאם הוא חייב אשם מצורע ואמר הרי עלי אשם בה' סלעים אי הוי גדר נדר וקבע כיון דהוא כבר מחויב ועומד מתחלה באשם של ב' סלעים. נמצא כך דאם נימא דנזירות המנין הוא גדר דין בעלמא והוא יכול להוסיף כמה שירצה נוכל לאמר דאח"כ יכול לקבוע הנזירות זמן גדול כיון דהזמן הוא לא מחמת הנדר רק מחמת הדין וא"כ נמצא דאח"כ הוא נדר מתחלה וכע' דאמרינן בירוש' דנזיר פ"ה דאם אמר הרי עלי מנחה ופי' אחת או זו או זו ואח"כ קבע אחת די"ל דא"י לחזור בו אבל בסתם יכול לחזור בו חזינן דסתם אף דע"כ א"א להביא רק הני מנחות הכתובות בתורה מ"מ לא מקרי זה ע"י פיו וא"כ נגמר הנדר שלו ושוב לא מהני להוסיף וה"נ גבי נזירות כן:ומ"מ מבואר בירוש' דיכול. וע"כ דהזמן הוי ג"כ בגדר פיו וע"ש בפ"ב ה"ב דה"ה להיפך דאם זה אמר הריני נזיר ק' יום וזה אמר ואני סתם דהוי שני נזיר רק סתם נזירות אך זה תליא אי ואני אכולא דבורא משמע וכן נ"מ אם א' אמר סתם והב' אמר ק' והג' אמר סתם זה יהי' תליא בהך דשם דף כ"א אי כראשון מתפיס וע' ב"מ דף צ"ח ע"ב גבי בעלים. עכ"פ משכחת לה שהשני יהיה נזיר אחר גמר של הראשון אך זה מכח הראשון אם יכול הראשון לשאול כדי שיתבטל השני וע"ש בשבועות דאמר מי גרם לשניה שלא תחול כו' הראשונה ע' מש"כ בזה בח"ב בהל' נזירות פ"ג ה"ו:אך באמת ר"ל כך דאם נימא שהנזירות השניה חלה עליו תיכף אז בנזירות אחת יצא ידי שניהם כע' הך דשם דף י"ג ע"ב ודף ט"ו גבי נולד לו בן ע"ש בתוס' וע' ירוש' פ"ב ה"ט ופ"ג ה"ב שם דרק אם פי' מפורש דזה ל' יום וזה ל' יום אחרים אז לא עלו לו וע' ב"ק דף ס"ה גבי חומשו עולה לו בכפילו ואף דקי"ל דדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ולכך ס"ל להתוס' יש' יומא דף נ' ע"ב דאין אדם יוצא חובת פסח בתמורת הפסח ע"ש וע' תמורה דף כ' הטעם דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ור"ל כך דאף דהא מבואר בכריתות דף כ"ז דאף אם נימא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש מ"מ היכא דהוא הפרישו שפיר מתכפר אך מ"מ בתמורה שהקדושה שלו היא מחמת גזה"כ ולא מצד הקדשו ולכך גם בשוגג הוי תמורה כמבו' בתמורה דף י"ז וע' תוס' חולין דף פ"א ע"א דלא הוי ניתק לעשה גמור והקדושה שבו היא רק בגדר אונס לא מחמת הקדשו כמבו' בתמורה דף ב' ע"ב גבי קטן דהוי שם בעיא אי קטן עושה תמורה ואף דרבינו ס"ל דהיכא דהתורה חייבה אותו קרבן לא מחמת דבמזיד הוי כרת או לאו דאז קטן פטור מקרבן בשוגג אבל היכא דהעונש שלו הוא הקרבן כמו גבי בועל שפחה חרופה אז גם קטן חייב כמש"כ רבינו בהל' איסו"ב ספ"ג ובהל' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש בהשג' וע' סנהדרין דף מ"ז ע"א דא"י להקריב קרבן שהפריש בשעה שהיה שפוי ונשתטה:והנה רש"י כ' הטעם משום דבעי דעת דכ' שם משום דיקריב אותו לרצונו והוא לכא' תמוה דהרי בנדרים אמר דלכך אם הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה ולא כלום משום דלא משכחת לה דקריב שלא מדעתו דעל שוטה א"א להקריב אף אם הפריש כבר ע"ש דף ל"ה ע"ב כו' וא"כ חזינן דאף אם א"צ דעת מ"מ א"א להקריב וע' ערכין דף כ"א במחלוקת דעולא ושמואל גבי שאר קרבנות אי צריך דעת בשעת כפרה ואנן פסקינן דא"צ ופליגי בזה רש"י ורבינו דרש"י ס"ל דבעי שידע בשעת הפרשה ובשעת כפרה א"צ שידע אבל חטאות ואשמות גם בשעת כפרה צריך שידע אך רבינו בהל' מעה"ק פי"ד ה"י מפ' דלא בעינן שידע רק שיתרצה וגבי חטאות ואשמות כיון דקיי"ל דאם אמר לא תתכפר לי חטאת דאינה מכפרת כמבו' בכריתות דף ז' לכך אם אינו רוצה בשעת הקרבה אף דלא הוי כמו לא יקריב חטאתי דהרי גבי עולה ג"כ בעי לרצונו כמבו' בכ"מ ע' ב"ב דף מ"ח ומ"מ אם נתרצה בשעת הפרשה אף דלא נתרצה בשעת כפרה יכול להקריבו כיון דהקרבן אינו שלו ואף דהפרישו בשבילו מ"מ לא הקנו לו הדבר בעצמו רק לענין הקרבה וע' תמורה דף י' ע"א דלענין חומש רק המקדיש צריך להוסיף וע"ש בהא דאמר דלגבי נזירות לא יהי מהני אם הפריש על אחרים משום דכתיב קרבנו וזה ודאי דאם נתנו לו כשהוא חולין דמהני וע' שבועות דף י"ד ע"א דבעי חסרי' ממונא ובירוש' פ"א דחגיגה בתוספ' שם דגם חגיגה וראיה אינו יוצא רק משלו ושם ע"כ לא ר"ל בשנתנו לו בעודו חולין דאז הוי ודאי שלו רק דר"ל דאינו מזכה לו רק שיהא הקרבן עבורו ואם לא יהי' קרבן לא יהי' שלו וכע' הך דנזיר דף כ"ד ע"א וע' תוס' סוטה דף ו' ע"ב מה שהק' מהך דנזיר וזה אינו דרק גבי נזיר דזה רק סיבה מה שהוא מפריש עבורה לכך אם אינה צריכה בטילה הקדושה גם מכאן ולהבא מחמת דאדעתא דהכי כו' משא"כ בסוטה דכן הוא הקרבן שיפריש בעלה עליה וא"כ לא שייך לאמר אדעתא דהכי כו'. וכ"כ בזה:וכן הא דמבואר בתוספ' ס' חולין דהמוצא קן לא יטהר את המצורע משום דבעינן ולקח ע"כ דר"ל ג"כ דלא נתכוון לזכות בו רק לצורך הקרבן וכע' שכ' הר"ן א"ל בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר של הפקר ותוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובאמת גם לענין אתרוג פליגי בזה גמ' דילן והירוש' אי הא דבעי לכם הוא בעצם האתרוג או רק למצוה ומהך דב"ב דף קל"ז ע"ב מוכח דדי רק בהמצוה שיהי' שלו:וכן מהא דמבואר בגמ' דילן דיכול ליתן במתנה ע"מ להחזיר אף לבתר דאתקצא' למצוותו אף לשי' רש"י דס"ל דזה הוי מה"ת כמבואר בסוכה דף ל"ז ע"ב וע"ש דף מ"א ע"ב ודף מ"ו ע"ב וברש"י ביצה דף ל' ע"ב דמבואר שם דהיכא דהפרישו מתחלה לכל הזמן חל עליו תיכף דין דאיתקש לחג משעה שקידש היום ושוב לא מהני תנאי עליו ולא הוי בגדר הזמנה לאו מילתא דהוי בגדר קדושה רק אם לא הזמינו אז לא חל עליו רק בשעה שעושה המצוה וכע' דאמרינן בנזיר דף כ"ז גבי קנים דאינן מתפרשות כו' ע"ש בתוס' דגם קדוה"ג לא חלה עליו אם לא קבען וע' ברש"י מעילה דף ח' ע"א במשנה דפי' ג"כ כן ומ"מ מבואר דיכול להקנותו במתנה ע"מ להחזיר וע' תוס' ב"ק דף ס"ו ע"ב ופסחים דף פ"ט ע"ב גבי קדשים וע"כ דאינו מקנה לו רק להמצוה וזה תליא אי זה נעשה ממילא ע"י המצוה וע"כ אתקצי או דהוא מקצה אותו דאל"כ איך ס"ד שיהא יוצא באתרוג הגזול עכ"פ ביום ב' מי נתן לו כח שיקצה אותו וכמו גבי הקדש דהוי חולין וע"כ דזה גדר ממילא ולא תליא זב"ז וא"כ מה יכול להקנות לחבירו וע"כ רק לצורך המצוה וע' מעילה דף י"ג ע"ב גבי ערבה דאמר שם דהזקנים היו נוטלים ללולב וע"ש בפה"מ ואיך יחול ע"ז הדין דנעשה אתקצאי ואיתקש לקודש וע"כ דלמצוה די בזה אך הירוש' ס"ל בסוכה פ"ג ופ"ד ובגיטין פ"ב דצריך שיזכה מתחלה בגוף האתרוג ואח"כ שיצא בו אז מהני וכן ס"ל להירוש' פ"א דערלה דצריך שיהא באתרוג גדר לקיחה ובאמת זה תליא בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דביצה גבי תנאי בסוכה ובאתרוג ובמק"א אבאר זה:וזהו ג"כ כוונת הירוש' נדרים פ"ד דמפרש שם בהך דמקריב עליו קיני זבים כו' דר"ל דהמדיר מפריש להמודר ושרי משום שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל שלא הקנם לו רק הקדישם בעבורו ובאמת רבינו ס"ל דהא דקי"ל דהמתכפר עושה תמורה זה רק אם הקרבנות היו של המתכפר רק אם הוא הקדישן אז המתכפר עושה תמורה משא"כ כשמקדיש קרבן שלו עבור חבירו אז גם המקדיש עושה תמורה ולכך ס"ל לרבינו בהל' תמורה פ"ח דאם הקדיש עכו"ם להתכפר ישראל אז בהמיר עכו"ם הוי ספק תמורה ע"ש בהשגות וע"כ כמש"כ:אך י"ל דבאמת עיקר הטעם דהמתכפר עושה תמורה הוא משום דכיון דהקדיש ומועלין בו כבר יצא מרשותו רק משום דכיון דנתכפר בו נקרא בעלים וכע' דמבואר בחולין דף מ"א כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי וא"כ לפ"ז גבי קדשי עכו"ם דקי"ל דאין בהם מעילה שוב י"ל דאף המקדיש יש שם בעלים עליו ובאמת רבינו מפ' דזהו כוונת הגמ' ביומא דף מ"א ע"ב. ותיפוק לו דאשר לו כו' ור"ל דקאי אבעיא דר' אלעזר גבי תמורה בפר כ"ג כיון דהוי מקדיש משלו ודאי דהוא עביד תמורה דבזה אזלינן בתר מקדיש כמש"כ ותירץ דכיון דאפקע ליה רחמנא לא מקרי שלו וא"כ אזלינן בתר מתכפר וע' בדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג דמפ' בע"א ע"ש ובמק"א כ"כ מזה:ובאמת לפמש"כ לעיל במה דפליגי הבבלי והירוש' גבי אתרוג י"ל דפליגי אי הדין של הקדש פעל שיצא ידי מצותו כמו גבי קרבן או להיפך שע"י המצוה שיוצא בו נעשה הקדש ממילא ולכך ס"ל להירוש' סוכה פ"ד דלא כגמ' דילן רק דאתרוג שנפסל פקעה ממנו הקדושה ובאמת ק' לשי' רש"י בשבת דף מ"ה מה בין שמן שכבה לסוכה שנפלה דאסורים העצים כיון דזה וזה מחמת מצוה וע"ש בתוס' דף כ"ב ע"א. וע"כ צ"ל דכמו דאמרינן בחולין דף ל' מדמי פסח מי אדחי ר"ל כיון דמוטל עליו החיוב להביא פסח לא פקע גם מזה שם פסח וה"נ כאן אך לגבי אתרוג שנפסל קשה וצ"ל דמוטל עליו החיוב ליקח בו אתרוג אחר ובאמת בירוש' שם מבואר דאף ביום א' אם נפסל מותר והתוס' ביצה דף ל' ע"ב כ' דביום א' גם תנאי לא מהני ואסור כל היום ולכא' י"ל הטעם דכיון דבעי שלכם הוי בגדר הקדש ממש ולכך לא מהני תנאי משא"כ בשאר ימי החג הוי רק בגדר מוקצה אך באמת כוונת התוס' משום יו"ט דכיון דקודם שיצא בו אסור שוב הוי מוקצה ויהי' זה תליא ביש מוקצה לחצי שבת אף להיפך והירוש' לא יסבור כן אך באמת צ"ל דכיון דלאחר זמן יפקע ממנו האיסור ממילא שפיר מקרי הגוף שלו:ויהי' נ"מ ג"כ גבי מתנה ע"מ להחזיר באתרוג אי יועיל אם יחזיר לו לאחר הזמן דאם נימא דקאי למצוה לא מהני ואם לגופו מהני ואכמ"ל. עכ"פ כיון דהקרבן בעצם אינו שלו על ההקרבה א"י לעכב רק על הכפרה בחטאת ואשם מעכב וע' תוס' כריתות דף י"ב ע"א ויבמות דף פ"ז ע"ב וב"ק דף מ' ע"א דהטעם דלא משהי ליה וכן כ' רש"י בערכין דף כ"א וע' בכורות דף כ"ו דהוי שם בעיא דלא איפשטא אי שייך גבי עולה שלא ישהינה אך לכא' י"ל הטעם דלא מהני המשכון דהוי כאומר לא יתכפר לי חטאתי לדידן בכריתות דף ז' דלא מהני וזה ר"ל הגמ' ברכות דף ה' ע"א מה אשם לדעת ושם דף כ"ג ע"א גבי הך דאמר אל תהי ככסילים כו' וזהו הדעת דצריך לשיטת רבינו גבי חטאת ואשם היכא דנתרצה בשעת הפרשה:אך יהי' נ"מ להני חטאות דמחו"כ דעיקרן לאו לכפרה אתיין וע' תוספ' פ"ג דתמורה דהיכא דהפריש חטאות ואשמות בשביל אחר והלך והקריב אחרים הוי כמו חטאת שנתכפרו בעליה וע"כ דשם איירי שנתרצה בשעת הפרשה או דקאי אמחו"כ דא"צ דעת וע' מש"כ בח"א בהל' סוטה פ"א דזהו כוונת הגמ' בסוטה דף י"ט ע"ב ג' דברים מעכבין בה עד שלא קרב הקומץ ור"ל שהיא יכולה לעכוב שלא יקריבו הקומץ והוי כמו דלא נתרצה בשעת כפרה וכאומר לא יתכפר כו'. עכ"פ לדעת רבינו בעינן רצון לכפרה ולשי' רש"י בעינן שידע בשעת כפרה ואף דהא מהני שולח חטאתו ממדינת הים ולרבינו ניחא דרק באומר בפירוש שאינו רוצה בכפרה אז לא מהני ולשי' רש"י צ"ל דלא דר"ל שידע בשעת כפרה רק דר"ל שיודע שיקריבנו:ונ"מ להך דנדרים דף ל"ה ע"ב דצריך דעת בעלי' להקרבה ע"ש בר"ן וגם כאן צריך דעת המתכפר שיקריבו לו ולא שיהא יודע בשעת הקרבה וא"כ לפ"ז י"ל דאם שלח קרבן להקריב ונשתטה שפיר מקריבין עליו וא"ש מה שהק' התוס' בסנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא דל"ד לישן דגם בשעה שישן מקריבין וזה אינו דהא בעי שיאמר להקריב ואז בשוטה ג"כ מהני, אך אם נימא כשי' הר"א ז"ל דקרבן לחוד ג"כ פטור מי שאינו בר חיוב לכך א"י להקריב:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

אחד האוכל ואחד כו'. ואם הטעם משום דיש שם חמץ עליו או משום דבא מחמץ עי' חולין ד' ק"כ ועי' רש"י פסחים ד' ל"ה ע"א והא דבעי קרא דנפש לומר דשתיה בכלל אכילה ונ"מ אם המחה את החמץ קודם הפסח דעדיין לא חל עליו שם חמץ ועי' מש"כ הרא"ש בנדרים ד' נ"ה ע"ב ועי' בהך דנזיר ד' נ' ע"א גבי כזית נצל ובירושלמי שם בנזיר דהוה מחלוקת בזה ועי' מה שכתבתי לעיל בהל' ציצית וגם נ"מ להך דלקמן פ"ו ה"ו גבי מצה שנמחה אם אח"כ נקרש אם יוצא בה ידי מצה אם משום דלאו לחם היא או משום דלאו אכילה היא ועי' בחולין שם ד' ק"כ גבי חלב דקריש ובאמת בגמ' שם גבי דם אמר רק משום דאקפי אקפויי בידים ואחשביה ועי' בתוס' נזיר ד' נ' ע"א ד"ה בחמה וגבי דם י"ל משום דהא מבואר בתוספתא דטהרות הובא בירושלמי דיומא וכ"מ ובתוס' שבועות ד' כ"ג דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לכך בעי הקפה בידים דוקא ועי' בהך דבכורות ד' י' ע"א גבי איסור חישובו אך זה רק אם יש עליו שם דם רק דלא הוה דרך אכילה אבל אם נימא דפקע ממנו שם דם אז לא שייך זה ועי' בהך דפסחים ד' מ"ו ע"א ושבת ד' צ"א ע"א ולכך בב"ב ד' צ"ז אמרינן גבי שמרים דכדרך שאמרו לאיסורן כך להכשירן ר"ל משום דאיסורו חישובו ועי' שבת ד' ט"ז ע"א גבי כלי טמא חושב משקה וחולין ד' פ"ז ע"ב גבי מראה אדמומית ע"ש ועי' תוס' מנחות ד' ס"ט ע"א דגבי אכילה לא בעי מחשבה ועי' חולין דף קכ"א ברש"י ותוס' גבי אלל לענין איסור ע"ש, וע"ש ד' ק"ב ע"ב וגם עוד יש נ"מ אם צריך כזית שיהיה בהחמץ קודם שהמחהו או די גם אם יש בו כזית עכשיו ועי' תוס' סנהדרין ד' ד' ע"א גבי דם השרץ ובהך דנזיר ד' נ' הנ"ל בירושלמי ועי' מנחות ד' נ"ד ע"א ובכורות ד' נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח צריך רביעית דוקא אך י"ל דשאני התם משום דעיקרו הוא דם כדאמר שם ולכך אמר כן והוה קולא אבל בלא זה הוה סגי בכזית אף כמו שהוא עכשיו ועי' תוס' ע"ז ד' ל' ע"ב ד"ה ומטמא ונ"ל דזהו מה דאמר בחולין ד' פ"ז ע"ב ענוש כרת והוא דאיכא כזית ר"ל כשהיה מתחלה כזית קודם שנצלל ועי' בתוספתא כריתות פ"ב גבי הקפה את הדם דצריך כזית דוקא כמו שהוא עכשיו ואמר שם דאם אכל חצי זית דם קפוי וחצי זית דם צלול מצטרף אף דלכשיקפה לא יהיה בו שיעור כן הפי' בתוספתא שם ועי' שבת ד' פ' ע"א ובדברי רבינו שם פי"ח ה"ט גבי דיו ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ה ה"ב דגבי יין קרוש די בכזית ע"ש ועי' שבת ד' ע"ז ע"א:

2 פסחים פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: הִמְחָהוּ וּגְמָעוֹ, אִם חָמֵץ הוּא — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאִם מַצָּה הוּא — אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. וְהָא הָכָא, דְּאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת?

3 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה אין אדם. דלאו דרך אכילה קא"ל. לכאורה נפשט מזה ספיקו של המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת ה"ח בסופה דגם במ"ע בעינן כדרך אכילתן. אולם בחולין קכ אמרי' טעמא לחם עוני א"ר כו' ע"ש בתוס':

14 המחהו וגמעו - אשום לחם דמין דגן קאי ואשמעינן דגמיעה כאכילה לחייבו:

15 המחה - דישטנפרי"ר בלע"ז שהמחהו במים:

16 אין אדם יוצא בה ידי חובתו - דלאו דרך אכילה קאכיל ליה:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

שעברו צורת כו'. והנה אם הטעם דזה לא הוה לחם או משום דאין זה אכילה עי' כאן ד' ל"ח ע"ב בהך דר"מ ור"י ועי' חולין ד' ק"כ ע"א גבי המחהו דאמר דלא הוה לחם ועי' שם בתוס' דלא הוה אכילה ועי' רש"י פסחים ד' ל"ה ע"א וד' מ"א ע"א ונראה דנ"מ דאף אם קבע עלייהו ג"כ לא מברך וגם י"ל דהוה כעין דיחוי עי' ברכות ד' נ"א ע"א וביבמות ד' מ' ע"א וד' ל"ו ע"ב ול"ז ע"ב גבי חלוט ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ז ה"ט ג"כ משום דיחוי ועי' בנזיר ד' נ' ע"א גבי נצל ע"ש בתוס' ונ"מ לכאן אם נמוח ואח"כ נקרש ועי' בנזיר שם ד' נ"א ע"ב גבי מת שטחנו דבעיא אם יש לו רקב ועי' שם ד' נ"ג ע"ב דאקמח אקמוחי ועי' נדה ד' נ"ו ע"א דמת שיבש יש לו רקב וצריך לחלק בין בידים או מאליו ועי' ע"ז ד' מ"ו ע"א דיבש הוה שינוי ושם ד' ל"ז ע"ב גבי מה מים שלא נשתנו ועי' בירושלמי כאן פ"ו גבי מורתא שחיקתא דיליף לה מן פת ועי' כריתות ד' ה' ע"א גבי קלי וכרמל ועי' בכורות ד' נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח מטמא ע"ש משמע דוקא כבד ועי' חולין ד' ק"כ ע"א בתוס' ד"ה הוא עצמו ע"ש:

3 פרדס יוסף פתח ↗

לא תבשל ערש"י וש"ח אות ו', ובענין בליעה בלי לעיסה אי מקרי אכילה ע' כתו' ל': תחב לו בבית הבליעה, וחולין ק"ג:, ופסחים קט"ז: בלע מצה יצא, אם כי התו"ח כ' דמצה שאני דיוצאים בה גם שלכד"א דקרויה לחם עוני, מ"מ הרי דעת רש"י פסחים ל"ה. ד"ה אין דבעי גם במצה כד"א, וע' בזה בבית האוצר ח"א כלל ע"ב, ובאתוון דאו' כלל א', וע"ע זבחים ע"נ: תד"ה טומאת, וזבחים ק"ו. ד"ה כיון, וסנהד' פ"ג: ד"ה פרט, חולין ק"ח, ד"ה שפיר, בחינוך מ' קי"ג ונובי"ק יו"ד ל"ה בזה, וע"ע גו"א דברים י"ב ט"ו ובבית האוצר כלל קנ"ג הביא ראי' מרש"י שבת ע"ג. דבליעה ל"ח אכילה, ובסה"מ ל"ת קפ"ז כ' אם פתח פיו ובלע מאיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור חוץ מבב"ח כו', ונר' דרק בבלעו והוא חם דהוי שלכד"א משא"כ בליעה הוי כד"א. וברא"ם כ' כאן בהעתקת סה"מ אבל אם פתח פיו ובלע האיסור "או" אם אכלו חם כו' משמע להיפך וגם בבליעה לחוד חשוב שלכד"א, ובענין בב"ח עמש"ל בפ' בשלח דף ק"מ: ומשפטים דף רנ"ד, וע' ס' ויעש אברהם דף של"ג. בעטרת זקנים שם, ששאל לזקנו אם יש להקל בשבועות בחלב אחר בשר קודם ו' שעות, והשיב לו אם ישנת בצהרים יכול אתה לאכול, והרה"ק ר' בעריש ז"ל מביאלע התיר לשתות חלב בבוקר אף שלא עברו עוד שש שעות מאכילת בשר בערב:

« רש"י על פסחים ל״ה ע״א:י״ג רש"י על פסחים ל״ה ע״ב:ב׳ »