רש"י על פסחים כ״א ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים כ״א ע״ב:ב׳ רש"י על פסחים כ״א ע״ב:ד׳ »

1 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה עבר זמנו כו' דפריך פשיטא כו' דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלריה"ג כו' עכ"ל מיהו אי לאו משנה יתירה דהכא מהא דקתני לעיל שורפין בתחלת שש לא הוה שמעינן דאסור בהנאה אף בשעה ששית דרבנן דאל"כ אמאי שורפה ולא מריצה לפני כלבו ומוכרה לעובד כוכבים דאימא דנקט שורפה בשש משום דלאחר שש שורפה דאסור בהנאה וכן נ"ל לר"ש דקתני שורפין בתחלת שש אע"ג דלפני הפסח מותר בהנאה לר"ש כדאמר לקמן מ"מ תוך זמנו אסור בהנאה וצריך לשורפה אבל לר"י הגלילי אף לאחר שש א"צ לשורפה כיון דאינו אסור בהנאה ודו"ק:

2 פסחים פתח ↗

עָבַר זְמַנּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, לְשָׁעוֹת דְּרַבָּנַן. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַדֵּשׁ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אֲפִילּוּ בְּחִיטֵּי קוּרְדִּנְיָתָא — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין.

3 פני יהושע פתח ↗

בפירש"י בד"ה משש ומעלה ע"כ מתחלת שש דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן וכו' עכ"ל. נראה מפירושו שהוא סובר דחיטי קורדנייתא אית בהך חששא דאורייתא ואף ע"ג דקשות הן ואיכא לספוקי שמא לא נתחמצו אפילו הכי כיון דהוי ספיקא דאוריתא ומחוייב לשורפו ליכא שום רבותא בהכי ועוד מדנקט אפילו משמע דבשאר חמץ נמי איכא שום רבותא אלא דאכתי קשיא לי דלמא לעולם לאחר שש איירי והא גופא אתא לאשמעינן דאסור בהנאה מדאורייתא או לאפוקי מדר"י הגלילי דמתיר בהנאה לגמרי ואע"ג דפשיטא לן דלא קי"ל כר"י הגלילי ואסור בהנאה אכתי ס"ד דהיינו לחומרא אבל לענין קידושין מדלא קתני המקדש בחמץ בפסח התם בקידושין גבי שאר איסורי הנאה ס"ד דחוששין לחומרא לדר"י הגלילי או לאפוקי מדרבי שמעון דלפני זמנו שרי בהנאה מדאורייתא ואע"ג דרב פסק לקמן כרבי יהודה לענין דלפני זמנו נמי במשהו אכתי ס"ד דהיינו לחומרא והוצרך לאשמעינן דאין חוששין לקידושין כלל וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בסמוך דאליבא דרבי יהודה גופא נמי איכא למימר דלאחר שש עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן והיינו לחזקיה בסמוך וכדמשמע לכאורה ממאי דקאמר ר"י תולין כל חמש אלמא דשני ליה בין איסור אכילה להנאה וכדפרישית שם מיהו לשיטת ר"ת לעיל דף ו' ע"ב תוס' ד"ה משש שעות דחיטי קורדנייתא חמץ נוקשה מדרבנן הוא ומייתי ראיה מחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אם כן אתי שפיר ואע"ג דלמאי דפרישית בהא נמי לא מייתי ראיה שפיר דהא איכא למימר דנהי דמחמרינן בחמץ דרבנן אטו דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר כן בקודם שש כיון דאפשר דאפילו לאחר שש אין אסור בהנאה מדרבנן לחזקיה אפ"ה איכא למימר דנהי דמדרבי גידל לא שמעינן להא מילתא אפ"ה מגופא דמתניתין דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו שמעינן לה שפיר וכדפרישית בסמוך בשיטת התוס' דיתורא היינו לאשמעינן דאין חוששין לקידושין אפילו בעבר זמנו מדרבנן ולא איצטריך לאתויי דרבי גידל אלא להא מילתא לחוד דבאיסור דרבנן נמי אין חוששין לקידושין כלל אף לחומרא כן נ"ל לשיטת התוס' ולענ"ד לולי פירש"י ותוס' היה נ"ל דאף אם נפרש דחטי קורדנייתא חמץ דאורייתא כפרש"י ונפרש גם כן משש ומעלה סוף שש כפירוש התוס' אפ"ה א"ש דמשני לשעות דרבנן דאסור בהנאה כיון דרבי גידל קאמר דמסוף שש אין חוששין לקידושין אלמא דלאחר שש אסור בהנאה מדאורייתא ואם כן שעות דרבנן נמי אסור בהנאה דגזרינן שש אטו שבע משא"כ אי לאו דרבי גידל הו"א דלאחר שש עד לילה גופא אין איסורו בהנאה אלא מדרבנן כדפרישית ואם כן לא הוי שייך לגזור שש אטו שבע כיון דשבע גופא מדרבנן הו"א דשורפין אינו אלא משום דלמא אתא למיכל קמ"ל מדרבי גידל כן נ"ל נכון ובזה יש ליישב קושי' התוספות בקידושין דף כ"ו דמשמע שם דבאיסור דרבנן חוששין לקידושין וקשיא להו מדר' גידל ולמאי דפרישנא לא קשה מידי ובזה יש ליישב גם כן לשון הש"ע באה"ע סי' כ"ח שפסק דדוקא בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא הוא דאין חוששין לקידושין אבל בשעות דרבנן או חמץ דרבנן הוי ספק קידושין ותמהו עליו כל האחרונים ולמאי דפרישית א"ש שחושש להחמיר דחיטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא ולפירוש התוס' דמשש ומעלה היינו סוף שש דהוי לגמרי דאורייתא אבל בחד דרבנן אפשר דהוי ספק קידושין כסוגיא דגמ' דפ' האיש מקדש וסוגיא דהכא נמי א"ש כדפרישית ודוק אבל שיטת רש"י ז"ל עדיין צ"ע:

3 חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ומתחלת שעה וי"ו ולמעלה אסרוהו גם בהנאה. וסיים הטור ואם קידש בו אשה אינה מקודשת וב"י מקשה דברי הטור שבכאן ואבן העזר אהדדי הב"ח והט"ז משוים להרב ב"י כטועה גמור גם בש"ע בא"ח סי' ך"ח מתמיהים מאוד האחרונים על הב"י בש"ע ולפע"ד דברי הב"י כאן ושם באה"ע נכונים בלי פקפוק כלל לכן אציע תחלה מקור הדין דגרסינן שם בפסחים דף ז' על הא דאמר ר"י הבודק צריך שיבטל וכו' ומקשה הש"ס ונבטלה בשית ומשני הש"ס כיון דאיסורא דרבנן עלה כדאוריי' דמי' ולאו ברשותיה קאי ולא מצית מבטל ליה דאמר רב גידל א"ר המקדש משש ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ופירש"י משש שעות ולמעלה מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא עכ"ל והתוס' כתבו וז"ל ולא נהירא לר"ת דמשש שעות ולמעלה משמע מסוף שש שעות ומ"מ מייתי ראיה מחטי קורדנייתא שהן קשין והוי חמץ נוקש' שאין אסור נמי אלא מדרבנן. והנה האחרונים הבינו כאן ובא"ה דגם דעת רש"י דחטי קורדנייתא אינו אלא חמץ דרבנן דהוי נמי שעות דרבנן דהיינו תחלת שש אפ"ה לא הוי קידושין בתרי דרבנן באמת אין זה מוכרח כלל לע"ד בדעת רש"י דאפש' דגם דעת רש"י בתרי דרבנן לא הוי קידושין אך שס"ל דחיטי קורדניית' לא הוי חמץ נוקשה או שס"ל כמ"ד דחמץ נוקשה דאוריי' וכן צ"ל ראיה ברורה ומוכרחת מדעת רש"י פ' כל שעה פסחים דף ך"ח שכ' שם אהא דרב גידל וז"ל משש שעות על כרחיך מתחלת שש דאי לאחר שש אסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסור הנאה הרי להדיא מדעת רש"י דחוטי קורדנייתא אם נחמצו הוי דאורייתא דאל"כ מה הוכיח רש"י דאי לאחר ששה אסור מדאורייתא מאי אתא לאשמועינן פשיטא הלא מ"מ אתי לאשמועינן בחמץ נוקשה דרבנן אלא ודאי דהוי חמץ דאורייתא וכך משמעות לשון התוס' דריש פסחים שהם חידוש דין זה דהוי חמץ דרבנן מעצמם ולא שיהיה כן דעת רש"י איבר' מתוספת דסוף פ' האיש מקדש קידושין דף נ"ח בסוגי' בחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת ומקשה הש"ס אלמא בחולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו מדאורייתא ורמינהו וכו' ומשני דהכא במאי עסקינן בשוחט ונמצא טריפ' דהוי שחיטה שאינה ראויה ואף שנשחטו בעזרה מותרים בהנאה וכתבו תוס' שם אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע דאסור בהנאה דרבנן וקשה דאיך מקדש בהם והאמר רב גידל פרק קמא דפסחים המקדש משש שעות ולמעל' אפי' בחטי קורדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקידושין י"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפי' לר"ש אינה מקודשת עכ"ל תוס' ומדכ' תוס' דלפרש"י לק"מ לפי המסקנא משמע דקודם המסקנא לא א"ש לפירש"י דאף בתרי דרבנן אינה מקודשת וכן פי' מהרש"א שם בדברי תוס' וכן דעת הרע"ב ריש פרק כל שעה ולפ"ז צריך לדחוק לפרש לשון רש"י בפ' כל שעה שכתבתי דה"ק מדקאמר אפי' בחטי דקורדנייתא משמע דהדין עצמו קאי אשעות דרבנן כי אי אפשר לומר דמיירי בשעות דאורייתא א"כ לאיזה צורך קאמר אפי' פי' אף בחטים קורדנייתא שהוא דרבנן הלא כל עצמו של הדין לא נאמר רק בשביל זה דחמץ דרבנן דאיסור הנאה דאורייתא מאי אתא לאשמועינן דאינה מקודשת אלא ודאי דמיירי משעות דרבנן ולהכי קאמר אפי' בתרי דרבנן ג"כ אינה מקודשת ואחר דברי תוס' אלו אפשר נמשכו האחרונים אך לדעתי ודעת הב"י הפי' זה דחוק ורחוק מאוד במשמעות פרש"י וכוונת התוס' דר"פ האיש מקדש יש לפרש דלרווחא דמלתא קאמרי התוס' וכוונתו דלשיטתייהו דחטי קורדנייתא הוא רק דרבנן וגם אם נפרש דברי רב גידל בשעות דרבנן כפרש"י מ"מ לפי המסקנא לק"מ אבל באמת דעת רש"י לחוד דמיירי בחמץ דאורייתא וכן על כרחיך צ"ל שזה דעת רש"י כי היכי דלא תיקשי לפרש"י מסתמא דסוגיא דקדושין דקאמר אלמא דסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע דבאיסור הנאה דדבריהם מקודשת אף דלפי המסקנא לא קיימא היינו מטעם דר"ש סובר דחולין בעזרה דאורייתא ומוקי בשוחט ונמצא טריפה אבל בהא משמע מסתמא דש"ס מקודשת אלא ודאי דדעת רש"י דחטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא וא"כ ל"ק מחולין בעזרה דליכא שום צד דאורייתא כתירוץ התוס' לר"ת ומ"ש תוספות שוב ולפ"ה וכו' הוא רק לרווחא דמלתא כמ"ש: ואולי אפשר לפרש דברי התוס' עוד בדרך אחר וע"ש ואל תטעך לשון הרא"ש דספ"ב דקדושין שכ' דלר"ת תרי דרבנן מקודשת וכו' וסיים ודלא כפרש"י ע"כ ע"ש אין זו ראיה כלל להמעיין הטיב דהרא"ש כ' ג"כ לפי שמדברי ר"ת מבואר כן להדיא דתרי דרבנן מקודשת וגם הוא מכריע שם דעיקר כפירוש ר"ת וזה שכ' דלא כפירש"י ע"כ ע"ש ולא קאי דלא כפרש"י אתרי דרבנן ע"ש. והעולה מזה כיון דלדעת רש"י מיירי מחמץ דאורייתא ושעות דרבנן וא"כ לכאורה תקשה באמת למה לא אמר רב גידל סתמא המקדש בחמץ דרבנן אינה מקודשת אלא צ"ל דדוקא קאמר משש שעות ולמעלה כיון דלבסוף אתא לידי צד איסור דאורייתא ולכך אין חוששין לקידושין משא"כ בחמץ דרבנן דלא אתא לידי שום צד דאורייתא לעולם הוי קידושין כסתמא דש"ס דקידושין באיסור הנאה דרבנן מקודשת זה נראה לשיטת רש"י וזה ג"כ דעת הרמב"ם ריש פ"ה מה' אישות שכ' ג"כ כלשון רש"י ולדעת ר"ת בכל ענין דהוי חד צד דאורייתא או בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא לא הוי קדושין עד דאיכא תרי דרבנן אז הוי קדושין. ודעת הר"ן בשם הרמב"ם הובא בב"י סי' זה להיפך מדעת רש"י דדוקא בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא לא הוי קדושין משא"כ בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן חוששין לקדושין דדילמא אתי למטעי בשעות כל זה נ"ל פשוט שיטות הפוסקים לדעת הב"י על כן פסק בש"ע בא"ה סי' ך"ח וחושש לדעת כולם להחמיר דדוקא בתרי דרבנן מקודשת שהוא מוסכם מכל הפוסקים הנ"ל אבל בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או חמץ דרבנן ושעות דאורייתא הוי ספק קידושין ונסתלק בזה תמיהות כל האחרונים על הב"י שם בש"ע שפסק בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא דהוי ספק קידושין הא לכ"ע לא הוי קידושין ובאמת זה אינו ובבית שמואל שם רוצה לתרץ דעת הב"י בש"ע דחושש לדעת בעל המאור דלית הלכתא כרב גידל דאינו אסור עד הלילה מדאורייתא. ומ"מ בחמץ דאורייתא מסוף שש ולמעלה אינה מקודשת משום דמ"מ לדעתו אסור מדרבנן עד הלילה והוי חמץ דרבנן ושעות דאורייתא ע"ש דבריו יותר באורך. הנה מלבד שדבריו דחוקים שהרי הב"י כתב בסי' זה ואין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני רבים עכ"ל שדוחה לגמרי דבריו והתם יחוש לדבריו להחמיר אלא דבריו עצמו שם תמוהים לי דהוא עצמו סיים בלשון המאור מדרבנן אסור באכילה עד הלילה משמע דמותר בהנאה אף מדרבנן וא"כ למה פסק בחמץ דאורייתא מסוף שש לא הוי קידושין הא יש לחשוש לדעת בעל המאור דהוי קידושין כיון דלית כאן אף מדרבנן רק איסור אכילה כמו המקדש בשאר איסורי אכילה אכן כפי מ"ש הכל נכון בלי פקפוק כלל. וכבר כתבתי הדברים כהוייתן לבעל המחבר דבית שמואל בעצמו לק"ק שידלוב ותשובתו עדיין נשאר מעל. ועפ"ז דברי הב"י בסי' זה ג"כ נכונים כמה שמקשה דברי הטור אהדדי שכאן כתב כלשון הרמב"ם ורש"י דמשעה ששה אסור בהנאה ואם קידש בה האשה אינה מקודשת ובא"ה סי' ך"ט פסק כדעת הרא"ש ור"מ. וכל זה ברור ופשוט בכוונת דעת הב"י ונסתלק תלונת הב"ח והט"ז מעליו ומ"מ כדי ליישב דעת הטור דצריך לומר דכאן כיון שאין מקום עיקר הדין לכן לא דקדק לכתוב כל פרטי דין זה רק חדא מנייהו נקט אגב אורחיה בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא וה"ה להיפך בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא וסמך עצמו על מקום עיקר הדין באבן העזר סי' ך"ח ששם ביאר הדין להדיא כדעת הרא"ש ור"ח ודוק:

4 שואל ומשיב מהדורא קמא פתח ↗

והנה במה דאמרו יצא זה שאינו משתמרת לשם מצה רק לשם זבח נלפע"ד ראיה ברורה למ"ש הצ"צ סימן ס"ה דהא דאמרו מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתא לא משום דלא רמיא עליה כלל רק דכל שלא כוון לכוונה זו אף שכוון ועשה הדבר לשם כונה אחרת אמרינן דלמא לאו אדעתיה כ"כ ע"ש שהאריך ולפ"ז כיון דשימור לשם מצה הוא שלא תחמיץ כדאמרו בדף מ"ם אף שכיון לשם זבח מ"מ לא כוון לשם מצה ופסול ודו"ק היטב ועכ"פ דברי מהר"ל מפראג נכונים איברא דלפ"ז צ"ב מאי פריך הש"ס בדף ל"ו מדר"ע דאמר לשתי להם ולא אמרו לי דבר והא בדיעבד מותר וא"כ דלמא לא ראו וכל שכבר לש מותר לאכול והנראה בזה דהנה ר"ע משמע שהיה לש ביו"ט עצמו שהרי קאי על פלוגתת ר"ג וחכמים דכתב רש"י דישרף מיד לאו ביו"ט רק בחוה"מ ע"ש וע"ז אמר שבת היתה ולשתי לחם ולפ"ז הרי התוס' בפסחים דף ה' ד"ה וכתב כתבו דכל שבתחלת הבערה א"י להנות ממנו אף שאח"כ יוכל להנות אסור ואף דבדף מ"ם כתבו להיפך עיין במ"א סימן תק"ז ובדגול מרבבה שם ואני הארכתי הרבה בזה בתשובה ואכ"מ ולפ"ז כיון דלכתחלה אסור שוב לא היו יכול להנות בשעת הלישת דלכתחלה אסור וא"כ הוה אסור ללוש ובזה מיושב היטב הא דמשני ביו"ט שני והקשה הפ"י דקארי לה מה קארי לה וכי לא היה יודע דמיירי ביו"ט שני ולפמ"ש א"ש דק"ל דכל דאינו ראוי ליו"ט ראשון שוב היה אסור ללוש ולאפות וע"ז משני דבאמת היה ביו"ט שני דהיינו אחר הסעודה הראשונה ואז מותר ובלא"ה י"ל דכיון דר"ג אמר דתשרף מיד והיינו משום דחשש שלא יוכל לשמרו כ"כ וחכמים ס"ל דאפשר לשמרו עכ"פ לא גרע מדבר שיש בו ריעותא דאסור ביו"ט כדאמרו בביצה דף ל"ד ואף דקי"ל דלא מחזקינן ריעותא היינו במקום שאין ריעותא לפנינו אבל דכאן דר"ג אמר דתשרף מיד עכ"פ ריעותא גדולה היא א"כ עכ"פ ביו"ט אסור וע"ז משני ביו"ט שני והיינו דבאמת היה לש בחוה"מ ומזה ראיה ברורה להכל בו דכל שני ימים אסור מצה עשירה וא"כ לא עשהו ביו"ט כלל ובזה מיושב קושית הפ"י דבס"ד ס"ל דלש ביו"ט וזה חידש לו דהיינו ביו"ט שני דהיינו חוה"מ ודו"ק. ובמ"ש למעלה על דברת ראב"ד בפ"א מט"א עיין בצל"ח בשיטה דרחסה"כ אות ס"א ודבריו דחוקים בכוונת הראב"ד ועיין במי נפתוח פרפר סמך מ"ש בכוונת הראב"ד ולדבריו היה מיושב קושייתי אבל גם דבריו לא נהירא דבאמת פשטת הענין יורה דאם אינו מטמא אינו מכשיר דהא רוצה לחלק בין הכשר לטומאה וז"א אבל כלם לא הרגישו במ"ש והנה במ"ש הראב"ד דדבש תמרים אינו לח אוכל ולא משקה לא אמרו רק ביוצא מאליהן ולא בסחטן למשקין אמת דבשו"ת זקני הח"ץ סימן כ' משמע קצת שיש לחלק דכל שסחטן הוה יותר משקה אבל אני תמה דבברכות דף ל"ח לענין דובשא דתמרים אמרו דהוה זיעה בעלמא ובה"ג כתב והוא שנתן בו מים כתב הרא"ש שם דטעמיה דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים וא"כ קרא אינו רק בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינים הוא ול"ד ליוצא מן הרימונים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל היוצא מאיליה מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק הנה מבואר להיפך דדבש הזב מאיליה זהו הוא עיקר הדבש ולא היוצא מן התמרים ע"י כתישה וסחיטה הן אמת דבירושלמי מבואר דדבש אלו התמרים יכול דבש ממש ת"ל ובפרוץ בני ישראל וגו' והובא במלמ"ל פ"ב מביכורים הי"ט ובחידושי על התורה פ' ויקרא תמהתי על המלמ"ל והרדב"ז שהבינו באופן אחר ופשטת הריושלמי מבואר דדבש דקרא היינו התמרים גופא לא מה שיוצא מהם וא"כ מבואר דלא כרא"ש בשיטת הבה"ג ובאמת שבחולין דף ק"כ מבואר כן דדבש היוצא אינו חייב בבכורים כ"א התמרים גופא וע"כ מחוורתא בכונת הבה"ג כמ"ש בהג"א שם בשם מהר"ם ובפ"י קלסי' ועכ"פ מבואר דלא כראב"ד וגם מ"ש למעלה לענין אי הוה חיבור ע"י משקין שהאריך הראב"ד עיין ברכות דף ל"ז ע"ב בסוגיא דחביצא דשיטת התוס' היא דע"י משקין לא מקרי חיבור ובצל"ח שם רצה לפרש דכל שסחטן יש להמשקה דין אוכל והוה כעיקר הפרי והוא תמוה דאדרבא כל שסחטן יותר ראוי להיות דין משקה ולא דין אוכל וצ"ע ומצאתי במרכבת המשנה פ"א מט"א שם שרצה ג"כ לפרש ע"ד הצל"ח ואני תמה על עצמי דהיאך אפשר לומר דכל שסחטן הוה כעיקר הפרי ויהי' כאוכל וזה לא שמענו דלאחר הסחיטה יהיה לו דין אוכל ואדרבא משקה מקרי והנה בהא דאמר ר"ג אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אינה מקודשת ופירש"י מתחלת שש והבינו האחרונים דס"ל גם בתרי דרבנן אינה מקודשת והחק יעקב סימן תמ"ג האריך דרש"י ס"ל דחיטי קורדנייתא לא הוה חמץ נוקשה או דס"ל דחמץ נוקשה הוה מדאורייתא ולפע"ד זה א"א לומר דר"ג ארחב"י אמר רב כלם יהיו ס"ל דחמץ נוקשה מה"ת דא"כ היה ראוי לפסוק כן דהא פשטת הש"ס סליק כן וגם א"כ מה אפי' בחיטי קורדנייתא כיון דהוה מה"ת ויותר מסתבר דס"ל דלא הוה חמץ נוקשה אמנם תמהתי דלפע"ד הפירוש היא דהנה מצינו שנחלקו בזה הרא"ה והר"ן בסוף כל שעה אי חיטי קשה להתבקע משעורים או לא ועיין בטוש"ע סימן תנ"ג וסימן תס"ז ואני תמה על הרא"ה והר"ן דלמה לא הביאו שניהם דבש"ס פסחים דף מ"ם שם במקום שבאו יש שני סברות אי חיטי קשו או כיון דאית ביה צירי' שפיר דמי ולפ"ז עכ"פ בחיטי קורדניתא דקשים מאד ודאי מסתבר לומר דלא נתחמצו כל שנפל עליהם מים בלבד ולא נלתתו וא"כ ז"ש אפילו בחיטי קורדנייתא וכן מצאתי ברש"י בפסחים דף כ"א שכתב בהדיא דקשים ואם נפל עליהם מים אסור הרי בהדיא דזו הרבותא היא ודו"ק. ובגוף הענין דמ"פ עם מים אם הוה נוקשה נראה לפענ"ד ברור דזה דוקא אם מ"פ עם מים ביחד או שהמ"פ הם קודם ואח"כ מערב מים שהמ"פ אינם מניחים להחמיץ חמץ גמור אבל אם מגבל במים תחלה הרי נתחמץ חמץ גמור ומה בכך שאח"כ נותן מ"פ דהיינו יין או שמן מ"מ כבר עשה המים פעולתו והחמיץ ומעתה שפיר אמרו שם דאומר היה ר"ל מגבלה במים וכשרה וא"כ משכחת לה שיהיה חמץ גמור דהיינו אם יגבלה במים ויתחמץ היטב ואח"כ יערב בה שמן או יין וקמ"ל דלא יעשה כן רק שמגבלה במים עם מ"פ ביחד ואז הוה נוקשה ובאמת נוקשה אינו אסור ומיושב קושית הנו"ב ובזה יש ליישב דברי רבינו במ"ש שאם גבלה במים הרי נפסל קודם שתתחמץ והקשו דהי' לו לומר דאסור לגבל במים ולפמ"ש א"ש דהכי כוונת רבינו דהוא ס"ל דנוקשה מה"ת וא"כ כל שיגבל במים אף משמערב תיכף מ"פ מ"מ עכ"פ נוקשה יהי' ופסול אף שלא תתחמץ לגמרי ובלא"ה יש לי לומר דבר חדש ליישב קושית הנו"ב דבאמת נוקשה לא הוה מה"ת אבל לריה"ג דלא משכחת לה שיתרבה מנחת נסכים לחימוץ רק באופן זה א"כ התורה אחשבה חמץ לענין זה דנוקשה אינו אסור ושוב באמת ע"כ דנוקשה חשיב כחמץ לענין זה אבל לדידן דקי"ל כר"ע וקאי הריבוי על לחה"פ שוב באמת במנחת נסכים נוקשה באמת לא מקרי חמץ וזה שפסק רבינו כריה"ג משום דכיון דאפשר לומר לרבות לחה"פ שוב אין הכרח לרבות מנחת נסכים ודו"ק ובמ"ש בדרך הראשון יש ליישב מה שהבאתי לעיל בשם תלמיד אחד שהקשה בהא דפריך בדף נ"ג במנחות ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומה קושיא דלמא ס"ל דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה וא"כ כל המנחות הם רק נוקשה ול"ש לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור דלא משכחת כלל חמץ רק שיאור אף שתתחמץ לגמרי ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה שיהיה חמץ גמור כגון שיגבלה במים תחלה ותתחמץ לגמרי ומרבה מהפסוק שיגבלה במים עם מ"פ ביחד ולא יהיה רק שיאור וז"ב ודו"ק היטב והנה זה כתבתי קודם הפסח בעת היותי נודד ממקומי שמנקים הבית ולא עיינתי בשום ספר אח"כ מצאתי בשו"ת ספר יהושוע מש"ב הגאון מטארניפאהל סי' ט' וכפי הנראה שגם הוא דרך בדרך הזה שהיו מגבלו במים ואח"כ יצק שמן אבל הגאון בעל חוות דעת השיבו שהיציקה בשמן היו תחלה ויפה השיב לכאורה אבל אחר העיון אין כאן סתירה דמ"ש דהשמן היה מתחלה בכלי אמת שכן אמרו במנחות דף ע"ד ע"ה וכ"כ רבינו בפי"ג ממעה"ק אבל זה בהחמשה מנחות דהיינו מרחשת מחבת מאפה תנור אבל מנחת נסכים לא מוזכר שם ועיין בפ"ב ממעה"ק ה"א שם מבואר ענין מנחת נסכים ובה"ד שם ואינו מבואר שם מתי היה היציקה רק דסלת בלול בשמן ויוכל להיות דמגבלה במים תחלה ואח"כ מריקין עליו שמן ואף אם נימא דמסתמא היה כשאר מנחות אבל מ"מ שפיר אמרו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דעכ"פ אם לא אתרבי לחימוץ הו"א דיכול לגבלה תחלה במים ואח"כ בולל עם השמן ואף שכתבו התוס' במנחות דף נ"ד ד"ה אין דע"כ מ"פ עם מים מחמיצין מדקאמר בגבלה במים ומשמע דמ"פ עם מים מחמיצין הנה באמת י"ל דהתוס' קאי למ"ד נוקשה דאורייתא וא"כ מה"ת לומר דמגבלה במים לבד בלי שמן אבל אם נימא דנוקשה דרבנן ע"כ מוכרח לומר דמגבלה במים היינו מים לבד ואח"כ נותן השמן ולולא דמסתפינא דלא לחכו עלי בבי מדרשא הייתי מוסיף מה דאמרו לרבות מנחת נסכים לחמוץ הנה מפשטת הלשון משמע דהיינו שלוקה אם מחמצן ולפע"ד נראה להיפך דבאמת כיון דלא משכחת לה שתתחמץ ל"ש ע"ז הלאו דלא תאפה חמץ וכעין דאמרו בפסחים דאי לא בעי לתיתה שמור דמאי ולכך מרבינן דמביא מ"פ עם מים ויוכל להיות נוקשה וניהו דלא הוה חמץ גמור מ"מ ישמרנה שלא תתחמץ טובא אבל זה דחוק בלשון ומ"מ גוף הדבר יש לומר דהקרא אתי דל"ת מגבלה במים לבד ואח"כ בולל השמן דאל"כ לא משכחת כלל ענין חמוץ וע"ז מרבה דמגבלה עם השמן והיין וממילא לא הוה כלל חמץ ודו"ק. וראיתי בשו"ת גוא"י שגם לפניו הציע בעל ספר יהושוע דבריו הנ"ל והוא דחה בסי' ע"א דר"ח אמר במנחות דף ח' דאף הכ"ש אינו מקדש למנחה בלי שמן וא"כ שוב הו"ל מנחה פסולה כל שגבלה במים תחלה ולפמ"ש אין סתירה דמה ענין שאר מנחות שהם מנחה בפ"ע ותורת מנחה הוא נצוקה ובלולה ומתן שמן בכלי אבל מנחת נסכים דבאה עם הקרבן זה אינו בכלל מנחה סתם והרי גם היין מביא עם השמן וא"כ נשתנה מכל המנחות וי"ל דגם השמן נשתנה ונותנה אח"כ וגם מ"ש דבעבר ולא עשה כמצותו לא מיירי כדאמרו שם לענין ביסא ועישרון וז"א לפע"ד דכיון דהתורה רבתה לחימוץ ולא משכחת חימוץ בלתי שיגבל במים לחוד שוב הוה כמצותו בזה וז"ב ופשוט לענ"ד.

3 עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן - ה"ג ולא גרסי' פשיטא דהא אפי' בפסח איצטריך לאשמעי' דהא איכא רבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה כל שבעה לקמן:

4 לשעות דרבנן - כלומר האי זמנו זמן אכילתו משמע ואפילו שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן הוי אסור אף בהנאה:

5 משש שעות - על כרחך מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה:

6 חיטי קורדניתא - קשות הן ואפ"ה אם באו לחשש חמץ כגון שנפלו עליהן מים אסור:

3 הכתב והקבלה פתח ↗

ולא יראה לך שאור. לולי דמסתפינא דקא מצווחא חבראי עלי בבי מדרשא הייתי אומר דבר חדש, והוא אחרי שהוכיחו רבותינו פסחים כ"א ב' דחמץ בפסח אסור בהנאה, כל שאיסור זה נכלל ג"כ בלשון לא יראה, כי מצאנו לרבותינו שישמשו לרוב מלת ראוי, לדבר המוכשר והמוכן לצורך תשמישו, כמו חמץ ראוי לאכילה, שאור שאינו ראוי לאכילה, והוא בינוני פעול משרש ראה, כי כל דבר העומד מוכשר לתשמיש מה, עין ההסתכלות וההשגחה עליו, והיא מלה עברית אסתר ב׳:ט׳ הראויות לתת לה מבית המלך, וענין זה נכלל בלשון לא יראה לך שאור, וטעמו החמץ והשאור לא יהיו עומדים ומוכשרים לשום צורך ותשמיש: לא יראה אונבעאכטעט, ווערטהלאָז, וז"ש כאן בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו וכו', הנה מבואר מדבריהם שפי' לשון לא יראה לך על הביטול בלב, שהמכוון בו לחשוב אותו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ערמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה ה"ב. ובזה תאורנה עינינו דברי המתניתין פסחים כ"ח דתנן חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאור, שפי' לאוקימתא דרבא לפי שעבר הישראל בלא יראה על החמץ שלו קנסינן לי' לאסור אותו בהנאה אפי' אחר פסח, התבונן דלאו לא יראה לך שאור כתבה התורה בשני מקומות, כאן, ובפרשת בא י"ג ז' וקדם שם אליו לאו דלא יראה לך חמץ, ועזבה המשנה לאו דלא יראה לך חמץ המוקדם והביאה לאו דלא יראה לך שאור המאוחר, וכן הניחה הלאו הקודם דקודם, הכתוב שאור לא ימצא בבתיכם ע"ש בצל"ח שנתקשה בזה, ואם לא תהי' כוונת המשנה רק כפי הנראה בהשקפה ראשונה לאסור חמץ של ישראל אחר פסח בהנאה מטעם קנס לא זולת, למה לא הביאה הלאו המוקדם בקרא לא יראה לך חמץ או הלאו הקודם שאור לא ימצא, ולומר כיון דעבר על לאו לא ימצא קנסוהו אחר פסח, הנה זה יורה בבירור שבלשון לא יראה לך שאור יש משמעות איסור הנאה, ולזה בעברו על לאו זה בפסח ראוי לקנסו גם לאחר פסח, וכן הוא האמת שבלשון לא יראה לך שאור לבד יש בו לכוון איסור ההנאה, כי השאור בעצמו אינו ראוי לאכילה כלל ואינו עומד רק לחמץ בו עיסות אחרות, וזה אינו רק הנאה בעלמא שהעיסה המחומץ בו מוטעם יותר לחיך האוכל; והמכוון א"כ במאמרו לא יראה לך שאור, השאר לא יהי' בעיניך לצורך תשמיש שהשאור ראוי אליו, והוא שאסור למכרו לנכרי לצורך תשמישו לחמץ בו עיסות, דאלו ישראל כבר מוזהר עליו שלא ימצא בביתו וגם אסור לאכלו מטעם לא יאכל חמץ. מלשון הספרי שהבאתי שהמכוון בלאו דלא יראה לך שאור, הוא ביטול בלב מבואר שיפרש לשון לא יראה, מענין ראוי המורגל בדברי התלמוד, ראוי לחמע בה עיסות, ראוי לאכילה, ראוי לנשואין, וטעם לא יראה שלא יהי' השאור ראוי ומוכשר בעיניך, והיינו שיחשבנו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. לפי"ז ממה דמסיים קרא שבעת ימים, נלמוד דלספרי גם בתוך הפסח החמץ קאי ברשותו של אדם לבטלו. ומזה נ"ל ראיי' גדולה לדברי בעל שאגת ארי' ססי' ע"ז שכתב דלר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת, וסובר דגורם לממון כממון דמי, החמץ בפסח מה"ת ברשותי' קאי ומצי מבטל לי' ע"ש. וסתם ספרי שהוא ר"ש מבואר כדבריו. ומה שתמה עליו בעל מקור חיים הלכ' פסח סי' תל"א איך שייך בחמץ לומר דהוי גורם לממון מחמת שמותר לאח"פ, הא אי אפשר להתקיים עד אח"פ דהא מצווה להשביתו והוי דבר המופקר לכל. לדעתי אין זו תמי' כ"כ, למה שכ' רש"י חולין ד' חמצו של ע"ע אח"פ מותר מיד, היינו לאחרים לא לעצמו דאי גם לעצמו מותר א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו לנכרי ע"ש ובתוס', הרי אף דלכתחלה אסור למכור מ"מ אם בדיעבד יהי' מותר מקרי בר דמים, ה"נ אף דלכתחלה אסור להשהותו מ"מ כיון דבדיעבד מותר קאי עכ"פ ברשותי' לענין דמצי מבטל לי', והא דאסור למכור איסורי הנאה הוא ג"כ מה"ת כמ"ש תוס' נדרים מ"ז במאי דמבעי לן באיסורי הנאה מהו בחלופיהן. ומבואר יותר בשער המלך הלכ' יסודי תורה דף ד' ועיי' בס' בני אהובה הלכ' אישות רפ"ה, דומה לזה כתב בצל"ח פסחים מ"ו דכזית חמץ בפסח אע"ג דעומד לישרף מ"מ לא אמרי' בי' כתותי מכתת שעורי' ולא יקבל טומאת אוכלין, אע"ג דנותר ופרה לר"ש דסובר כל העומד לישרף כשרוף דמי אין בהם טומאת אוכלין דעפרא בעלמא הוא מנחות ק"ב, דשאני אלו דלעולם עומדים לשריפה, משא"כ חמץ אם יעבור וישהנו עד אח"פ אינו עומד לישרף, וכיון שחמץ זה ישוב להחשב אוכל אח"פ לא נדון אותו בפסח כעפרא בעלמא ושפיר גם עתה נחשב אוכל, ע"ש. והא דלא כ' בשאגת ארי' דלר"ש דסובר גורם לממון כמ"ד, החמץ בפסח ברשותי' קאי לבטלו, מטעם דהוי בר ממון בפסח עצמו, דחליפי חמץ מותרים אף למחליף עצמו, כבאו"ח ססי' תמ"ג וכמ"ש הפר"ח שם דמו' שעות ולמעלה ל"ד; כיון דלדעת רמב"ן הובא ברשב"א ור"ן ריש חולין הא דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת הוא לפי שאין דמיהן ר"ל שאין זה דמי איסורי הנאה, דכל דבר האסור בהנאה אינו שוה ממון, והמעות שמקבל המוכר עבורם אינו רק מתנה ביד המוכר, א"כ לא הוי חמץ גורם לממון מטעם חליפיו. אמנם מדתני בספרי לשון בטול בלב, ש"מ דלאו מטעם גורם לממון כמ"ד אמר הכי, דא"כ לא מהני בטול בלב לחוד להוציאו מרשותו, אא"כ הפקירו הפקר גמור לכן נ"ל בטעם הספרי, דאף למאן דסובר גורם לממון לאו כמ"ד, מ"מ למאי דקיימל"ן כר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר מה"ת, מהך טעמא לחוד ג"כ החמץ מה"ת ברשותי' קאי לבטלו, דהא חזינן בכל איסורי הנאה יש לבעליו זכות קנין בו ודידי' נינהו והוא נקרא בעלים של אותו דבר, כמ"ש הרשב"א סוכה ל"ה באתרוג של ערלה ותרומה טמאה, בלאו טעמא דכתותי מכתת שעורי' ליכא למפסלינהו ביום א' מטעם שאסורים בהנאה, דההיא ודאי לכם הוא, דודאי כל מידי דהוי דידי' וברשותי' דלית בי' זכות לאחרים לכם קרינן בי'. תדע דבמע"ש דפליגי אי הוי לכם או לאו היינו לר"מ דהוי ממון גבוה, אבל לרבנן דממון הדיוט הוא לכם קרינן בי' אעפ"י שאין בו דין ממון וזה ראיי' גמורה ולא זכיתי להבין דבריו, איך מדמה ערלה ותרומה דאסירי לגמרי באכילה והנאה למע"ש דעכ"פ מותר באכילה וסיכה וגם עיקר מצותו כך היא, ע"ש ברשב"א שחולק בזה על הראב"ד דסובר דמצד איסור הנאה לא מקרי לכם. ובאמת גם דעת רש"י כראב"ד, כי שם בסוכה כ' רש"י שאין בה דין ממון שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה נינהו הילכך לאו שלכם הוא, וכ"כ רש"י ב"ק כ"ט ב' מש"ש ולמעלה אין החמץ ברשותו דכל היכא דאיתי' אסור בהנאה. וכ"ד הרמב"ם פ"ג מחמץ ה"ז אינו יוכל לבטל שהרי נאסר בהנאה. אמנם דעת הר"ן כרשב"א דבנדרים מ"ז באומר לבנו קונם שאי אתה נהנה בחייו ובמותו דלא ירשנו כת' הר"ן שאין המכוון בלא ירשנו שאין לו זכות בגוף הנכסים דא"כ איך קתני סיפא ונותן לבניו או לאחיו, אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. והכי נ"ל בדעת התוס', שכתבו חולין ק"מ ד"ה למעוטי דבהמת עיר הנדחת מותרת לכפרה דלא קרינן בהו ממשקה ישראל כיון שהיתה להם שעת הכושר, ומשום איסור הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות נתנו, וכ"כ הרשב"א בחידושיו וע"ש במהרש"א, שהקשה עליהם הרב פני אריה תשו' ל"ט דכיון שנעשה עיר הנדחת ונאסרה בהנאה קודם שהקדישה, מי חל עלה הקדש כלל, והא לאו ברשות' היא להקדישו, וא"כ חולין גמור הוא ואיך תהיה כשרה לכפרה, ואפילו למאן דאמר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו שאין איסור מ"הת אם מקריב חולין על המזבח, אבל שיעלה לו הקרבת חולין לכפרה זו ודאי אינו. ע"ש שהניח בצ"ע. ואם נאמר שדעת התוספ' כרשב"א ור"ן דהאסור בהנאה מקרי דידיה ושם בעלים עליו, שפיר בידו להקדישו, ומצי לכפורי בה. וכפל הר"ן דעתו זה שם בנדרים מ"ח בהא דאי הוי בר ברך צורבא מרבנן וכיון שנשאר בידו זכות קנין בהם אף שזכות קנין זה קלוש מאד עד שאחרים יכולים ליטלם ממנו בע"כ כמ"ש הר"ן והרשב"א, נדרים פ"ה באוסר הנאת פירות על עצמו יכולי' אחרי' ליטול אותם בע"כ יוכל לסלק עצמו מזכות הקנין שיש לו בהם כדי שיזכה בהם אחר, כמ"ש הר"ן שם בנותנו לבניו או לאחיו שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסורים עלי טלו לעצמיכם, וכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר. עכ"ד עיי' במתני', פ"ד דפאה מ"ט, דאע"ג דאין קנין לנכרי ואינו שלו מ"מ יש בידו להפקירו מחמת קנין נכסים שיש לו בהם, כמ"ש הגר"א שם בשנות אלי' והוא ממש כדברי הר"ן, הרי דבאיסורי הנאה שאיסורן איסור עולם, מ"מ נשאר לבעלים זכות קנין בהם עד שיוכל לסלק עצמו מזכות שיש לו בגופם ולהפקירם, מכש"כ בחמץ שיש היתר לאיסור ממונו, שפיר נוכל לומר שנשאר עכ"פ בידו זכות קנינו בגופו, עד שיוכל להסתלק עצמו ממנו להפקירו ולבטלו, ור"ש הוא דסובר בעלמא הבדל בין איסור עולם ליש היתר לאיסורו, קדושין ל"ח, חדש. ובפסחים מ"ד נזיר יש היתר לאיסורו, ובריית' דמשרת התם הוא מספרי פ' נשא, וסתם ספרי ר"ש, דוגמה לזה הא דר"א הקפר ע"א מ"ג כפה לארמי לבטלה קודם הגבהה דאי הוי מגבה לה מקמי' הוי אליל של ישראל שכ' הר"ן אע"ג שאסורה בהנאה אין בה דין ממון מ"מ כיון שיכולה להתבטל ע"י ארמי מצו זכי בה. הרי אף דכמו שהוא עכשיו לית ליה בי' זכיה מ"מ כיון דמשכחת לה בטול ולהיות בו דין ממון מצי לזכות בה מעכשיו, ה"נ בחמץ אף שכעת אין בו דין ממון כלל מ"מ כיון דמשכחת בי' להיות בו דין ממון בעבר עליו הפסח. יש לו בו זכות קנין עכ"פ להיות ברשותו לבטלו ולזה אמר בספרי דדי בבטול בלב, דכיון דדבר הגורם לממון לאו כמ"ד, ואינו ממונו, סגי בגלוי מילתא בעלמא דלא ניחא לי' בי'. ולא יקשה עלן מדאמרי' פסחים ו' דבתר איסורי' לאו ברשותי' לבטל מדר"א דחמץ אינו ברשותן ש"א ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, דמבואר דמה"ת לאו ברשותי' לבטל, כי מרא דשמעת' התם הוא רב יהודה אמר רב, ורב לטעמי', דסובר כר"י פסחים למ"ד דחמץ שעה"פ מה"ת אסור. וכן ר"א דאמר משש ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו בב"י ערש"י ב"ק כ"ט הוא דלא כר"ש דסובר לפני זמנו מותר, רק לר"י דלפני זמנו אסור הוא דמש"ש ולמעלה אית בי' משום ב"י, כמ"ש בת' נודע ביהוד' סי' כ'. וכיון שהשוה הכתוב איסור חמץ לשאר איסורי הנאה להיות איסורו איסור עולם לענין הנאת ממונו, שפיר מסתבר לומר שהחמיר בחמץ עוד יותר שלא ישאר לו בו גם זכות הקנין. ואף שאין לו שום הנאת ממון בזכות הקנין, רק הכח להסתלק ממנו ולבטלו, מ"מ גם זכות קנין כזה אם ישאר לו כיון דמקרי שלו והוא נקרא בעליו הוי כהנאת ממון לעבור עליו בב"י. ולזה אמר ר"א חמץ מש"ש ולמעלה אינו ברשותו, ולא אמר אינו שלו, דבאמת הוא שלו דאע"ג שאסור בהנאה נכסי' דבעלים הוא וכדידי' דמי כדעת רשב"א ור"ן, אמנם אע"ג שהוא שלו מ"מ אין לו בזה שום ממשלה כאדם השולט בשלו כיון שאסור בהנאה, וזהו אינו ברשותו דאמר ר"א. וזכות קנין זה הנשאר לבעליו אע"ג שאינה הנאה של כלום, מ"מ אף הנאה קטנה כזו אם תשאר בידו עד שיוכל להסתלק ממנו להפקירו ולבטלו, אסרה עליו התורה עד דמקרי שהוא ברשותו כאילו יש לו ממשלה ושליטה עליו ועבר עליו עב"י ולרש"י וראב"ד דמצד איסור הנאה לא מקרי שלו, אינו מובן לשון ברשותו דאמר ר"א, לימא אינו שלו ועשאו הכתוב כאלו הוא שלו. גם היכי מוכח מר"א שאינו ברשותו לבטלו, נימא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין לעבור עליו בבל יראה היכי דלא בטלו, אבל שאין בידו לבטלו היכי שמעי' מניה, גם בצל"ח שם כ' יפלא למה הביא דברי ר"א, דאי למימר שחמץ אינו ברשותו, אטו עד דאתי ר"א לא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה, ואי להורות שאעפ"י שהוא אסור בהנאה אפ"ה עובר עליו בב"י כאילו הוא שלו, ג"כ למ"ל דר"א, הא קרא כתוב לא יראה ולא ימצא. ע"ש שהאריך בזה. אמנם לדברינו לדעת רשב"א ור"ן דבר גדול אשמעי' ר"א, ההבדל הגדול שיש בין איסור הנאה דחמץ לשאר איסור הנאה, דבאינך נשאר בידו עכ"פ זכות הקנין, ובחמץ גם זכות הקנין הנאה מקרי ואסור. אמנם כ"ז לרב דסובר כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח מה"ת אסור בזה אית לן למימר דמה"ת לא ברשות' קיימא, אבל לר"ש דקיימל"ן כוותי' דחמץ שעה"פ מה"ת מותר, אין סברה שזכות הקנין יהיה אסור מה"ת, ושפיר ברשותי' קיימא לבטלו מה"ת. ובדברינו מרווח דעת רש"י בתשובה. שהביא הרא"ש פ"ק דפסחים סי' ט' יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה. והסכים רש"י מדאמרי' דלאו זמן איסורי' ולאו זמן בעורי', משמע אי הוי בזמן איסורו או בזמן בעורי' שהוא זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי, ע"כ. שהוא תמוה דהא אמרי' פסחים ז' ונבטלי' בשית כיון דאיסורא דרבנן עלוי' כדאוריי' דמי' ולאו ברשותו ולא מצי מבטל לי' ולזה כ' הרא"ש דמ"ש רש"י בתחילת שש ר"ל סוף שעה ה' קודם שיתחיל איסורי', וכבר תמה עליו באבן העוזר. שהרי רש"י כתב בשעת שריפה גם בזמן בעורי' שהוא זמן קבוע וע"כ הוא תחלת שש כמבואר בש"ס, ע"ש. ולדברינו דעת רש"י נכונה, דמרא דשמעתא זו הוא רב יהודה אמר רב דסובר כר"י דחמץ שעה"פ מה"ת אסור, א"כ מה"ת לאו ברשותי' קיימא גם לבטלי' שפיר נוכל למימר דבשעה ששית דאיסור הנאה שלו דרבנן עשאוהו כדאוריי' דלאו ברשותי' קיימא גם לבטלו. אמנם לדידן דס"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ מה"ת מותר וברשותי' קיימא מה"ת לבטלו בזמן איסורו, אין סברה דבשעה דרבנן לא להוי ברשותי' גם לבטלו דהוי תרי דרבנן. ואף שפירש"י בחיטי קורדניית' בתחלת שש, אין מזה מוכרח דהוי תרי דרבנן, די"ל דרש"י סובר דחיטי קורדניית' אף שקשים הם מ"מ כשבא עליהם מים נעשים חמץ גמור ורק הזמן הוא מדרבנן, כמ"ש בתשו' נודע ביהוד' סי' כ"א. וכן משמע דעת רש"י ריש פ' כל שעה דבד"ה משש שעות כ' ע"כ מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאוריי', מבואר שסובר דחיטי קורדניית' אית בי' חשש דאוריי' ע"ש בפני יהושע. והנה דעת רש"י דבי"ט השבתתו בכל דבר וכשמוציאו מרשותו סגי עב"י וט"ז סי' תמ"ו ותמה עליו הרב בנשמת אדם, מדאיתא בירושלמי לא יראה לך אית תני' לך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטי' ואית תני' אפי' בפלטי' ל"ק כאן כשהפקירו קודם לביעורו כאן כשהפקירו לאחר ביעורו, הרי להדי' דאחר זמן איסורו אפי' הפקירו עובר עליו, והניח בצ"ע. ולפי המבואר בזה דהא דלאחר זמן איסורו לאו ברשותיה קיימא לבטל, לאו כ"ע היא, דלהרב בשאגת ארי' דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מ"הת, ברשותי' קיימא בפסח לבטל, ולהרב בעל אבן העוזר, דלמ"ד חמץ הוא מן הנשרפין ואפרן מותר, ברשותיה קיימא לבטל מטעם זכיית האפר, לפי"ז אין להקשות על רש"י מן הירושלמי, דהירושלמי הוא למאן דאית ליה דהחמץ לאו ברשותיה קיימא לבטל, לכן לא מהני במה שמוציאו ומפקירו, ודעת רש"י לדידן דקיימא מ"הת ברשותיה לבטלו, ומהני במוציאו ומפקירו. והנה הפר"ח בסי' תל"ד כ' מי שביטל בשעה ששית ולא ביער החמץ עובר עליו בב"י, כיון שחכמים אסרוהו בהנאה שוב אין מועיל לו בטול ולוקה עליו מה"ת, וראייתו ממה דאמרי' ונבטלי' בשית כיון דאיסור' דרבנן עלוי, כדאוריי' דמי', ע"ש. ולדברינו אין מכאן ראיי' לדידן. ומתוך דברינו הנ"ל אתילד דינא, במי שמת תוך הפסח ולא ביטל ולא ביער את חמצו, היורשים עוברים עב"י על חמץ זה, אם לא גילו מיד דעתם דלא ניחא להו למקני באיסור', ואם לא בטלוהו מיד ולא בערוהו דינו כחמץ שעה"פ דאסור מקנסא דר"ש. כי אע"ג שהחמץ אסור בהנאה, מ"מ גוף הנכסים דיורשים נינהו כמו בקונם לדעת הר"ן לעיל. וזה דלא כדעת בעל נודע ביהוד' בתשו' סי' ט"ו וסי' כ'. ועיי' במקור חיים הלכ' פסח בסי' תמ"ח שטען על דעת הנו"ב הנ"ל מטעם אחר. והנה ביסוד דברינו דהא דחמץ לאחר זמן איסורי' לאו ברשותי' קיימ' לבטל שאינו אלא מדרבנן, לא מצאתי גלוי דעת בפוסקים, אמנם ראה זה מצאתי להרב בעל אבן העוזר בחי' ריש פסחים שכ' דהא דלאו ברשותיה קיימא לבטל אינו רק למ"ד דחמץ הוי מהנקברין שאפרן אסור, אמנם למ"ד דחמץ הוי מהנשרפין דאפרן מותר באמת ברשותיה קאי לבטלו, ע"ש. ובפני יהושע פסחים כ"ד ב' ד"ה חוץ מעצי אשרה הוכיח דהא דאפרן אסור אינו אלא מדרבנן, ע"ש. ויש לעורר בדברים אלה כמה דברים בשיטת הפוסקים, ולפי המכוון במחברת זו, אין כאן המקום להרחיב בזה:

4 פסחים פתח ↗

« רש"י על פסחים כ״א ע״ב:ב׳ רש"י על פסחים כ״א ע״ב:ד׳ »