רש"י על פסחים ט״ז ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ט״ז ע״ב:ג׳ רש"י על פסחים ט״ז ע״ב:ה׳ »

1 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה הורצה קרבן לבעלים דמרצה כו' עכ"ל במזיד נמי הורצה לבעלים לענין שנתכפרו הבעלים כפרש"י בסמוך ודקאמר הכא גבי שוגג דהורצה קרבן לבעלים היינו לגמרי ונאכל גם לכהנים ודו"ק:

2 יבמות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי ״לֹא הוּרְצָה״ דְּקָאָמַר — לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה, אֲבָל בְּעָלִים נִתְכַּפְּרוּ בּוֹ.

2 המידות לחקר ההלכה פתח ↗

ואת הדבר הזה אנו רואים גם בהכלל של ספיקא דאורייתא לחומרא ספיקא דרבנן לקולא, למשל, אמרינן "ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור" במשנה טהרות פרק ד' משנה ט', והמשנה בעצמה מפרשת את הדבר, "כיצד? טמא שפישט את רגליו לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, היתה ככר טמאה בידו וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא. לטמא טהור כיצד? היתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין ככרות טהורין, ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור", ואנו רואים שהמשנה מבקשת ציורים מיוחדים גם על ליטמא טמא וגם על לטמא אחרים טהור, ומדוע אי אפשר היה לצייר את שני הדינים בציור אחד ולומר שהמשקין שנטמאו ע"י הספק, אם נגע בהם אדם או לא אם יגע בהם אחרי כך אוכל לא יטמאו מספק מפני שלטמא אחרים טהור? אם לא שבאופן שכזה שפיר יטמאו גם את אחרים, מפני שאין על המנוגע אחרי כך בהמשקין ספק עצמי, אלא רק מסתעף מהספק שיש על המשקין שיש בהם ספק אם נגע בהם הטמא, וכיון דס"ס נטמאו מספק, אז ממילא הם גם מטמאים אחרים690קושיה ותירוץ אלו נמצאים כבר בפני יהושע בפסחים טז, א שהקשה שם הפנ"י אמאי לא העמידה המשנה בחד גוונא שנטמאו המשקין בספק וטמאו אחר כך את הככר דלטמא אחרים טהור, ותירץ דכיון דספק טומאה ליטמא הוא דאורייתא הוי כספק טומאה ברה"י שספיקו כוודאי ויעויין בשער"י שיובא להלן ואם כן מהני גם לטמא אחרים כודאי. ואולם, יעויין בר"ן נדרים יח, ב ובביאור הרש"ש בדבריו שפירש כך את הברייתא דמיירי שהמשקין עצמם שטמאנו בספק הם שנגעו אחר כך בככר ועל זה גופא אמרינן ספק משקין לטמא אחרים – טהור. ועיין ברש"ש טהרות פ"ב מ"א. וברמב"ם מוכח גם כן שלא כדברי הגאון המחבר שכך פסק הרמב"ם חבית שהיא מלאה משקין ופשט הטמא את ידו לאוירה ספק נגע במשקין ספק לא נגע המשקין טמאין והחבית טהורה. הרי לנו שהרמב"ם העמיד את הברייתא במקרה אחד ואפילו שאנו מטמאין את המשקין מספק אנו פועלים כעין תרתי דסתרי ומטהרין את החבית.והנה בשושנת העמקים כלל יא הוכיח ממשנה זו דספק דאורייתא טומאת משקין עצמן – עיין פסחים טז, ב וברש"י שם שנתגלגל לדרבנן טומאת משקין לטמא אחרים ספיקו לקולא. ובשו"ת רעק"א סי' סד הקשה מפסק הרמב"ם הנ"ל למה שמבואר בטוש"ע יו"ד סי' שיד דספק בכור אסור להטיל בו מום אף בזמן הזה, אעפ"י שבזה"ז הטלת מום בבכור הוא רק איסור דרבנן. ותירץ הרעק"א שדוקא כשהנוגע הוא בב' חתיכות אנו יכולים להפריד הנדונים ולומר דבספק הראשון שהוא דאורייתא אנו מחמירים ובמה שנתגלגל ממנו לחתיכה השניה אנו מקילים מדין ספק דרבנן, ועל כן במשקין שאנו דנים תחילה על המשקה ואחר כך על החבית אנו יכולים להפריד הנדונים ולהחמיר במשקין כדין ספק דאורייתא ולהקל בחבית כדין ספק דרבנן, מה שאין כן בבכור שלענין גיזה ועבודה אנו מוכרחין לדון על הבכור גופיה לחומרא שהוא בכור כיון שהוא ספק דאורייתא שוב אי אפשר לנו להקל לענין הטלת מום. ובשערי יושר שער א פרק ח פליג על הרעק"א וביאר באופן אחר שיש לחלק בין אם הדין המסתעף נובע מהחומרא וכגון בבכור שהדין הטלת מום בזה"ז נובע מהאיסור גיזה ועבודה עיי"ש שביאר דבזמן הזה איסור הטלת מום בבכור אינו מחמת עצם הקדושה אלא הוא רק מחמת הנהגות הקדושה של גיזה ועבודה ואיסור שחיטה בחוץ, ועל כן הוי כספק דאורייתא שנאסר שפשוט שנדון ביה דין חנ"נ אף שחנ"נ בשאר איסורים הוא דרבנן, שכיון שהמקור ממנו נובע הדין נאסר אף כל המסתעף ממנו כמותו, אולם כשלא החומרא גורמת את הדין אלא מאותו שורש יוצא מנפק"מ הן לדאורייתא והן לדרבנן, וכגון בדוגמא שהביא רעק"א מביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה שאעפ"י שמחמירין בתרנגולת דהוי דאורייתא מקילין בביצתה דהוי דרבנן, והיינונ כיון שספק אחד הוא המביא לשני מסובבים התרנגולת והביצה אך כל אחד מהם הוא נדון לכשעצמו. וממילא דהוא הדין לענין טומאת משקין, ובהקדם דמה שאנו מחמירין בספק משקין אינו מטעם דספירו כוודאי וכסברת הפנ"י דלעיל דזהו רק בספק טומאה ברה"י, אלא שהוא מצד דין ספק דאורייתא שאזלינן ביה לחומרא, ומעתה עפ"י מה שיסד השער"י דדין ספק דאורייתא הוא איסור נוסף על החפצא של האיסור, כל זה הוא רק בנוגע להנפקא מינה שיש להחמיר בדינים הנובעים מספק זה כודאי איסור להרשב"א מדאורייתא ולהרמב"ם מדרבנן וכגון דבמשקין של תרומה יאסר לשתותם, אבל אין אנטו דנים לחומרא על עצם המציאות שהוא כודאי טומאה ועצם הטומאה נשארת בספק, נמצא שכשאנו דנים על טומאת החבית מצד המשקין לא אכפת לנו במה שדננו את המשקין כטמאין ודאי לענין דיני הטומאה, שהרי אין אנו דנים כאן על הדין אלא על עצם הטומאה והיא נשארה בספק, וכיון שאנו באין לנדון חדש שאינו נובע מחמת הדין שבו החמרנו שוב עלינו לבוא לכללי הספק ובדינים דרבנן טומאת משקין לטמא אחרים דינו כספק דרבנן לקולא.ונמצא לפי הדברים הנ"ל שהגאון המחבר צועד גם כן בדרכו של השערי יושר, אלא שנתווכחו בגדר ספק טומאת משקין, ודו"ק.ויעויין תפארת ישראל ידים פ"ב מ"ד שספק מים טמאין פסולים לנט"י דתרומה, אעפ"י שהידים ישאר טהורות דספק לטמא אחרים טהור, מ"מ כיון שכודאי טמאין נינהו ודאי פסולין. ויש לדון בדברים לפי"ד השער"י הנ"ל..

3 פסחים פתח ↗

תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה. מִדְּרַבָּנַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.

1 הורצה - קרבן לבעלים דמרצה ציץ כדלקמן:

2 במזיד לא הורצה - להיות בשר קרבן נאכל לכהנים דקנסא הוא אבל בעלים נתכפרו כדאמרינן ביבמות בהאשה רבה יבמות ד' צ. דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד לא מצו רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה קתני מיהת דם שנטמא אלמא דם קדשים שהוא משקין בית מטבחיא מקבל טומאה אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא ודכן דיוסף בן יועזר מלטמא אחרים הוא וקשיא לרב:

3 ומשני לעולם טומאת משקין דרבנן - והך טומאת דם דרבנן היא ודקשיא לך הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר:

« רש"י על פסחים ט״ז ע״ב:ג׳ רש"י על פסחים ט״ז ע״ב:ה׳ »