מאירי על נדרים פ״ד ב

« מאירי על נדרים פ״ד ע״א מאירי על נדרים פ״ה ע״א »

1 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קוֹרֵא שֵׁם, וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. מַאי לָאו, לְמַאן דְּאָמַר סְפֵקוֹ טוֹבֵל, קָסָבַר: אִית לֵיהּ טוֹבַת הֲנָאָה, וְכֵיוָן דְּאִית לֵיהּ טוֹבַת הֲנָאָה — לָא מַהְנְיָא.

2 וּלְמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ קוֹרֵא שֵׁם, קָסָבַר: סְפֵקוֹ אֵינוֹ טוֹבֵל, וְכׇל שֶׁסְּפֵקוֹ אֵינוֹ טוֹבֵל — לֵית לֵיהּ טוֹבַת הֲנָאָה, וּשְׁרֵי לֵיהּ לְאִיתְהֲנוֹיֵי.

3 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סְפֵקוֹ טוֹבֵל, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן בְּהָא קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: לֹא נֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ עַל מַעְשַׂר עָנִי. כֵּיוָן דְּאִילּוּ מַפְקַר נִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וְשָׁקֵל לֵיהּ הוּא — לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא.

4 וְרַבָּנַן סָבְרִי: נִכְסֵיהּ לָא מַפְקַר אִינִישׁ, דְּמִירְתַת דִּלְמָא זָכֵי בְּהוּ אִינִישׁ אַחֲרִינָא. הִלְכָּךְ — נֶחְשְׁדוּ.

5 רָבָא אוֹמֵר: כָּאן בְּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת, דִּכְתִיבָא בֵּיהּ נְתִינָה: ״וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר וְגוֹ׳״ — מִשּׁוּם הָכִי אָסוּר לֵיהּ לְאִיתְהֲנוֹיֵי.

6 כָּאן בְּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַגֳּרָנוֹת. כֵּיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ ״וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ״, שְׁרֵי לֵיהּ לְאִיתְהֲנוֹיֵי.

7 כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִין לִי יִטְּלוּ כּוּ׳. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן.

8 אֵימָא סֵיפָא: ״כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִין לִי״ — יִטְּלוּ אֲחֵרִים, אֲבָל לְהָנֵי — לָא. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן!

9 אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: הַגּוֹנֵב טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וַאֲכָלוֹ — מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי חוּלִּין שֶׁבּוֹ. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי,

פירוש מאירי על נדרים פ״ד ב

1 כבר ביארנו במי שאמרה קונם שאני נהנית לבריות ונתגרשה שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה מפני שאין לבעלים טובת הנאה בהם מכל מקום במעשר עני אינה ניזונת שהרי יש בו טובת הנאה לבעלים ליתנה לכל עני שירצה דהא כתוב ביה נתינה דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה וכבר ביארנו שהוא ממון לענין נדרים ומכל מקום דוקא במעשר עני המתחלק בתוך הבית כגון שלא היו עניים בגורן והוצרך להניחו בבית בימות הגשמים אבל המתחלק בגורן בימות החמה הואיל וכתוב ביה והנחתו הרי הם לענין זה כלקט שכחה ופאה ונהנית ממנו והוא שהקשו בספרי כתוב אחד אומר ונתת וכתוב אחד אומר והנחתו בשעריך כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים:

2 ולענין ביאור יש מקום עיון מה ענין לתלות טובת הנאה לטובל או אינו טובל וכמו שאמרו למאן דאמר אינו טובל לית בה טובת הנאה ומתהניא למאן דאמר טובל אית ביה טובת הנאה ולא מתהניא והרי טובת הנאה אינה תלויה אלא בלשון נתינה או לשון עזיבה והנחה הן שיהא טובל הן שאינו טובל פירשו בה שלדעת האומר אינו טובל מדמין אותו ללקט שכחה ופאה והולכין אחר מקרא של והנחתו בשעריך ולדעת האומר טובל מדמין אותו לשאר מעשרות והולכין אחר מקרא של ונתת ויש מפרשים שלדעת האומר שהוא טובל הרי הוא בכלל אשר ירימו וכדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו שמשם יצא לנו לאוכל טבל שחייב מיתה בידי שמים ובעתידים ליתרם הכתוב מדבר וכיון דכתיב ביה ירימו הרי הוא לשון נתינה ואע"ג דכתיב ביה ונתת התם הא כתוב ביה והנחתו ויצא אחד בחבירו אבל ירימו הוא לשון חזק יותר עד שבא רבא וחילק בין מעשר המתחלק בתוך הבית למתחלק בגורן:

3 הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כל הטבל ור"ל כפל כל הטבל ואין אומרין דוקא דמי חולין שבו אלא דמי כל הטבל ואע"פ שטובת הנאה אינה ממון קנסוהו רבנן לגנב ולענין ביאור זה שאמרו דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו כמי שהורמו קמפלגי ר"ל שלדעת האומר דמי טבלו כמי שהורמו דמיין ויש לו בהן מעכשו טובת הנאה ולדעת האומרים אינו משלם אלא דמי חולין שבו לאו כמי שהורמו דמיין ואין לו בהן עכשו טובת הנאה ושאלו בה ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו כלומר שאף כשתאמר שהן כהורמו ויש לו בהן טובת הנאה מכל מקום אינה ממון עד שהוצרך לתרצה משום דקנסוה לגנב יכול היה לתרצה בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן שאם תאמר כהורמו דמיין הרי התרומות שלו לגמרי למכרן לכהנים וחייב להפרישן אבל לא ליתנן כמו שביארנו בשני של קדושין אלא שלא רצה להעמידה בדבר שאינו מצוי:

« מאירי על נדרים פ״ד ע״א מאירי על נדרים פ״ה ע״א »