מאירי על נדרים ז׳ א

1 וכן נסתפקו בצדקה אם יש לה יד מוכיח אם לאו וביררו בה שאם אמר הדין זוזא לצדקה ואמר אחר כן והדין נמי צדקה גמורה אבל אי לא אמר נמי ולא נתבררה ואף זו מחמירין בה וכן שאלוה בהפקר וכגון שאמר הרי זה הפקר ואמר אחר כן וזה ובזו יראה שכל שלא זכה בו אחר אין מניחים אותו לזכות ואם קדם וזכה אין מוציאין ממנו:

2 ממה שנאמר בסוגיא זו הפקר היינו צדקה למדו קצת מפרשים שההפקר כנדר לענין שאינו יכול לחזור בו ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות נדרים כן ומכל מקום אין ראיה מזו לדעתי שהרי אף הוא מספק לומר שאין הפקר כצדקה ומשום דהפקר חזי לעשירים כלעניים:

3 בית הכסא אע"פ שאין בו צואה כבר ביארנו במס' ברכות שאסור לקרות שמע או להתפלל כנגדו אבל אם הוזמן לבית הכסא ולא נעשה עדין בית הכסא ר"ל שלא התחילו עדין ליפנות בו לקרות כנגדו מותר אבל בתוכו הדבר בספק אם יש זמון לבית הכסא אם לאו ואע"פ שבשאר דברים אמרו הזמנה לאו מילתא היא שמא בקרית שמע ותפלה החמירו והדבר בספק ולא עוד אלא שאף כשתאמר בו יש זמון נתחדש לנו בו ספק אחר אם יש יד להזמנה זו אם לאו ואם אמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא ואמר והדין נמי זו בכלל הראשונה היא שאין זה יד אלא הזמנה גמורה אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ואע"פ כן יד מוכיח הוא אלא שעל צד רחוק אפשר לדון את דבריו לתשמיש בעלמא ולא הובררה וזו ודאי נראה לפסוק בה לקולא חדא דהא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא ועוד שהרי תרתי ספיקי נינהו דהא זמון עצמו ספיקא הוא כמו שכתבנו ולמדת שבהוזמן בהדיא מיהא אסור לקרות בתוכו לכתחלה וכמו שכתבנו במסכת ברכות ובית המרחץ של מים חמין כל שרחץ בו אדם אע"פ שאין בו אדם עכשו אסור להתפלל בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת אבל זמון מיהא אע"פ שבסוגיא זו נשארה בספק לפי מה שביארנו במסכת ברכות ובמסכת שבת אין זמון אוסרו כלל וכל שלא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו:

4 כבר ביארנו במשנתנו במנדה אני לך שלדעת תנא קמא אינו כלום שלשון נדוי ושמתא הוא ואינו מצוי לחצאין ולדעת רבי עקיבא הלשון מספק אם מענין שמתא שלא לדונו בכלום אלא כמפליג בחירום שאין נדוי מצוי לחצאין אם לשון רחוק לדונו כמרוחקני ממך שאם צירף בו מה שאוכל לך יהא אסור באכילה מכל מה שלו ואם לא צירף בו כן יהא אסור לישב בארבע אמות שלו והלכה כדבריו ואסור אלא שאינו לוקה וכן ביארנו במשמתינא מינך שאינו כלום שאין זה לשון שמתא ואינה חלה לחצאין וייעדנו לבאר בנדינא מינך שלדעתנו דינו כמרוחקני ממך ושיש מפרשים בו שאסור בכל מיני הנאה ונמצאת למד מדבריהם דנדינא מינך אף בלא שום צירוף לשון הנאה אסור מפני שלשון זה לדעתם משמע שיהא נטול מכל הנאה שבו לגמרי שאלו אמר נדינא מינך שלא אוכל לך באכילה הוא דאסור ולוקה הא בשאר הנאות לא ומכל מקום יש מפרשים שמחמירים בענין זה בלשון נדוי של שמתא ומפרשים שמנדה אני לך אם צירף בו שאני אוכל לך אסור באכילה ולוקה ולא נאמר שחוכך אלא בלא צירוף ולאיסור הנאה שנסתפק אף הוא לשון נדוי לדון בו כל איסור הנאה או לשון משמתינא מינך שלא היה חמור אצלם לאיסור הנאה או אכילה כלל אלא אם כן צירף בו לשון פרטי ואף בתלמוד המערב מוכיח כן והוא שאמרו שם רבי עקיבא היה חוכך לאסור כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין ליה רבנין חומר בנדוי בית דין:

5 וכתבו בקצת תוספות שיש ללמוד מכאן שהמנודה שנדוהו בית דין נאסרו כל נכסיו בהנאה וכל שכן מוחרם הא המנדה את חבירו לא נאסר בנכסיו אלא שיש חולקין שלא לומר כן אלא בחרם בית דין של כל ישראל וכמו שמצינו בו אף חיוב מיתה כמו שמצינו בעכן ואני תמה אחר שנידוי הגמור אמור אצלם בלשון זה מה ראו להפריש בין נדינא למשמתינא והלא שמתא כנדוי וחמורה הימנה אלא שנראה שלא דנו אלא כפי מה שראו בזמנם ברגילות הלשונות ואפשר לפרש מפני שהשמתא אין המלה מונחת על ריחוק דברים שבממון אלא על עסקי עבירה ושם מיתה ונדינא הוא לשון כולל כל מיני ריחוק אף בלא נדוי עד שיש קורין מתוך כך בקמצות הנון וברפיון הדלת מלשון לנדה היתה ואין צריך בכך שאף בדגשות הדלת אפשר לפרשו ומתבל ינדוהו כמו שביארנו במשנה:

6 ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא ואין נראה כן שלא אמרה אף במשמתינא ואינו כן וראוי לפסוק כדבריו להחמיר לכתחלה ושאף חכמים לא ראינו במשנה שחלקו עליו בהדיא ואע"פ שבגמרא אמרו כי פליגי במנדה אני לך פירושו שמאחר שלא דברו בה חכמים וייחסה לרבי עקיבא ענין הדברים שלא היו חוככים בה כלל ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא כלום ומנדה אני לך שרבי עקיבא חוכך פירושו על ידי צירוף ואין הלכה כמותו ואין בו כלום אלא שדינו כמרוחקני מינך ונדינא מינך בלא צירוף אף הוא כחביריו ואם אמר נדינא מינך שאני אוכל לך בזו אמרו כוליה עלמא לא פליג דאסור וכן כתבו קצת חכמי הדורות ואין נראין הדברים: