מאירי על נדרים ס״ו ב

1 כבר ביארנו בילדותנו בחבור התשובה שהענוה ושפלות הרוח שתי מדות הן ושהענוה אינה מפקעת שררה מן הראוי לה אבל שפלות הרוח הוא שמשפיל עצמו ביתר מן הראוי לו וכל אחת מהן מדה מעולה ומעתה כל שראוי לשררה על הדרכים שביארנו שם אם רצה למחול על כבודו לפעמים ולהשפיל עצמו ביתר מן הראוי רשאי ואם רצה להעמיד שררתו ולא להשפיל עצמו רשאי:

2 בסוגיא זו הזכירו באחד שהדיר את אשתו הנאה עד שתטעים את התבשיל לר' יהודה ולר' שמעון ר' יהודה טעם מפני שנשא קל וחומר בעצמו אם לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים אנו על אחת כמה וכמה ור' שמעון לא טעם אמר ימותו בני אלמנה כלומר ימות בעלה ותהא אלמנה וימותו בניה בני אלמנה ולא יזוז שמעון מכבודו ולא עוד אלא שצירף טעם לדבריו שלא יגרום לו לקפוץ בנדרים:

3 וכן הזכירו באחד שהדיר את אשתו עד שתרוק ברבן שמעון בן גמליאל ושמע רבן שמעון בן גמליאל ואמר לה שתבוא ותרוק ובאה ברשותו ורקקה בלבושו והתירוה ואמרו והיאך הותרה על ידי רקיקה זו והרי לא נתכון אלא לבזותו לרבן שמעון בן גמליאל ואין כאן בזוי ותירץ מירק המניא דרבן שמעון בן גמליאל זילותא רבא היא והותר נדרה:

4 ובתלמוד המערב הזכיר באשה אחת שהלכה בבית מדרשו של ר' מאיר לשמוע דרשה שלו ונתאחרה הרבה וכשבאה כעס עליה בעלה והדירה עד שתלך אצל הדורש ותרוק בפניו עמדה באותו איסור שבת ראשונה שניה ושלישית עד שיעצו לה שכנותיה לילך עמהו לפניו ליתן לה עצה על הדבר והלכו כלן וכשראה אותן הרגיש בדבר והיה מנהגם שכשהיו כואבים בעיניהם היו קצת נשים לוחשות להם ורוקקות בעין מהן שלש פעמים ומהן שבע פעמים והראה הנכבד עצמו כואב בעין כאב גדול ושאלן אם יש ביניהן יודעת ללחוש בעין ואמרו לה שכנותיה הגיעה שעה הצריכה לך הלכה לפניו ולחשה לו ורקקה בפניו שבע פעמים ונמצאת מותרת על ידי רקיקתה בענותנותו של ר' מאיר ולשון תלמוד המערב בזה ר' מאיר הוה יתיב ודרוש בלילי שבתא הות תמן חדא איתתא שמעת ליה דדריש אמתינה ליה עד דחסיל מן דחסיל אזלת לביתא אשכחת בוצינא דטפאי אמר לה בעלה אין הוית אמרה ליה יתיבנא ושמענא לדרושא אמר לה לא כן וכן עיילת להכא עד דאזלת ורקת באנפי דרושא יתיבת שבתא קמייתא תנינא תליתאה אמרין לה מגירתא כדון אתון צהיבין אתינן עמך לבי מדרשא כלומר בשעה שירצו לצאת ולבא לבית המדרש והם שמחים למשנתם נלך עמך לשם לפניו לספר לו את הענין כדי לקבל הימנו עצה הוגנת לך כיון דחמא ר' מאיר יתהון צפה ברוח הקדש אמר להון אית מנכון איתתא חכימא מלחש בעינא אמרין לה מגירתא כדו את אזלה לחשא ורקקה בעיינוי ותשתריין לבעליך אזלא ויתיבת קמיה אמרה ליה אנא חכימא למלחש בעיינא אמר לה רוקי בעייני שבע זמנין ואנא מינשם ר"ל ובכך אני מתרפא כלומר ואיני רוצה בלחישא אחרת ונראה לי שאמר כן מפני שיש בלחישא צד איסור רקת בעיינוי שבע זמנין אמר לה זילי אמרי לבעליך חדא זמנא אמרת לי שבע זמנין עבדית אמרו לו תלמידיו רבי כך מכבדין את התורה אמר להון לא דיו למאיר להיות שוה לקונו דתני ר' ישמעאל גדול השלום ששמו הגדול שנכתב בקדושה אמר הב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו:

5 וכן הוזכר בסוגיא זו באחד מבני בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה לשם ואמר לה בשילי לי תרין טלפחין ונתכון לומר מעט עדשים ובשלה תרין טלפחין ר"ל תרין ממש וכעס עליה למחר אמר לה בשילי לי גריוא ר"ל מדה שלמה מן העדשים ורצה לנסותה אם תטעה בזו גם כן ובשלה לו גריוא כדבריו אמר לה זילי אייתי לי תרין בוציני והוא מתכוין לדלועים והביאה לו תרין שרגי שהבינה הדבר מנורות שלשונם בלשון ארמי בוציני אמר לה זילי תברינהו אריש בבא ונתכון לומר על ראש הפתח והיה בבא בן בוטא עומד לשם ודן את הדין והלכה לקראתו ושברתם על ראשו אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך צוני בעלי אמר לה בתי את עשית רצון בעליך המקום ירחם עליך ויוציא ממך בנים כבבא:

6 היופי כולל כל מיני יופי שבגוף ולא עוד אלא יופי השם הוא נכלל בו אפילו לא היה השם יפה מצד עצמו כל שהוא נאמר עליו כהוגן ודבר דבור על אופניו בכלל יופי הוא מעשה באשה אחת שהיתה כעורה ביותר ביופי ובמדות והדירה בעלה עד שתראה מום יפיות שבה לר' ישמעאל ב"ר יוסי שמע ר' ישמעאל את הדברים וחקר עליה בתכונת איבריה ואמר שמא ראשה נאה אמרו לו סגלגל שמא שערה נאה אמרו לו דומות לאניצי פשתן שמא עיניה נאות אמרו לו תרוטות הן שמא אזניה נאות אמרו לו כפולות שמא חוטמה נאה אמרו לו כלום שמא צוארה נאה אמרו לו שקוט ר"ל קצר שמא כריסה נאה אמרו לו צבה ר"ל נפוח שמא רגליה נאות אמרו לו רחבות כרגלי האוז וכשראה כן חקר לידע מה שמה ואמר שמא שמה נאה ואמרו לו לכלוכית שמה ואמר יפה קורין אותה לכלוכית על שם שמלוכלכת במומין כלומר כראוי קורין לה כן וששם נאה לפי ענינה והתירה:

7 ונשלם הפרק תהלה לאל:

8 נערה המאורסה וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השביעי שבספר בענין היתר הנדרים ובפרט בענין הנדרים שהיתרן אף שלא על ידי חכם אלא אף על ידי האב או האב והארוס או הבעל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים החלק הראשון ללמד בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה וכן אם מת אחד מהם אף האחר יכול להפר לה וכן אם נתקדשה ונדרה ונתגרשה בו ביום ונתקדשה לאחר בו ביום וכן לכמה ביום אחד אם האב יכול להפר עם האחרון אם לאו החלק השני בדין בוגרת והיא ארוסה החלק השלישי בענין שומרת יבם מן הארוסין החלק הרביעי במתנה עם אשתו דרך כלל להיות כל נדריה קיימין או מופרים היאך דנין בה החלק החמישי בזמן הראוי להפרה עד שמשם ואילך אינו יכול להפר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

9 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר נערה מאורשה אביה ובעלה מפירין נדריה הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואין צורך לומר שקיים אחד מהם אמר הר"ם בעבור שאמר אביה ובעלה היה מובן גם כן מזה המאמר שמפירין או זה או זה ושב ובאר שכונתו שיהיו שניהם יחד ואמנם אין צריך לנו שיקיים אחד מהם ואע"פ שחזר אשר קיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה לפי שהעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר וכאשר נשאל וחזר והפר לה אינו מופר עד שיפרו שניהם בבת אחת וראיית זה הדין בנערה ארוסה שישתתף דינה בין האב והבעל אמרו בין איש לאשתו ובין אב לבתו בנעוריה בית אביה:

10 אמר המאירי נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה וכו' צריך שתדע שהאב יש לו רשות להפר נדרי בתו קודם שבגרה מזמן שנדריה חלים עד תחלת הבגרות שזהו שנה אחת קודם זמן הנערות שנדריה נבדקין כמו שיתבאר בתלמוד נדה פרק דופן מ"ה ב' וחל ששה חדשים של ימי הנערות ונמצא רשותו בענין זה שמנה עשר חדש ולדעתנו מפר הוא בכל הנדרים אחר שלא נתארסה ואין בו חלוק בין נדרים שבינו לבינה וענוי נפש לשאר נדרים אע"פ שיש חולקים בזו כמו שנבאר בגמרא אבל משבגרה אין לו רשות בה כלל ואם נשאת אע"פ שהיא נערה עדין ונדרה לאחר נשואיה נתרוקנה רשות לבעל והבעל יכול להפר כל ימיה בנדרים שבינו לבינה ובנדרי עינוי נפש ואין לאב בה כלום נמצא האב יתר על הבעל לדעתנו שהאב מפר לבתו כל נדר שבעולם עד שתבגר כל זמן שהיא בידו לבדו כגון שלא נתארסה והבעל אף כשהיא בידו לבדו כגון שנשאת אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש והבעל יתר על האב שהבעל בנדרים שהוא יכול להפר לבדו כגון אחר שנשאה מיפר כל ימיה והאב משבגרה אין לו כלום בה אע"פ שלא נתארסה:

11 ויש בה מדה שלישית שיצאה במקצת מרשות האב ולא מכל וכל ונכנסה לרשות הבעל ולא מכל וכל והוא כשנתארסה שהאירוסין מוציאין קצת מרשות אב ולא מן הכל ומכניסין אותה קצת ברשות הארוס ולא מן הכל והלכך נערה המאורסה אביה ובעלה צריכין בהפרת נדרה ואם בגרה אין להם בה הפרה שהרי פקע רשות האב ממנה ואין לארוס כח להפר לבדו שאף משנשאת אינו יכול להפר בקודמין ויראה לי גם כן שאם הנדר אינו של עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אין להם בה הפרה שהרי אין רשות הבעל בנדר זה כלום ואין האב רשאי להפר לבדו אבל כשהיא נערה המאורסה והנדר של עינוי נפש או שבינו לבינה שניהם מפירין ומכל מקום יש אומרין שכל שהיא נערה המאורסה שניהם מפירין בכל נדר ואין זה כלום אלא שיש חולקים לומר שאף בפנויה אין האב מיפר אלא באותם שהבעל מיפר כמו שנבאר בגמרא:

12 ומכל מקום על נערה זו שנתארסה אמרו נערה המאורסה אביה ובעלה ר"ל הארוס מפירין נדריה ר"ל שהארוס והאב שניהם מפירין נדריה וכדי שלא תטעה לפרש אביה או בעלה חזר ופירש שאם הפר האב ולא הבעל או הפר הבעל ולא האב אינו מופר ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם ושאלו בגמרא למה לי למתני הכי ר"ל ואין צריך לומר אם קיים השתא הפר זה בלא זה לא כלום הוא קיים חד מיבעיא ואע"פ שבהרבה מקומות מצינו שהוא שונה דבר שאינו צריך בזו ואין צריך לומר זו מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ומתוך כך פרשו בה שקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו ביומו שיש שאלה בהקם על הדרך שיתבאר מהו דתימא מאי דקיים הא עקריה ר"ל ותהא שאלת הקמתו במקום הפרה ויהא הנדר ניתר בהפרת האחד עם שאלת הקמתו של שני קמ"ל עד שיפרו שניהם בבת אחת פי' ולאו דוקא בבת אחת אלא כלומר שאינו ניתר אלא בהפרת שניהם וצריך שיפר זה אחר שנשאל על הקמתו ויותר הנדר בהפרת שניהם כל שההפרה בזמן הראוי לשניהם כגון שהפר כל אחד ביום שמעו כך נראה לי ונמצא שהנדר ניתר בהפרות אלו אע"פ שהיה הקם בינתיים שכל שנשאל על ההקם הרי הוא כמי שלא היה שם הקם וכבר הפרו שניהם ביום שמעם ובבת אחת לאו דוקא אלא אפילו היה הפר זה בבקר וזה בערב או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכגון שלא שמעו שניהם ביום אחד שאם תאמר בבת אחת דוקא אף אתה צריך לומר שיפרו שניהם בדבור אחד ר"ל ברגע אחד ואם כן שאלת מיגז גייז או מקלש קליש אזלא לה ומכל מקום רוב מפרשים ראיתי שפרשו שנשאל על הקמתו וחזר והפר ומהו דתימא מאי דאוקים הא עקריה כלומר ותהא הפרתו שאחר השאלה מצטרפת עם הפרת האחר ויותר הנדר בהפרת שניהם קמ"ל עד דמפירין שניהם בבת אחת ר"ל אחר השאלה שהקמתו של זה בטלה הפרתו של זה עד שהיתה ההפרה כמי שאינה וצריך שיחזור ויפר ומכל מקום אף הם מודים שאין צריך שיפרו כאחד אלא כל ששתי ההפרות אחר שאלת ההקם דיינו אפילו זו בבקר וזו בערב וכל שאין שם הקם כל שיפרו שניהם אפילו זה בבקר וזה בערב דיינו או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכן כל שהפר האחד וקיים האחר ונשאל על הקמתו והפר כל שיחזור הראשון ויפר מופר ואין אומרים שאין הפרה אחר הפרה:

13 וגדולי המחברים כתבו בזו דרכים אחרים והוא שכתבו בפרק י"ב שאם שמע אביה והפר ולאחר ימים שמע בעלה והפר אינו מופר ובפרק י"ג כתבו נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר ונשאל המקיים על הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה שאין להם להפר אלא שניהם כאחד וכל אלו דברים מתמיהים אע"פ שגדולי המגיהים מחלו להם בה ואף גדולי הדור מביאין ראיה להיות ההפרות מצטרפות אע"פ שהיתה הקמה בנתים ממה שאמרו למטה בסוגיית המשנה השניה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל והרי בזו שהפרת הבעל שקדמה אינה כלום להצטרף הפרת האב עם הפרתו אחר שמת הבעל שאין זו הפרה בבת אחת ואע"פ כן הואיל ונתרוקנה רשות הבעל לאב על הדרך שיתבאר חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואין אומרין הואיל והפרתו של בעל לא היתה כלום אין האב יכול עוד להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה אלא שלדעתי אין זו ראיה ברורה שהרי מכל מקום הואיל ונתרוקנה רשות הבעל מכל מקום הדברים נראים שלא הפקיע הפרה ראשונה את השניה ואין מזו ראיה לדברינו אע"פ שהן עיקר הדברים כמו שכתבנו:

14 ולא עוד אלא שיש לתמוה לעיקר שיטת רוב מפרשים אלו שהזכרנו מה ענין שיהא הראשון צריך לחזור ולהפר והרי כל שנשאל על הקמתו לחכם נמצא ההקם בטל מעיקרו וכמי שאינו נעשה כמיפר אחד בשחרית ואחד בערב בלא הקמה בנתים אלא שמכל מקום ראיתי לגדולי הדור שהרגישו בה ופרשו קיים חד דוקא האב שהוא המיוחד שבהם והעיקר על הדרך שאמרו בבתרא פרק הספינה בענין אם היה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה שפירושו כשהיתה מדה של לוקח ואין הטעם כאן אלא מפני שהורע כח הבעל אצל האב ליפקע הפרתו בנקל אלא אם כן היה האב ראוי להפר באותה שעה שאין הבעל מיפר אלא בשתוף ובשעה הראויה לשניהם וכמו שאמרו שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר חלקו של אב אבל שמע האב והפר ולא הספיק הבעל להפר עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואע"פ שאמרו עליה הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרין אינו יכול להפר התם טעמא אחרינא הוא שמאחר שהפר האב בעוד שהבעל קיים מקלש קליש חלקו של בעל ואינו יכול להורישו לאב כמו שיתבאר אבל מכל מקום הורע כחו של בעל ונמצאו מודים לשיטתנו במקצת שבהפר האב מיהא וקיים הבעל ונשאל והפר הפרתו מצטרפת ואין צריך האב לחזור ולהפר וסוף הדברים אחר שהודו לנו במקצת אנו מחזיקים בכלה לחזור בשיטה ראשונה שכתבתי שההפרות מצטרפות וההקם כמי שאינו אע"פ שאני יוצא בה מדרך כל המפרשים:

15 וצריך שתדע שכל שאתה אומר בנערה המאורסה אי אתה אומר נערה אלא למעט את הבוגרת אבל שנה שקודם הנערות והיא שנת י"ב שנדריה נבדקין דינה לענין זה כנערה לגמרי אם בשלא נתארסה להיות האב מפר לבדו ואם קבל הוא קדושין בשבילה להיות הוא והארוס מפירין נדריה על הדרך שכתבנו בנערה הא מקודם זמן זה אין נדריה נדר כלל:

16 מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ר"ל לארוס להיותו מיפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כלומר כל בנעוריה אפילו נתארסה היא נגררת אחר בית אביה אע"פ שמת האב אחר שהיתה בביתו ואין בעל יכול להפר ואין לה תקון אלא בשאלה על ידי חכם ולא סוף דבר במה שנדרה בחיי האב אלא אפילו נדרה אחר מות האב אין הארוס יכול להפר וכן הדין אם בגרה שאין לאב עוד בה כלום ועדיין היא ארוסה ונדרה לאחר שבגרה אין הארוס מיפר וכמו ששנינו למטה בבוגרת ששהתה עד שהגיע זמנה שאע"פ שבעלה חייב במזונותיה אין הארוס מפר עד שתכנס לרשותו לדעת חכמים וענין המשנה בנדרים שנדרה לאחר שבגרה ולאחר ששהתה שאלו נדרה קודם שהיתה והגעת זמנה הרי אף בנשאת אין הבעל מיפר בקודמין אפי' נדרה בעודה ארוסה ואפילו מת האב אלא בשנדרה לאחר בגר ושהיה והגעת זמן ואע"פ כן לא יפר ובגרות כמיתה דמי ולמדנו שאפילו אין לה אב אין הארוס יכול להפר ואם נדרה קודם שנתארסה ונתארסה בזה יפה כח הארוס מכח הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין ולא סוף דבר בנדרה קודם שנתארסה ונשאת אלא אף בנדרים שנדרה לאחר שנתארסה ונשאת ואלו הארוס אף במה שנדרה קודם שנתארסה ונתארסה הארוס מיפר עם האב הואיל ובשעה זו היה האב ראוי להפר כגון שהיה ביום שמעו וכן יפה כחו שכל שהוא מפר בשתוף בכל הנדרים הוא מפר לדעת קצת אלא שאין אנו נסכמים בה כמו שביארנו:

17 ונשוב לענין משנתנו והוא שאם מת הבעל בעודה ארוסה נתרוקנה רשותו לאב אחר שהיא עדין נערה ומפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בה שתי הויות ר"ל ואם היו תהיה לאיש מקיש נדרים שקודם הויה שניה לנדרים שקודם הויה ראשונה מה נדרים שקודם הויה ראשונה ר"ל קודם אירוסיה אב מיפר לחודיה אף קודם הויה שניה ר"ל שמת הארוס והיא עתידה ליארס לאחר ולא נתארסה עדין אב מיפר לחודיה ואפילו בנדרים שנראו לארוס ר"ל ששמע בהן ולא הפר שנמצאו נכנסים בתחום צורך הפרתו ולא הפר ומת ביומו ואין צריך לומר בשלא נראו או ששמע והפר וכל שכן שאין צריך לומר בנדרה אחר מות הארוס ומכל מקום אם שמע וקיים או שתק ולא מת ביומו שנעשית שתיקתו הקמה אין האב מפר בזו יפה כח האב מכח הבעל ר"ל מכח הארוס ובדבר אחר יפה כח הבעל ר"ל הארוס מכח האב שהארוס מפר בבגר מה שאין כן באב ושאלו בגמרא היכי דמי אילימא שקדשה כשהיא נערה ובגרה ר"ל ונדרה כשהיא נערה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ר"ל שלא להוריש זכות בתו לבנו אלא שהיא זוכה במה שהיה שהאב זכאי בה ובגרות מוציאה מרשות אב ר"ל שאפי' האב אין לו רשות בה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל כדפרישנא אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל אלא שקדשה כשהיא בוגרת ר"ל ונדרה כשהיא בוגרת וזו ודאי אינה הלכה שאף בזו אין הארוס מפר לא בזמן אירוסין שאין לו לבדו בה כלום והאב אין יכול להפר שכבר בגרה ולא לאחר שנשאת שאין הבעל מפר בקודמין ומתוך כך פרשו בה רבים בבעל דוקא ר"ל שנשאת ונדרה משנשאת ולענין פי' מיהא אינו נראה שאף בנערה כן כל שנשאת ונדרה אלא לענין פירוש אתה מפרשה בארוס וכדעת ר' אליעזר שאמרה כן למטה במשנת הבוגרת אלא שאין הלכה כן והוא ששאלו בגמרא תנינא חדא זמנא הבוגרת וכו' דקאמר ר' אליעזר יפר ותירץ אי בעית אימא הא דהכא דוקא ולקמן לאשמועינן פלוגתייהו דרבנן דהילכתא כוותייהו אתא ואי בעית אימא הא דהתם דוקא והכא איידי דקתני בזה ר"ל בזו יפה כח האב וכו' תנא בזו ר"ל בזו יפה כח הבעל ולדעת ר' אליעזר:

18 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: