1והנה בפרטיות בחינת הכתר, איך שהוא בחינת ממוצע2ויש בו מבחינת האחרונה שבמאציל, והוא בפנימיות שבו, והוא שרש וראש לנאצלים בחיצוניות שבו, וכמו שכתוב בעץ חיים3וגם היות ידוע שבחינת ג׳ ראשין דעתיק יומין מובדל ומרומם, בלתי מלובש בנאצלים4וזהו המתנשא מימיות עולם5ולכך נקרא עתיק יומין, מלשון המעתיק הרים כו', שנעתק מימות עולם כו'. הנה כל זה ידוע.6ויש להבין בזה דרך פרט, בהיות שעתיק יומין ואריך אנפין נחשב לאחד, רק שבכללות נחשב בחינת עתיק יומין מסוף עולם האין סוף, ובחינת אריך אנפין הוא שרש וראש לנאצלים, כמו שכתוב בעץ חיים.7וביאור הדברים ידוע שזהו בחינת התענוג והרצון8ולהיות שאנו רואים שבכל רצון יש תענוג, ולולי התענוג לא היה רצון לדבר כלל9כמו הרצון לעושר וכבוד, לולי שיש בו תענוג לא היה רוצה בזה כלל10אם כן התענוג הוא בחינת פנימיות הרצון לכאורה11ואנו רואים להיפוך גם כן, שאם אין רצון אין תענוג12שהרי דבר שלא ירצה בו לא יתענג ממנו כלל. אם כן הרצון פנימית התענוג13ואנו רואים שזה בלא זה אינו מתקיים, כי אין לרצון קיום בלא תענוג ואין לתענוג קיום בלא רצון14ולפי זה מוכרח לומר ששניהם מהות אחד, מאחר שמאמצעות חיבורם יחד דוקא יתקיים כו'15וכל זה בין בתענוג ורצון פשוט ועצמי, בין בתענוג ורצון מורכב שהנפש מתפשט ונמשך אחריו, גם שאינו מעצמותה, אלא הוא דבר נבדל כו'.16ואמנם בכלל אנו רואים שהנפש טבעה להתמשך אחר דבר שיש בו תענוג, עד שיכול להיות כל עצמותה נמשך ונכלל בו17כעונג המורכב בפרט נבדל, כמו בכבוד או ממון או חכמה, ומדות בחסד ודין וניצוח והתפארות וכהאי גוונא18או בדברים שהנפש מחמדתן, כתאוות כל תענוגי העולם הזה וכהאי גוונא19אף על פי שכל אלה אינן בבחינת עצמיות התענוג ההיולי, רק שהנפש תומשך ותחמוד להם, אבל מזה נראה שעצם הנפש הוא בבחינת תענוג ההיולי20על כן תומשך אחר עונג מורכב ותברח מן הצער, שהוא היפך העונג21עד שב' קוין שקולין הן ממש22שכפי ערך התפשטות הנפש במלאת אורה בדברי תענוג, כן תתכווץ ותתמעט אורה בצער ויגון בתכלית כו'23ומזה נראה בעצם מהותה, שהוא התענוג24והעיקר ממה שתברח ותתכווץ מן הצער25מזה ראיה יותר כו'26ועל כן גזרו אומר המקובלים הראשונים, שהתענוג נחשב מעצם הנפש, ואמרו שאין לך למעלה מן העונג27ואין האמת כן, רק שהעצמיות דנפש תתמלא מן התענוג הרב ותומשך כל עצמותה, עד שתכלה ותומשך כמעט כולה, כמו כלתה נפשי כו'28ולהיפך תכלה בגרעון אור לגמרי מכל וכל, מעוצם הצער המופלג כידוע29וראיה ברורה יותר ממה שאנו רואים שגם בפרטי כחות של הנפש, הנה בחינת העונג שבזה הכח בפרטות, הוא עיקר קיום מציאותו תמיד30כמו הכח של מדת החסד, גם שהוא עצמי וטבעי בטבע הטוב להטיב, עיקר קיומו הוא התענוג, שמתענג בשפע הטוב31וזהו קיום האמיתי לטבעיות טובו, שהוא מה שטבעו להתענג ביותר מן ההטבה, עד שכל עיקר חיותו בנפשו בא על ידי עונג זה שבטוב וחסד32ולהיפוך במי שהוא אכזרי בטבעו, אין זה רק שזהו כל חיותו בתענוג זה שעושה רע ואכזריות, כידוע33וכן במדת הניצוח, כל עיקר קיומו רק העונג המופלג, עד שחיות נפשו נמשך כולה בזה שינצח לזולתו34ואם לא ינצח יחלה כו'35וכך הוא בכל פרטי פרטי המדות עד החכמה והרצון36הרי עיקר קיומם ומקורם העונג, ולולי העונג שבהשכלה אין לו כח לחדש שום חכמה, כנראה בחוש37וכמו שאמר אלמלא חדווה דשמעתא כו'38וכידוע בענין חכמת אדם תאיר פניו, שהלחלוחית, שבו עונג ההיולי, הוא המקור להשכיל כל שכל כו'39ואמנם ברצון בלבד אנו רואים שבלא רצון אין תענוג נמצא, גם בכל פרטי המדות40כמו אם לא ירצה בחסד או דין אין לו בו תענוג כלל41וכן אם לא ירצה להשכיל לא ימצא העונג לזה כלל42וכן אם לא ירצה בניצוח כלל אין לו תענוג בניצוח או התפארות, וכן בשאר תענוגי עולם הזה, כממון וכבוד וכהאי גוונא43בלא רצון אין תענוג בהן כלל וכלל44והיינו מפני שכללות ענין זה הוא בהיות שכל עיקר עצם הנפש נמשך אחר התענוג והרצון, שהרצון הוא גם כן המשכת כל הנפש עד שכולה תכלה ברצון לדבר מה כו׳ כידוע על כן גם בכל פרטי כחותיה, עיקר קיומם הוא התענוג והרצון45והעדרם הוא הצער מדבר זה, היפך העונג46ודבר המנגד לרצון, גם שאינו צער, יצטער ממילא47כמו אם ירצה לאהוב שונאו, יתענג ממנו48ולהיפך אם לא ירצה באהובו, יצטער ממנו49וכן אם יתענג בשנאוי לו המזיקו, ירצה בו, ואם יצטער באהוב לו, לא ירצה50כי מהות אחד הן הרצון והתענוג, ולא נודע מי קדם51ולפעמים זה פנימי וזה חיצוני, ולפעמים להיפך52ולא ימצא אחד בלא זולתו, שאם אין תענוג אין רצון, ואם אין רצון אין תענוג53בין בפשוט בין במורכב כנזכר לעיל ודי למבין:
