1מדובר כאן בעפר תיחוח שאינו צריך עוד כתישה,2ומקשים: גם בעפר תיחוח, והא קא עביד גומא והרי הוא עושה גומה על ידי עצם הוצאת העפר או הדקר מן המקום! ומשיבים: יש להסביר זאת כדברי ר' אבא. שאמר ר' אבא: החופר גומא בשבת, אם אינו צריך אלא לעפרה ואינו מעונין בעשיית בור — פטור עליה, משום שעשיית הגומה לא היתה מתוך רצון וכוונה תחילה לעשותה, אלא היא תוצאה של מעשה אחר, וכיון שאינו מעוניין ביצירת גומא זו אינו אלא כמקלקל והמקלקל אינו חייב במלאכת שבת ויום טוב.3א שנינו במשנה שאפר כירה מוכן הוא. על דברים אלה תוהים: אפר כירה מאן דכר שמיה מי הזכיר את שמו? כלומר, כיצד מגיעים הם לדבר באפר כירה שלא נזכר כלל קודם לכן, ולא דנו בו? אמר רבה: הכי קאמר כך אמר, כך צריך להבין: ואפר כירה מוכן הוא. כלומר: הכל מודים גם כן שאפר כירה נחשב כמוכן, ומותר לכסות בו, ואין צריך להכינו במיוחד לשם כך מבעוד יום.4אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו שאפר כירה נחשב מוכן לכיסוי, אלא כשהוסק מערב יום טוב וכבר מאז נעשה אפר, אבל אם הוסק ביום טוב עצמו — אסור. ואם האפר עדיין חם וראוי לצלות בו ביצה, הרי באותה שעה שהוא ראוי לשימוש איננו מוקצה, וכיון שכך מותר להשתמש בו גם לצורך הכיסוי.5ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: כשאמרו אפר כירה מוכן הוא — לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב — אסור. ואם עדיין הוא חם וראוי לצלות בו ביצה — מותר.6ועוד אמרו: הכניס אדם עפר מבעוד יום לגנתו או לחורבתו כדי להשתמש בו לצרכים שונים — מותר גם לכסות בו את הדם. וכיוצא בו אמר רב יהודה: מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו סלו עפר ועושה בה בקופה זו ובעפר שבה כל צרכו.7בהלכה זו הוסיף ודרש מר זוטרא ברבים משמיה משמו של מר זוטרא רבה הגדול והגביל הלכה זו: והוא שייחד לו לעפר זה קרן זוית, שמוכיח שהכניסו כדי להשתמש בו לכל צרכיו, ולא הביאו עפר סתם לפזר על קרקע הבית, שאז נתבטל לקרקע ונעשה שוב מוקצה.8מיתיבי מקשים על כך, ממה ששנינו: כוי בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה, אין שוחטין אותו ביום טוב, כי קיים הספק אם הוא חיה וחייבים לכסות את דמו, או לא, ואם שחטו — אין מכסין את דמו. ואי איתא ואם יש מקום לדברי רב יהודה שיכול אדם לעשות בקופת העפר שלו מה שירצה, אם כן, אפילו אם הוא ודאי בהמה, לכסייה שיכסה אותו כדברי רב יהודה!9על קושיה זו תוהים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה מקשה כך, הרי יכולת להקשות באותה מידה גם: לכסייה שיכסהו את דמו של הכוי באפר כירה, או שיכסהו בעפר שבא על ידי דקר נעוץ! אלא בהכרח יש להבין שמה שאמרו שלא יכסה את דם הכוי ביום טוב, מדובר דלית ליה שאין לו עפר מוכן לכסות בו, הכא נמי כאן גם כן יש לומר שאין לו קופת עפר המוכנה לצרכיו.10ושואלים: אי הכי אם כך שמדובר כאשר אין לו עפר מוכן מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא אמר, הורה הלכה זו בכוי, שמצוות כסוי דמו הוא רק ספק, אפילו חיה שחייבים בכיסוי דמה ודאי נמי גם כן לא, שהרי הלכה כבית הלל שאין שוחטים!11ומשיבים: לא מבעיא קאמר בלשון לא נצרכה נאמרה ברייתא זו, וכך יש להבינה: לא מבעיא אין צריך לומר בחיה ועוף ודאי שאסור לשחוט אותם, אבל ספק — אימא אמור משום שמחת יום טוב לשחוט ולא לכסייה שישחטנו ולא יכסה את דמו, שהרי יש כאן רק ספק מצוה, ותדחה מפני מצוות שמחה ביום טוב, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלכתחילה לא ישחוט אם אין לו במה לכסות.12ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנינו בסופה של ברייתא זו: ואם שחטו — אין מכסין את דמו, מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן מכאן שבראשה, במקרה שיש לו במה לכסות עוסקים אנו, שהרי אם אין לו במה לכסות — מה טעם לומר שאין מכסים את דמו? ואם אכן יש לו במה לכסות, מדוע אם כן אין מכסים, או כשיטת ר' יהודה, או באפר כירה?13אלא אמר רבה, כך יש לומר: אפר כירה שאמרנו שהוא מוכן — מוכן הוא כדי לכסות בו את הודאי אבל אין מוכן לספק, שאף על פי שדעתו היתה לכסות בעפר זה את דמו של מה שישחוט, בין ודאי בין ספק, מכל מקום אינו נחשב כמוכן לגבי הספק.14ותוהים: לספק מאי טעמא מה טעם לא נחשב הוא כמוכן; אם תאמר משום דקא עביד שהוא עושה גומא בערימת האפר כאשר נוטל משם אפר לכיסוי, הלא לצורך שחיטת הודאי נמי קא עביד גם כן הוא עושה גומא, ואם יש בכך איסור — הלא האיסור קיים בכל מקרה! אלא על כרחך עליך לומר כדברי ר' אבא שעשיית גומה זו אינה נחשבת למלאכה, מאחר שבכך אינו אלא כמקלקל ופטור, אם כן הכא נמי כאן גם כן בספק, אין חשש לכך וכדברי ר' אבא!15אלא יש לחזור בנו ולומר טעם אחר: ספק מאי טעמא מה טעם אסור — דלמא עביד שמא ישכח ויעשה בעפר הזה גם כתישה כדי להכשירו שיהיה ראוי לכיסוי, אבל יש להקשות שוב: שאם כן ודאי נמי גם כן נגזור לאסור לכסות בו משום שהוא עושה בו כתישה! ומשיבים: אין זו קושיה, כי כשהוא מקיים מצוות כיסוי בדם הודאי, גם כי קא עביד כאשר הוא עושה כתישה, אתי באה מצות עשה של כיסוי הדם ודחי ודוחה את מצות לא תעשה של חילול יום טוב.16ומקשים על כך: אימר דאמרינן אמור שאנו אומרים את הכלל שאתי באה מצות עשה ודחי ודוחה את מצות לא תעשה במקרים כגון שיש מילה בצרעת. שיש מצוות לא תעשה בתורה, האוסרת לחתוך את נגע הצרעת מן הבשר, אולם אם היה נגע הצרעת על ערלתו של תינוק — מותר לחתוך את הערלה בשעת מילת התינוק, אי נמי או גם כן מקרה כגון סדין של פשתן שמשתמשים לצרכו בציצית של צמר, אף על פי שפשתן וצמר הם כלאים ואסור לחברם יחד.17שבמקרים כגון אלה בעידנא דקא מעקר באותו זמן עצמו שהוא עוקר את הלאו מצות לא תעשה — קא מוקים הריהו מעמיד, מקיים את מצות העשה על ידי אותו מעשה עצמו. אולם הכא כאן לענין כיסוי הדם, הרי הם שני מעשים נפרדים, שהרי בעידנא דקא מעקר בזמן שהוא עוקר את הלאו — לא מוקים הריהו מעמיד, מקיים את מצות העשה, שהרי בתחילה הוא כותש ועובר בכך על לאו, ורק אחר כך הוא מקיים את מצוות העשה בכיסוי הדם! ומשיבים: הא לא קשיא זו אינה קשה, כי אפשר לומר דבהדי דכתיש קא מכסי שבתוך כדי שהוא כותש הוא מכסה את הדם בעפר זה שנכתש, ונמצא מקיים מצות עשה באותה פעולה שבה נעקרה מצות לא תעשה.18ומקשים מצד אחר: סוף סוף הלא יום טוב יש בו גם מצות עשה לשבות בו, וגם מצות לא תעשה שלא לעשות בו מלאכה, ואין עשה בלבד דוחה את לא תעשה ועשה!19אלא, יש לדחות את הטעם שאמרנו ולומר כך, אמר רבא: אפר כירה מתחילה דעתו להשתמש בו לדבר שמצוותו ודאי, ואין דעתו לשימוש בו לצורך הספק. שכל דבר שלא היה בדעתו מראש להשתמש בו, אסור לעשות בו שימוש ביום טוב.20ומעירים: ואזדא והלך רבא בענין זה לטעמיה לטעמו, לשיטתו; שאמר רבא: הכניס עפר על דעת לכסות בו צואה, שאם יטיל תינוק צואה בבית ביום טוב, יכסה אותה בעפר. שעפר זה מותר לכסות בו גם דם צפור או חיה שהוא שוחט. שכיון שהכין עפר אפילו לצורך הספק, שהרי יתכן שלא יטיל התינוק צואה ולא יצטרך לו כלל, בודאי נתכוון להשתמש בעפר זה כדי לכסות בו גם דם ציפור שהכינה מבעוד יום לשחיטה. אבל אם הכין את העפר מתחילה על מנת לכסות בו דם צפור — אסור לכסות בו צואה כי לא ידע מראש שתהא צואה שיצטרך לכסותה. שאף שהיתה כוונתו מראש להשתמש בעפר, לא היתה כוונתו אלא לשימוש ודאי, ולא לספק כמו כיסוי צואה.21נהרבלאי אמרי חכמי נהרבלא היו אומרים: אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור — מותר לכסות בו צואה ואין לומר שלא היתה דעתו לכך.22אמרי במערבא אמרו בארץ ישראל: פליגי בה נחלקו בענין זה ר' יוסי בר חמא ור' זירא, ואמרי לה ויש אומרים שנחלקו בכך רבא בריה בנו של רב יוסף בר חמא הוא רבא סתם שבתלמוד הבבלי ור' זירא. חד אחד מהם אמר: כוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, הרי הוא לענין זה כצואה, שאם הכניס לביתו עפר כדי לכסות בו את הצואה, מותר להשתמש בו גם לצורך כיסוי דם שחיטת הכוי, שזה וזה ספק. וחד ואחד מהם אמר: כוי אינו כצואה, שצואה דעתו עליה, ולכך דינה לענין זה כודאי, אבל כוי אינו אלא בכלל הספיקות ואסור להשתמש לכיסוי דמו בעפר שהוכן לצורך הצואה.23ומעירים: תסתיים תוגדר שרבא הוא שאמר כי כוי הרי הוא כצואה, שהרי אמר רבא: הכניס עפר כדי לכסות בו צואה — מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור — אסור לכסות בו צואה. משמע: שדעתו לודאי ולא לספק, אם כן הוא הדין אף בכוי. ומסכמים: אכן, תסתיים תוגדר שכך היתה המחלוקת.24א רמי בריה בנו של רב ייבא אמר טעם אחר: כוי היינו טעמא דלא מכסינן זהו הטעם שאין אנו מכסים את דמו, לא מחשש איסור מלאכה שיש בכיסוי כזה אלא גזירה משום התרת חלבו. שאם יכסו את דמו יחשבו הכל שכוי הוא חיה גמורה, וידוע כי חלב חיה שלא כבהמה מותר באכילה.25ומקשים: אי הכי אם כן, אפילו ביום חול נמי גם כן לא יכסו את דמו מפני חשש זה! ומשיבים: ביום חול אמרי אומרים האנשים כי לנקר לנקות את חצרו הוא צריך והוא מכסה את הדם מפני נוי החצר ולא מפני מצות הכיסוי.26ושואלים: ואם שחט באשפה במקום המיוחד לזרוק בו גרוטאות ואשפה, שהכל יודעים שאין דואגים לנקיונה, מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי אז ברור שכוונתו לכיסוי הדם! או אם בא לימלך לשאול בחכם מה לעשות, אם לכסות או לא, מאי איכא למימר מה יש לומר? איך נפסוק לו?27אלא כך יש לומר: ביום חול אי נמי מספקא אם גם הדבר מסופק בכל זאת אמרי ליה רבנן אומרים לו חכמים: זיל לך טרח וכסי וכסה, שהרי יש ספק מצוות כיסוי, אולם ביום טוב אי מספקא אם מסתפק לו בכגון זה — מי אמרי ליה רבנן האם אומרים לו חכמים זיל לך טרח וכסי וכסה? ומשום כך אין מכסים את דמו כדי להדגיש על ידי כך שאיננו חיה ממש.28תני שנה ר' זירא ברייתא זו: לא כוי בלבד אמרו שאין לכסות את דמו ביום טוב, אלא אפילו שחט בהמה שאין דמה צריך כיסוי, וכמו כן שחט גם חיה ועוף שדמם חייב בכיסוי ונתערבו דמן זה בזה — אסור לכסותו ביום טוב.29אמר ר' יוסף בר יאסיניאה: לא שנו הלכה זו אלא כשאין יכול לכסותו את כל דם התערובת בדקירה אחת, אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחת — מותר. שכיון שכל הדם ניתן לכיסוי בדקירה אחת, לכך, אף שבאותה פעולה הריהו מכסה גם את דם הבהמה שאינו צריך כיסוי, מכל מקום כיון שאינו עושה אלא פעולת כיסוי אחת, אין לייחס חשיבות לכך שאף דם הבהמה מתכסה.30ומעירים: פשיטא פשוט מובן מאליו, שכיון שמכסה אותו בבת אחת בודאי מקיים מצוה! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי נגזר איסור אפילו על דקירה אחת אטו משום שמא יבואו לעשות שתי דקירות, קא משמע לן השמיע לנו שאין חוששים.31ב אמר רבה: מי ששחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין אותו, את דמה, ביום טוב עצמו.
