ביאור שטיינזלץ על ביצה כ״ז

1 וכאשר גמר בשולייהו נגמר בישולם חזו להו ראויים הם, ואם כן, אף שהיו במשך זמן מסויים מוקצות לאכילה — אינן נאסרות.

2 אמר ליה לו אביי: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שדברים בתוך כדי בישולם נדונים כמוקצה לפי שעה, אם כן תקשי לך יקשה לך מה קדרות דעלמא שמבשלים בכלל, דהא שהרי סתם קדרות דעלמא בכלל בשעת בין השמשות רותחות הן ואינן ראויות עדיין לאכילה, ולאורתא אכלינן מינייהו ולערב אוכלים אנו מהן ואם כן, אף שהיו בגדר מוקצה בשעה הקובעת בין השמשות מכל מקום ודאי לא נאסרו לשבת!

3 אלא ודאי יש לומר כי כל דבר שתהליך עשייתו עד גמרו סוף התהליך נעשה בידי אדם לא קא מבעיא לן אינו מסופק לנו שאין לומר עליו שנדחה, והוא הדין לענין הפולים והעדשים. כי קא מבעיא לן כאשר נסתפק לנו היה זה בדבר שגמרו בידי שמים וכגון בתאנים וענבים שמתייבשים בחום השמש, ובעיה זו לא נפתרה.

4 א ולגוף ענין התרת בכורות חוזרים אנו ודנים. ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא היה לו בכור אחד שנפל בו מום ביום טוב, ורצה להאכילו לכהנים שהיו בביתו. שדריה לקמיה שלח אותו לפני ר' אמי לבדקו, סבר דלא למחזייה חשב שלא לראות אותו כדעת ר' שמעון. אמר ליה לו ר' זריקא, ואיתימא ויש אומרים שאמר לו זאת ר' ירמיה: הלא כלל בידינו שכאשר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה, שהתיר לבקרו. הדר שדריה חזר ושלחו לבכור להבדק לקמיה לפני ר' יצחק נפחא, סבר דלא למחזייה חשב שלא לראות אותו ביום טוב, אמר ליה לו ר' ירמיה, ואיתימא ויש אומרים שאמר לו זאת ר' זריקא: כלל הוא בידינו שכאשר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה. אמר ליה

5 לו ר' אבא לר' ירמיה: מאי טעמא מה טעם לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא הנחת לחכמים לעשות מעשה כשיטת ר' שמעון? אמר ליה לו: ואת מה בידך? כלומר האם יש בידך מסורת שהלכה כר' שמעון? אמר ליה לו: הכי כך אמר ר' זירא: הלכה כר' שמעון בענין זה.

6 מסופר: אמר מאן דהוא מי שהוא אדם אחד שלא נתברר לנו שמו, שהיה בבבל: אזכי ואסק להתם, ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה יהי רצון שאזכה ואעלה לשם, לארץ ישראל, ואלמד שמועה זו מפי בעליה. כלומר: אשאל את ר' זירא עצמו מה דעתו בענין זה. כי סליק להתם אשכחיה כאשר עלה לשם, לארץ, מצא את ר' זירא, אמר ליה לו : האם אמר מר אדוני כי הלכה כר' שמעון? אמר ליה לו : לא, לא כך אמרתי, אלא אנא "מסתברא" אמרי אני "מסתבר" אמרתי, כלומר: מסתבר לפסוק בכך כר' שמעון, אבל לא שמעתי לפסוק כך כהלכה גמורה.

7 ומדוע סבור אני כן — מדקתני במתניתין ממה ששנינו במשנתנו שר' שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום — אין זה מן המוכן. וקתני לה ושנה אותה בברייתא אותו דבר בלשון חכמים — שמע מינה מסתברא כוותיה למד מכאן כי מסתבר כמותו ולכן פסק החכם בברייתא הלכה כמותו.

8 ושואלים: ובסופו של דבר מאי הוי עלה מה היה עליה על הלכה זו, כשיטת מי פוסקים? אמר רב יוסף: תא שמע, דתליא באשלי רברבי בוא ושמע שדבר זה תלוי באילנות גדולים ובמחלוקת של דורות ראשונים. שאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא בשם הקהל הקדוש שבירושלים: ר' שמעון וחבריו אמרו שהלכה כר' מאיר.

9 ומיד תוהים על לשון זו כיצד אמרו? והא אינהו קשישי מניה טובא והרי הם זקנים ממנו הרבה! וכיצד יתכן שהקהל הקדוש שבירושלים יאמרו שהלכה ר' מאיר? אלא יש לתקן את הלשון ולומר כי כך אמרו הקהל הקדוש של ירושלים: ר' שמעון בן מנסיא וחבריו שאמרו שאין רואים מומים — בשיטת ר' מאיר אמרוה.

10 ומה עניינה — דתנן שכן שנינו במשנה במסכת בכורות כח, א: השוחט את הבכור לפני שהראהו לחכם והתירו ואחר כך הראה את מומו לחכם, והסכים החכם שהיה זה אכן מום קבוע המתירו בשחיטה — ר' יהודה מתיר, שהרי נתברר שהיה בו מום. ור' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה — אסור. אלמא קסבר מכאן שסבר ר' מאיר כי ראיית בכור לאו אינה קלה כראיית טרפה ואיננה רק בדיקה של גוף הבהמה, שכן, ראיית בכור — דווקא מחיים כאשר הבכור חי, ואילו ראיית טרפה יכולה שתיעשה אף לאחר שחיטה.

11 ומינה וממנה הסיקו ר' שמעון בן מנסיא וחבריו, כי ראיית טרפה שאין בה אלא לדעת את נתוני הבהמה — רואים אותה אפילו ביום טוב, אולם ראיית בכור שהיא חמורה ועצם הראייה היא כעשיית דין מיוחד שיש לו כללים לעצמו — מערב יום טוב בלבד, שעצם הראייה היא כמתן פסק דין מיוחד, שיש לו כללים לעצמו ואינו רק לצורך ידיעת הנתונים.

12 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: אטו התם וכי שם באותה משנה, בשאלה אם רואין מומין פליגי חלוקים הם ר' יהודה ור' מאיר? הלא בכך לא נחלקו, אלא בקנסא פליגי בענין הקנס חלוקים הם והשאלה היתה האם יש לקנוס אדם על שעשה מעשה שלא לפי הנוהג הראוי. שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אם היה המום בדוקין שבעין בעפעפי העין כגון שנעשה בהם סדק הפוסל אותן — כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים, אף ר' מאיר, שאסור, משום שמשתנין לאחר השחיטה כשכבר אין הבהמה בחיים, ויתכן שמום עובר ייראה בה כמום קבוע ואף שבאמת אין להתירו, ייראה הוא כמותר.

13 כי פליגי כאשר חלקו הרי זה במומין שבגוף, וכגון שנקצצה אזנו או נשברה ידו, שהם מומים בולטים ואין מראה המום משתנה לאחר המוות, שר' מאיר סבר: גזרינן גוזרים אנו מומין שבגוף אטו משום מומין שבעין. ור' יהודה סבר: לא גזרינן אין אנו גוזרים.

14 אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא לשון המשנה במסכת בכורות גם כן מדוייקת כהסבר זה, דקתני שכן שנינו בה: ר' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי הוראת מומחה שזהו מום קבוע — אסור. שמע מינה: קנסא הוא דקא קניס למד מכאן שקנס הוא שהוא קונס ולא מטעם אחר, ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

15 ב מסופר: אמי ורדינאה מהמקום וורדינא חזי בוכרא דבי נשיאה הוה רואה הבכורות של בית הנשיא היה. ביומא טבא לא הוי חזי ביום טוב לא היה רואה מומי הבכורות. אתו ואמרו ליה באו ואמרו לו לר' אמי. אמר להו להם: שפיר קא עביד דלא חזי יפה הוא עושה שאינו רואה. ומקשים: איני וכי כן הוא? והא והרי ר' אמי גופיה עצמו חזי היה רואה! ומשיבים: ור' אמי כי חזי כאשר היה רואה — מאתמול, מערב יום טוב הוה חזי היה רואה מה טיבו של המום, האם הוא קבוע או עובר,

16 וביום טוב עצמו שיולי קא משייל היכי הוה עובדא היה שואל כיצד היה מעשה והיה חוקר ודורש כציד נעשה בו מום זה. כי הא כמו מעשה זה דההוא גברא שאדם אחד שכהן היה דאייתי בוכרא לקמיה שהביא בכור לפני רבא, אפניא דמעלי יומא טבא סמוך לערב יום טוב הוה יתיב היה יושב רבא וקא חייף רישיה וחופף את ראשו. דלי עיניה וחזייה למומיה הרים את עיניו וראה את מומו של הבכור. אמר ליה לו רבא לאותו כהן בעל הבכור: זיל האידנא ותא לך עכשיו ובוא למחר.

17 כי אתא כאשר בא למחר, אמר ליה לו רבא: היכי הוה עובדא כיצד היה המעשה שנפל בו מום? אמר ליה לו בעל הבכור לרבא: הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא, והוה איהו באידך גיסא היו מושלכות שעורים מצד האחד של גדר קוצים והיה הוא הבכור בצד האחר בהדי דבעי למיכל כאשר רצה לאכול — עייל רישיה ופרטיה הוצא לשפותיה הכניס את ראשו דרך הגדר וחתך הקוץ את שפתיו אמר ליה לו רבא לבעל הבכור: דלמא את גרמת ליה שמא אתה גרמת לו, שהנחת בכוונה את השעורים מעבר לגדר? אמר ליה לו: לא.

18 ומעירים: ומנא תימרא דגרמא ומנין אתה אומר שלגרום מום אסור — דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בקרבנות: "כל מום לא יהיה בו" ויקרא כב, כא, אין לי איסור מפורש אלא שלא יהיה בו מום, מניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר, כגון שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו וינשוך חלק מאזנו ועל ידי כך יפול בו מום — תלמוד לומר: "כל מום" ויקרא כב, כא. אמר "מום" ואמר "כל מום" והמלה "כל" באה לרבות אפילו גרימת מום.

19 א משנה בהמה שמתה — לא יזיזנה ממקומה ביום טוב. ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה וכן על מעשה שהיה בחלה שהפרישו מן העיסה שנטמאת, ואינה ראויה איפוא לאכילה לשום אדם ואף לא להנאה אחרת כגון, להאכיל בה את בהמתו, או או להשתמש בה כחומר הסקה בו ביום, ונכנס לבית המדרש ושאל, ואמרו לו: לא יזיזם ממקומם.

20 ב גמרא מציעים: לימא תנן סתמא האם לומר ששנינו במשנה סתם שהיא לא כשיטת ר' שמעון? דתניא שהרי שנינו בברייתא, ר' שמעון אומר: מחתכין את הדלועין בשבת לפני הבהמה, שתוכל לאוכלם בקלות, וכן מחתכים את הנבלה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אלא מתה בשבת עצמה — אסורה. ומתוך שחילק ר' יהודה בין מתה בשבת או לפניה, משמע שלדעת ר' שמעון אף אם מתה בשבת מותר להזיזה ואף לחותכה לפני הכלבים, ואם כן משנתנו שאסרה להזיז את הבהמה שמתה ממקומה — הרי זה בניגוד לדעת ר' שמעון!

21 ומשיבים: אפילו תימא תאמר כי משנתנו כשיטת ר' שמעון, מכל מקום מודה ר' שמעון בבעלי חיים שהיו בריאים לחלוטין בשעת בין השמשות שמתו ביום טוב שאסורין, שמתוך שהן בריאות בשעת בין השמשות — אין דעתו עליהם באותה שעה להאכילם לכלבים ולכן הם מוקצה. ומה שאמר בברייתא — בבהמה שהיתה מסוכנת עוד מאתמול דיבר, וכיון שיודע שקרובה היא למות, הריהו חושב עליה ומזמינה להאכלת כלביו.

22 ושואלים: הניחא דבר זה נוח לשיטת מר בר אמימר משמיה משמו של רבא, שאמר: מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו ביום טוב עצמו ולא היו מסוכנים מבעוד יום שאסורין, ואם כן לשיטתו שפיר יפה. אלא לדעת מר בריה בנו של רב יוסף משמיה משמו של רבא שאמר: חלוק היה ר' שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו פתאום, והוא סבור שמותרים, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר? שנמצא סתם משנתנו בניגוד לשיטתו!

23 ומשיבים: תרגומה הסביר אותה החכם זעירי, שמדובר כאן בבהמת קדשים שמתה, שכיון שהיא של קדשים, הריהי אסורה בהנאה, ואסור לתתה לכלבים. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן שכך הפירוש. דקתני שכן שנינו במשנתנו: עליה ועל החלה שנטמאת, מתוך הקשר הדברים אפשר ללמוד: מה חלה — דקדישא שהיא קדושה, אף בהמה מדובר פה דקדישא שהיא מוקדשת ולא בבהמה של חולין.

24 ושואלים: לפי פירוש זה, אלא טעמא דקדישא הטעם דווקא שהיא קדושה הא הרי אם היתה זו בהמה של חולין היתה מותרת בטלטול, אם כן הניחא זה נוח לשיטת מר בריה בנו של רב יוסף משמיה משמו של רבא שאמר: חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותרין, ולשיטתו שפיר יפה, שהרי אפשר לומר שמשנתנו, ממנה משמע כי מותר לטלטל את הבהמה שמתה ביום טוב, כשיטת ר' שמעון היא. אלא לשיטת מר בר אמימר משמיה משמו של רבא שאמר: מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר? שכן אינה לא כשיטתו ולא כשיטת ר' יהודה!

25 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה עוסקים אנו; שהיתה בהמה זו מסוכנת מבעוד יום, והיתה איפוא דעתו עליה שתמות ודברי הכל. ולכך לשיטת ר' שמעון יש להתיר במסוכנת בחולין, ובבהמת קדשים יש אף לדעתו לאסור משום שאינו יכול להאכילה לכלבים.

26 ג משנה אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב שאין מחלקים את הבהמה למנות ולאנשים שונים שהוא כדרך מסחר הנעשה בחול. אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהם ביום טוב כפי שסיכמו ביניהם מבעוד יום ולמחרת ישלמו לשוחט כל אחד לפי חלקו.

27 ד גמרא שואלים: מאי מה פירוש אין נמנין? אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקין דמים לקצוב סכום ותשלום קבוע לכל מנה לכתחלה על הבהמה ביום טוב. ושואלים: היכי עביד כיצד הוא עושה ביום טוב, וכיצד יכול לחלק בלי לקצוב את הדמים? אמר רב: מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו, ואומר להם כשאלה: האם זו שוויה כזו? וכאשר הקונים מאשרים את הדבר ומסכימים, יעריכו לאחר החג את הבהמה הזהה לה, ולפיה יקבעו כמה צריכים הם לשלם.

28 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: לא יאמר אדם לחברו ביום טוב: הריני עמך שותף לך בבהמה שאתה שוחט בסלע בשווי של סלע, או הריני עמך בשתים, אבל אומר לו: הריני עמך למחצה מן הבהמה לשליש ולרביע מבלי לקצוב את שוויו של אותו חלק, ולאחר החג קובעים כמה אותו חלק שוה.