ביאור שטיינזלץ על ביצה י״ד

1 מקשרי אצבעותיו ולמעלה כלומר אינו מניח את השבלים בכף היד אלא על גבי האצבעות, שהוא דרך שינוי.

2 מחכו עלה במערבא היו צוחקים על הלכה זו בארץ ישראל והיו אומרים: כיון דמשני שהוא משנה מדרך עשייתם בחול — אפילו בכולה ידא נמי בכל היד גם כן מותר. אלא הלכה כפי שאמר ר' אלעזר: מנפח בידו אחת ולא בשתים, ויכול לעשות זאת אפילו בכל כחו, ואין חוששים משום מלאכה.

3 א משנה בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין ביום טוב בשינוי מה, וכגון במדוך של עץ. והמלח נידוך רק בפך של חרס ובעץ הפרור ידית של כף המבשלים לעשות בכך שינוי רב. ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן אפילו במדוך של אבן, והמלח אינו נידוך אלא בשינוי, אולם די בשינוי מה והריהו נידוך במדוך של עץ.

4 ב גמרא דכולי עלמא מיהת על כל פנים לדעת הכל, בין לבית שמאי ובין לבית הלל, דיכת מלח בעיא צריכה שנוי, ואין עושים אותה כדרכה בחול, מאי טעמא מה טעם הדבר? נחלקו בכך רב הונא ורב חסדא; חד אחד מהם אמר: הכל יודעים כי כל הקדרות תבשילים כולן צריכות מלח, והיה לו להכינו עוד מבעוד יום, ומשלא הכינו, שוב אינו יכול לעשות כן ביום טוב עצמו אלא בשינוי, אולם אין כל הקדרות צריכות תבלין ויתכן שלא ידע מבעוד יום שיצטרך לתבלין.

5 וחד ואחד מהם אמר טעם אחר: כל התבלין מפיגים טעמן ואינו יכול להכינם מבעוד יום, ומלח אינה מפיגה טעמה ולכן היה יכול להכין את המלח מבעוד יום, ומשלא הכינו, שוב אינו יכול להכינו בחג אלא בשינוי.

6 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל כגון שידע מראש מאי קדרה בעי לבשולי איזה מין תבשיל רוצה הוא לבשל, ויודע איזה תבלין יצטרך והיה לו להכינו מבעוד יום ואם לא הכינו, אינו יכול להכינו ביום טוב אלא בשינוי, אי נמי או גם כן במוריקא בכרכום שאין טעמו נפוג במשך יום אחד, ויכול היה להכינו מבעוד יום.

7 אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנדוכין דברים שצריך לדוך אותם לצורך אכילה נדוכין כדרכן, ואפילו מלח. ומקשים: והא אמרת והרי אמרת מלח בעיא צריך שנוי בהכנתו לדעת הכל! ומשיבים: הוא שאמר הלכה זו כי האי תנא כדעת תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנדוכין שנדוכין כדרכן ומלח עמהן,

8 לא נחלקו אלא לדוכה את המלח בפני עצמה, שבית שמאי אומרים: מלח דכים בפך ובעץ הפרור לצורך צלי, כלומר כמות קטנה, שאין הצלי צריך הרבה מלח, אבל לא בכמות מרובה כדי מליחת בשר לקדרה. ובית הלל אומרים: בכל דבר. ותוהים: בכל דבר סלקא דעתך עולה על דעתך לומר שיוכלו לדוכו בכל דרך שהיא? והרי אמרנו שאין עושים כן אלא בשינוי! אלא אימא אמור: לכל דבר. כלומר, בין לצלי בין לקדירה.

9 אמר ליה לו רב אחא ברדלא לבריה לבנו: כי דייכת כאשר אתה דך מלח — אצלי אצלויי הטה אותו על הצד קצת ודוך, שתעשה בו על כל פנים שינוי מעט ביום טוב. וכיוצא בו מסופר: רב ששת שמע ביום טוב קל בוכנא את קול המדוך הדך מלח, אמר בלבו: האי לאו מגוויה דביתאי קול זה אינו מתוך ביתי הוא, שהוריתי לבני ביתי שלא לעשות כן.

10 ושואלים: ודלמא אצלויי אצלי ושמא הטו אותו ודכו בהיתר גמור? ומשיבים: דשמעיה דהוה צליל קליה ששמע אותו שהיה קולו צלול וכשדכים על הצד לא נשמע קול צלול. ושואלים: ודלמא תבלין הוו ושמא תבלים היו, שאותם מותר לדוך ביום טוב כדרכם? ומשיבים: תבלין נבוחי מנבח קלייהו נשמע קולם כנביחה, שכשהם נדוכים יש קול מיוחד בדיכתם, ואפשר להבחין בו.

11 ג תנו רבנן שנו חכמים: אין עושים ביום טוב טיסני מין גריסים שעושים מגרגרי החיטה שכותשים אותם עד שנחלקים לארבע חתיכות, ויש במלאכה זו טירחה רבה, ואין כותשין במכתשת. ותוהים: תרתי שתים?! שני דברים סותרים כאחד? שהרי תחילה אמר שאין עושים טיסני בלבד, שהיא מלאכה קשה, ואחר כך אסר כל כתישה במכתשת! ומשיבים, הכי קאמר כך אמר, כלומר, כך יש לתקן את לשון הברייתא: מה טעם אין עושין טיסני — לפי שאין כותשין במכתשת. ושואלים שוב ולשם מה הוצרך לומר שני דברים?

12 ולימא ושיאמר: אין כותשין במכתשת וממילא נבין שאין עושים טיסני! ומשיבים: אי תנא אם היה שונה רק אין כותשין במכתשת — הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא במכתשת גדולה שהעבודה בה נראית כמלאכת חול, אבל במכתשת קטנה אימא שפיר דמי אמור שיפה, שטוב, הדבר ויכול לעשות אף טיסני, קא משמע לן השמיע לנו שאין לעשות טיסני בכל דרך שהיא.

13 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא במפורש: אין כותשין במכתשת גדולה, אבל כותשין במכתשת קטנה! אמר אביי: עלינו לפרש כי תניא נמי מתניתא כאשר שנויה גם כן הברייתא האוסרת לכתוש — במכתשת גדולה תניא שנויה היא ולא לגבי קטנה. והלכה שניה נאמרה בברייתא, שאין עושים טיסני אפילו במכתשת קטנה.

14 רבא אמר: לא קשיא אינו קשה ואין סתירה בין הברייתות, הא זו שמתירה במכתשת קטנה, מדברת לן בנו שאין לנו עבדים, והא להו וזו להם, לבני ארץ ישראל שמרובים שם עבדים, וכיון שחששו שמא יזלזלו באיסורים ויכתשו במכתשת הגדולה שמלאכתה אסורה ויאמרו שכתשו בקטנה שהיא מותרת — לכך אסרו עליהם כל כתישה.

15 מסופר: רב פפי אקלע לבי הזדמן לביתו של מר שמואל, ממשפחת ראש הגולה. אייתי ליה הביאו לו דייסא העשויה מגריסי חיטה ולא אכל, מתוך החשש שמא כתשו את החיטים בו ביום. ושואלים: ודלמא ושמא במכתשת קטנה עבדוה עשו אותה ובהיתר? ומשיבים: דחזייה דהוה דייק טפי שראה שהיתה טחונה יפה ודבר זה אי אפשר לעשותו במכתשת קטנה.

16 ושואלים: ודלמא ושמא מאתמול, מערב יום טוב, עבדוה עשו אותה? ומשיבים: דחזייה דהוה קליף צהריה שראה שקילופו היה בהיר, שזה סימן שלא שהה זמן רב. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שלא מטעם זה נמנע, אלא מחשש מעיקר הדבר כי שאני בי שונה ביתו של מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי שיש בו פריצות של עבדים, שהיו עבדיו מזלזלים באיסורים ולכך היו צריכים לאסור שם כל כתישה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי יום טוב.

17 א משנה הבורר קטניות ביום טוב. בית שמאי אומרים: בורר אוכל את החלק הנאכל מתוך הפסולת ואוכל מיד. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו או בקנון כלי העשוי כעין משפך או בתמחוי קערה גדולה, אבל לא יברור בטבלא ולא בנפה ולא בכברה שהם כלים המיוחדים לברירה, ונראה הדבר כמלאכה של חול. רבן גמליאל אומר: אף מדיח את הקטניות במים ושולה את הפסולת הצפה על פניהם.

18 ב גמרא תניא שנויה ברייתא, אמר רבן גמליאל: במה דברים אמורים שהתירו בית הלל להוציא פסולת כדרך ברירה בחול — כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

19 ושואלים: פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי האם יש מי שמתיר? שמיעוט האוכלים בטל בפסולת, והכל נעשה מוקצה ואסור בטלטול! ומשיבים: לא צריכא נצרכה לומר, אלא דנפיש בטרחא שמרובה הוצאת הפסולת בטרחה אבל זוטר בשיעורא קטנה הפסולת בשיעורה, שבאמת יש יותר אוכל מפסולת. אולם מפני שטרחת הוצאת הפסולת מרובה, מוטב להוציא משם את האוכל.

20 ג שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: אף מדיח את קטניות במים ושולה את הפסולת הצפה בהם. תניא שנויה ברייתא, אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל, שהיו מביאין דלי מלא עדשים והיו מציפין עליו מים, ונמצא שתוך זמן קצר היה האוכל שוקע למטה והפסולת היתה צפה למעלה, ולא הוצרכו לברור בידים.

21 ושואלים: והתניא איפכא והרי שנינו בברייתא להיפך שהאוכל למעלה והפסולת למטה? ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; הא זה שאמרנו שהפסולת למטה, מדובר בעפרא בפסולת עפר שהעפר כבד ושוקע למטה מן העדשים, הא זה שאמרנו שהפסולת למעלה, מדובר בגילי בקש שהקש צף על פני המים.

22 ד משנה בית שמאי אומרים: אין משלחין מתנה ביום טוב אלא מנות אוכל מוכנות לאכילה, ובית הלל אומרים: שולחים מתנה אפילו בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין. וכן משלחין יינות, שמנים וסלתות ואפילו קטניות, אבל לא תבואה, שהרי אינה ראויה ליום טוב, לפי שאסור לו לטוחנה ביום טוב. ור' שמעון מתיר בתבואה, שכן יש דרכים לעשות ממנה מיני דייסא בלא טחינה.

23 ה גמרא תני שנה רב יחיאל: ובלבד שלא יעשנו בשורה, שהובלת מתנות אלה לא תיעשה בשורה של בני אדם, שאז נראים כהולכים למסחר בשוק. תנא שנה החכם: אין שורה כזו פחותה משלשה בני אדם, ובפחות מזה מכך אינה נקראת שורה ומותר. בעי שאל רב אשי: תלתא גברי ותלתא מיני מאי שלושה אנשים ושלושה מינים שונים מהו? האם נאמר שנראה זה כשיירה, או כשהיו שלושה מינים שונים כל אחד נדון לעצמו? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה, ונשארה בתיקו.

24 ו שנינו במשנה שר' שמעון מתיר במשלוח תבואה. תניא שנויה ברייתא: ר' שמעון מתיר בתבואה, כגון: חטין לעשות מהן לודיות מיני עוגיות, וכן שעורין ליתן לפני בהמתו, או עדשים לעשות מהן רסיסין תבשיל עשוי עדשים מרוסקות, שכל אלה ראויים ביום טוב עצמו.

25 ז משנה משלחין כלים בגדים בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים שעטנז ובלבד שהן לצורך המועד. אבל לא משלחין סנדל עץ המצופה עור המסומר שקבועים בו מסמרים וגזרו חכמים שלא לנעלו בשבת ובחג ולא מנעל שאינו תפור שהרי אינו ראוי לחג. ר' יהודה אומר: אף לא משלחים מנעל לבן שאין דרך האנשים לנעלו, מפני שצריך אומן כדי לצבעו שחור. זה הכלל: כל שנאותין מתקשטים משתמשים בו ביום טוב — משלחין אותו.

26 ח גמרא על המשנה שואלים: בשלמא נניח שמה שהתירו לשלוח בגדים תפורין — כי הם חזו ראויים למלבוש ללבוש אותם, ושאין תפורין נמי חזו לכסויי גם כן ראויים הם להתכסות בהם, אלא בגדים שיש בהם כלאים שעטנז למאי חזו למה הם ראויים, וכיון שאינם ראויים לשימוש בחג מדוע שולחים אותם במועד?

27 וכי תימא חזו למימך תותיה ואם תאמר שראויים הם כדי להניח תחתיו, והתניא והרי שנינו בברייתא על הפסוק: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" ויקרא יט, יט, ללמד כי אינך רשאי ללובשו, אבל מדין תורה אתה יכול להציעו תחתיך. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תכרך לו נימא חוט על בשרו. הרי שמדברי חכמים אסור אף להציע אריג שעטנז תחתיו!

28 וכי תימא ואם תאמר שמפסיק מידי ביני ביני דבר ביניהם שמניח את אריג הכלאים למטה ומניח דבר אחר עליהם, והאמר והרי אמר ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי, אמר ר' יוסי בן שאול, אמר רבי משום קהלא קדישא משמו של הקהל הקדוש שבירושלים: אפילו עשר מצעות המונחות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן — אסור לישן עליהם, משום שנאמר: "לא יעלה עליך".

29 אלא יש לומר, שמדובר כאן בוילון של כלאים שאפשר לתלות אותו, שהרי איננו מלבוש. ומקשים, והאמר והרי אמר עולא: מפני מה אמרו וילון טמא כלומר מקבל טומאה ככלי, למרות שאין בו לכאורה שימוש לאדם — מפני שהשמש מתחמם כנגדו שלפעמים קר לשמש והוא מתעטף לפי שעה בוילון, וכיון שיש לחשוש לכך, הרי אין לעשותו של שעטנז.