1בערמת התבן אף על פי שלא זימנה לכך מבעוד יום, אבל לא מתחילים לקחת מן העצים שבמוקצה החצר קטנה שמאחורי הבית, ששם מניחים אנשים דברים שונים שאין דעתם להשתמש בהם אלא לאחר זמן.2א גמרא תנא שנה החכם בתוספתא: אם אי אפשר לשנות, אם מצד הכלי או מצד דוחק הזמן — מותר לעשות כדרכו בחול.3ומסופר: אתקין התקין רבא תקנה זו במחוזא עירו: דדרו בדוחקא אלה שנושאים כרגיל משא אחד בקושי ביום חול — ביום טוב יעשו שינוי מכפי שרגילים ואף יקלו על עצמם, ולכן לדרו ברגלא שישאו אותו על מוט על כתפיהם. דדרו ברגלא אלה האנשים שנוהגים לשאת במוט — לדרו באגרא שישאו אותו במוט בשנים. דדרו באגרא אלה שנושאים משא במוט בשנים — לדרו באכפא שישאו במוט שמחזיקים בידיהם כשינוי, אף שאינם מקלים בכך על עצמם. דדרו באכפא אלה שנושאים משא במוט שבידיהם — נפרוס סודרא עלויה שיפרסו סודר עליו, ואם לא אפשר מפני דוחק הזמן לעשות שינויים אלה — שרי מותר כדרכו. שאמר מר החכם: אם אי אפשר לשנות — מותר. אמר ליה4לו רב חנן בר רבא לרב אשי: אמור רבנן אמרו חכמים כמה שאפשר לשנויי לשנות — משנינן ביומא טבא משנים ביום טוב, שלא לנהוג כדרך שעושים בימות החול. ושאלו רב אשי: והא הני נשי דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא ולא קא משניין והרי אותן נשים הממלאות כדיהן מים ביום טוב ואינן משנות ולא אמרינן להו ולא מידי ואין אנו אומרים להן דבר, ומדוע אין אנו מורים להן לשנות?5אמר ליה לו: משום שלא אפשר באופן אחר. היכא ליעבד כיצד לעשות? דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא זו שרגילה למלאות בכד גדול תמלא בכד קטן — קא מפשא בהלוכא הרי היא מרבה בהילוך, שהיא צריכה להביא יותר מכד אחד לביתה, ונמצא שהיא עושה מלאכה יתירה ביום טוב בהילוך יתר.6אם תאמר להיפך דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה הממלאה בכד קטן תמלא בכד גדול — קא מפשא במשוי הרי היא מרבה במשא. תכסייה בנכתמא אם תאמר שתכסה את הכד במכסה עץ — זמנין דנפיל ואתי לאתויי פעמים שהוא נופל ועשויה להביאו ולטלטלו ביד כדרך משאוי. תקטריה תקשור את המכסה לכד — זמנין דמפסיק, ואתי למקטריה פעמים שהוא נפסק ותבוא לקשור אותו ותמצא עושה מלאכה אסורה. שתפרוס סודרא עלויה סודר עליו — זמנין דמטמיש במיא פעמים שהוא נופל ושורה בתוך המים ואתי ותבוא לידי סחיטה. הלכך על כן לא אפשר, ולפיכך אין לשנות.7ב אמר ליה לו רבא בר רב חנין לאביי, הלא תנן שנינו במשנה: אין מטפחין מוחאים כף ואין מספקין מכים יד על ירך — ואין מרקדין ברגלים ביום טוב, ואת כולם אסרו חכמים גזירה שמא יתקן כלי שיר, והאידנא דקא חזינא דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי ועכשיו אנו רואים שהנשים עושות כך ואין אנו אומרים להן דבר?8אמר ליה לו: ולטעמך ולטעמך, לשיטתך הא זה שאמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא אל ישב אדם על פי הלחי, שעושים בקצה המבוי שהתקינו אותו להיות כרשות היחיד, דלמא מגנדר ליה שמא יתגלגל ממנו חפץ ואתי לאתויי ויבוא להביאו ארבע אמות ברשות הרבים ונמצא עובר על איסור תורה, והא הני נשי דשקלן חצבייהו, ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי והרי אלה הנשים שלוקחות את כדיהן, והולכות ויושבות על פי המבוי ואין אנו אומרים להן דבר,9אלא אנו נוקטים בכלל: הנח להם לישראל, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. שאם רואים שהעם נוהג במנהג מסויים שאי אפשר לעקור אותו — מוטב שלא להרבות להוכיחם, כי מסתבר שעל אף התוכחה ימשיכו לעשות כן ויהיה הדבר במזיד, ולכן מוטב שלא ידעו שעושים בכך איסור ויישארו שוגגים בלבד. הכא נמי כאן גם כן בענין טיפוח וריקוד הנח להם לישראל, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.10ומעירים: והני מילי ודברים אלה שאומרים "הנח להם לישראל וכו'" אמורים דווקא באיסורים דרבנן שמדברי סופרים, אבל אם יש בזה איסור בדאורייתא מן התורה — לא אומרים כן. והעירו על סברה זו לאחר זמן: ולא היא ואינה כן, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי אינו שונה באיסור מן התורה ואינו שונה באיסור מדברי סופרים אין אומרים להם דבר דהא שהרי תוספת יום הכפורים, שחובה להוסיף זמן מסויים מבעוד יום על יום הכיפורים, ולנהוג בו בכל דיני יום הכיפורים, דאורייתא שמן התורה הוא, ואכלי ושתו ואוכלים ושותים אנשים עד שחשכה ממש ולא אמרינן להו ולא מידי ואין אנו אומרים להם דבר משום שאנו יודעים שלא יצייתו בזה.11ג שנינו במשנה: ומתחילין בערמת התבן. אמר רב כהנא: זאת אומרת: מתחילין באוצר תחלה. כלומר: מותר לכתחלה ליטול ביום טוב דברים מן האוצר המחסן אף שהוא מיועד למטרות אחרות, ואין אומרים שהקצה אותו מדעתו. ואם כן מני כשיטת מי היא משנה זו — כשיטת ר' שמעון היא דלית ליה שאין לו, שאינו סובר דין מוקצה, שלשיטתו אין איסור טלטול ושימוש בשבת וחג בדברים שאדם מקצה מדעתו.12ומקשים: אימא סיפא אמור את סופה של אותה משנה: אבל לא בעצים שבמוקצה. אם כן, אתאן הגענו לשיטת ר' יהודה, דאית ליה שיש לו, שהוא סובר את דין מוקצה! ומתרצים: הכא כאן בארזי ואשוחי עסקינן בארזים ואשוחים אנו עוסקים שהם עצים יקרים שאין משתמשים בהם להסקה אלא רק לבנינים חשובים, וזה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, כלומר דבר שאדם הקצהו לא מחמת איסור שבו, אלא מחמת חסרון כיס אם ישתמש בו, ובזה אפילו ר' שמעון מודה שיש לאסור את טלטולם משום מוקצה.13ויש שגרסו שמועה זו בשינוי, איכא דמתני לה אסיפא יש ששנה את ההערה הזו של רב כהנא על סופה של המשנה: אבל לא בעצים שבמוקצה. אמר רב כהנא: זאת אומרת, אין מתחילין באוצר תחלה. אם כן מני כשיטת מי היא משנתנו — כשיטת ר' יהודה היא, דאית ליה שיש לו, שהוא סובר ענין מוקצה. ומקשים: אימא רישא אמור את ראשה של המשנה שנאמר בה כי מתחילין בערמת התבן, אם כן אתאן הגענו לשיטת ר' שמעון דלית ליה שאין לו, שאינו סובר ענין מוקצה! ומשיבים: התם בתבנא סריא שם מדובר בתבן שנרקב ומסריח ואינו ראוי למאכל בהמה, ומן הסתם נועד להסקה.14ושואלים: תבנא סריא הא חזי לטינא תבן שהסריח הלא ראוי הוא לטיט לגבל בו לבנים, ומדוע אנו אומרים שלצורך הסקה הכין אותו! ומשיבים: כאן מדובר בתבן דאית ביה שיש בו קוצים, ולכן אי אפשר ללוש אותו בתוך הטיט, וודאי נועד להסקה בלבד.15א משנה אין נוטלין בכל יום טוב שהוא ולאו דווקא בחג הסוכות עצים מן הסוכה, מפני שהוא כמפרק אותה, אלא נוטל מן הסמוך לה מן העצים שליד דפנותיה.16ב גמרא על המשנה שואלים: מאי שנא במה שונה מן הסוכה עצמה שלא יטול ממנה עצים — דקא סתר אהלא שהרי הוא סותר על ידי כך אוהל ועושה אב מלאכה של סתירה, ואם כן, מן הסמוך לה נמי גם כן הלא קא סתר אהלא הוא סותר אהל! ומדוע התירה המשנה לעשות כן?17אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי מה פירוש "סמוך" — סמוך לדפנות. כלומר, לא מן הדפנות עצמן אלא מן העצים הסמוכים לדפנות, שאינם מהווים חלק מבנין הסוכה. רב מנשיא אמר: אפילו תימא תאמר כי מדובר בשאין סמוך לדפנות אלא מן הסכך עצמו, אולם כי תניא ההיא כאשר שנויה משנתנו הרי זה באסורייתא חבילות של קנים שכיון שלא התירן, אינן נחשבות כחלק מן הסכך, ולכן יכול ליטול מהם.18תניא שנה ר' חייא בר יוסף קמיה לפני ר' יוחנן ברייתא זו: אין נוטלין עצים מן הסוכה עצמה אלא מן הסמוך לה, ור' שמעון מתיר ליטול אף ממנה. ושוין ומסכימים כולם אף ר' שמעון לגבי סוכת החג סוכה של מצוה שעושים בחג הסוכות במשך זמן החג — שאסורה ליטול ממנה. ואם התנה עליה מראש שישתמש בעצים שבה לצרכים אחרים — הכל לפי תנאו.19על לשון הברייתא תוהים: ור' שמעון מתיר? והא קא סתר אהלא והרי הוא סותר אוהל וכיצד יתיר לסתור ולעשות מלאכה גמורה! ומתרצים: אמר רב נחמן בר יצחק: הכא כאן בסוכה נופלת עסקינן עוסקים אנו, שהסוכה כבר התמוטטה, ואין כאן משום סתירת אהל, אבל יש חשש מוקצה, ור' שמעון לטעמיה לטעמו, לשיטתו דלית ליה שאין לו, שאינו סובר דין מוקצה, ולכן התיר במקום שחכמים אוסרים. דתניא שכן שנינו בברייתא: מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהם פתילה מבעוד יום וכבתה הפתילה בשבת ונשאר בנר עוד שמן — אסור להשתמש בו משום מוקצה. ור' שמעון מתיר בשימוש.20ודוחים: מי דמי האם דומה הדבר? התם שם בענין השמן שבנר אפשר לומר כי אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, שהרי יודע הוא שהפתילה עשויה לכבות לאחר זמן מסויים, ומראש דעתו להשתמש במותר השמן, אבל הכא כאן וכי תאמר שאדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו? והלא אינו נביא ולכך אינו עשוי לדעת שעתידה סוכתו ליפול למחרת.21אמר רב נחמן בר יצחק: אכן, הכא כאן בסוכה רעועה עסקינן עוסקים אנו שמאתמול מערב יום טוב כבר דעתיה עלויה דעתו עליה שתפול ולא הסיח דעתו מלהשתמש בעצים שבה.22ג באותה ברייתא נאמר: ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה, ואם התנה עליה — הכל לפי תנאו. ושואלים: ומי מהני והאם מועיל בה תנאי?23והאמר והרי אמר רב ששת משום משמו של ר' עקיבא: מנין לעצי סוכה שהם אסורין בשימוש לצורך אחר כל שבעה ימים של חג — שנאמר: "חג הסכות שבעת ימים לה'" ויקרא כג, לד, ותניא ושנינו בברייתא אחרת להסביר את הדברים; ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על קרבן החגיגה, כך חל שם שמי ם אף על הסוכה — תלמוד לומר: "חג הסכות שבעת ימים לה'" ויקרא כג, לד. למדנו: מה חג קרבן החג הוא לה' — אף סוכה היא לה'. וכיון שדין עצי הסוכה כעין הקדש, כיצד יכול להתנות איפוא על ההקדש?24אמר רב מנשיא בריה בנו של רבא: סיפא בסוף, בהיתר על ידי התנאי אתאן באנו לענין סוכה דעלמא בכלל, שאינה סוכת החג, לומר שיכול אדם להתנות שרצונו להשתמש בעצים למטרה אחרת, אבל סוכה של מצוה — לא מהני מועיל בה תנאה תנאי.25ושואלים מצד אחר: וסוכה של מצוה לא מועיל בה תנאי? והתניא והרי שנינו בתוספתא: סוכה שסככה כהלכתה ועטרה בקרמין בבגדים רקומים ובסדינין המצויירין, ותלה בה לנוי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי זמורות ענבים, יינות שמנים וסלתות בתוך צנצנות זכוכית ועטרות שבלים זרים של שבלים — אסור להסתפק ליהנות מכל אלה עד מוצאי יום טוב האחרון של החג. ואם התנה עליהם שיהיה רשאי להשתמש בהם — הכל לפי תנאו. משמע שאפילו בסוכה של מצוה, אפשר להשתמש על ידי תנאי!26ומשיבים, אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: דבר זה באומר על כל אלה: איני בודל מהם כל בין השמשות. כלומר, מודיע מראש שעוד בין השמשות של תחילת החג אין כוונתו לבדול מהם ולהקדישם לצורך נוי הסוכה, אלא עתיד הוא להשתמש בהם אף לצורך אחר, שעל ידי כך לא חלה קדושה עלייהו עליהם כלל מתחילת החג, ולכן יכול להשתמש בהם כל החג. אבל עצי סוכה עצמם שחלה קדושה עלייהו עליהם מעצם בניינה — אתקצאי לשבעה הוקצו משימוש כל שבעת הימים.27ושואלים: ומאי שנא מהא דאתמר ובמה שונה הדבר ממה שנאמר לענין הלכה אחרת: מי שהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים של חג, שבכל יום ישתמש באתרוג אחר, אמר רב: כל אחת ואחת יוצא בה כאשר מברך על הלולב והאתרוג ואוכלה אם רוצה לאלתר מיד לאחר הברכה. ורב אסי אמר: כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר, משום שחלה עליה קדושה עד סוף היום. מכל מקום, לדעת הכל אם חלה קדושה על האתרוג ליום אחד אינה נמשכת ליום השני, ומדוע בסוכה חלה הקדושה כל שבעת הימים!28ומשיבים: יש לחלק בין אתרוג וסוכה, התם שם בענין אתרוג דמפסקו שמופסקים הלילות מימים שמצות אתרוג היא רק ביום ולא בלילה, על כן כל חד וחד יומא כל יום ויום מצוה באפי נפשיה בפני עצמה הוא, ולכן המוקדש ליום אחד אינו מוקדש לשני, אולם הכא דלא מפסקו כאן שאין מופסקים לילות מימים, שהרי מצות הסוכה ישנה בלילה כביום, לכן כולהו יומי כחדא יומא אריכתא דמי כל שבעת הימים נחשבים כיום אחד ארוך, ואין רגע שתתבטל קדושת הסוכה מן העצים עד סוף החג.
