ביאור שטיינזלץ על ביצה כ״א

1 הורצה, וזאת על מנת כלומר, וצריך להקטיר אימורין לערב ולא ביום. ולענייננו, מלשון הברייתא אנו למדים שאם אי אפשר לאכול את הבשר בו ביום נאמר על כך הלשון אם זרק, כלומר: דיעבד — אין כן מותר, אולם לכתחלה — לא יזרוק! בשלמא נניח לשיטת רבא ניחא נוח הדבר, אלא לשיטת רבה בר רב הונא קשיא קשה! ומעירים: אכן קשיא קשה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור ותרץ כך: שאני שונה שבות שבת משבות יום טוב, שבשבת החמירו חכמים בדבריהם יותר מכפי שהחמירו ביום טוב.

2 א בעא מניה שאל אותו רב אויא סבא הזקן מרב הונא שאלה זו: בהמה של שותפים, חציה של גוי וחציה של ישראל, מהו לשחטה ביום טוב? אמר ליה לו: מותר. אמר ליה לו: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות, שהרי קרבנות נדרים ונדבות אף הם נחשבים כבהמת השותפים, שהרי חלק מן הבהמה עולה למזבח ואת החלק האחר אוכלים הבעלים והכהנים, ומדוע לא נאמר שאף הם יהיו מותרים בשחיטה ביום טוב? לא ענה לו רב הונא על שאלתו, אלא אמר ליה לו: עורבא פרח ראה עורב פורח, עף בשמים! שרצה להסיח דעתו מן הדבר, ולא ענה לשאלה.

3 כי נפק כאשר יצא רב אויא אמר ליה לו רבה בריה בנו של רב הונא לאביו: לאו היינו וכי אין זה רב אויא סבא הזקן דמשתבח ליה מר בגויה דגברא רבה שמשתבח בו אדוני שאדם גדול הוא? ואם כן מדוע התנהגת בו כך, ולא ענית על שאלתו? אמר ליה לו: ומה אעביד ליה אעשה לו, אני היום במצב שאפשר לומר עליו כלשון הכתוב: "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" שיר השירים ב, ה, כלומר: עייף אני ונרגש מפני טורח הרבים שהיה עלי, ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא ושאל אותי דבר שצריך טעם ועיון מדוקדק בו, ולכן לא יכולתי לענות מיד.

4 ושואלים: וטעמא מאי והטעם, אכן מהו? ומסבירים את ההבדל: בהמה שחציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, והטעם הוא משום שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואם רוצה ישראל לאכול אפילו מעט — בהכרח עליו לשחוט בהמה שלימה אף כי אינו משתמש בכולה, ולכן אין הדבר מעכב אם חלקה האחר שייך לגוי. אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן ביום טוב משום שכאן אין כלל שותפות בבהמת הקרבן, כיון שהכהנים כי קא זכו כאשר הם זוכים בחלק מבשר הקרבן, וכן ישראל האוכלים מן הקרבן — משלחן גבוה, של הקדוש ברוך הוא, קא זכו הם זוכים. כלומר, הקרבן בעצם שייך כולו לה', ואנשים האוכלים ממנו הם כסמוכים על שולחנו, והרי אמרנו שלצורך גבוה אין שוחטים.

5 בהמשך לאותו דיון אמר רב חסדא: בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל — מותר לשחטה ביום טוב, והטעם: שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אולם עיסה של בצק שחציה של גוי וחציה של ישראל — אסור לאפותה ביום טוב — דהא שהרי אפשר ליה למפלגה לו לחלק אותה בלישה, והחלק האחד, של ישראל — יאפה, וחלקה השני השייך לגוי לא יאפה.

6 מתיב מקשה על כך רב חנא בר חנילאי ממה ששנינו: עיסת כלבים עיסה שבוללים בקמח עוד חומרים שונים ונותנים אותה לכלבים בזמן שטיבה כזה שאף הרועין אוכלין ממנה — הרי היא נחשבת כלחם לכל דבר וחייבת בהפרשת חלה ממנה ומערבין בה עירובי תחומין וחצירות, ומשתתפין בה לצורך שיתוף מבואות, ומברכין עליה ברכה ראשונה ואחרונה, ומזמנין עליה לברכת המזון אם אכלו אותה שלושה אנשים כאחד, ואף היא נאפת ביום טוב כשאר מאכל אדם, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אם לא החמיצה.

7 ולגבי היתר אפייתה; ואמאי ומדוע נאפת היא ביום טוב? והא והרי אפשר ליה למפלגה לו לחלק אותה את העיסה הזאת בשעת לישה, וחלק האדם יאפה וחלק הכלבים לא יאפה! ומשיבים: שאני שונה עיסת כלבים, הואיל ואפשר לפייסן בנבלה, כלומר, הלא יתכן שתמות אחת הבהמות ואז יתנו את הנבילה לכלבים, ותמצא עיסה זו כולה למאכל אדם.

8 על התירוץ הזה תוהים: מי אית ליה האם יש לו, מקבל רב חסדא את הנימוק הזה של "הואיל"? לומר, שכיון שהואיל ויש אפשרות שישתנה המצב אין לקבוע הלכה לפי מצב הדברים עכשיו? והא אתמר והרי נאמר שנחלקו אמוראים בשאלה מה הדין אם אופה אדם במזיד מיום טוב לחול. רב חסדא אמר: לוקה על חילול יום טוב, רבה אמר: אינו לוקה.

9 וטעמם, רב חסדא אמר: לוקה, כי לשיטתו לא אמרינן אין אנו אומרים הואיל ומקלעי ליה ואם מזדמנים לו אורחים ויצטרך לפת מרובה, חזי ליה יהיה ראוי לו אף ליום טוב עצמו, על כן השתא נמי חזי ליה עכשיו גם כן, גם כשאין אורחים ראוי לו, ואם כן בשעת מעשה אין זה נחשב כעבירה גמורה, ואי אפשר להתרות ולהלקות עליה. ואילו רבה אמר: אינו לוקה, כי לשיטתו אמרינן אומרים אנו "הואיל". וכיון שרב חסדא איננו מקבל את הנימוק של "הואיל", כיצד אפשר להשתמש בו כתירוץ לקושיה שעליו?

10 אלא יש לבטל את הדברים שאמרנו, ולא תימא אל תאמר שהיה כאן ענין של "הואיל ואפשר", אלא פה מדובר כגון דאית ליה שיש לו נבלה מוכנה, שודאי אפשר לפייסן בנבלה. ולכן כאשר אופים הרועים את העיסה ישנה סבירות גבוהה לכך שתיאכל כולה על ידי הרועים עצמם.

11 ב בעו מניה שאלו אותו את רב הונא שאלה זו: הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא אותם יהודים בני הכפרים שהטילו עליהם מן המלכות חובה לספק קמח ולחם לאנשי הצבא שבאזור מהו לאפותה ביום טוב? אמר להו להם רב הונא לשואלים: חזינא רואים אנו אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי אם נותנים האנשים מאותה מכסה שהוקצבה לחיילים פת לתינוק ואין החיילים מקפידים על כך, אם כן כל חדא וחדא חזיא לינוקא כל אחת ואחת מן הככרות, נמצא שהיא ראויה לתינוק מישראל, ולכן שרי מותר לאפותה. ואי לאו ואם לא שאינם מניחים לאחר לאכול מפת זו — אסור לאפות ביום טוב עבור גויים.

12 על ההיתר הזה של רב הונא מקשים, והתניא והרי שנינו בברייתא: מעשה בשמעון התימני מהמקום תמנת שלא בא אמש בלילה של יום טוב לבית המדרש, בשחרית מצאו ר' יהודה בן בבא. אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת קבוצת חיילים שבאו לעשות חיפוש באה לעירנו, ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל כדי לפייסם והאכלנום בו ופטרנום לשלום.

13 אמר לו ר' יהודה בן בבא: תמה אני אם לא יצא שכרכם שהרווחתם שלא לקחו אנשי החייל מרכושכם בהפסדכם של חילול יום טוב. שהרי אמרה התורה: "את אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שמות יב, טז, ומשמע "לכם" — ולא לגויים. ואמאי ומדוע אמר כך ר' יהודה בן בבא? הא חזי למיכל מיניה הרי ראוי עגל זה לאכול ממנו משהו גם לישראל. והמסקנה איפוא שגם אם ישראל יכולים לאכול ממנו, כיון שעושה עבור גויים, הרי זה אסור!

14 אמר רב יוסף: באותו מקרה עגל טרפה הואי היה זה, שלא היה ראוי כלל לישראל. ומקשים: והא חזי והרי ראוי הוא להאכילו לכלבים ויכול אתה לומר ששחטו עבור כלבי ישראל!

15 ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא אם מותר לעשות מלאכה ביום טוב עבור הכלבים. דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ממשמע שנאמר "לכל נפש" שומע לומד אני כי אפילו נפש בהמה במשמע, וכענין שנאמר: "ומכה נפש בהמה ישלמנה" ויקרא כד, יח, משמע שנפש בהמה אף היא קרוייה נפש, על כן תלמוד לומר ההדגשה בכתוב "לכם"

16 "לכם" — ולא לכלבים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: מה שנאמר "כל נפש" — אפילו נפש בהמה במשמע. אם כן מה תלמוד לומר בהדגשה "לכם" — כוונתו: לכם ולא לגויים.

17 ושואלים: ומה ראית לרבות את הכלבים שמותר לעשות מלאכה עבורם ביום טוב ולהוציא את הגויים? ומסבירים: מרבה אני את הכלבים שהרי מזונותן עליך וחייב אתה לפרנסם כשאר בני הבית, ומוציא אני את הגויים שאין מזונותן עליך.

18 ביחס לברייתא זו אמר ליה לו אביי לרב יוסף: ולר' יוסי הגלילי שאמר כי מן הכתוב "לכם" יש ללמוד ולא לכלבים, הני סופלי אותם גרעיני תמרים לחיותא היכי שדינן להו לחיות ולבהמות, איך נותנים אנו אותם ביום טוב? שהרי למאכל אדם אינם ראויים ולתיתם לחיות לפי שיטה זו גם כן אסור, אם כן הרי הם בכלל מוקצה ואסורים בטלטול!

19 אמר ליה לו רב יוסף: כיון שמותר לטלטלם הואיל וחזו הואיל וראויים הגרעינים להסקה, לכן אפשר לתת אותם גם לבהמות. והקשה לו: תינח ביבשתא, ברטיבתא מאי איכא למימר נניח דבר זה בגרעינים יבשים, אולם ברטובים שאינם ראויים להסקה, מה אפשר לומר? אמר ליה לו חזו ראויים הם להיסק גדול. שבמדורה גדולה הם מתייבשים, ואחר כך הם עצמם בוערים היטב.

20 הקשה לו: תינח נניח כל זה ביום טוב שמותר להסיק בו, אולם בשבת מאי איכא למימר מה יש לומר? איך הותרו בטלטול? והשיב לו: מטלטלינן להו מטלטלים אנו אותם אגב ריפתא ככר לחם, שמניחים אותם על הככר ואגב הככר מטלטלים גם את הגרעינים. וכדברי שמואל, שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת ואין אומרים שיש בכך משום בזיון לאוכל.

21 ומעירים: ופליגא וחלוקה הלכה זו שקבע רב הונא, שאם נותנים הגויים רשות לישראל לאכול מקצת הפת מותר לאפות בשבילם, על דעת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: מזמנין את הגוי לסעודה בשבת, שודאי לא יבשלו עבורו בו ביום, ומותר לתת לגוי לאכול מהמאכלים שהוכנו מבעוד יום, ואין מזמנין את הגוי לסעודה ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו ויבשל לו. משמע שאף אם מרבה בלבד הרי זה אסור, למרות שעיקר הסעודה עבור ישראל.

22 רב אחא בר יעקב אמר: אפילו בשבת נמי גם כן לא יזמין את הגוי, משום שיורי כוסות היין. שכיון ששתה הגוי בכוס הרי היין דינו כיין נסך ואסור להשתמש בו, וממילא הוא מוקצה, ויש חשש שיבוא לטלטל מוקצה זה בשבת. ושואלים: אי הכי, דידן נמי אם כך שאתה חושש למוקצה, הכוסות שלנו גם כן ייאסרו, שהרי יש בהם שיורי יין שאינם ראויים לכל שימוש! ומשיבים: דידן חזו השיירים שלנו ראויים לתרנגולין. ומקשים: דידהו נמי חזו שלהם, של הגויים, גם כן ראויים לתרנגולין! ודוחים: דידהו שלהם איסורי הנאה נינהו הם ולכן אסור להשתמש בהם כלל.

23 ושואלים: ולטלטלינהו אגב כסא ושיטלטלם אגב הכוס, שהכוס היא כלי המותר בטלטול, ואותם שיירים יתבטלו לגביה. מי האם לא אמר רבא: מטלטלין כנונא מחתה אגב קטמיה האפר שלה אף על גב דאיכא עליה אף על פי שיש עליה שברי עצים, משמע שמותר לטלטל מוקצה אגב דבר המותר בטלטול!

24 ודוחים: בכל זאת יש הבדל, התם שם — לאו לא איסורי הנאה נינהו הם, אלא מוקצה בלבד, ואילו הכא כאן בשיירי יין ששתה ממנו הגוי — איסורי הנאה נינהו הם וחמור איסורם יותר.

25 אמר ליה לו רב אחא מדפתי לרבינא באופן אחר: ולהוי כגרף של רעי ושיהא זה כמו כלי של צואה שמותר להוציאו מפני המיאוס, ואף שיורי כוסות אלה, כיון שאין ראוי להשאירם על השולחן, יהא מותר לזורקם מפני טעם זה! אמר ליה לו: אכן, אם יש שיורים כאלה מותר להשליכם, אולם וכי עושין גרף של רעי לכתחלה? ולכן אמרו שלא יזמין את הגוי מלכתחילה ולא יבוא לידי בעיה.

26 ולסיכום ההלכה מסופר: אדבריה הרשה והורה לו רבא לחכם מבית ראש הגולה מר שמואל, ודרש מר שמואל ברבים: מזמנין את הגוי בשבת, ואין מזמנין את הגוי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו. מסופר: מרימר ומר זוטרא, כי הוה מקלע להו כאשר היה מזדמן להם גוי ביום טוב, אמרו ליה היו אומרים לו: אי ניחא לך במאי דטריחא לן אם נוח לך במה שטרחנו לעצמנו — מוטב, ואי ואם לא — טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן בגללך אין אנו טורחים.

27 א משנה בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרחוץ את רגליו בהם אלא אם כן ראויין הם לשתיה. שלדעתם מותרת ביום טוב רק מלאכה לצורך אוכל בלבד. ובית הלל מתירין. שלדעתם, כל הנאה בכלל ההיתר. עושה אדם מדורה גדולה של אש ומתחמם כנגדה.

28 ב גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: האי הלכה זו בענין מדורה מאן קתני לה מי שנה, למד, אותה? האם דברי הכל היא ואף כדעת בית שמאי, ושני להו ושונה להם לבית שמאי לענין הלכה בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד, ואף הם מודים שהנאת כל גופו דינה כאוכל, ולכן הותרה הסקת מדורה שכל גופו נהנה ממנה, או דלמא שמא בית הלל קתני לה שנו, למדו אותה, אבל בית שמאי לא שני להו אין שונה להם ואינם מבדילים, והתירו רק הנאת אכילה בלבד?

29 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר מברייתא מפורשת, ששנינו בה, בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה. ובית הלל מתירין. ומוכח מכאן שהלכה זו במשנתנו דווקא כשיטת בית הלל היא.

30 ג משנה שלשה דברים היה רבן גמליאל מחמיר בהם כדברי בית שמאי. וכך היה אומר: אין טומנין את החמין לכתחלה ביום טוב, עבור השבת אלא יש לטומנם מערב החג, ואין זוקפין מקימים, מעמידים את המנורה העשוייה מתכת שנפלה ביום טוב, ואין אופין פתין גריצין עבים אלא רקיקין דקים, מפני הטירחה הרבה שיש באפיית פת עבה. אמר רבן גמליאל: מימיהן של בית אבא לא היו אופין ביום טוב פתין גריצין אלא רקיקין. אמרו לו חכמים: מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן, אולם היו מקילין לכל ישראל להיות אופין פתין גריצין וחררין עוגות שאופים על גחלים.

31 ד גמרא על מה שנאמר במשנתנו שלא היה מתיר רבן גמליאל לכתחילה לטמון חמין ביום טוב, שואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאנח אם מדובר באופן שהניח עירובי תבשילין — מאי טעמא מה הטעם של בית שמאי שאוסרים? ואי דלא אנח ואם מדובר באופן שלא הניח עירובי תבשילין, אם כן מאי טעמא מהו הטעם של בית הלל שהתירו? אמר רב הונא: לעולם אימא לך אומר לך שמדובר באופן שלא הניח עירובי תבשילין, וטעמם של בית הלל, משום שלהניח משהו שאינו שיעור סעודה גדולה אלא כדי חייו בלבד, שרו ליה רבנן התירו לו חכמים.

32 ומעירים: ורב הונא לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יום טוב, מכל מקום אופין לו פת אחת, ומבשלין לו קדרה אחת של תבשיל,