ביאור שטיינזלץ על ביצה י״ט

1 ואיבעית אימא רבנן ואם תרצה אמור שמשנתנו כשיטת חכמים היא וביום טוב מותר אף להטביל, וכולה מתניתין וכל משנתנו היא בשבת ובשבת לדעתם אסור להטביל, אף כי מותר להשיק.

2 א תנו רבנן שנו חכמים: כלי שנטמא מערב יום טוב — אין מטבילין אותו בין השמשות בשעת הדמדומים בסוף היום שהוא ספק חול ספק יום טוב, מפני ספק איסור טבילת כלי בחג.

3 ר' שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילין אותו בשעה זו מפני שצריך הכלי הערב שמש. כי כלי שנטמא והוטבל, נטהר רק לאחר השקיעה ביום הטבילה, ובמקרה זה צריך להמתין עוד יום שלם, עד שיעריב שמשו של יום המחרת. ואם מטבילו בין השמשות — מן הסתם כוונתו שמיד יטהר הכלי ויוכל להשתמש בו, ומאחר שבין השמשות הוא ספק לילה, לכך צריך יהיה להמתין מספק עוד יום אחד, ומוטב שלא יבוא לחשש שימוש בכלי קודם טהרתו.

4 ושואלים: וכי התנא קמא הראשון לא בעי צריך שיהיה הערב שמש? הלא ברור שצריך! אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי מצאתי את החכמים של בית מדרשו של רב דיתבי וקא אמרי שיושבים ואומרים באותו נושא, שבבעיה האם מקבלים את העיקרון שמחשבתו של אדם נכרת מתוך מעשיו או לא, קמפלגי חלוקים הם. והיכי דמי וכיצד בדיוק הדבר — כגון דנקיט מנא בידיה ורהיט ואזיל שהוא מחזיק כלי בידו ורץ והולך בין השמשות לאטבוליה להטבילו.

5 מר חכם זה, חכמים סבר: האי דקא רהיט ואזיל זה שהוא רץ והולך — מידע ידע דבעי יודע הוא שצריך הערב שמש, ואם מגיע לטבול בשעה מאוחרת יותר יודע הוא שצריך להמתין יום נוסף, ואין חוששים שישתמש בכלי בו ביום. ולכן, בבין השמשות של ערב יום טוב, כיון שלא יוכל להשתמש בכלי הזה אלא למחרת, הרי שהטבלתו היום שלא לצורך היא וכהכנה מיום טוב לחול היא ואסורה, אבל אם מטבילו ביום חול — מותר.

6 ומר וחכם זה, ר' שמעון שזורי סבר: אינו כן, אלא מחמת מלאכתו שלא הספיק לעשות דברים בזמנם הוא דקרהיט שרץ ואינו יודע שצריך הערב שמש, וחושב שיוכל להשתמש בו מיד, ולכן גזרו שלא יטביל כלל בין השמשות.

7 ואמינא להו אנא ואמרתי אני, רבא, להם: במחשבתו נכרת מתוך מעשיו — דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שאפשר לסמוך על כך. כי פליגי כאשר נחלקו; כגון דאיטמי שנטמא אצל אותו אדם כלי בשרץ שהוא פחות משיעור כעדשה, ואתא לקמיה דרבנן לשיולי ובא אותו אדם לפני חכמים לשאול האם בפחות מכעדשה איטמי נטמא הכלי אי או לא? מר חכם זה, ר' שמעון שזורי סבר: מדהא כיון שדבר זה שאין שרץ מטמא בפחות מכעדשה לא גמיר למד הא הרי דין הערב שמש, נמי גם כן לא גמיר למד ולכך יש לאסור עליו אף ביום חול, ומר וחכם זה, חכמים המתירים ביום חול סבר: הא דבר זה לגבי שיעור כעדשה הוא שלא גמיר שלא למד, הא הרי דין הערב שמש גמיר למד, שהרי דין זה מפורש בתורה.

8 ב שנינו במשנה שמטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה. פירוש הדברים הללו לא היה ברור, ועל כן מסבירים: תנו רבנן שנו חכמים: כיצד מגב לגב? הרוצה לעשות גתו, כלומר, לתקן ולהטביל לצורך הגת, על גב אגב טיהור כדו הטמא, שמתחילה חשב להטביל את כדו הטמא ונמלך בדעתו לעשות את גתו ומתוך חשש רוצה להטביל שנית לצורך הגת, או לעשות

9 כדו על גב גתו, שרצה לעשות גתו ובתוך כך נמלך וטבל אגב זה את כדו ומתוך שמסתפק אם עשה כדין, רוצה להטביל בשנית — עושה. שכיון שהטבילה בשנית אינה מטהרת ואין בה משום חובה — אינה נחשבת כטבילה, ולפיכך לא גזרו בה איסור אף ביום טוב.

10 וכן כיצד מחבורה לחבורה? היה אוכל בחבורה זו של עושי קרבן פסח והיה טמא וטבל לטהרתו, או שהיו כליו טמאים והטבילם לדעת כן, ונמלך בדעתו ורוצה לאכול בחבורה אחרת ורצונו בשל כך לטבול או להטביל כליו מחדש לשם החבורה השניה — הרשות בידו אף בחג, ואין גוזרים איסור על כך, שהרי אינו חייב בטבילה זו מעיקר הדין ולפיכך אינה נחשבת כטבילה.

11 ג משנה בית שמאי אומרים: מביאין שלמים לקרבן ביום טוב ואין סומכין עליהן, כי הסמיכה יש בה משום עבודה בבעלי חיים, וזו אסורה ביום טוב משום שבות. אבל לא מביאים עולות נדבה פרט לאלה הקבועות כגון תמידים ומוספים, לפי שהעולות אינן נאכלות לאדם, ואסור לשחוט שחיטה שאינה צריכה לאכילה של אדם. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים וגם עולות, ואף סומכין עליהן.

12 ד גמרא אמר עולא: מחלוקת זו היא בשלמי חגיגה שחובה להביאם בחג רק לענין לסמוך עליהם, אבל לענין הבאתם למקדש אף בית שמאי מודים שמותר, שהרי הן מחובת היום, ובעולת ראייה שחובה להקריבה בימות הרגל, המחלוקת לענין ליקרב, כלומר, אם הותרה הבאתם כלל הבאתם למקדש. שבית שמאי סברי סבורים, שמדברי הכתוב "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה" ויקרא כג, מא יש לדייק: חגיגה — אין כן, יש להביא, אולם עולת ראיה — לא. ובית הלל סברי סבורים: "לה'" — כל דבר שהוא קרבן לה' מותר להביאו כל ימי החג, ואף ביום טוב עצמו.

13 אבל נדרים ונדבות שאינם חובת היום — דברי הכל אין קרבין אין מביאים אותם ביום טוב, אפילו לדעת בית הלל. וכן אמר רב אדא בר אהבה: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.

14 מתיבי מקשים על כך: אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה שאינה של יום טוב, כנדר או נדבה — שאינה קריבה ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב, כחגיגה או שלמי שמחה — שקרבין ביום טוב, שהרי יום טוב הוא זמנם המיוחד, ואם לא יביאום, מתוך שעבר זמנו — בטל קרבנו.

15 על מה נחלקו — על עולה שהיא של יום טוב, כתמידים ומוספים, ועל שלמים שאינן של יום טוב, כנדרים ונדבות. שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא. ושיטה זו נוגדת את דברי עולא שאמר כי נדרים ונדבות אינם קרבים בחג לדעת הכל!

16 ומשיבים: תריץ ואימא הכי ישב, תקן, ואמור כך: אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה ושלמים שאינן של יום טוב כנדרים ונדבות, שבודאי אין קרבין ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב, כחגיגה ושמחה שקרבין ביום טוב. על מה נחלקו — על עולה שהיא של יום טוב, כתמידים ומוספים שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא.

17 רב יוסף אמר: זו אינה קושיה מעיקרה, וכי תנאי שקלת מעלמא האם את התנאים הוצאת מן העולם?! תנאי מחלוקת תנאים היא ודעת ר' שמעון בן אלעזר לא דעת הכל היא. דתניא שכן שנינו בברייתא אחרת: שלמים הבאים מחמת יום טוב ביום טוב, כחגיגה ושמחה, בית שמאי אומרים: סומך עליהן מערב יום טוב, ושוחטן ביום טוב. ובית הלל אומרים: סומך עליהן ביום טוב עצמו ושוחטן ביום טוב.

18 אבל נדרים ונדבות — דברי הכל אין קרבין ביום טוב ממש כדעת עולא ורב אדא בר אהבה.

19 א ומעירים: והני תנאי כהני תנאי ותנאים אלה שנחלקו בדבר הם כתנאים אחרים שנחלקו כבר בו. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה שהרי יש בקרבן התודה גם חלות חמץ ואלה אסור לאוכלן בפסח. ולא מביאים קרבן תודה בעצרת שבועות — מפני שהוא יום טוב, וביום טוב אסור להקריב כל קרבן אפילו קרבן נאכל שאינו מחובת החג. אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות בימי חול המועד.

20 ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" דברים טז, טז ללמדנו: כל קרבן שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות אינו בא גם בחג השבועות וגם בחג הסוכות. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה, שהרי יש מצות שמחה בחג, ושמחה זו באכילת בשר הקרבנות היא, ויכול לצאת ידי חובה זו בקרבן תודה. אבל ואין יוצא בתודה משום חובת הבאת קרבן חגיגה.

21 מעתה מבררים את דברי הברייתא, אמר מר החכם בברייתא: אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הלא חמץ הוא, והחמץ אסור בפסח! אמר רב אדא בריה בנו של רב יצחק, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב שמואל בר אבא: הכא כאן בארבעה עשר בניסן עסקינן עוסקים אנו וקסבר וסבור אותו חכם שאין מביאין קדשים לבית הפסול. שהרי בערב הפסח עצמו מותר החמץ באכילה רק בשעות הבוקר הראשונות, ומחצי היום ואילך הוא אסור, וכיון שזמן אכילת קרבן תודה ולחמיו הוא יום ולילה, ובמקרה מסויים זה יש לבער את הלחם קודם לכן — נמצא שהוא מקרב את שעת הפסול של לחמי הקרבן, ואסור להביא קדשים למצב שבו יפסלו.

22 עוד שנינו בברייתא: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב. ומסבירים: קסבר סבור תנא זה: נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב.

23 עוד שנינו בברייתא: אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ושואלים: אימת מתי? אילימא אם תאמר שמביאה ביום טוב של סוכות עצמו — והא אמרת והרי אמרת: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב, הרי שאין מביאים קרבן תודה ביום טוב עצמו, והוא הדין אם כן לחג הסוכות! אלא יש לפרש שמביא בחולו של מועד.

24 עוד שנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: הרי הוא אומר: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" — כל שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות — אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות. ולכאורה נובע מדבריו שאסור להביא קרבן תודה בכל חג. מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא: השתא סלתי הרי לקצוץ עצים לצורך חול המועד בחול המועד עצמו מסלתינן אנו קוצצים, ואם כן נדרים ונדבות מבעיא נצרכה לומר שמותר להקריבם בחול המועד? וכיצד אפשר לומר שר' שמעון אוסר הבאת קרבן תודה בחול המועד של סוכות?!

25 אמר אביי: בהקרבה של קרבנות אלה בחול המועד — כולי עלמא לא פליגי דשרי הכל אינם חלוקים שמותר. כי פליגי כאשר נחלקו היה זה לא לענין דיני יום טוב כלל, אלא לשאלה למיקם עליה לעמוד, לעבור עליו על נדר משום "בל תאחר". שאם נדר אדם להקריב קרבן ומתעכב מלהביאו, כמה זמן יעבור עד שיהיה עובר על האיסור של "לא תאחר לשלמו".

26 התנא קמא הראשון סבר ששלש רגלים אמר רחמנא אמרה התורה אפילו שלא כסדרן שהוא לפי חדשי השנה בתורה: פסח, שבועות, סוכות. ואם עברו שלושה רגלים כלשהם מיום שנדר ולא הביא את נדרו — הרי זה עובר משום בל תאחר. ולכך לדעת תנא קמא כדאי לנודר קרבן תודה להקדים ולהביאו בחג הסוכות אפילו שהוא הרגל הראשון הסמוך לזמן הנדר ואין זה כסדר ההרגלים האמור בתורה, שאם לא כן ייאלץ לבוא בשל כך לירושלים במיוחד. שהרי לא יוכל להקריבו בפסח משום הלחם שבו ולא בשבועות לפי שאין בו חול המועד,

27 ואילו ר' שמעון סבר: כסדרן — אין כן, שלא כסדרן — לא. ואם נדר למשל בין חג המצות לחג השבועות יכול להמתין עוד עד חג הסוכות של השנה הבאה ואינו צריך לבוא בשל כך באופן מיוחד.

28 עוד שנינו בברייתא כי ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות. ושואלים: אימת מתי? אילימא אם תאמר שכוונתו בחולו של מועד — אם כן היינו זהו שיטת התנא קמא הראשון. אלא תפרש שכוונתו ביום טוב עצמו, וקסבר וסבור הוא שנדרים ונדבות קריבין ביום טוב.

29 ושואלים: אם כן מאי שנא במה שונה דווקא חג הסוכות דנקט שאותו תפס, כדוגמה? ומשיבים: ר' אלעזר בר' שמעון לטעמיה לטעמו, לשיטתו, ואף דבר זה קשור לדין "בל תאחר". דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' שמעון אומר: לא יאמר הפסוק ויזכיר את "חג הסוכות" שבו הרי הכתוב מדבר קודם לכן באותה פרשה, ולא הוצרך להוסיף אלא רגלים אחרים, ואם כן למה נאמר "חג הסוכות" — לומר שזה חג הסוכות הוא אחרון לענין "בל תאחר", שאין עובר אלא על שלושה רגלים כסדרם.

30 ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לומר שזה גורם. שלדעתו אין "בל תאחר" תלוי במספר הרגלים, אלא שבחג הסוכות שהוא אחרון הרגלים לפי סדר הזמנים שבתורה, חייב לסיים להביא את כל מה שנדר באותה שנה. ואפילו נדר סמוך לחג — זהו סוף הזמן לשלם נדרו.

31 שנינו באותה ברייתא: ויוצא בה בקרבן תודה שמביא בחג, משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הלא קרבן חגיגה דבר שבחובה הוא שחייב כל עולה לרגל להביאו, וכלל בידינו: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואינו יכול לצאת ידי חובה בקרבן תודה שהוא חובה עליו מסיבה אחרת, שהרי כבר הקדישו לתודה ואינו חולין!

32 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא דאף על גב דפריש שאף על פי שפירש בשעת נדרו שכוונתו להקדיש את תודתו בתנאי שייצא בה גם חובת קרבן חגיגה, בכל זאת אינו יוצא.

33 כדבעא מניה כפי ששאל ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן: האומר בנדרו: הרי עלי תודה ואצא בה גם ידי חובת חגיגה, או שאומר: הריני נזיר