ביאור שטיינזלץ על ביצה ה׳

1 ונתקלקלו הלוים בשיר שלא ידעו איזה שיר עליהם לשיר בעת הקרבת תמיד של בין הערבים, אם של חול אם של ראש השנה, שהרי לא היה ברור אם יבואו עדים היום או לא, ומאז התקינו שלא יהו מקבלים את העדים לדיון ולקבוע שראש השנה הוא אלא עד שעת המנחה שהיא שעת הקרבת תמיד של בין הערבים, ועיברו את חודש אלול והיו מחשבים את חשבון קביעות המועדים מיום המחרת,

2 ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה והלאה, אף על פי שלא עשו את חשבון קביעות המועדים אלא מלמחרת, בכל זאת היו נוהגין אותו היום שבאו בו העדים קדש שהרי סוף סוף ראש חודש הוא, וגם למחר נהגו קדש, שבו היו נוהגים את דיני ראש השנה לגבי הקרבת קרבנות וקביעת שאר המועדים. ואם כן רואים שהנהגת שני ימים טובים בראש השנה לא נעשתה מחמת ספק של גלויות, אלא חכמים תיקנו ששני הימים של ראש השנה יהיו כיחידה אחת, מפני הקושי המהותי שבקביעת ראש השנה.

3 אמר רבה: מזמן תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך, ביצה שנולדה בזה — מותרת בזה. ומה עניינה של תקנה זו — דתנן שכן שנינו במשנה: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו חוזרים ומקבלין עדות החדש כל היום, שהרי שוב אין לחשוש לקלקול השיר והקרבנות במקדש, ואפשר לחזור למנהג העתיק. ולפי תקנה זו, בית הדין שידעו בקביעות החודש מתוך עדות העדים אכן לא קיימו שני ימי ראש השנה, והרחוקים שקיימו כן, הוא רק מתוך הספק ואחד מהם ודאי חול, ולכך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני.

4 אמר ליה לו אביי: והא והרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: ביצה אסורה! אמר ליה לו רבה: מה מקום לקושיה זו? אמינא לך אנא אומר אני לך דבר בשם גדול שבתנאים רבן יוחנן בן זכאי, ואת אמרת לי ואתה אומר לי מדברי רב ושמואל האמוראים?!

5 ושואלים: ולרב ושמואל הלא קשיא מתניתין קשה משנתנו, שהרי לפי המשנה התבטל כבר דינו המיוחד של ראש השנה! ומשיבים: לא קשיא אינו קשה: הא לן זו לנו לבני חוץ לארץ שלא שינו את מנהגם ועושים שני ימים טובים, הרי נשאר אצלם מנהג הקדמונים בתוקפו, וראש השנה דינו עדיין כיום אחד וקדושה אחת ארוכה, והא להו וזה להם לבני ארץ ישראל, כיון שביטל רבן יוחנן בן זכאי את המנהג לעשות את ראש השנה יומיים, הרי מאז שתי קדושות הן, גם אם נוהגים ראש השנה שני ימים טובים.

6 ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, שדבר זה לא הותר כלל. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם של רב יוסף — משום שאיסור הביצה בראש השנה הוי הריהו דבר שבמנין כלומר, דבר שנקבע על פי מנין והצבעת הסנהדרין בזמנו, לאחר שלא הגיעו עדים בזמנם לפני המנחה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, שיש צורך בהצבעה אחרת להתיר אותו במפורש, ואיננו מותר מיד כאשר התבטל הטעם לתקנה ראשונה.

7 אמר רב יוסף: מנא אמינא לה מנין אומר אני אותה את דעתי זו, שאף שטעם האיסור בטל, כיון שאסרוהו על פי מנין — האיסור עצמו לא בטל עד שיבטלוהו במפורש במנין חדש — דכתיב לפי שנאמר: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" דברים ה, כז, כלומר: לנשיכם. ואומר: "במשך היבל המה יעלו בהר" שמות יט, יג. ונאמר עוד: "היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" שמות יט, טו. כלומר, אף שהאיסור מראשיתו היה רק מטעם מסויים, מכל מקום היה צורך גם להתירו במפורש, ולא די בכך שטעם האיסור התבטל.

8 וכן תניא שנינו בברייתא, שבה מובע רעיון זה: כרם רבעי, פירות השנה הרביעית של כל נטיעה דינם כדין מעשר שני, ולכן היה בעליהם עולה לירושלים ושם היה אוכלם. ואם אינו יכול להביאם מפני רוחק הדרך או כובד המשא — פודה אותם בכסף במקומם, ומחלל את דמיהם בירושלים על פירות אחרים. אבל תיקנו שאת הפירות שבסביבות ירושלים לא היו פודים, אלא הביאו את פירות הכרם עצמם, וסביבות ירושלים נקבעו בתחום של מהלך יום אחד לכל צד. וזו היא תחומה: עלת מן הצפון, ועקרבת מן הדרום, לוד מן המערב, וירדן מן המזרח.

9 ואמר עולא, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מה טעם קבעו תקנה זו — כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות, שעל ידי תקנה זו נמצאים תמיד בירושלים פירות רבים מוכנים לאכילה.

10 ותניא ושנינו עוד בברייתא: כרם רבעי היה לו לר' אליעזר בן הורקנוס, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, בין לוד לירושלים, במזרחה של לוד בצד כפר טבי, והיה איפוא בתוך תחום ירושלים לענין זה.

11 ובקש להפקירו לעניים שלהם יהא כדאי לטרוח ולהעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם. אמרו לו תלמידיו: רבי אין אתה צריך לכך, כי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו שכבר נמנו חברי הסנהדרין בענין זה, והתירו לפדות כרם רבעי ולהעלות את דמיו לירושלים אפילו בסמוך לירושלים, משום שאחר חורבן הבית אין עוד טעם לתקנה זו, שהרי מאחר שחרבה שוב אין סיבה לעטר את שווקיה. ומסבירים: מאן מי הם חבריך אלה — הרי זה כינוי לרבן יוחנן בן זכאי.

12 ונדקדק בלשון הברייתא: טעמא הטעם, דווקא שנמנו, כלומר, שהצביעו במפורש על כך, הא הרי אם לא נמנו — לא שאף שבטל הטעם אין התקנה בטלה מאליה, ויש צורך שתבוטל בהחלטה מפורשת. ואף כאן, איסור הביצה שנולדה לא בטל שהרי לא הותר במפורש.

13 לפני שבאים לדון בענין לגופו, רוצים לברר תחילה את דברי רב יוסף, שהביא שני פסוקים להוכיח עקרון זה מן התורה, ושואלים: מאי מה טעם "ואומר" למה מביא הוא גם פסוק שני, ולא הסתפק בראיה מן הכתוב הראשון? ומסבירים: הכי קאמר כך אמר, מכדי כתיב הלא נאמר "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" שמות יט, טו, אם כן הכתוב "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" דברים ה, כז למה לי, למה צריך אותו? הלא אחרי שלושה ימים יתבטל האיסור מעצמו! שמע מינה למד מכאן כי כל דבר שבמנין — צריך מנין אחר להתירו.

14 אולם, וכי תימא ואם תאמר ותפרש אחרת שהציווי "שובו לכם לאהליכם" לא נאמר כדי להתיר לאנשים לחזור הביתה לנשיהם, אלא למצות עונה הוא דאתא שבא, שהיתה כאן מצווה מיוחדת חדשה לישראל שיפקדו את נשיהם כדי לקיים מצות עונה. על כן, כדי להוציא מדיעה זו, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, והיא מה שנאמר בפסוק השני: "במשך היבל המה יעלו בהר" שמות יט, יג,

15 מכדי כתיב הלא נאמר: "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" לד, ג ונראה משם שאין האיסור חל אלא כשמתגלה כבוד ה' על ההר, ואחר כך — מותר מיד, אם כן "במשך היבל" למה לי, ומה טעם בסימן מיוחד לדבר? שמע מינה למד מכאן כי דבר שבמנין צריך מנין אחר כדי להתירו.

16 וכי תימא ואם תאמר הני מילי בדאורייתא דברים אלה אמורים בדברי תורה שאין להם היתר אלא אם כן הותרו במפורש, אבל בדרבנן בדברי סופרים לא — תא שמע בוא ושמע מן הברייתא לענין כרם רבעי, והא והרי כרם רבעי תקנה זו שיעלו את פירותיו ולא יחללום דרבנן מדברי סופרים היא, ובכל זאת קאמרי ליה ואמרו לו לר' אליעזר: כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. משמע, שבלא מנין לא היתה מותרת.

17 וכי תימא ואם תאמר: על איסור ביצה נמי אמנו עלה גם כן נמנו עליו רבן יוחנן בן זכאי ושריוה והתירוה ומשיבים: כי אמנו כאשר נמנו — לענין עדות נמנו, אולם לבטל את דיני ביצה לא אמנו נמנו.

18 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: אטו וכי ביצה במנין מי הואי האם היתה אסורה? וכי עשו הצבעה מיוחדת כדי לאסור ביצה שנולדה ביום טוב של ראש השנה? הלא ביצה בעדות תליא מלתא תלוי הדבר; כאשר אתסר נאסרה העדות שלאחר הצהרים — ממילא אתסר נאסרה גם אכילת הביצה שנולדה בראש השנה, וכאשר אשתרי הותרה עדות זו — ממילא אשתרי הותרה גם אכילת הביצה, ואין מקום לדברי רב יוסף.

19 רב אדא ורב שלמן תרוייהו שניהם מהמקום הנקרא בי כלוחית אמרי אמרו: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מאי טעמא מה הטעם — מהרה יבנה בית המקדש ותחזור התקנה שאין מקבלים עדות העדים אלא עד המנחה, ויאמרו האנשים: אשתקד בשנה שעברה מי האם לא אכלנו ביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה, למחרת ביום טוב שני של ראש השנה? השתא נמי ניכול עכשיו גם כן נאכל כמו בשנה שעברה. ולא ידעי ואין הם יודעים שיש הבדל גדול בהלכה, משום דאשתקד שבשנה שעברה שתי קדושות הן, והשתא ועכשיו קדושה אחת ארוכה היא.

20 ומקשים: אם לכך אנו חוששים, אי הכי אם כך עדות נמי גם כן לא נקבל בזמן הזה, מאי טעמא מה הטעם — מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי האם לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו, השתא נמי עכשיו גם כן נקבל עדות העדים אפילו לאחר זמן המנחה!

21 את הקושיה הזו דוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה! התם שם לענין עדות הלא עדות מסורה לבית דין, ובית דין יודעים להבחין בטעמן של תקנות. אבל ביצה הרי לכל היא מסורה, שהרי הדבר נתון בידי כל אדם, ולא כל אחד יבוא לשאול חכם, ויש איפוא מקום לחשוש לטעות.

22 רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. כי מי האם לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אפילו לאחר החורבן שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש? ולא נשתנה על ידי התקנה אלא שבזמן הבית לא החשיבו כלל את העדות מן היום הראשון, והיו מתחילים למנות את השנה מן היום השני, ואילו בזמנו של רבן יוחנן התחילו למנות מן היום הראשון — אבל לענין קדושת יום טוב נהגו גם ביום השני קודש. ואם כן, כשהיו שני ימי ראש השנה אף בארץ המשיך הדבר להיות קדושה אחת, ולא שנים.

23 ואמר רבא כסיכום: הלכתא כותיה הלכה כשיטתו של רב בהני תלת בשלוש אלה בין לקולא בין לחומרא בין להקל בין להחמיר.