1והוינן בה והיינו עוסקים מתקשים בבעיה זו: מאי שנא במה שונה באופן שעתידים לבוא שתי חכמים ותנאו הוא לכאן ולכאן שלא עלה לו עירובו — משום שאין ברירה, אם כן, במקרה שעתיד לבוא רק חכם אחד ואינו יודע מאיזה צד יבוא ולכך הוא מתנה למזרח או למערב, נמי גם כן הלא אין ברירה!2ואמר ר' יוחנן להסביר את הדברים: מדובר כאן באופן שכבר בא החכם לפני שהניח את העירוב, אלא שהוא לא ידע להיכן בא, ובעצם נקבע מקום שביתתו עם בוא החכם, אף אינו יודע עד למחרת להיכן בא. הרי משמע שלדעת ר' יוחנן אין ברירה, שהרי אם בא החכם לאחר הנחת העירוב — אין העירוב חל למפרע. אלמא מכאן משמע כי לית ליה אין לו, אינו מקבל ר' יוחנן עקרון זה של ברירה!3אלא, יש לדחות את מה שתירצנו, ולומר כך: לעולם לא תיפוך אל תהפוך את דברי ר' יוחנן ור' אושעיא במחלוקתם. ור' אושעיא הוא שסובר כי יש ברירה. ומה שהוקשה לך מפתחי בית לענין טומאת מת, יש לומר כך: וכי לית ליה וכאשר אין לו, לא מקבל ר' אושעיא את עקרון הברירה — הרי זה בדאורייתא בדברים שמן התורה, כמו לענין טומאת המת, אבל בדרבנן בדברים שמדברי סופרים, כגון בענין תחומים — אית ליה יש לו.4דרש מר זוטרא והורה לרבים: הלכה כר' אושעיא לענין ברירה.5אמר שמואל: שור של פטם מי שעבודתו לפטם שוורים כדי למכרם לבשר — הרי הוא כרגלי כל אדם, שהרי מתחילה התכוין שיהא שייך לקונהו. שור של רועה שבעליו מגדל אותו לרעייה ולעיתים עשוי הוא למוכרו לשכניו או למכיריו לבשר — הרי הוא כרגלי אותה העיר שהרי אין כוונתו למוכרו לכל אדם, אלא לאנשי העיר.6א נאמר במשנה שהשואל כלי מחבירו מערב יום טוב — הרי הוא כרגלי השואל. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא, שהלא קנה הכלי שביתה אצלו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא שלא מסרו לו את הכלי אלא ביום טוב עצמו. מהו דתימא שתאמר: לאו ברשותיה אוקמיה לא ברשותו העמידו מבעוד יום ולכן נשאר כרגלי המשאיל, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאינו כן וכרגלי השואל הוא.7ומעירים: דבר זה מסייע ליה לו לר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב — הרי הוא כרגלי השואל.8ב שנינו במשנה שאם השאילו ביום טוב — הרי הוא כרגלי המשאיל. ותוהים שוב: פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה שהוא רגיל ושאיל מיניה ושואל ממנו, וכיון שאותו אדם נוהג להשאילו בקביעות אותו חפץ, מהו דתימא שתאמר: ברשותיה קא מוקים ליה ברשותו הוא מעמיד אותו מראש, וייחשב כאילו קנה שביתה אצל השואל, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאינו כן; כי מימר אמר אומר השואל בליבו: דלמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה שמא ימצא איש אחר וילך וישאל ממנו ואין המשאיל מעמיד את הכלי ברשותו של השואל עד שיקחנו זה, ולכן אין מטלטלים אותו אלא כרגלי המשאיל.9ג שנינו במשנה: וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה — הרי הם כרגלי שתיהן. מסופר: כי סליק כאשר עלה ר' אבא מבבל לארץ ישראל, אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל יהי רצון שאומר דבר הלכה שיתקבל בעיני השומעים בארץ ישראל, ולא אבוש בו. כי סליק כאשר עלה, אשכחיה מצא את ר' יוחנן ור' חנינא בר פפי ור' זירא, ואמרי לה ויש אומרים שמצא את ר' אבהו ור' שמעון בן פזי ור' יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי וישבו הם ואמרו בבירור הלכה זו: אמאי מדוע הדין בעיסה כן? ולבטיל ושיתבטלו המים והמלח לגבי העיסה, ותדון העיסה רק לפי הבצק שבה ולא לפי המים והמלח, שהרי הם מעטים ובטלים! אמר להו להם ר' אבא:10הרי אדם שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין חטין של חבירו, וכי יאכל הלה וחדי וישמח?! שהרי לדעה זו שאם היה זה דבר קטן ובלתי נחשב הרי הוא בטל. וכיון שאנו אומרים שאין אדם מבטל את רכושו לאחרים — כן הוא גם לגבי המים והמלח בעיסה. אחיכו עליה צחקו עליו החכמים. אמר להו להם: וכי גולתיכו שקלי את גלימתכם לקחתי שאתם מביישים אותי? הדור אחיכו עליה חזרו וצחקו עליו.11אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה יפה עשו שצחקו עליו, כלומר, יפה סברו שאין דמיון בין הדברים. וטעמם: מאי שנא מה שונה אם נתערבו חטין של אחד בשעורין של חבירו שלא קאמר להו אמר להם ר' אבא כדוגמה — דהוה ליה שהרי הוא מין בשאינו מינו, וכלל הוא: מין בשאינו מינו — בטיל בטל. אם כן כשנתערבו חטין של אחד בחטין של חבירו נמי גם כן, נהי אם אמנם שלדעת ר' יהודה לא בטיל בטל, אולם לדעת רבנן חכמים הריהו מבטל בטיל מתבטל ואפילו שהוא מין במינו.12אמר ליה לו רב ספרא לר' אושעיא: משה, גדול הדור! שפיר קאמרת וכי יפה אמרת?! וכי לא שמיע להו שמעו אותם חכמים שצחקו הא דאמר זו שאמר ר' חייא קטוספאה מהעיר קטסיפון משמיה משמו של רב: הבורר צרורות אבנים מתוך גרנו של חברו — חייב לשלם לו דמי חטים כנגד משקל אותם צרורות. כי קודם לכן כשהיה מוכר — היו הצרורות נמכרים יחד עם החיטה, וכאשר נטל את הצרורות, נמצא שהפסידו במידה מסויימת.13אלמא מכאן: כילא חסריה מידה החסירו וכיון שהחסיר לו מן המידה — הריהו מתחייב לשלם לו על חסרון זה, ולכך אינו בטל. הכא כאן בעיסה נמי גם כן כילא חסריה דבר מידה חיסרו ואפילו שמידת המים והמלח קטנה — אינה בטילה.14אמר ליה לו אביי לרב ספרא: וכי לא שני ליה למר שונה לו לאדוני בין ממון שיש לו תובעין כמו הבורר צרורות מן הגורן שאינו בטל; לבין ממון שאין לו תובעין? כמו מים בעיסה, שיש לומר שהם בטלים, כיון שאין להם תובעים!15אמר ליה לו רב ספרא: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שיש להבדיל בין ממון שיש לו תובעים לבין ממון שאין לו תובעים, הא זו שאמר רב חסדא: לדעת האומר כי מין במינו אינו בטל ושאינו במינו בטל, נבלה בטלה בשחוטה שאם נתערב כזית מן הנבילה בתוך הרבה זיתים מן השחוטה — הרי הוא בטל, והנוגע בתערובת זו אינו נטמא, לפי שהנבילה נחשבת כמין אחר לגבי השחוטה. וטעמו של דבר: לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, וכיוון שלא יתכן שיחול עליה איסור נבילה, לכן היא נחשבת כמין אחר, ומין בשאינו מינו — בטל.16אולם אם נתערב כזית מן השחוטה בהרבה זיתים מן הנבילה — שחוטה אינה בטלה בנבלה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה. כי אם הנבילה מתקלקלת ואינה ראויה עוד לאכילה, בטילה ממנה טומאתה ונעשית לענין זה כשחוטה.17אם כן הכי נמי כך גם כן תאמר דכי אית שאם יש לה לנבילה בעלים — לא בטלה? וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי כך הוא גם כן; והא תניא והרי שנינו בברייתא אמר ר' יוחנן בן נורי: חפצי הפקר שאינם שייכים לאיש, מכל מקום קונין הם שביתה במקומם, וכל המוצאם בשבת יכול ללכת מהם והלאה אלפיים אמה לכל צד. שאף על פי שאין להם בעלים — דומין כמי שיש להם בעלים. משמע שאין העדר בעלים גורם משמעותי בהלכה זו.18אמר ליה לו אביי לרב ספרא: מי קא מדמית האם מדמה אתה דין איסורא איסור והיתר לדין ממונא ממון? איסורא איסור — בטיל בטל, ואילו ממונא ממון — לא בטיל בטל.19ומכל מקום חוזרת השאלה: וטעמא מאי ומה הטעם אין המים בטלים בעיסה?20אביי אמר: הטעם הוא גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. שאמנם במקרה שנתפרש במשנתנו; הדבר המועט שנתנה השכנה — בטל. אלא יתכן שיבואו השכנות לעשות עיסה בשותפות ולא תדענה שיש להקפיד בדבר וכל אחת מהן תוליך את העיסה למקומה, ולכן גזרו אף בנתינה מועטת.21רבא אמר טעם אחר: תבלין לטעמא עבידי לצורך נתינת טעם הם עשויים, וכלל הוא: וטעמא וטעם לא בטיל בטל, שהרי אין רוצים שטעמם יתבטל, ולכן אינם בטלים לגבי העיסה למרות מיעוט כמותם.
