ביאור שטיינזלץ על ביצה י״א

1 שמתעכל וניתר קטרייהו הקשר שלהם ויתכן שאדם נטל רק כיס אחד, ולא לקח את הכיס השני.

2 א שנינו במשנה שאם זימנן בתוך הקן ומצא לפני הקן — אסורין. ומעירים: לימא מסייע ליה האם לומר שמסייע לו דבר זה לכלל לר' חנינא שאמר ר' חנינא: רוב וקרוב — הלך לך אחר הרוב! וכאן, מכיון שרוב היונים הם אלה הבאות מן העולם ולא מאלה שזימן, יש ללכת אחר הרוב ולאוסרם.

3 אמר אביי לדחות: כאן מדובר בדף, לוח עץ בולט המונח לפני כל הקינים, ושם נמצאות כל היונים, ולכן אין כאן ענין לרוב וקרוב. רבא אמר: כאן בשני קנין זו למעלה מזו עסקינן עוסקים אנו. כלומר, לא בקינים סתם, אלא דווקא באלה הנמצאות סמוכות זה לזה, ולא מבעיא נצרכה לומר אם זמן את הגוזלים שבקן התחתונה ולא זמן את היונים שבעליונה ומצא גוזלים בתחתונה ולא מצא בעליונה, דאסירן שכולן אסורין, דאמרינן שאנו אומרים: הנך אלה שהיו בקן התחתון אזלו לעלמא הלכו לעולם, לחוץ והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחות ואלה שנמצאים שם השתרבבו וירדו למטה,

4 אלא אפילו זמן בעליונה ולא זמן בתחתונה, ובא ומצא גוזלים בעליונה ולא מצא בתחתונה — הנך נמי אסירי אלה שבעליונה גם כן אסורים, דאמרינן שאנו אומרים: הנך אזלו לעלמא אלה שזימן מתחילה הלכו לעולם והנך סרוכי סריך וסליקו ואלה שבתחתונה נאחזו וטיפסו ועלו למעלה, לכן יש לחשוש לכולם.

5 בשנינו במשנה שאם אין שם אלא הן — הרי אלו מותרין. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם נאמר במפורחין בגוזלים היכולים כבר לפרוח, הלא איכא למימר יש מקום לומר: הנך אזלו לעלמא, והני אחריני נינהו אלה שזימן הלכו לעולם, לחוץ, ואלה שנמצאים עכשיו אחרים הם.

6 אלא על כרחך מדובר כאן בגוזלים שהם רק מדדין מקפצים ממקום למקום. ומעתה לפי הכלל שבידינו אי דאיכא אם מדובר שיש קן יונים אחר בתוך חמשים אמה — ודאי אדדויי אדדו קיפצו והלכו מאותו קן, ואי דליכא ואם אין קן בתוך חמשים אמה — פשיטא פשוט ומובן מאליו שהם מותרין, כי מהיכן באו? שאמר מר עוקבא בר חמא: כל המדדה — אין מדדה יותר מחמשים אמה.

7 ומשיבים: לעולם דאיכא שיש קן אחר בתוך חמשים אמה, וכגון דקיימא שעומד הקן הנוסף בקרן זוית ולא בקו ישר עם הקן הראשון. מהו דתימא שתאמר: אדדויי אדדו קיפצו והלכו הגוזלים מקן אל קן, לכך קא משמע לן השמיע לנו כי כל היכא מקום שמדדה הגוזל והדר חזי לקניה וחוזר ורואה את קינו — עדיין הוא מדדה ואי ואם לא, שכשמתרחק שוב אינו יכול לראות עוד את קינו — לא מדדה הרחק מזה.

8 ג משנה בית שמאי אומרים: אין נוטלים את העלי מדוך כבד שבו כרגיל כותשים את החיטים לעשות מהן דייסה לצורך אחר ביום טוב כגון לקצב עליו לחתוך עליו את הבשר שיש בידו, ובית הלל מתירין. וכן, בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור שהפשיטו מבהמה ששחטו היום לפני הדורסן לפני אלה הדורסים עליו בהליכתם, שהרי על ידי כך הם כמעבדים אותו. וכן לא יגביהנו את העור מתחילה ביום טוב, שהרי אינו ראוי ליום טוב ומשום כך הריהו מוקצה, אלא אם כן יש עמו כזית בשר, שאגב טלטול הבשר יכול לטלטל גם את העור, ובית הלל מתירין בשני המקרים.

9 ד גמרא תנא שנה החכם בתוספתא: ושוין בית שמאי ובית הלל שאם כבר קצב עליו, על העלי, את הבשר שהיה צריך ליום טוב — שאסור לטלטלו עוד ביום טוב, שהרי כלי זה מוקצה למלאכת איסור, ולא הותר לו לטלטלו לפי שעה אלא לצרכו.

10 אמר אביי: מחלוקת זו היא דווקא בעלי, אבל בתברא גרמי בסדן עץ העשוי לשבור עליו עצמות — דברי הכל מותר. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הלא עלי תנן שנינו במשנה ומדוע נבוא לאסור דבר שלא נזכר בה?

11 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי הוא הדין שאפילו תברא גרמי נמי בסדן העשוי לשבור עליו עצמות גם כן נחלקו, והאי דקתני וזה ששנינו במשנה עלי דווקא, הרי הוא כדי להודיעך כחן של בית הלל, שאפילו דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרו גם כן התירו לטלטלו, על כן — קא משמע לן משמיע לנו שב"תברא גרמי" לא נחלקו כלל בית שמאי ובית הלל.

12 איכא דאמרי יש שאומרים בנוסח אחר; אמר אביי: לא נצרכה אלא אפילו תברא גרמי חדתי בסדן העשוי לשבור עצמות שהוא חדש, מהו דתימא שתאמר: ממלך שמא ימלך בדעתו ולא תבר עלה ישבור עליו עצמות ויקצנו לצורך אחר, ואם כן אסור אף לטלטלו — על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין חוששים לזה.

13 ושואלים: האמנם כן הוא, ובית שמאי לא חיישי לאמלוכי אינם חוששים לאפשרות שימלך אדם בדעתו? והתניא והרי שנינו בתוספתא, בית שמאי אומרים: אין מוליכין ביום טוב טבח וסכין בידו אצל בהמה הרחוקה ממקומו כדי לשוחטה, ולא בהמה אצל טבח וסכין — שמא ימלך בדעתו ונמצא שהיה מטלטל שלא לצורך. ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה.

14 וכן, בית שמאי אומרים לשיטתם כי אין מוליכין תבלין ומדוך העלי שכותשים בו אצל המדוכה, ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך, כי חוששים שבסופו של דבר יתחרט ונמצא מטלטל בחג שלא לצורך. ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה ואין חוששים לחרטה. הרי שבית שמאי חוששים שמא ימלך אדם בדעתו, ואוסרים עליו לטלטל דברים מחשש זה!

15 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משוה?! בשלמא נניח לגבי בהמה אתי לאמלוכי יבוא, עשוי להמלך וטעמו, שאמר: נשבק האי נניח, נעזוב את זאת הבהמה שהיא כחושה ומייתינא ונביא בהמה אחריתי אחרת השמינה מינה ממנה. ובקדרה נמי אתי לאמלוכי גם כן יבוא, עשוי להמלך בדעתו, שאמר: נשבק האי נניח, נעזוב את זאת הקדרה, התבשיל, דבעיא שהיא צריכה תבלין ורבה בה הטירחה, ומייתינא אחריתי ואביא אחרת דלא בעיא שאינה צריכה תבלין ואפשר לבשלה כמות שהיא. אולם הכא כאן בתברא גרמי מאי איכא למימר מה יש מקום לומר? ממלך ולא תבר שימלך בדעתו ולא ישבור את העצמות? הרי כיון ששחטה את הבהמה — לתבירא קיימא לשבירת עצמותיה היא עומדת, שהרי אי אפשר לאכלה ללא שבירת עצמותיה.

16 ה שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: אין נותנין את העור לפני הדורסן. תנא שנה החכם בתוספתא: ושוין בית שמאי ובית הלל שמולחין עליו על עור זה בשר לצלי, ואין אומרים שבתוך כך נופל עליו מעט מלח ונמצא כמעבדו במליחה. אמר אביי: לא שנו אלא במליחה לצלי שאין מולחים אותו הרבה, אבל כשמולח לקדרה, כלומר, לצורך בישול הבשר בקדרה — לא אמרו, שבשר העומד לבישול צריך למולחו היטב מכל צד, והרבה מלח נשפך על העור.

17 ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הלא במפורש "לצלי" תנן שנינו בתוספתא ולא לבישול?! ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו שאפילו ההיתר למלוח עליו לצלי הוא דווקא כשמולח כדרך מליחה לצלי, אולם אם מולחו כעין קדרה שהוא יותר מן ההכרחי לפי הדין למליחת בשר — אסור.

18 תנו רבנן שנו חכמים: אין מולחין ביום טוב את החלבים של הבהמה שנשחטה אפילו ביום טוב כדי שלא יסריחו ואין מהפכין בהן משום שאינם ראויים לשימוש ביום טוב, והרי הם מוקצה. משום משמו של ר' יהושע אמרו: שוטחן את החלבים ברוח על גבי יתדות שלא יסריחו.

19 אמר רב מתנה: הלכה כר' יהושע. איכא דאמרי יש שאומרים שכך היתה הגירסה, אמר רב מתנה: אין הלכה כר' יהושע. על גירסה זו שואלים: בשלמא נניח למאן לדעת מי שאמר שהלכה כר' יהושע — אצטריך הוצרך הדבר להשמיענו, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כיון שבמחלוקת זו חולקים יחיד ורבים וכרגיל הלכה כרבים, על כן קא משמע לן השמיע לנו רב מתנה שבענין זה הלכה כיחיד.

20 אלא למאן לדעת מי שאמר שאין הלכה כר' יהושע פשיטא פשוט, מובן מאליו, הרי יחיד ורבים הלכה כרבים! ומסבירים, מהו דתימא שתאמר כי מסתבר טעמיה טעמו של ר' יהושע דאי לא שרית ליה שאם לא תתיר לו לאוורר את החלבים ממנע ולא שחיט ימנע ולא ישחוט, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין אנו חוששים לכך.

21 ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה הדבר מנתינת העור לפני הדורסן שנעשה מאותם הטעמים, ומותר לדעת בית הלל שהלכה כמותם?

22 ומשיבים: התם שם בשטיחת העור לא מוכחא מלתא אין הדבר מוכח כל כך ששטיחתו לצורך עיבודו נעשתה, משום דחזי שראוי העור כמות שהוא למזגא עליה לשכב עליו ולכן אפשר לומר שמניחו לצורך זה. אולם הכא אתי למימר כאן בענין החלבים יבוא אדם לומר: מאי טעמא שרו לי רבנן מה טעם התירו לי חכמים — כי היכי דלא לסרח כדי שלא יסריח, אם כן מה לי ההבדל אם למשטחינהו לשטוח אותם, מה לי אם לממלחינהו למלוח אותם, ויבוא כתוצאה ממחשבה זו למלחם, ומליחה זו אסורה משום מלאכה.

23 אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם ביום טוב כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת בלבד, שהרי פעולת המליחה אחת היא לכולן. רב אדא בר אהבה היה מערים ומלח והיה מולח גרמא גרמא עצם עצם. שהיה מולח עצם אחת, ואחר כך היה אומר: לא בזו אני רוצה אלא באחרת, ועל ידי כך היה מולח את כל הבשר שבידו.

24 א משנה בית שמאי אומרים: אין מסלקין מסירים את התריסין כעין דלתות הניתנות לפירוק ביום טוב, ובית הלל מתירין לא רק לסלק אלא אף להחזיר.

25 ב גמרא ושואלים: מאי מה הם תריסין אלה? אמר עולא: מדובר כאן בתריסי חניות שהן עגלות גדולות כעין בית קטן, שבהן מוצגים דברים למכירה, שיש אנשים שלא הספיקו להכין כל צורכם לצורך יום טוב, וביום טוב באים ולוקחים צרכיהם בחנות ועושים חשבון עם החנווני לאחר החג. ועל כך נחלקו אם מותר לפתוח ולסלק את תריסי החנויות הללו ביום טוב.

26 ואמר עולא: שלשה דברים התירו סופן שאינו לצורך יום טוב משום תחלתן שהוא לצורך יום טוב. והטעם, משום שאם לא תתיר את סופם, ימנע מלעשות אף את תחילתם שהוא צורך יום טוב. ואלו הן: הותרה שטיחת עור בהמה שנשחטה ביום טוב לפני הדורסן אנשים הדורסים על העור כחלק מתהליך עיבודו, מתוך שהותרה שחיטתה. והותרה החזרת תריסי חניות למקומם ביום טוב, מתוך שהותרה הסרתם לצורך הספקת צרכי החג לאלו הרוצים בכך בהקפה,

27 והותרה החזרת רטיה תחבושת במקדש, שכהן שנפצע בידו ונחבשה בתחבושת, כיון שבתוך זמן עבודת הקודש אסור שתהיה כל חציצה בין ידו לבין העבודה, הריהו מסיר את התחבושת, ולאחר סיום עבודתו הריהו חוזר וחובשה אף בשבת, אף על פי שלשאר אדם הדבר אסור. וכולם מפני הטעם שאם לא יתירו — ימנעו אנשים מלהתחיל באותה מצווה.

28 ורחבא בשם ר' יהודה אמר: אף חבר הנזהר בטומאה הפותח חביתו של יין כדי למוכרה לעולי הרגל, או חבר המתחיל במכירת עיסתו על גב הרגל לצורך הרגל

29 ואליבא ולדעת התנא ר' יהודה שאמר יגמור. שהעיסה והיין הללו נחשבים כטהורים בכל ימות הרגל ונקנים אף על ידי חברים הנזהרים בטומאה, אף שכרגיל המוכר יין או עיסה לכל, כיון שיד הכל ממשמשת בהם — יש לפיכך לחשוש למגע של טמאים כגון עמי ארצות שאינם מדקדקים בהלכות טומאה ולטמא את המאכל והמשקה מספק, מכל מקום אמרו חכמים שברגל עצמו אין לחשוש לכך והכל נחשב כטהור. וזאת כדי שלא לבייש את עמי הארצות. והוסיף ר' יהודה שאם רק התחיל למכור ברגל ולאחריו נותרה בחביתו כמות של יין — יכול לסיים ולמכור יין זה אף לחבר הנזהר בטומאה ועדיין נחשב היין כטהור.

30 על דבריו של עולא שואלים: הלכה זו של עור לפני הדורסן הלא כבר תנינא שנינו ומה טעם הוצרך עולא לומר דברים המפורשים במשנה? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר כי טעמייהו טעמם של בית הלל משום דחזי למזגא עלייהו שראוי העור לשכב עליו ואפילו אם נשחטה הבהמה מערב יום טוב נמי גם כן מותר לשטוח את עורה ביום טוב עצמו, על כן קא משמע לן השמיע לנו עולא שהטעם הוא משום שהתירו סופן משום תחלתן, ומשום כך רק בהמה שנשחטה ביום טוב — אין כן, אולם זו שנשחטה בערב יום טוב — לא.

31 ועוד שואלים: תריסי חנויות נמי תנינא גם כן שנינו, שהרי נאמר במשנתנו בענין זה: ובית הלל מתירין אף להחזיר! ומסבירים: מהו דתימא שתאמר כי טעמייהו טעמם של בית הלל הוא משום שלשיטתם אין איסור בנין בכלים ואין סתירה בכלים וכיון שהחנויות הללו שהם בעצם עגלות גדולות, אינן נחשבות כבתים, אלא ככלים הם — אין איסור בכך. ואם כן פירוק והחזרת תריסי כלים גדולים אפילו של אלו הנמצאים בתוך הבתים נמי גם כן יהא מותר לפרק ולהחזיר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהטעם הוא כי התירו סופן משום תחלתן, ולכן תריסים של חנויות — אין כן, ושל בתים — לא.

32 ומוסיפים לשאול: חזרת רטיה במקדש הלא נמי תנינא גם כן שנינו במפורש במסכת עירובין קב, ב: מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה! ומסבירים: מהו דתימא שתאמר טעמא מאי טעמו של דבר שמחזירים רטיה מהו — משום שאין איסור שבות במקדש והרי איסור הנחת הרטיה אינו אלא גזירת חכמים משום שבות, והם לא גזרו במקדש ואפילו כהן דלאו בר שאינו בן שאינו מסוגל לעשות עבודה הוא ואינו צריך לכך, גם כן יהיה מותר לו להחזיר רטיה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהתירו סופן משום תחלתן; לומר: דבר זה שהוא בן, ראוי עבודה — אין כן, אבל דלאו בר זה שאינו בן, שאינו ראוי לעבודה — לא.

33 ושואלים גם על רחבא: פותח את חביתו הרי נמי תנינא גם כן שנינו, שכן שנינו: הפותח את חביתו כדי למכור את היין שבתוכה, וכן חבר המתחיל בעשיית עיסתו ובמכירתה על גב לצורך הרגל, שאמרו חכמים שאף על פי שיש חשש שימשמשו עמי הארצות את הדברים הללו ויטמאום, מכל מקום, כדי שלא לבייש את עמי הארצות לא גזרו טומאה זו ברגל והתירו אף לחברים לקנות מהם במהלך החג. ונחלקו אם נותר מהם אף לאחר החג, האם מותר לסיים את המכירה לאחר החג אף לחברים, או לא. ר' יהודה אומר: יגמור. וחכמים אומרים: לא יגמור. ואם כן, הרי שכבר נאמרו הדברים במפורש!

34 ומסבירים: מהו דתימא שתאמר שטעמו של ההיתר הוא כי טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן עשו אותה חכמים ואמרו שלא תחשב זו כטומאה כל עיקר, ואף על גב ואף על פי שלא התחיל למכור ברגל אלא קודם לכן נמי גם כן יהיה מותר לו לסיים, שכן ברגל לא קיבלו הדברים טומאה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהטעם הוא שהתירו סופן משום תחלתן; לומר: התחיל — אין כן, לא התחיל — לא.

35 ושואלים: ועולא מאי טעמא מה טעם לא אמר הא הלכה זו בין שאר הדברים שמנה? ומשיבים: בפלוגתא לא קא מיירי במקום מחלוקת אין הוא עוסק שמנה רק נושאים שהם לדעת הכל ולא דבר השנוי במחלוקת. ומקשים: הנך נמי פלוגתא נינהו אלה גם כן מחלוקות הן, שהרי כולם הם ממחלוקות בית שמאי ובית הלל! ומשיבים: שיטת בית שמאי במקום שיטת בית הלל, אינה משנה. שהכל יודעים שדברי בית שמאי נדחו מההלכה מכל וכל ואין לחשוש להם, ולכן אינם נדונים כמחלוקת.

36 ג מעירים: מתניתין דלא כהאי תנא משנתנו אינה כשיטת תנא זה, דתניא שכן שנינו בתוספתא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב, לא נחלקו אלא בשאלה האם מותר אף להחזיר. שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ובמה דברים אמורים — בשיש להן לתריסים אלה ציר הנכנס לתוך מקום העשוי בדופן, אבל אם אין להן ציר — דברי הכל מותר, שאין כאן חשש בניה כלל אלא הכנסת קרש למקומו.

37 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא: במה דברים אמורים שנחלקו — בשאין להם ציר, אבל יש להן ציר — דברי הכל אסור! אמר אביי: יש ליישב — בשיש להן ציר מן הצד — דברי הכל אסור שהעמדת הציר מן הצד הריהי פעולה מורכבת ודומה כמעשה בנין. ואם אין להן ציר כל עיקר — דברי הכל מותר, שאין פה אלא הכנסת קרש למקומו. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בשיש להן ציר באמצע ולא בצד